Rachel the poetess

Rachel Bluwstein Sela (September 20 (Julian calendar), 1890 - April 16, 1931) She is known by her first name, Rachel רחל‎ or as Rachel the poetess רחל המשוררת‎.

Rachel was the first Jewish woman poet in Palestine to receive recognition in a genre that was comprised solely of men. Anthologies of her poetry remain bestsellers to this day. Many of her poems were set to music, both during her lifetime and afterwards, and are widely sung by Israeli singers. Her poems are included in the mandatory curriculum in Israeli schools. A selection of her poetry was translated to English, German, Czech, Polish, Esperanto, Italian, Serbo-Croatian, Hungarian, Basque (by Benito Lertxundi) and Slovak.

In his foreword to the 1994 edition of Flowers of Perhaps, the acclaimed Israeli poet Yehuda Amichai stated: "What may be most remarkable about the poetry of Ra'hel, a superb lyric poet, is that it has remained fresh in its simplicity and inspiration for more than seventy years."

In 2011, Rachel was chosen as one of four great Israeli poets whose portraits would be on Israeli currency (the other three being Leah Goldberg, Shaul Tchernichovsky, and Nathan Alterman).

For more in English, see below.

________________________________________________________________

רחל המשוררת

...

________________________________________________________________

Rachel's Biography

Rachel was born in Saratov in Russia on September 20, 1890, the eleventh daughter of Isser-Leib and Sophia Bluwstein, and granddaughter of the rabbi of the Jewish community in Kiev. During her childhood, her family moved to Poltava, Ukraine, where she attended a Russian-speaking Jewish school and, later, a secular high school. She began writing poetry at the age of 15. When she was 17, she moved to Kiev and began studying painting.

At the age of 19, Rachel visited Eretz Israel with her sister en route to Italy, where they were planning to study art and philosophy. They decided to stay on as Zionist pioneers, learning Hebrew by listening to children’s chatter in kindergartens [3]. They settled in Rehovot and worked in the orchards. Later, Rachel moved to Kvutzat Kinneret on the shores of the Sea of Galilee, where she studied and worked in a women's agricultural school. At Kinneret, she met Zionist leader A. D. Gordon who was to be a great influence on her life, and to whom she dedicated her first Hebrew poem. During this time, she also met and had a romantic relationship with Zalman Rubshov - object of many of her love poems[citation needed]- who later became known as Zalman Shazar and was the third president of Israel.

In 1913, on the advice of A. D. Gordon, she journeyed to Toulouse, France to study agronomy and drawing. When World War I broke out, unable to return to Palestine, she returned instead to Russia where she taught Jewish refugee children. In Russia she suffered from poverty and strenuous labour, as well as the reappearance of her childhood lung disease. It may have been at this point in her life that she contracted tuberculosis. Lonely, ill and famished, she had only one hope left: to return to Palestine. And so in 1919, after the war, she boarded the first ship to leave Russia to Israel.

After the end of the war in 1919 she returned to Palestine on board the ship Ruslan and for a while joined the small agricultural kibbutz Degania, a settlement neighboring her previous home at Kinneret. However, shortly after her arrival she was diagnosed with tuberculosis, then an incurable disease.

Now unable to work with children for fear of contagion, she was expelled from Degania and left to fend for herself. In 1925 she lived briefly in a small white house in the courtyard of No. 64 Street of the Prophets in Jerusalem (courtyard of the William Holman Hunt House). She spent the rest of her life traveling and living in Tel Aviv (scarcely making a living by providing private lessons in Hebrew and French) and finally settled in a sanatorium for tuberculosis patients in Gedera.

Rachel died on April 16, 1931, at the age of 40. She is buried in the Kinneret cemetery in a grave overlooking the Sea of Galilee, following her wishes as expressed in her poem If Fate Decrees. Alongside her are buried many of the socialist ideologues and pioneers of the second and third waves of immigration. Naomi Shemer was buried near Rachel, according to Shemer's wish.

Poetry

Rachel began writing in Russian as a youth, but the majority of her work was written in Hebrew. Most of her poems were written in the final six years of her life, usually on small notes to her friends. In 1920 her first poem, “Mood”, was published in the Hebrew newspaper Davar. Eventually the majority of her poems was published there on a weekly basis, and quickly became popular with the Jewish community in the Palestine and later, in the State of Israel.

Rachel is known for her lyrical style, briefness of her poems, and the revolutionary simplicity of her conversational tone.The majority of her poetry is set in the pastoral countryside of Eretz Israel. Many of her poems echo her feelings of longing and loss, a result of her inability to realize her aspirations in life. In several poems she mourns the fact that she will never have a child of her own. Lyrical, exceedingly musical and characterized by its simple language and deep feeling, her poetry deals with fate, her own difficult life, and death. Her love poems emphasize the feelings of loneliness, distance, and longing for the beloved. It also touches upon the hardships and laments of a pioneer reminiscing of times spent in labouring on the land. Her lighter poetry is ironic, often comic. Her writing was influenced by French imagism, Biblical stories, and the literature of the Second Aliyah pioneers. Another major creative influence on Rachel’s poetry was the Acmeists and their leader, the Russian poet Anna Akhmatova. Rachel’s style reflects the movement’s strive for “clarity, accuracy, conciseness, and economy of language” in poetry.

In some poems Rachel expresses identification with biblical figures such as Rachel, her namesake matriarch, and Michal, wife of David.

Rachel also wrote a one-act comic play Mental Satisfaction, which was performed but not published in her lifetime. This ironic vignette of pioneer life was recently rediscovered and published in a literary journal.

Acclaim

Rachel was the first Jewish woman poet in Palestine to receive recognition in a genre that was comprised solely of men. Anthologies of her poetry remain bestsellers to this day. Many of her poems were set to music, both during her lifetime and afterwards, and are widely sung by Israeli singers. Her poems are included in the mandatory curriculum in Israeli schools. A selection of her poetry was translated to English and published under the title Flowers of Perhaps: Selected Poems of Rahel, by the London publisher Menard. Poems by Rachel have been translated to English, German, Czech, Polish, Esperanto, Italian, Serbo-Croatian, Hungarian, Basque (by Benito Lertxundi) and Slovak.

In his foreword to the 1994 edition of Flowers of Perhaps, the acclaimed Israeli poet Yehuda Amichai stated: "What may be most remarkable about the poetry of Ra'hel, a superb lyric poet, is that it has remained fresh in its simplicity and inspiration for more than seventy years."

In 2011, Rachel was chosen as one of four great Israeli poets whose portraits would be on Israeli currency (the other three being Leah Goldberg, Shaul Tchernichovsky, and Nathan Alterman).

