Aaron Copland

Copland was one of the leading figures of American music during the 1900s. Copland worked in a wide range of styles, from atonalism to jazz, but his fame rests on the folk-based music he wrote from the late 1930s to the early 1950s. His "Appalachian Spring" (1944), commissioned by dancer Martha Graham, is probably the best-loved American ballet. It received the 1945 Pulitzer Prize. He also created several notable film scores and won an Academy Award for "The Heiress" (1949). Copland was born Aaron Cohen in Brooklyn, of Russian Jewish descent. He studied harmony with Rubin Goldmark, and composition in Paris with Nadia Boulanger from 1921 to 1924. His abundant talent was recognized early, though not always favorably. At the premiere of his Symphony for Organ and Orchestra (1924), conductor Walter Damrosch turned to the audience and declared, "If a young man of 24 can write a symphony like that, in five years he will be ready to commit murder." Copland found a more sympathetic champion in conductor Serge Koussevitzky, who introduced several of his works, including "Music for the Theatre" (1925), the Piano Concerto (1926), and the "Symphonic Ode" (1930). After experimenting with symphonic jazz and different tonalities, Copland achieved a stylistic breakthrough with the overture "El Salon Mexico" (1936), based on popular Mexican tunes. "I felt it was worth the effort to see if I couldn't say what I had to say in the simplest possible terms," he later reflected. His writing became more lucid, melodious, and broad-based in appeal, and made free use of the rich resources of American folk music. For the ballets "Billy the Kid" (1938) and "Rodeo" (1942) he quoted old cowboy songs; Shaker hymns and white spirituals form the backbone of "Appalachian Spring." Even Copland's entirely original compositions, such as the "Outdoor Overture" (1938), the famous "Fanfare for the Common Man" (1942), the "Lincoln Portrait" (1942), and the Third Symphony (1946), have a folk-like spirit. His other works of this period include the Piano Sonata (1941), the Clarinet Concerto (written for Benny Goodman, 1948), "Twelve Poems of Emily Dickinson" (1950), "Old American Songs" (1952), the opera "The Tender Land" (1954), and scores for the films "Of Mice and Men" (1939), "Our Town" (1940), and "The Red Pony" (1948). Copland's outspoken liberal views, as well as his known homosexuality, made him suspect during the 'Red Scare' of the 1950s. In 1953 his music was pulled from President Eisenhower's inaugural concert, and later that year he had to testify before Congress about his political beliefs (he had been a Communist sympathizer in the 1930s but had never joined the Party). Soon afterwards Copland abandoned his "Americana" idiom and turned to composing astringent serialist pieces. Among his later efforts are the "Orchestral Variations" (1957), the ballet "Dance Panels" (1959, revised 1962), "Connotations" (1962), and "Inscape" (1967). Copland was always an ardent and unselfish promoter of other composers, and was concerned with improving a general understanding of modern music by organizing concerts and writing such books as "What to Listen for in Music" (1939), "Our New Music" (1941), "Music and the Imagination" (1952), and "Copland on Music" (1960). In 1940 he became a founding member of the Tanglewood Music Center in Berkshire County, Massachusetts, where he taught summer courses in composition for decades. He was also a fine conductor, and in the 1960s he recorded several of his works for Columbia Records. Copland was well enough to participate in the nationwide celebrations of his 80th birthday in 1980, but after that he fell victim to Alzheimer's Disease. He died two weeks after turning 90. Although Copland has been viewed as a foremost representative of American Nationalism, his best music transcends national boundaries. As Igor Stravinsky said of him, "Why call Copland a great American composer? He is a great composer." (bio by: Bobb Edwards, Find A Grave)

אהרן קופלנד

' (אנגלית: Aaron Copland; ‏14 בנובמבר 1900 – 2 בדצמבר 1990) היה מלחין ופסנתרן יהודי-אמריקאי.

