Abba Ahimeir Achimeir

Abba Ahimeir (Hebrew: אב"א אחימאיר‎, 2 November 1897 - 6 June 1962) was a Jewish journalist, historian and political activist. One of the ideologues of Revisionist Zionism, he was the founder of the Revisionist Maximalist faction of the Zionist Revisionist Movement (ZRM) and of the clandestine Brit HaBirionim.

Biography

Ahimeir was born Abba Shaul Geisinovich in 1897 in the Dolgi village near the city of Babruysk in the Russian Empire (today in Belarus). From 1912-1914, he attended the Herzliya Gymnasium high school in Tel Aviv. While with his family in Babruysk for summer vacation in 1914, World War I broke out and he was forced to complete his studies in Russia. In 1917, he participated in the Russian Zionist Conference in Petrograd and underwent agricultural training as part of Joseph Trumpeldor’s HeHalutz movement in Batum, Caucasia to prepare him for a life as a pioneer in the Land of Israel. In 1920, he left Russia and changed his name from Gaisinovich to Ahimeir (in Hebrew: Meir’s brother) in memory of his brother Meir who had fallen in battle that year fighting against Poles during a pogrom.

Ahimeir studied philosophy at the Liège University in Belgium and at the University of Vienna, completing his PhD thesis on Oswald Spengler's The Decline of the West in 1924 just before immigrating to the British Mandate of Palestine. Upon his arrival in the country, Ahimeir became active in the Labor Zionist movements Ahdut HaAvoda and Hapoel Hatzair. For four years, he served as librarian for the cultural committee of the General Workers Organization in Zikhron Ya'akov and as a teacher in Nahalal and Kibutz Geva. During these years he regularly published articles in Haaretz and Davar, where he began to criticize the political situation in Palestine and of Zionism, as well as of the workers’ movement to which he belonged.

In 1928, Ahimeir, along with Yehoshua Yevin and famed Hebrew poet Uri Zvi Greenberg, became disillusioned with what they viewed to be the passivity of Labor Zionism and founded the Revisionist Labor Bloc as part of Ze’ev Jabotinsky’s Revisionist Zionist Movement. Ahimeir and his group were regarded by Revisionist Movement leaders as an implant from the Left whose political Maximalism and revolutionary brand of nationalism often made the Revisionist old guard uncomfortable.

In 1930, Ahimeir and his friends established the underground movement Brit HaBirionim (The Union of Zionist Rebels) named for the Jewish anti-Roman underground during the first Jewish-Roman War.

Brit HaBirionim was the first Jewish organization to call the British authorities in Palestine a “foreign regime” and refer to the British Mandate over Palestine as “an occupation.” The group initiated a series of protest activities against British rule, the first of these took place on October 9, 1930 and was directed against the British Under-Secretary of State for the Colonies, Drummond Shiels, when he was on a visit to Tel-Aviv. This was the first sign of rebellion in Palestine’s Jewish community against the British and the first time that Ahimeir was arrested in the country.

In 1933, Brit HaBirionim turned its activities against Nazi Germany. In May of that year, Ahimeir led his followers in a campaign to remove swastikas from the flagpoles of the German consulates in Jerusalem and Jaffa. Brit HaBirionim also organized a boycott of German goods. Brit Habirionim became fierce critics of the Haavara Agreement and of its chief negotiator, Haim Arlosoroff. When Arlosoroff was killed in on a Tel-Aviv beach in June 1933, Ahimeir and two friends were arrested and charged with inciting the murder. Ahimeir was cleared of the charge before the trial even began but remained in prison and began a hunger strike that continued for four days. He was convicted of organizing an illegal clandestine organization and remained incarcerated in the Jerusalem Central Prison until August 1935. His imprisonment put an end to Brit HaBirionim.

Upon his release, Ahimeir married Sonia née Astrachan and devoted himself to literary work and scholarship. His articles in the newspaper Hayarden led to his re-arrest at the end of 1937 and three months in the Acre Prison together with members of the Irgun Zvai Leumi and other prominent Revisionist activists.

Following the establishment of the State of Israel in 1948, Ahimeir became a member of the editorial board of the Herut party daily in Tel-Aviv, as well as a member of the editorial board of the Hebrew Encyclopedia in Jerusalem where he published (under the initials A. AH.) scores of important academic articles, mostly in the fields of history and Russian literature. Ahimeir died at the age of 65 of a sudden heart attack on the eve of June 6, 1962). His sons, Ya'akov and Yosef, both went on to become journalists.