Published works

Poetry Books Published in Hebrew

• Aftergrowth, Davar, 1927 (Safiah, ספיח)
• Across From, Davar, 1930 (Mineged, מנגד)
• Nevo, Davar, 1932 (Nevo, נבו)

Later Compilations and Editions in Hebrew

• Poems, Davar, 1935 (Shirat Rachel, שירת רחל)
• The Poems and Letters of Rachel, in Manuscript, Hotza'at Kineret, 1969 (Shiray Rachel ve-Michtavayha be-Ktav Yada שירי רחל ומכתביה בכתב ידה)
• Inside and Outside Home (children), Sifriat Poalim, 1974 (Ba-Bayit U Ba-Hutz, בבית ובחוץ)
• As Rachel Waited, Tamuz, 1982 [Ke-Hakot Rachel, כחכות רחל]
• Poems, Letters, Writings, Dvir, 1985 (Shirim, Michtavim, Reshimot, שירים, מכתבים, רשימות)
• In My Garden, Tamuz, 1985 (Be-Gani Netaaticha, בגני נטעתיך)
• Will You Hear My Voice, Bar, 1986 (Ha-Tishmah Koli, התשמע קולי)
• Rachel's Poems, Sridot, 1997 (Shirei Rahel, שירי רחל)

Books in Translation

• English: Flowers of Perhaps: Selected Poems of Rahel London, Menard, 1995, ISBN 1-874320-02-0
• German: Berlin, Hechalutz, 1936; Tel Aviv, Davar, 1970
• Spanish: Barcelona, Riopiedras, 1985
• Yiddish: Winnipeg, WIZO U.S.A. and Canada, 1932
• Buenos Aires, Kium Farlag, 1957

Individual poems have been published in Afrikaans, Arabic, Chinese, Dutch, English, Esperanto, French, Frisian, German, Greek, Hungarian, Italian, Japanese, Portuguese, Romanian, Serbo-Croatian, Slovak, Spanish, Ukrainian, Vietnamese, Welsh, and Yiddish.

Cquote2.svg ... Cquote3.svg

Kritz, Reuven. Rhetorical patterns in Rahel's poetry. Modern Hebrew Literature, no. 1 (Spring 1975), pp. 23-26

Rachel Bluwstein From Wikipedia, the free encyclopedia

Rachel Bluwstein

Rachel Bluwstein in kibbutz Degania Alef, Israel, 1919-1921 Rachel Bluwstein Sela (September 20 (Julian calendar), 1890 – April 16, 1931) was a Hebrew poet who immigrated to Palestine in 1909. She is known by her first name, Rachel, (Hebrew: רחל‎) or as Rachel the poetess (Hebrew: רחל המשוררת‎).[citation needed] Contents [hide] 1 Biography 2 Poetry 3 Acclaim 4 Published works 5 References 6 External links Biography[edit]

Rachel was born in Saratov[1] in Imperial Russia on September 20, 1890, the eleventh daughter of Isser-Leib and Sophia Bluwstein, and granddaughter of the rabbi of the Jewish community in Kiev. During her childhood, her family moved to Poltava, Ukraine, where she attended a Russian-speaking Jewish school and, later, a secular high school. She began writing poetry at the age of 15. When she was 17, she moved to Kiev and began studying painting.[2] At the age of 19, Rachel visited Eretz Israel with her sister en route to Italy, where they were planning to study art and philosophy. They decided to stay on as Zionist pioneers, learning Hebrew by listening to children’s chatter in kindergartens.[3] They settled in Rehovot and worked in the orchards. Later, Rachel moved to Kvutzat Kinneret on the shores of the Sea of Galilee, where she studied and worked in a women's agricultural school.[3] At Kinneret, she met Zionist leader A. D. Gordon who was to be a great influence on her life, and to whom she dedicated her first Hebrew poem. During this time, she also met and had a romantic relationship with Zalman Rubshov—the object of many of her love poems[citation needed]—who later became known as Zalman Shazar and was the third president of Israel. In 1913, on the advice of A. D. Gordon, she journeyed to Toulouse, France to study agronomy and drawing. When World War I broke out, unable to return to Palestine, she returned instead to Russia where she taught Jewish refugee children. In Russia she suffered from poverty and strenuous labour, as well as the reappearance of her childhood lung disease.[3] It may have been at this point in her life that she contracted tuberculosis.[4] Lonely, ill and famished, she had only one hope left: to return to Palestine. And so in 1919, after the war, she boarded the first ship to leave Russia to Israel[3] After the end of the war in 1919 she returned to Palestine on board the ship Ruslan and for a while joined the small agricultural kibbutz Degania, a settlement neighboring her previous home at Kinneret. However, shortly after her arrival she was diagnosed with tuberculosis, then an incurable disease.

Rachel's House in No. 64 Street of the Prophets in Jerusalem (1925) Now unable to work with children for fear of contagion, she was expelled from Degania and left to fend for herself. In 1925 she lived briefly in a small white house in the courtyard of No. 64 Street of the Prophets in Jerusalem (courtyard of the William Holman Hunt House).[5] She spent the rest of her life traveling and living in Tel Aviv (scarcely making a living by providing private lessons in Hebrew and French)[3] and finally settled in a sanatorium for tuberculosis patients in Gedera.[6] Rachel died on April 16, 1931 in Tel Aviv, at the age of 40. She is buried in the Kinneret cemetery in a grave overlooking the Sea of Galilee, following her wishes as expressed in her poem If Fate Decrees. Alongside her are buried many of the socialist ideologues and pioneers of the second and third waves of immigration. Naomi Shemer was buried near Rachel, according to Shemer's wish.[2] Poetry[edit]

Rachel began writing in Russian as a youth, but the majority of her work was written in Hebrew. Most of her poems were written in the final six years of her life, usually on small notes to her friends.[3] In 1920 her first poem, Mood,[7] was published in the Hebrew newspaper Davar.[8] Eventually the majority of her poems was published there on a weekly basis, and quickly became popular with the Jewish community in the Palestine and later, in the State of Israel. Rachel is known for her lyrical style, briefness of her poems, and the revolutionary simplicity of her conversational tone.[9] The majority of her poetry is set in the pastoral countryside of Eretz Israel. Many of her poems echo her feelings of longing and loss, a result of her inability to realize her aspirations in life. In several poems she mourns the fact that she will never have a child of her own. Lyrical, exceedingly musical and characterized by its simple language and deep feeling, her poetry deals with fate, her own difficult life, and death. Her love poems emphasize the feelings of loneliness, distance, and longing for the beloved. It also touches upon the hardships and laments of a pioneer reminiscing of times spent in labouring on the land. Her lighter poetry is ironic, often comic. Her writing was influenced by French imagism, Biblical stories, and the literature of the Second Aliyah pioneers. Another major creative influence on Rachel’s poetry was the Acmeists and their leader, the Russian poet Anna Akhmatova. Rachel’s style reflects the movement’s strive for “clarity, accuracy, conciseness, and economy of language” in poetry.[4] In some poems Rachel expresses identification with biblical figures such as Rachel, her namesake matriarch,[10] and Michal, wife of David. Rachel also wrote a one-act comic play Mental Satisfaction, which was performed but not published in her lifetime. This ironic vignette of pioneer life was recently rediscovered and published in a literary journal.[11] Acclaim[edit]

Rachel was the first Jewish woman poet in Palestine to receive recognition in a genre that was practiced solely by men.[8] Anthologies of her poetry remain bestsellers to this day. Many of her poems were set to music, both during her lifetime and afterwards, and are widely sung by Israeli singers. Her poems are included in the mandatory curriculum in Israeli schools. A selection of her poetry was translated to English and published under the title Flowers of Perhaps: Selected Poems of Rahel, by the London publisher Menard. Poems by Rachel have been translated to English, German, Czech, Polish, Esperanto, Italian, Serbo-Croatian, Hungarian, Basque (by Benito Lertxundi) and Slovak. In his foreword to the 1994 edition of Flowers of Perhaps, the acclaimed Israeli poet Yehuda Amichai stated: "What may be most remarkable about the poetry of Ra'hel, a superb lyric poet, is that it has remained fresh in its simplicity and inspiration for more than seventy years." In 2011, Rachel was chosen as one of four great Israeli poets whose portraits would be on Israeli currency (the other three being Leah Goldberg, Shaul Tchernichovsky, and Nathan Alterman).[12] Published works[edit]