קופלנד יצר בכתיבתו סגנון אמריקאי מובהק ועל כך הוצמד לו הכינוי "דיקן המלחינים האמריקאים". במוזיקה שלו הצליח קופלנד להגיע לאיזון קשה להשגה בין המוזיקה המודרנית וסגנונות עממיים אמריקאים. באמצעות הרמוניות משתנות לאיטן ברבות מיצירותיו יוצר קופלנד תיאורים אימפרסיוניסטים של הנוף האמריקאי רחב הידיים, והוא משלב בכתיבתו גם מוטיבים אמריקאים עממיים. בתזמור שלו עשה קופלנד שימוש בכלי הקשה, שינויי משקל, ריבוי-מקצבים, אקורדים מרובי צלילים ושורות טונים. לצד עבודתו כמלחין, עסק קופלנד בהוראה, נשא הרצאות בנושאי מוזיקה, כתב ספרים ומאמרים והופיע כמנצח. בדרך כלל, אך לא תמיד, ניצח על יצירותיו הוא.

יצירתו המפורסמת ביותר היא "אביב בהרי האפלצ'ים", שנכתב ללהקת המחול של מרתה גרהם. יצירה נוספת למחול היא סוויטה בשם "רודיאו".

יצירות ידועות נוספות הן "תרועה לאדם הפשוט", שאחרי כן שולבה גם בסימפוניה השלישית שחיבר. כמו כן, כתב יצירות למקהלה - בהן An Immorality, I Bought Me a Cat ועוד.

תוכן עניינים 1 חייו 2 קריירה 3 ביבליוגרפיה 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים חייו קופלנד נולד בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית-ליטאית. לפני שהיגר לארצות הברית, בתקופת שהותו באנגליה, שינה אביו של קופלנד את שמו מ"קפלן" ל"קופלנד", בעל הצליל האנגלי יותר. הוריו של אהרון קופלנד, בעלי חנות בברוקלין, לא עודדו את בנם ולא חשפו אותו ישירות למוזיקה, אך הוא נמשך אליה ובגיל חמש-עשרה גילה את שאיפתו להיות למלחין. את השכלתו המוזיקלית רכש אצל לאופולד וולפסון ורובין גולדמרק (שלימד גם את ג'ורג' גרשווין), ואצל נדיה בולאנז'ה בבית הספר למוזיקה "פונטנבלו" בפריז, בשנים 1921–1924. קופלנד קיבל מלגת גוגנהיים בשנת 1925 ושוב ב-1926.

קופלנד התייצב לצד המפלגה הקומוניסטית האמריקאית בבחירות לנשיאות של 1936, וכתוצאה מכך הוזמן לחקירה ב-FBI בתקופת המקארתיזם של שנות ה-50 והוכנס לרשימה השחורה. בגלל האקלים הפוליטי של תקופה זו, הוסרה יצירתו "דיוקן לינקולן" מקונצרט טקס ההשבעה של הנשיא אייזנהאואר בשנת 1953. באותה שנה זומן קופלנד אל הקונגרס להעיד, כי מעולם לא היה קומוניסט. נרעשים מן ההאשמות, רוממו רבים מחברי הקהיליה המוזיקלית את המוזיקה של קופלנד כאות לפטריוטיות שלו. החקירות חדלו בשנת 1955 ונחתמו בשנת 1975. מעולם לא הוכחה חברותו של קופלנד במפלגה הקומוניסטית.

קופלנד השפיע רבות על סגנון ההלחנה של ידידו ובן-חסותו, ליאונרד ברנשטיין. ברנשטיין נחשב לגדול המנצחים על יצירותיו של קופלנד. להקת הרוק המתקדם הבריטית אמרסון, לייק ופאלמר הקליטה שני שירים המבוססים על יצירות קופלנד: "תרועה לאיש הפשוט" ו-Hoe-Down. באחדות מהקלטותיהם ל"תרועה לאיש הפשוט" משולב גם סיום הפרק השני של הסימפוניה השלישית מאת קופלנד.

