Reuven Lerer

אנציקלופדית תדהר לחלוצי הישוב

ויקיפדיה עברית

לרר (פצ'ורניק) ראובן ופייגה – מייסד המושבה

Founder of the Israeli Town of Nes Tsiona..

נולד בעיר סבינוב, פולין, בשנת תקצ"ב (1832), לאביו ר' ישעיה זנביל (שם משפחתו היה לפנים: פיצ'ורניק). מאימת ה"חוטפים" (שחטפו ילדים למסרם לשרות בצבא הצאר, כדי למלא את מכסת הנפשות שהוטלה על הקהלת) העביר אותו אחיו יהודה ליב בילדותו אל קרובים בדרום רוסיה בסביבת חרסון, ושם למד ב"חדר" מעט יהדות ותפלות, כי בסביבה ההיא היה החינוך היהודי דל ביותר. שם הכיר את חיי המתישבים הגרמנים בכפרי הסביבה והתקרב לטבע ולחקלאות. בן 18 עבר לאודיסה ועסק בעבודות שונות ואח"כ במסחר בתוצרת חקלאית, ובעיקר בחציר ומספוא. שם נשא לאשה את פייגה לאה לבית פיינשטיין , ממשפחה נכבדה בעיר. כשפרצה מלחמת רוסיה-טורקיה (1877) נעשה קבלן לספק מספוא לסוסי הצבא הרוסי. העסק

הכניס לו רווחים הגונים, אך היה צורך להעסיק את הסוסים והעגלונים גם בשבת, וכשסירב לחלל את השבת כמעט והלקוהו קציני הצבא. מצרה זאת ניצל בנס, אך מהקבלנות התפטר וקנה יחד עם שותף יהודי אחוזה גדולה בכפר כריסטו-ינובקה ליד אודיסה, הושיב את משפחתו בעיר ופיתח וניהל את המשק בהצלחה רבה ולשבתות היה בא הביתה.

כשהחלו בתרמ"א הפרעות בדרום רוסיה ונשמעו הקולות הראשונים בין היהודים בדבר הצורך לעזוב את הגלות, נכנסו הדברים ללבו.

באותו הזמן בא לאודיסה הגרמני רייסלר מאנשי "כת ההיכל" שנטע פרדס אי-שם בארץ הקודש, ושם נספתה משפחתו בקדחת, וכעת, כשיהודים מתחילים להתענין בהתישבות בארץ-ישראל, ביקש למצוא יהודי שיקנה ממנו את אחוזתו. כך נזדמן אל ראובן לרר והם החליפו ביניהם את האחוזות. תמורת האחוזה שליד אודיסה נתן הגרמני לראובן לרר את אחוזתו אשר ב"ואדי חנין" ("עמק השושנים"). אחרי שראובן נסע ארצה וסייר את האחוזה, ואם בי מצא שם שממה מפחידה מיהר לגמור את החליפין, כי יקרה היתה לו אדמת שממה בארץ האבות ממשק מפותח ברוסיה.

בתרמ"ג עלה ארצה עם בנו בכורו משה , שהיה אז בן 14, גמר את העברת הקרקע על שמו בספר האחוזה (ותוך כך קיפחוהו השכנים ב-500 דונם ונשארו לו 1418 דונם) וקרא לה בשם "נחלת ראובן", ואח"כ חזר לאודיסה ובתרמ"ג הביא אתו את משפחתו, הושיב אותה בראשון לציון, שהיתה אז בראשיתה, והוא יצא לעבוד בנחלתו ולקח לו את מיכל ליב כץ , שידע את שפת הערבים ומנהגיהם, לעוזר בניהול המשק. (זמן מה עבר אצלו גם בראשון לציון, מכר להם חלקות אדמה במחירים פעוטים ובלבד שיתישבו אתו, (אחד הפועלים האלה היה אהרן אייזנברג , אח"כ מראשוני רחובות), והם בנו להם צריפים ונטעו כרמים והחלו להקים ישוב. במשך הזמן פיתח ראובן את משקו והוציא לשוק פרי-הדר. עופות וביצים, חלב ותוצרתו, ענבים ודבש דבורים (בגידול דבורים היה חלוץ בכל הסביבה ודבשו נתפרסם לשבח גם באירופה ובאמריקה). אכן גם צרות נגרמו לו בגלל פיתוח משקו. פעם נתבע לדין ברמלה בגלל מכירת ענבים שחורים, שבודאי הושחרו בשל הרעל שהכניס בהם כביכול ורק בשוחד ניצל מדין קשה. ופעם תבע אותו לדין עו"ד ערבי מיפו על שהעמיד את כוורותיו בפרדס הסמוך, בהסכמת בעליו, והדבורים מוצצות את לשד פרחי ההדר בפרדסו של עוה"ד ומזיקות לפרי. ביה"ד ביפו חייב את לרר לשלם פיצויים בסכום גדול מאד, אך בהשתדלות הקונסול האוסטרי הוגש ערעור בפני בית הדין העליון באיסטמבול. הענין נמשך כשנתים ועלה בהוצאות רבות, ובסוף פסקו שם, שהדבורים אינן מזיקות לפרי, אלא להפך.

במשך הזמן התפתח ישוב סמוך על הגבעה בשם נס ציונה והמושב הקואופרטיבי של הפועלים "תל אביב" ובסוף התמזגו שלשת הישובים למושבה נם ציונה, ומדרום לה נוסדו רחובות, עקרון וגדרה, ור' ראובן זכה לראות את המקום מתרחב ונגאל מבדידותו.

כשביקר הבארון רוטשילד בפעם הראשונה בארץ נהנה למראה המשק היפה בנחלת ראובן וטעם מתגובתו. גם הרצל ובני לויתו ביקרו את משק לרר בעת ביקורם ההיסטורי בארץ בתרנ"ט.

ר' ראובן שקד גם על צרכי הצבור, יסד בית-כנסת והביא ספר-תורה; יסד מקוה; עזר לפועלים להתבסס במקום ונשא את נפשו לחיזוק הישוב בהכשרת הגאולה השלמה, ומה רב צערו כשביקר בקונגרס הציוני בתרס"ג ושמע במו אזניו הצעה על העברת ארץ היהודים לאוגנדה.

לעת זקנה חילק את רכושו בין בניו ועבר עם אשתו ליפו, כדי שיוכל להתפלל בצבור בכל יום ולשמוע שיעורי תורה. בימי מלחמת-העולם הראשונה, כשגדלו המצוקה והצרות בעיר, חזר אל הכפר נס-ציונה וכאן נפטר ביום ט' אייר תרע"ז.