Rachel's grave at the Kineret cemetery Poetry Books Published in Hebrew Aftergrowth, Davar, 1927 (Safiah, ספיח) Across From, Davar, 1930 (Mineged, מנגד) Nevo, Davar, 1932 (Nevo, נבו) Later Compilations and Editions in Hebrew Poems, Davar, 1935 (Shirat Rachel, שירת רחל) The Poems and Letters of Rachel, in Manuscript, Hotza'at Kineret, 1969 (Shirei Rachel u-Mikhtaveiha bi-Khtav Yada שירי רחל ומכתביה בכתב ידה) Inside and Outside Home (children), Sifriat Poalim, 1974 (Ba-Bayit U Va-Hutz, בבית ובחוץ) As Rachel Waited, Tamuz, 1982 [Ke-Chakot Rachel, כחכות רחל] Poems, Letters, Writings, Dvir, 1985 (Shirim, Mikhtavim, Reshimot, שירים, מכתבים, רשימות) In My Garden, Tamuz, 1985 (Be-Gani Netaatikha, בגני נטעתיך) Will You Hear My Voice, Bar, 1986 (Ha-Tishma Koli, התשמע קולי) Rachel's Poems, Sridot, 1997 (Shirei Rachel, שירי רחל) Books in Translation English: Flowers of Perhaps: Selected Poems of Rahel London, Menard, 1995, ISBN 1-874320-02-0 German: Berlin, Hechalutz, 1936; Tel Aviv, Davar, 1970 Spanish: Barcelona, Riopiedras, 1985 Yiddish: Winnipeg, WIZO U.S.A. and Canada, 1932 Buenos Aires, Kium Farlag, 1957 Individual poems have been published in Afrikaans, Arabic, Chinese, Dutch, English, Esperanto, French, Frisian, German, Greek, Hungarian, Italian, Japanese, Portuguese, Romanian, Serbo-Croatian, Slovak, Spanish, Ukrainian, Vietnamese, Welsh, and Yiddish. References[edit]

Jump up ^ She was born in Saratov according to Encyclopaedia Hebraica and the book "Rachel" (ed. Uri Milshtein, 1993.) According to Biography and bibliography from the Institute for the Translation of Hebrew Literature, she was born in Vyatka (later renamed Kirov). ^ Jump up to: a b Grishaver, Joel L., and Barkin, Josh. Artzeinu: An Israel Encounter. Los Angeles: Torah Aura Productions, 2008. 99. Google Books. Web. October 25, 2011. ^ Jump up to: a b c d e f Band, Ora. Modern Hebrew Prose and Poetry. West Orange, NJ: Fitzroy Dearborn, 2003. 826. ebook3600. PDF file. ^ Jump up to: a b “Bluwstein, Rachel.” Encyclopedia of Modern Jewish Culture. 2004. ebrary. Web. October 25, 2011. Jump up ^ Green, Michael (August 7, 2008). "Whose Property?". The Jerusalem Post. Retrieved 2010-06-30. Jump up ^ Jewish Women in Pre-State Israel: Life History, Politics, and Culture, Ruth Kark, Margalit Shilo, Galit Hasan-Rokem Jump up ^ http://www.tapuz.co.il/Communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=13876&m... ^ Jump up to: a b Kerbel, Sorrel. Jewish Writers of the Twentieth Century. Chicago: Fitzroy Dearborn, 2003. 826. ebrary. Web. October 25, 2011. Jump up ^ Eisenberg, Ronald L. The Streets of Jerusalem: Who, What, Why. Israel: Devora Publishing, 2006. 159. Google Books. Web. October 25, 2011. Jump up ^ Mendels, Doron. On Memory: An Interdisciplinary Approach. Germany: Peter Lang, 2007. 344. Google Books. Web. October 25, 2011. Jump up ^ All About Jewish Theatre – Hidden play by Israeli poet Rachel Bluwstein (1890–1931) at www.jewish-theatre.com Jump up ^ Nadav Shemer, Jerusalem Post, 3/10/2011 External links[edit]

Wikimedia Commons has media related to Rachel Bluwstein. Biography and bibliography from the Institute for the Translation of Hebrew Literature (English) Rachel's Poetry at Poems Found in Translation (Hebrew) Full text of Rachel's poetry (English) Rachel/Mood (basic translation of her poem "Helech Nefesh") Authority control WorldCat VIAF: 19791688 LCCN: n85374558 ISNI: 0000 0000 7142 3175 GND: 118970798 SELIBR: 169759 BNF: cb125465181 Categories: 1890 births1931 deathsModern Hebrew writersHebrew-language poetsIsraeli women poetsJews in Mandatory PalestineJews in Ottoman PalestineImperial Russian JewsImperial Russian emigrants to the Ottoman EmpirePeople from Saratov

• Reference: MyHeritage Family Trees - SmartCopy: Dec 11 2020, 1:39:12 UTC
• Reference: MyHeritage Family Trees - SmartCopy: Dec 12 2020, 19:16:28 UTC

רחל בְּלוֹבְּשטיין סלע (י"ט בתשרי ה'תרנ"א, 20 בספטמבר 1890‏ – כ"ט בניסן ה'תרצ"א, 16 באפריל 1931), המוכרת בשם העט שלהּ, "רחל" (ולעתים רחל המשוררת), הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.

קורות חייה

רחל (רעיה‏‏‏) בלובשטיין נולדה בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה, באימפריה הרוסית, בתם האחת עשרה של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין, ונכדה לרבה של קהילת יהודי קייב, הרב מנדלשטאם. דודהּ, מאכס מנדלשטאם, היה הסטודנט היהודי הראשון לרפואה ברוסיה, אשר לימים ניהל את בית החולים לעיניים בקייב, היה חבר קרוב של הרצל וראש הציונות הטריטוריאליסטית ברוסיה. אחיה יעקב היה פעיל מאוד בסניף הציוני בפולטבה; לימים הוא יסד בארץ ישראל את רשת בתי העם, ונחשב לאינטלקטואל הראשון ביישוב. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 החלה לכתוב שירים ברוסית; בגיל שבע-עשרה עברה לקייב, ולמדה שם ציור.

ב-1909, בהיותה בת תשע-עשרה, סיירה בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, אשר היו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ישראל ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולמדו עברית מהאזנה לילדים בגן הילדים. בהמשך הצטרפה אליהן אחותן בת שבע, והבית בו התגוררו, בית ברוידא, מכונה מאז על שמן "מגדל שלוש האחיות"‏. ברחובות חוותה רחל את הרומן הראשון שלה, עם בן המושבה נקדימון אלטשולר, שממנו נפרדה ביומה האחרון. אביה של רחל עלה לארץ ישראל שנה אחריה ואחרי אחותה והתגורר בתל אביב.‏

רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן ב-1911 עברה ל"חוות העלמות" הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון, שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב (שלימים נודע כזלמן שזר, והיה לנשיא המדינה השלישי), ובין השניים נוצר קשר רומנטי. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול". שיר זה מבטא את כאבה לנוכח חוסר נכונותו של שז"ר לעזור לה. את השיר היא מקדישה ל"זר" שמהווה אנגרמה על ראשי תיבות שמו הקודם של שז"ר (זלמן רובשוב) והתנהגותו אליה כזר, אך יחד עם זאת היא מסתירה את זהותו כדי להגן על שמו.