קופלנד יצר בכתיבתו סגנון אמריקאי מובהק ועל כך הוצמד לו הכינוי "דיקן המלחינים האמריקאים". במוזיקה שלו הצליח קופלנד להגיע לאיזון קשה להשגה בין המוזיקה המודרנית וסגנונות עממיים אמריקאים. באמצעות הרמוניות משתנות לאיטן ברבות מיצירותיו יוצר קופלנד תיאורים אימפרסיוניסטים של הנוף האמריקאי רחב הידיים, והוא משלב בכתיבתו גם מוטיבים אמריקאים עממיים. בתזמור שלו עשה קופלנד שימוש בכלי הקשה, שינויי משקל, ריבוי-מקצבים, אקורדים מרובי צלילים ושורות טונים. לצד עבודתו כמלחין, עסק קופלנד בהוראה, נשא הרצאות בנושאי מוזיקה, כתב ספרים ומאמרים והופיע כמנצח. בדרך כלל, אך לא תמיד, ניצח על יצירותיו הוא.

ההומוסקסואליות של קופלנד תועדה בביוגרפיה של הווארד פולאק, "אהרון קופלנד:חייו ויצירתו של איש לא-פשוט".[1]

ב-1964 העניק לו הנשיא לינדון ג'ונסון את מדליית החירות הנשיאותית, וב-1986 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס; שני עיטורי הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית.

קופלנד מת ממחלת אלצהיימר וכשל בדרכי הנשימה בנורת' טאריטאון, ניו יורק (כיום סליפי הולואו), ב-2 בדצמבר 1990.

קריירה עם שובו מן הלימודים בפריז, החליט קופלנד כי הוא רוצה לכתוב יצירות "אמריקאיות באופיין" ובחר בג'אז כניב האמריקאי. יצירתו הראשונה החשובה הייתה בלט האובות Grohg, שתרם חומר תמאטי לסימפוניית המחול שכתב בהמשך. עוד יצירות גדולות מתקופתו הראשונה (הקפדנית) כוללות "מוזיקה לתיאטרון" בשנת 1925, ה"וריאציות לפסנתר" בשנת 1930 ו"הסימפוניה הקצרה" בשנת 1933. ואולם, תקופת היצירה בהשראת הג'אז הייתה קצרה וסגנונו התפתח בכיוון כתיבת יצירות נגישות יותר.

מלחינים אחדים דחו את הרעיון של כתיבת מוזיקה לחברה הגבוהה בתקופת השפל הכלכלי, וכך ארע, שהפולקלור האמריקאי הפשוט שימש בסיס ליצירתו יחד עם מזמורי דת מלהיבים, שירי בוקרים ושירי עם. בתקופה שבה לימדו בקונסרבטוריונים שיטות הלחנה קפדניות יותר, כיבד קופלנד את המקובלות בהצהרה ההגיונית, שהוא בוחן את יכולתו לבטא את מה שיש לו להגיד במונחים הפשוטים ביותר שבנמצא. התקופה השנייה שלו, שבה פנה לניב המקומי, החלה בסביבות 1936 עם "בילי הנער" ו"אל סלון מקסיקו". "תרועה לאיש הפשוט", אולי יצירתו המפורסמת ביותר של קופלנד, הכתובה לכלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה, נכתבה ב-1942 לבקשת המנצח יוג'ין גוסנס, מנצח התזמורת הסימפונית של סינסינטי. יצירה זו תושמע רבות בפתיחת ועידות ארציות של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. התרועה גם שימשה כנושא הראשי של הפרק הרביעי בסימפוניה השלישית של קופלנד, שם היא מופיעה תחילה בנוסח שקט, פסטורלי ואחר בגרסה נועזת ובוטה יותר של המקור. באותה שנה כתב קופלנד את "דיוקן לינקולן", שהתחבב על קהל רחב יותר וחיזק את הקישור שלו בתודעת הציבור עם מוזיקה אמריקאית. הוא הוזמן לכתוב בלט, "אביב בהרי האפלצ'ים", שעיבד בהמשך לסוויטה תזמורתית פופולרית. ההזמנה ל"אביב בהרי האפלצ'ים" באה ממרתה גרהם, שניסחה את בקשתה כ"מוזיקה לבלט אמריקאי", ללא פירוט נוסף. קופלנד הכתיר את היצירה בשם "מוזיקה למרתה", בלי שמץ מושג איזה שימוש תעשה בה על הבימה. גרהם יצרה בלט בשם "אביב בהרי האפלצ'ים", שזכה להצלחה מיידית, והשם דבק גם במוזיקה. קופלנד היה משועשע ומרוצה בשנים הבאות, כשאנשים ניגשו אליו ואמרו" "צדקת כל כך - זה נשמע ממש כמו אביב בהרי האפלצ'ים", שהרי לא היה לו שום רעיון תוכניתי בשעת כתיבת המוזיקה.