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת? וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם? גַּן נָעוּל (לזר), אדר, תרפ"ח

ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. שם פגשה את אהבת חייה, המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, אליו קראה מאוחר יותר בשירה "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?". מברנשטיין למדה את השפה הבינלאומית אספרנטו, ולמשך זמן מה תוּבְּלה ההתכתבות ביניהם בשפה זו. עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב לארץ ישראל בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים. ב-1919 חזרה לארץ ישראל באונייה רוסלאן, יחד עם אנשים שלימים יהיו בצמרת ההנהגה והתרבות בארץ, כגון פרופ' יוסף קלוזנר (קבוצה זו פתחה את מה שיכונה לאחר מכן "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה. בדגניה היא הייתה פעילה בתחום התרבות בקבוצה ועבדה בעיקר עם ילדי הקבוצה.

לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. בתחילה נדרשה רחל על ידי הרופא להקפיד לאכול בכלים נפרדים, אולם המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה לבסוף מדגניה. ההחלטה לא נתקבלה בפורום מסודר של הקיבוץ אלא פשוט אחד מהחברים בישר לה במילים הבאות את החלטת הקבוצה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב"‏‏.‏ מרבית החברים שידעו כי הדברים נאמרו הלכו לעבוד בשדות כדי להימנע מן הפרידה, מה שפגע ברחל יותר מכל.‏ חלק אחר מן החברים כלל לא ידע שהדברים נאמרו. לימים רבים התביישו בהחלטה. גם לאחר גירושה שמרה רחל על קשריה עם חלק מתושבי דגניה ואף ביקרה בה כמה פעמים. חברי דגניה שלחו את שפרה ירובסקי הדגנייתית לטפל בה תקופה מסוימת.‏[6] כדי למצוא מזור למחלתה נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, בה בילתה את שנותיה האחרונות (בה התגורר גם אביה‏)היא התגוררה בדירה קטנה (כיום ברחוב בוגרשוב). את ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

רחל כתבה שירים רבים על הציפייה ההכרחית שלה ליום מותה. בשנת 1927, עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק:

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי? הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

– וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים..., תרפ"ז

יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיעמיסו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטשולר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".

רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים ואחת, ללא כל איש עמה, בבית החולים הדסה בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", בבית הקברות כנרת. על מצבתה חקוקות המילים מתוך שירה "מנגד" : פרוש כפים, ראה מנגד/ שמה אין בא/ איש ונבו לו/ על ארץ רבה.

שירהּ האחרון "מֵתַי", שנמצא לאחר מותה על הכוננית בחדרה, מלמד על כי לקראת סופה חשה רחל בודדה, כשכל שנותר לה היו רק חלומותיה, וכל האנשים שבהם האמינה ובטחה נטשוה.

שירתה

פסיפס של רחל ולאה גולדברג בבית הפסיפסים ביפו לוחית זיכרון במקום מגוריה האחרון של רחל המשוררת ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב

התחלה

את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית.

עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ ישראל, ציפו בכליון עיניים לצאת גיליון יום שישי של "דבר".

קובצי שיריה

שיריה של רחל כונסו בשלושה קבצים עיקריים:

• ספיח (תרפ"ז-1927)
• מנגד (תר"ץ-1930)
• נבו (תרצ"ב-1932)

את שני קובצי השירה הראשונים פרסמה רחל עוד בחייה; הקובץ האחרון יצא לאור לאחר מותה. שמותיהם של קובצי שירתה, "מנגד" ו"נבו", סמליים לחייה הטראגיים. בשמות אלה מורגשת העובדה כי בחייה הקצרים לא הספיקה רחל לממש את עצמה, הן בתחום שירתה והן בתחום חייה האישיים.

בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד הנקרא "שירת רחל". כריכתו תואמת את הכריכה שבחרה רחל לקבצים הראשונים - כריכה לבנה ופשוטה. עיצוב זה הפך לסימן ההיכר שלה, ונשמר בכל המהדורות הבאות.‏‏

רחל המשוררת רחל בלובשטיין סלע רחל בלובשטיין תאריך לידה י"ט בתשרי ה'תרנ"א 20 בספטמבר (לוח יוליאני) 1890 תאריך פטירה כ"ט בניסן ה'תרצ"א 16 באפריל 1931 שם מקורי רחל בלובשטיין סלע עיסוק משוררת לאום יהודי תחום כתיבה שירה, תרגום רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע (י"ט בתשרי ה'תרנ"א, 20 בספטמבר 1890‏[1] – כ"ט בניסן ה'תרצ"א, 16 באפריל 1931), המוכרת בשם העט שלהּ, "רחל" (ולעתים רחל המשוררת), הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 קורות חייה 1.1 ילדות ונעורים 1.2 בתקופת העלייה השנייה והמלחמה הגדולה 1919-1909 1.3 בשנות העשרים 1.4 משפחתה 2 שירתה 2.1 התחלה 2.2 קובצי שיריה 2.2.1 ספיח (1927) 2.2.2 מנגד (1930) 2.2.3 נבו (1932) 2.3 "שירים שנסתתרו" 2.4 עבודתה 2.5 מקומה של שירתה בתרבות העברית 2.5.1 ביצועים 2.6 תרגומי שירתה 3 ייצוגיה בתרבות הישראלית 4 לקריאה נוספת 4.1 ספרי מחקר, עיון ולימוד 4.2 בספרות העברית 5 קישורים חיצוניים 5.1 כתביה 5.2 על המשוררת ועל יצירתה 6 הערות שוליים קורות חייה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] רחל (רעיה‏‏[2]%29 בלובשטיין נולדה בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה, באימפריה הרוסית, בתם האחת עשרה של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין‏[3], ונכדה לרבה של קהילת יהודי קייב, הרב מנדלשטאם, מצד אמה. דודהּ, מאכס מנדלשטאם, היה הסטודנט היהודי הראשון לרפואה ברוסיה, אשר לימים ניהל את בית החולים לעיניים בקייב, היה חבר קרוב של הרצל וראש הציונות הטריטוריאליסטית ברוסיה. אחיה יעקב היה פעיל מאוד בסניף הציוני בפולטבה; לימים הוא יסד בארץ ישראל את רשת "בתי העם", ונחשב לאינטלקטואל הראשון ביישוב. אביה הקפיד על קיום הדת היהודית, על אף שנחטף בצעירותו לצבא הרוסי. כאשר שוחרר, הורשה לגור היכן שיחפוץ בתחומי רוסיה. אמה הקפידה מאוד על חינוך להשכלה לילדיה והוענקו לרחל שיעורים בעברית בילדותה. האם התכתבה עם לב טולסטוי‏[4] ובביתם התארחו תדיר אנשים משכילים. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 החלה בכתיבת שירים ברוסית; בגיל שבע-עשרה עברה לקייב, ולמדה שם ציור. בתקופת העלייה השנייה והמלחמה הגדולה 1919-1909[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ב-1909, בהיותה בת תשע-עשרה, באה לסייר בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, אשר היו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ישראל ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולמדו עברית מהאזנה לילדים בגן הילדים ‏‏[5]. בהמשך הצטרפה אליהן אחותן בת שבע, והבית בו התגוררו, בית ברוידא, מכונה מאז על שמן "מגדל שלוש האחיות"‏[6]‏[7]. ברחובות חוותה רחל את הרומן הראשון שלה, עם בן המושבה נקדימון אלטשולר, שממנו נפרדה ביומה האחרון. אביה של רחל עלה לארץ ישראל שנה אחריה ואחרי אחותה והתגורר בתל אביב.‏[8] רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן ב-1911 עברה ל"חוות העלמות" הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון, שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב (שלימים נודע כזלמן שזר, והיה לנשיא המדינה השלישי), ובין השניים נוצר קשר רומנטי. היא הקדישה לו שלושה משיריה מפורשות‏[9], אף שנהוג לחשוב כי שירים נוספים נכתבו אודותיו‏[10]. השיר "גן נעול", אשר הוקדש לו, מבטא את כאבה לנוכח חוסר נכונותו של שזר לעזור לה. את השיר היא מקדישה ל"זר" שמהווה אנגרמה על ראשי תיבות שמו הקודם של שז"ר (זלמן רובשוב) והתנהגותו אליה כזר, אך יחד עם זאת היא מסתירה את זהותו כדי להגן על שמו.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור] מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת? וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם? גַּן נָעוּל (לזר), אדר, תרפ"ח ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. שם פגשה והתאהבה במיכאל ברנשטיין, מהנדס יהודי, אליו קראה מאוחר יותר בשירה "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?". מברנשטיין למדה את השפה הבינלאומית אספרנטו, ולמשך זמן מה תוּבְּלה ההתכתבות ביניהם בשפה זו. עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב לארץ ישראל בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים. שם כנראה נדבקה בשחפת. בשנות העשרים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ב-1919 חזרה לארץ ישראל באונייה רוסלאן, יחד עם אנשים ונשים שלימים בנו את צמרת ההנהגה והתרבות בארץ, כגון פרופ' יוסף קלוזנר (יש הסבורים כי קבוצה זו פתחה את מה שכונה "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה. בדגניה היא הייתה פעילה בתחום התרבות בקבוצה, ועבדה בעיקר עם ילדי הקבוצה.‏[8] לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. בתחילה נדרשה רחל על ידי הרופא להקפיד לאכול בכלים נפרדים,‏[8] אולם המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה לבסוף מדגניה. ההחלטה לא נתקבלה בפורום מסודר של הקיבוץ אלא פשוט אחד מהחברים בישר לה במילים הבאות את החלטת הקבוצה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב"‏.‏[11]‏[12] מרבית החברים שידעו כי הדברים נאמרו הלכו לעבוד בשדות כדי להימנע מן הפרידה, מה שפגע ברחל יותר מכל.‏[8] חלק אחר מן החברים כלל לא ידע שהדברים נאמרו. לימים אחדים מהם התביישו בהחלטה[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]. גם לאחר גירושה שמרה רחל על קשריה עם חלק מתושבי דגניה ואף ביקרה בה כמה פעמים. חברי דגניה שלחו את שפרה ירובסקי הדגנייתית לטפל בה תקופה מסוימת.‏[8] כדי למצוא מזור למחלתה נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, בה בילתה את שנותיה האחרונות (בה התגורר גם אביה‏[8]), היא התגוררה בדירה קטנה (כיום בתחילת רחוב בוגרשוב, בסמוך לים). את ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה בצמצום רב. היא התפרנסה מפרסום שיריה בעיתון "דבר" (תשלום נקבע לפי מספר שורות ושיריה של רחל לרוב אינם ארוכים) וקצבה חודשית מצומצמת שירשה מאביה. רוב הונו של אביה הועבר למוסדות דתיים‏[13] ורחל לא קיבלה מהם תמיכה. רחל כתבה את רוב שיריה בשש השנים האחרונות לחייה, מתוכם שירים רבים נכתבו על הציפייה שלה ליום מותה. בשנת 1927, עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק, בשירה ואולי לא היו הדברים...: וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי? הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם? – וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים..., תרפ"ז

קבר רחל המשוררת בבית הקברות כנרת יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מהמושבה רחובות, וביקשה שיובילו אותה אליו. אלטשולר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי". רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים ואחת, ללא כל איש עמה, בבית החולים הדסה שהיה ברחוב בלפור בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל...", בבית הקברות כנרת. על מצבתה חקוקות המילים מתוך שירה "מנגד":‏[14] פרוש כפים, ראה מנגד / שמה אין בא / איש ונבו לו / על ארץ רבה. שירהּ האחרון "מֵתַי", שנמצא לאחר מותה על הכוננית בחדרה, מלמד על כי לקראת סופה חשה רחל בודדה, כשכל שנותר לה היו רק חלומותיה, כאשר האנשים שבהם האמינה ובטחה נטשוה. משפחתה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין הוא נכדהּ של אחותה של רחל. שירתה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון במקום מגוריה האחרון של רחל המשוררת ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב התחלה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית. עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ ישראל, ציפו בכליון עיניים לצאת גיליון יום שישי של "דבר". קובצי שיריה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] שיריה של רחל כונסו בשלושה קבצים עיקריים: ספיח (תרפ"ז-1927) מנגד (תר"ץ-1930) נבו (תרצ"ב-1932) את שני קובצי השירה הראשונים פרסמה רחל עוד בחייה; הקובץ האחרון יצא לאור לאחר מותה. שמותיהם של קובצי שירתה, "מנגד" ו"נבו", סמליים לחייה הטראגיים. בשמות אלה מורגשת העובדה כי בחייה הקצרים לא הספיקה רחל לממש את עצמה, הן בתחום שירתה והן בתחום חייה האישיים. בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד הנקרא "שירת רחל". מכלול זה כולל גם שירים אשר לא פורסמו בעבר‏[15]. כריכתו תואמת את הכריכה שבחרה רחל לקבצים הראשונים - כריכה לבנה ופשוטה. עיצוב זה הפך לסימן ההיכר שלה, ונשמר בכל המהדורות הבאות.‏ ספיח (1927)[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] הקובץ ספיח כולל בין השאר את השירים: הלך נפש [%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%94 הוא הקץ? עוד צלול המרחב,] [%D7%99%D7%92%D7%A8%D7%AA%D7%99 פן ילך גם הוא מאתנו] [%D7%94%D7%99%D7%90 איחרה לבוא ובבואה לא העזה,] [%D7%91%D6%B7%D6%BC%D7%92%D6%B4%D7%A0%D6%B8%D7%94] אין בליבי עליך... הצדק את הדין... [%D7%9B%D7%9F מוטב, ישכח זכרונו המר,] צפיה (שיר) בַּלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר [%D7%91%D7%91%D7%93%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%99 הגדולה, בדידות חיה פצועה,] פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה‏[16] הכנעה ברור עץ אגס הד בבית החולים [%D7%94%D7%A0%D7%94, הנהו הדוי! הנו חשוף על ידך,]