הבאלט "רודיאו", סיפור חתונה בחוות בקר, שנכתב בערך באותו זמן כמו "דיוקן לינקולן" בשנת 1942, גם הוא מיצירותיו הנודעות של קופלנד, שאינן מאבדות מקסמן עם השנים. קטעים ממנו שימשו באין-ספור סרטים ותוכניות טלוויזיה והוא מן היצירות הנודעות ביותר שכתב מלחין אמריקאי ביום מן הימים.

קופלנד כתב שלוש סימפוניות הממוספרות ככאלה, אבל את המונח "סימפוניה" הצמיד ליותר מסימפוניות בלבד. הסימפוניה לעוגב בשלושה פרקים שכתב בראשית הקריירה שלו נכתבה מחדש בהשמטת העוגב ולתוצאה קרא הסימפוניה הראשונה שלו. "סימפוניה קצרה" בת חמש-עשרה דקות הייתה לסימפוניה השנייה, אף כי היא קיימת גם כשישייה. הסימפוניה השלישית נכתבה בפורמאט מסורתי יותר (ארבעה פרקים; פרק שני, סקרצו; פרק שלישי, אדג'ו) באורך ארבעים וחמש דקות, פחות או יותר. סימפוניית המחול שלו נשלפה בחיפזון מן הבלט המוקדם Groh שלא הופק מעולם, כדי לעמוד בדרישות מועד ההגשה להזמנה מחברת ההקלטות תקליטי RCA.

קופלנד הרבה לכתוב מוזיקה לסרטים; היה מועמד לפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר לסרט "העיירה שלנו" (1940). הפסקול שלו לסרט "היורשת" של ויליאם ויילר מ-1949 זכה בפרס אוסקר. כמה נושאים שיצר מכונסים בסוויטה "מוזיקה לסרטים" והמוזיקה לסרט שנוצר על פי ספרו של ג'ון סטיינבק, "הפוני האדום" קיבלה סוויטה משלה. סוויטה זו הייתה אחת החביבות ביותר על קופלנד עצמו. הפסקול שלו משנת 1961 לסרט "משהו פראי" יצא בשנת 1964 כמוזיקה לסרט "עיר גדולה". לאחר מותו שימשה המוזיקה לסרטו של ספייק לי משנת 1998, He Got Game. קשה להפריז בהשפעתו של קופלנד על מוזיקה לקולנוע. אפשר להגיד, שכל מלחין שחיבר מוזיקה למערבונים, בייחוד בין 1940 ל-1960, עיצב את סגנונו על פי הסגנון שפיתח קופלנד.

קופלנד קיבל את פרס פוליצר להלחנה על "אביב בהרי האפלצ'ים".

ביבליוגרפיה Copland, Aaron (2002). What to Listen For in Music (מהדורה Revised). New York: Signet Classics. ISBN 978-0451528674. Copland, Aaron (2006). Music and Imagination (מהדורה New Edition). Cambridge: Harvard University Press. ISBN 978-0674589155. לקריאה נוספת Kamien, Roger (1997). Music: An Appreciation (מהדורה 3rd edition). Boston, MA: McGraw-Hill College. ISBN 0-07-036521-0. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אהרן קופלנד בוויקישיתוף ITunes logo.svg אהרן קופלנד , באתר iTunes (באנגלית) Spotify logo without text.svg אהרן קופלנד , באתר Spotify Last.fm icon.png אהרן קופלנד , באתר Last.fm (באנגלית) אהרן קופלנד , באתר Komponisten der Gegenwart Allmusic Favicon.png אהרן קופלנד , באתר AllMusic (באנגלית) MusicBrainz Logo 2016.svg אהרן קופלנד , באתר MusicBrainz (באנגלית) אהרן קופלנד , באתר Discogs (באנגלית) Songkick logotype.svg אהרן קופלנד , באתר Songkick (באנגלית) אהרן קופלנד , באתר בית לזמר העברי IMDB Logo 2016.svg אהרן קופלנד , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) נעם בן זאב, המלחין ארון קופלנד רוקד במערב הפרוע , באתר הארץ, 10 באוגוסט 2013 אהרן קופלנד

באתר המרכז לחקר המוזיקה היהודית אוסף אהרון קופלנד

בספריית הקונגרס האמריקאי האתר של המלחין  ליאונרד ברנשטיין ובו מידע על היחסים בין שני המלחינים אהרן קופלנד , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F_%D7%A7%D7%95...