הבית בו התגוררה בשנת 1925 ברחוב הנביאים בירושלים [%D7%9C%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%A5 בבית-החולים בבקר השכם,] [%D7%A7%D7%97 את ידי בשתי ידיים טובות] אני הקנאה בדרך [%D7%91%D7%9C%D7%90 ניב, בלי נוע,] [%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%9C%D7%9C עלי, על נפשי החולה,] [%D7%95%D7%91%D7%9B%D7%9F - הדרור. האזקים הללו,] אשתו זֶמֶר נוּגֶה‏[17] אשר שלו [%D7%A9%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA זעירים, שמחות כזנב-לטאה:] [%D7%9C%D7%A2%D7%A8%D7%98%D7%9C פצעי הנפש ומדויה] אֶל אַרְצִי רחל בנכר יום בשורה כאן על פני אדמה [%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%99 קובלה! בחדר צר] כִּנֶּרֶת אָבִיב, שבו מבוטאת פגיעותה של האוהבת מפני האהוב הסוער. תמורה [%D7%92%D7%9D אם עשרת מונים אמרתי: הקץ,] חלום בלהות אני מעודי הפכפכה האחרת הזאת מיכל את כולי ספרתי עד תם פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר, קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי... וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוַי. – פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, תל אביב, 13.4.25 הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ – קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה? – זֶמֶר נוּגֶה הֲשָׁכַחְתִּי תְּרִיסִים לְהַבְרִיחַ, אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? – הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ, וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

מָה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ, אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב? אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?

הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם? הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי... אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם, רַק הַפַּעַם... הַפַּעַם וְדַי! אָבִיב, תל אביב, ניסן תרפ"ו (1926) שָׁם הָרֵי גּוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! – בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר. בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַּבָּא וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר. – כִּנֶּרֶת, תל אביב, תרפ"ז (1927)

מנגד (1930)[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] השם מנגד מסמל את שאיפות חייה של רחל אשר ראתה מנגד מבלי לזכות לממשן. השיר "עקרה" שבו מובע יגונה הרב על שלא זכתה לחבוק בן. השיר הארספואטי הנודע סֵפֶר שִׁירַי. חיץ ואולי לא היו הדברים... פרחי אולי אם צו הגורל... אליהו ברית ההד כבשת הרש גַּן נָעוּל בעיר (וכך מיום אל יום) זֶמֶר [%D7%9C%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%A5 ולדעת: חלום הבעיתני] [%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%AA ידך בלִטוף מפוזר] [%D7%A4%D7%A9%D7%98%D7%AA%D7%99 יד לבקש רחמים] לא גואל - וקרוב כל כך עקרה יונתן לא פעם, בקיץ גורל ערבית משעולי השדות ושבילים הוי ארצי הורתי באחד גלגולי בקור שבת בלילה אביב (והנהו שוב לפני) שתיקה גננו בבוא אקליפטוס זוכרת, אזכור לא אחת לאור הצהר אני ואתה אשה עיני אעצום תקראי נא בשמי כי לסוף אחים אתה לי כקדם הפתח נפתח כורח מנגד זה צו הגאוה אויר פסגות אל ההרים שי בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים וְנָבוֹן. לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט בִּשְׁבִילֵי הַגַּן. יֶלֶד. קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר. רְסִיס נְהָרָה. לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר "אוּרִי!" – אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה. עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ. – עֲקָרָה, תרפ"ח (1928 צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן, הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת, לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִּלִּיתִי לְרֵעַ, נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ, וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ. – סֵפֶר שִׁירַי, ניסן, תרפ"ז (1927)

נבו (1932)[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] השם נבו - כשם ההר שממנו ראה משה את הארץ המובטחת ביודעו כי לא יזכה להגיע אליה - רומז לחייה שבהם היו יעדים רבים שלא מומשו. בקובץ זה נכללים: אביב (כזה מעודו: מתגלה במפתיע) שירה "רק על עצמי", אשר מספר על קשייה, על אכזבותיה ועל ציפיותיה שלא התגשמו‏[18] ואם לא רפאה היד לב אמונים לי בגני נטעתיך את כלי ספרתי מכתב שכן על הגורן עם שחר עצבת אחרת עברית "זו הדרך", ללא כותרת, הפותח בשורה: "ששוני הזעיר... הפרח". חג לשירה "מֵתַי", שניתן האחרון בקובץ שיריה שראה אור בתרצ"ה 1935הקדימה רחל ציטוט משל י. ש.ק. - "רק המתים לא ימותו" - ומילות השיר החודרות מתכתבות עימו. רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה, גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת – דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים. לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים? – סֵפֶר שִׁירַי, ניסן, תרפ"ז (1927) - ד' אדר תר"ץ (1930) הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹּם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי– קִנְיָנִי לָעַד. – מֵתַי