-------------------------------------

Copland was one of the leading figures of American music during the 1900s. Copland worked in a wide range of styles, from atonalism to jazz, but his fame rests on the folk-based music he wrote from the late 1930s to the early 1950s. His "Appalachian Spring" (1944), commissioned by dancer Martha Graham, is probably the best-loved American ballet. It received the 1945 Pulitzer Prize. He also created several notable film scores and won an Academy Award for "The Heiress" (1949). Copland was born Aaron Cohen in Brooklyn, of Russian Jewish descent. He studied harmony with Rubin Goldmark, and composition in Paris with Nadia Boulanger from 1921 to 1924. His abundant talent was recognized early, though not always favorably. At the premiere of his Symphony for Organ and Orchestra (1924), conductor Walter Damrosch turned to the audience and declared, "If a young man of 24 can write a symphony like that, in five years he will be ready to commit murder." Copland found a more sympathetic champion in conductor Serge Koussevitzky, who introduced several of his works, including "Music for the Theatre" (1925), the Piano Concerto (1926), and the "Symphonic Ode" (1930). After experimenting with symphonic jazz and different tonalities, Copland achieved a stylistic breakthrough with the overture "El Salon Mexico" (1936), based on popular Mexican tunes. "I felt it was worth the effort to see if I couldn't say what I had to say in the simplest possible terms," he later reflected. His writing became more lucid, melodious, and broad-based in appeal, and made free use of the rich resources of American folk music. For the ballets "Billy the Kid" (1938) and "Rodeo" (1942) he quoted old cowboy songs; Shaker hymns and white spirituals form the backbone of "Appalachian Spring." Even Copland's entirely original compositions, such as the "Outdoor Overture" (1938), the famous "Fanfare for the Common Man" (1942), the "Lincoln Portrait" (1942), and the Third Symphony (1946), have a folk-like spirit. His other works of this period include the Piano Sonata (1941), the Clarinet Concerto (written for Benny Goodman, 1948), "Twelve Poems of Emily Dickinson" (1950), "Old American Songs" (1952), the opera "The Tender Land" (1954), and scores for the films "Of Mice and Men" (1939), "Our Town" (1940), and "The Red Pony" (1948). Copland's outspoken liberal views, as well as his known homosexuality, made him suspect during the 'Red Scare' of the 1950s. In 1953 his music was pulled from President Eisenhower's inaugural concert, and later that year he had to testify before Congress about his political beliefs (he had been a Communist sympathizer in the 1930s but had never joined the Party). Soon afterwards Copland abandoned his "Americana" idiom and turned to composing astringent serialist pieces. Among his later efforts are the "Orchestral Variations" (1957), the ballet "Dance Panels" (1959, revised 1962), "Connotations" (1962), and "Inscape" (1967). Copland was always an ardent and unselfish promoter of other composers, and was concerned with improving a general understanding of modern music by organizing concerts and writing such books as "What to Listen for in Music" (1939), "Our New Music" (1941), "Music and the Imagination" (1952), and "Copland on Music" (1960). In 1940 he became a founding member of the Tanglewood Music Center in Berkshire County, Massachusetts, where he taught summer courses in composition for decades. He was also a fine conductor, and in the 1960s he recorded several of his works for Columbia Records. Copland was well enough to participate in the nationwide celebrations of his 80th birthday in 1980, but after that he fell victim to Alzheimer's Disease. He died two weeks after turning 90. Although Copland has been viewed as a foremost representative of American Nationalism, his best music transcends national boundaries. As Igor Stravinsky said of him, "Why call Copland a great American composer? He is a great composer." (bio by: Bobb Edwards, Find A Grave)