כתב היד של השיר "רק על עצמי", מארכיון מפלגת העבודה מעבר לקובצי שירה אלה כתבה רחל שירים רבים שבחרה לא לפרסם. "שירים שנסתתרו"[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בראשית המאה ה-21 נתגלו שלושה שירים שכתבה רחל ברוסית.‏[19] שלושת השירים תורגמו מכתב היד בידי רנה ליטוין, ופורסמו בעיתון הארץ:‏[20] "שיריה של רחל המובאים בזה נכתבו רוסית, בתחילת המאה העשרים, ואמנם ניכרת בהם השפעת השירה הרוסית בת הזמן. במיוחד בולטת השפעתה של אנה אחמטובה, אשר לימים תירגמה רחל משיריה לעברית. השפעתה של אחמטובה ניכרת בתימטיקה, בסיטואציות, במלודיה, בפשטות ובישירות – מסימני ההיכר של שירי רחל בעברית. לעתים נראה שרחל ממש משוחחת עם שורות משיר זה או אחר של המשוררת הרוסית. [...] לפלא נשארת העובדה, כיצד עברה המשוררת בגיל בוגר יחסית מכתיבת שירה ברוסית לעברית כל-כך טבעית וצלולה". עבודתה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] כתיבתה של רחל הושפעה ממספר זרמים ספרותיים ומקורות: התנ"ך, האקמאיזם הרוסי, האימג'יזם הצרפתי,והספרות החלוצית של העלייה השנייה. פרט לשירים שכתבה, עסקה רחל גם בתרגום. בעבודתה נכללים תרגומים משירתה של המשוררת הרוסיה אנה אחמטובה, משירי אלכסנדר פושקין, סרגיי יסנין ופרנסיס ז'ם, תרגום מאמר על חיי הדבורים מאת מוריס מטרלינק, ביקורות ספרות, מסות בנושאי תרבות ועוד. בין כתביה נכללים גם שירים שכתבה עבור ספר מאויר לפעוטות. מקומה של שירתה בתרבות העברית[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] רחל נחשבת אחת המשוררות המקובלות על שוחרי השירה העברית. שירתה תופסת מקום נכבד בתרבות העברית, נלמדת דרך קבע בבתי-הספר, ומושרת רבות במפגשי שירה בציבור, מסכתות, סדרי פסח חדשים ומועדי זיכרון בישראל ובתפוצות. רבים משיריה הולחנו על ידי מלחינים שונים, ובהם נעמי שמר, שהלחינה את השיר כנרת" ("שם הרי גולן"), יהודה שרת שהלחין בין השאר את השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם..." ואת "שי" - שירהּ היחיד שזכתה רחל לשמוע מולחן, ‏[21] ויוסף טל אשר הלחין את שיריה: "בגני נטעתיך", "בלילות מקדם", "בלילות לא שנת", ו"עם שחר"). ביצועים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] שיריה המולחנים בוצעו בידי יוצרים רבים. עם המבצעים והשירים שביצעו נמנים בין השאר: אסתר עופרים - ואולי לא היו הדברים... (לחן: יהודה שרת) אריק איינשטיין - לא פעם, בקיץ (לחן: שולמית ליפשיץ) חוה אלברשטיין ודני גרנות - רק על עצמי (לחן: אלברט פיאמנטה) שוקי ודורית, גן נעול (לחן: שוקי שוקי) עפרה חזה - בלילה נורית גלרון - היה נא טוב אלי הדודאים, הפרברים ויורגוס דאלארס - שי (לחן: לוי שער) נחמה הנדל - אל ארצי (לחן: יהודה שרת) חנן יובל - פגישה, חצי פגישה (לחן: חנן יובל) יוסף מוסטקי - זמר נוגה (לחן: יוסף מוסטקי). גם החלונות הגבוהים ביצעו גרסה לשיר זה, ואת הגרסה שביצעו החלונות הגבוהים לשיר זה הלחין שמוליק קראוס האחים והאחיות - חופי ירדן (לחן: גידי קורן) אחינועם ניני - אני אחינועם ניני - עקרה ("אורי") בעז שרעבי - הוי ארצי אביתר בנאי - כה ציפיתי ליום והגיע ענת עצמון - אל נא תשירי עם המבצעים הבולטים של שירת רחל נמנית חוה אלברשטיין, אשר הוציאה בשנת 1968 את אוסף ביצועיה לשירי רחל. במסגרת האוסף נכללו השירים "רק על עצמי" (לחן: אלברט פיאמנטה), "הנה אקח" (דרורה חבקין), "בלא ניב" (חבקין), "אשתו" (דני גרנות), "בגני נטעתיך" (מוני אמריליו), "יונתן" (אמריליו), "הן יצאנו בסך" (דני ליטני), "עקרה" (חבקין), "ולו" (מישה סגל), "אני" (ליטני), "זמר נוגה" (יוסף מוסטקי), "אשתו" (גרסה שונה, של אלברט פיאמנטה), "כוחי הולך ודל" (אלכס כגן), "ליד החלון" (חבקין), "בלילה בא המבשר" (ליטני), "אל ארצי" (יהודה שרת), "כנרת (שם הרי גולן)" (נעמי שמר), "מתי" (חבקין), "ספר שירי" (גרנות) ו"שי" (אמריליו). ב-2003 יצא האוסף במהדורה מחודשת, בעיבודיה של אלברשטיין לכל השירים, תחת הכותרת "השנים הראשונות 2: שירי רחל". תרגומי שירתה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] שיריה של רחל תורגמו לשפות אחדות בידי מתרגמים שונים. זלמן שזר תרגם בשנת 1927 צרור משיריה ליידיש. המשורר א. ליסין תרגם גם הוא משיריה ליידיש. כן תרגמו ליידיש משיריה אהרן צייטלין, בר פומרנץ, דב סדן ומשה בסוק. שירים נוספים של רחל תורגמו לאנגלית, גרמנית, צ'כית, פולנית, אספרנטו ואיטלקית. רובם הוצאו לאור על ידי תנועות הנוער הציוניות לפני מלחמת העולם השנייה. כמו כן תורגמו במועדים שונים מקבצים משיריה ללשון הסרבו-קרואטית, להונגרית ולסלובקית. במהדורת מילשטיין ניתן למצוא את תרגומי שיריה להונגרית ולסלובקית בלוויית דברי הסבר נוספים. בפרויקט בן יהודה ניתן לקרוא את תרגום שיריה לאיטלקית. בשנת 2002 תרגם הזמר הבאסקי בניטו לרצ'ונדי את שירהּ של רחל "שי" לשפה הבסקית, בה הוא נקרא Ni, Sahatsa bezala. לרצ'ונדי אף ביצע את השיר בשפה הבאסקית וכלל אותו באלבומו. ייצוגיה בתרבות הישראלית[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

פסיפס של רחל ולאה גולדברג בבית הפסיפסים ביפו

"גן רחל" ניטע בשנת 1933 מול בית הקברות כנרת במספר ערים בארץ נקראו על שמה רחובות. רבים משיריה שזכו ללחן, כמו "זמר נוגה" (התשמע קולי) ו"עקרה" (אורי), נחשבים לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית ולחלק בלתי-נפרד מן הקלאסיקה של הזמר העברי; הם מושמעים עד היום בתחנות הרדיו ונפוצים למדי בערבי שירה בציבור (ראו גם לעיל: ביצועים). קברה בבית הקברות כנרת נהפך לאתר עלייה לרגל של מטיילים ותלמידים. ב-19 בפברואר 1991 הנפיק דואר ישראל (במסגרת סדרה אודות נשים מפורסמות) בול בעריך של 1.30 ש"ח, ובו שלושה דיוקנאות שונים של רחל המשוררת. ב-20 בספטמבר 2006 הוכרז מיזם להקמת בית לרחל המשוררת בחסות אגודת הסופרים העבריים והמועצה לשימור אתרים. ב-10 באפריל 2011 נבחר דימוי דיוקנה של רחל יחד עם דיוקנותיהם של לאה גולדברג, נתן אלתרמן ושאול טשרניחובסקי להופיע בשטרות החדשים של מדינת ישראל. רחל נבחרה להופיע על שטר 20 השקלים החדשים. "גן רחל" ניטע בשנת 1933 מול בית הקברות כנרת. בגן נטעו חוטרי התמר שהביא בנציון ישראלי לארץ. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ספרי מחקר, עיון ולימוד[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] אברהם אפשטיין, "שירת רחל", בספרו: מקרוב ומרחוק: פרקי מסה ובקורת, ניו יורק: אוהל, תש"ד-1943, עמ' 153–158 שרה בן-ראובן, הדיאלוג בין שזר ורחל המשוררת, פסיפס, 64, סתיו תשס"ז-2006, עמ' 48–54 עמוס בר, המשוררת מכנרת – סיפורה של רחל, תל אביב, 1993 ראובן גולדברג, נופה של רחל: עשרים וחמש שנה למותה, על המשמר, דף לספרות ואמנות, ט' באייר תשט"ז, 20 באפריל 1956, עמ' 1 מיכאל גלוזמן, "שירת נשים במודרניזם: לקראת היסטוריוגרפיה פמיניסטית", בתוך אדרת לבנימין, כרך ב', (עורכת: זיוה בן פורת), מכון פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 118–150 בנימין חכלילי, לך ועליך (אהבת רחל ומיכאל), אסופת מכתבים בין רחל ומיכאל ברנשטיין, תל אביב 1987 יהודית כפרי, כמה הרהורים על שירי רחל, עיתון 77, 304, תשרי תשס"ו, אוקטובר 2005, עמ' 21–23 אורי מילשטיין, שירי רחל סוד קסמם (ביוגרפיה וכן כל השירים לרבות טיוטות ושירים היתוליים), מהדורה שישית מורחבת, תל אביב: שרידות, 1997 בן-עמי פיינגולד, ללמוד רחל, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 1996 מוקי צור, כחכות רחל : קווים ביוגרפיים, רחל השירים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011 ראובן קריץ, על שירת רחל, הוצאת פורה, המוסד החינוכי של השומר הצעיר נעמן, 1987 ראובן קריץ, שירי רחל, שירת רחל, רחל, הוצאת ספרי פורה, 2003 בלהה רובינשטיין, רחל – איפוק הרגש ו"פשטות הביטוי, בספרה: שירים ומה שביניהם: על משוררים ושירים בתוכנית הלימודים החדשה לבית הספר העל-יסודי, תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2003, חלק ב, עמ' 93–111 – כולל פרק ביוגרפי; המשוררת על עצמה ועל שירתה; כמיהה לאהבה בצל תודעת הקץ יוסף שה-לבן, רחל - הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1986 אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "רחל - הכנרתית", עמ' 109-103 זיוה שמיר, רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל, בני ברק: הוצאת ספרא בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012 בספרות העברית[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק (עורך: יגאל שוורץ), תל אביב: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2007 שולמית לפיד, חוות העלמות, ירושלים: הוצאת כתר, 2006 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

כתביה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: רחל המשוררת ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: רחל בלובשטיין ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רחל המשוררת כתבי רחל בפרויקט בן-יהודה כתבי יד של שירי רחל באתר הספרייה הלאומית כתבי היד של שירת רחל, באתר ארכיון מפלגת העבודה רחל, הילדים שלנו, באתר הארץ, 13 בפברואר 2009 רחל, שום סיכוי לעלובה שכמוני, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2009 רחל, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית) רחל המשוררת ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" האזנה לשירי רחל באתר זמרשת רחל, באנציקלופדיה ynet דנה אולמרט, רחל המשוררת, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) רחל, באתר MOOMA שירי רחל שזכו ללחן, באתר "שירונט" לחן לשיר "קח את ידי" מכתבי רחל המשוררת לשולמית קלוגאי, ארכיון המדינה על המשוררת ועל יצירתה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] רבקה ליפשיץ ונורית צין (עורכות), רחל בלובשטיין - קישורים: קורות חיים, שירים, שיעורים מתוקשבים, ביוגרפיה ומאמרים באינטרנט, באתר "מפמ"ר ספרות", המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך תמונת קברה בבית העלמין בכנרת באתר "טרקר" אורי מילשטיין, רחל המשוררת: מעצבת האליטות (חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד'), אתר "אימגו", מאמר בארבעה חלקים (ספטמבר 2006 - ינואר 2007) אלישע פורת, תרגומי שירי רחל לסלובקית‏[22] חלי אברהם-איתן, רחל המשוררת: דמויות תנ"כיות בשירתה, אתר "אימגו", 6 באוקטובר 2007 הרצל ובלפור חקק, רחל המשוררת: השתיקה כדרך להביע אהבה, אתר "אימגו", 16 בספטמבר 2006 בני מר, עוף-מים חולני שהוטל ליבשה: כיצד הצטלבו שוב ושוב דרכיהם של רחל המשוררת ויוחנן רטנר, שלו כתבה את שלושת השירים ברוסית, אשר התגלו פתאום והמתפרסמים פה לראשונה, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2006 בני ציפר, התגלה מחזה קומי אבוד של רחל המשוררת, הארץ, 19 בנובמבר 2004 עמוד לרחל, באתר "בננות" רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: רחל בת מאה ועשרים, 7 באפריל 2011 נויה שגב, על השיר "גורל" מאת רחל ואולי, מוזיקה של יהודה שרת סיפורה של רחל המשוררת בסדרה "הכל אנשים", באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית עמותת בית לרחל המשוררת רוצים להקים את בית רחל - אנקדוטות על ביתה ברחוב הנביאים שושנה ויג, היכן הבית של רחל המשוררת?, אתר "אימגו" אליהו הכהן, כה צר מעגלי: חדרי, ספרי, ערגה למרחב, באתר הארץ, 13 בפברואר 2009 רפי וייכרט, משוררת האושר והתוגה הגדולה, באתר ynet‏, 16 באפריל 2011 עופר אדרת, 82 שנים למות רחל המשוררת || "כל שיר עצוב נראה לי כסיפור חיי", באתר הארץ, 18 באפריל 2013 הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

^ כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 2 באוקטובר ^ אורי מילשטיין, רחל המשוררת: מעצבת האליטות, חלק ב', באתר "אימגו"‏ ^ סופיה מנדלשטאם-בלובשטיין הייתה אשתו השנייה וגידלה ארבעה מילדי אשתו הראשונה של איסר-לייב ^ ע"פ עדותו של אורי מילשטיין, אחיינה של רחל ^ שירי רחל - סוד קסמם, הוצאת שרידות ^ רוחמה אלבג, רצינו להיוולד מחדש. גרנו ברחובות, באתר הארץ ^ קונצ'רטו לפסנתר על דבשת גמל , מתוך ספרו של עמוס בר "המשווררת מכנרת", באתר "סיפורי פסנתרים" ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 קרני עם-עד, "בשתיקה נפרדנו", ידיעות הקיבוץ גיליון 1237, 28 בספטמבר 2010, גרסה מקוצרת באתר "mynet" ^ "גן נעול", "הד" ו"ברית ההד" ^ למשל "בתו" אשר לא פורסם בחייה של רחל ^ מצוטט בשמה של הדסה ורדי לבית בוסל‏ ברחל המשוררת, דודתי, ואבות השמאל הישראלי ^ וכן במכתב שכתבה רחל לחברתה חיותה בוסל על תחושותיה לאחר הגירוש מהקיבוץ שפורסם בכתבה "בשתיקה נפרדנו" מאת קרני עם-עד, ידיעות הקיבוץ גיליון 1237, 28 בספטמבר 2010 ^ ע"פ ספרו של אורי מילשטיין "רחל", צוואתו של אביה העניקה שש דירות לאשתו - היא אמה החורגת של רחל - וחמשת בניו; קצבה חודשית מצומצמת הוענקה לבנותיו הרווקות וסכום חד פעמי לבנותיו הנשואות. רוב ההון הועבר למוסדות דתיים כאמור ^ "מנגד", באתר פרויקט בן יהודה. ^ לדוגמה "אשה" או "בתו" ^ פגישה, חצי פגישה באתר פרויקט בן יהודה. ^ זֶמֶר נוּגֶה, באתר פרויקט בן יהודה. ^ רק על עצמי. ^ בני מר, "עוף-מים חולני שהוטל ליבשה: כיצד הצטלבו שוב ושוב דרכיהם של רחל המשוררת ויוחנן רטנר, שלו כתבה את שלושת השירים ברוסית, אשר התגלו פתאום והמתפרסמים פה לראשונה", הארץ תרבות וספרות, כ"ט באלול תשס"ו, 22 בספטמבר 2006 ^ שירים שנסתתרו מאת רחל (רחל בלובשטיין), תירגמה מרוסית מכתב היד רנה ליטוין, הארץ Online ^ מוקי צור, יהודה שרת גיבור תרבות, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 70; (כיום מוכר השיר בלחנו של לוי שער משנת 1985). ^ אלישע פורת, שירי רחל בסלובקית, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 23 בדצמבר 2010 קטגוריות: רחל המשוררתמשוררים עברייםמתרגמים לעבריתמשוררים יהודיםאנשי העלייה השנייהראשוני הציונותסופרים הידועים בשם עטאישים הקבורים בבית הקברות כנרתמשוררים ששיריהם הולחנומשפחת בלובשטיין-מילשטייןהגליל: אישים