Ideology

Abba Ahimeir was the first to coin the term Revolutionary Zionism and the first Jew in Palestine to call for an uprising against the British administration. His worldview generally placed the contemporary political situation into the context of Jewish history, specifically the Second Temple Period, often casting himself and his friends as anti-imperialist freedom fighters, the British administration as a modern incarnation of ancient Rome and the official Zionist leadership as Jewish collaborators. Ahimeir's views had a profound influence on the ideology of the Irgun and Lehi undergrounds who later initiated an urban guerrilla war against the British.

________________________________________________________________________________

אב"א אחימאיר

See more: בית אב"א, ארכיון אב"א אחימאיר, רמת-גן

GEDCOM Note

Original name Abba Shaul Geisinovitch . Changed name in honor of brother Meir who was killed in Russian revolution. Ahimeir means brother of Meir.

Grew up in Bobruisk.

Career: 1933, accused of instigating murder of Chaim Arlosoroff, director of the political dept. of the Jewish Agency and leader of Mapai party because of Ahimeir's antileftist writings. Education: 1912, age 15 came to Israel to study at Gymnasia Herzeliya; Universities in Kiev, Liege and Vienna. Emigration: 1924, to Israel Occupation: Political writer and journalist, one of founders of Revisionist Party in Israel

אַבָּ"א אֲחִימֵאִיר הוא שם העט של אבא (בן אייזיק) שאול גֶייסינוביץ' (או הייסינוביץ') (2 בנובמבר 1897 - 6 ביוני 1962), ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, עיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף וסופר ישראלי.

תולדות חייו

נולד בבוברויסק, בפלך מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית, ברוסיה הלבנה (כיום בבלארוס). ב-1912, כשהיה כבן 15, עלה לראשונה לארץ ישראל ולמד שנתיים בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

בשנת 1924 קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, על מחקרו: "שקיעת המערב של שפנגלר".

בשנת 1924 שב ועלה לארץ ישראל. עד לשנת 1928 היה חבר בהפועל הצעיר, כתב בעיתונים כמו "הפועל הצעיר, "דבר", "קונטרס" ו"הארץ", אך דעותיו העצמאיות קוממו עליו את חבריו בשמאל. עד מהרה עשה תפנית פוליטית, ויחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי, ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), והיה ממקימי גוש העבודה הרוויזיוניסטי. הוא נהפך לדמות מרכזית בה ולמייסד האגף המאכסימאליסטי. אחימאיר נחשב לזמן-מה למנהיג הרוויזיוניסטים בארץ-ישראל. השפעתו הגיעה עד לפולין, שם היה דמות נערצת בחוגי הנוער הלאומי-הבית"רי.

אחימאיר היה ממחנכי הצעירים הבולטים במחנה הרוויזיוניסטי. במסגרת פועלו בתנועה הרוויזיוניסטית נוצר חיבור חזק בינו לבין תנועת הנוער בית"ר, והוא החל להדריך ולהרצות לחניכי התנועה בנושאים אידאולוגיים. בכמה ממאמריו והתבטאויותיו שאב אחימאיר הלכי רוח מסוימים ומינוחים המתקשרים לפאשיזם האיטלקי. הוא נהג לפרסם טור בשם "מיומנו של פאשיסטן“. בשנת 1930, בעקבות פרעות תרפ"ט, הקים את 'ברית הבריונים' (תנועה מיליטנטית אנטי-סוציאליסטית ואנטי-בריטית), שהייתה ראשונה להפגין נגד מה שהוא כינה: "השלטון הזר". למרות שהביע בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים אהדה לפאשיזם, הפך אחימאיר עם הזמן למתנגד חריף של גרמניה הנאצית בגלל מדיניותה האנטישמית. התנגדותו למשטר הנאצי באה לידי ביטוי כאשר טיפס במאי 1933 עם חבריו ב"ברית הבריונים" על גג שגרירות גרמניה בירושלים והוריד את דגל צלב הקרס. כך עשו גם ביפו. מאוחר יותר התחרט על הגדרת עצמו ב-1928 כ"פאשיסטן" מעל דפי "דואר היום".

ב-1933 ביקר אחימאיר בחריפות את "הסכם ההעברה", שכונה אז בפי כל "הסכם הטרנספר". העיתון שהוא היה עורכו, "חזית העם", בטאון המאכסימאליסטים בתנועת ז'בוטינסקי, תקף את מי שניהל את המשא ומתן עם הנאצים, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב (וקרא לו בשם "ערל-זה-רב").

אחימאיר כתב טורי עיתונים ומאמרים נוספים, ובהם כמה התבטאויות חריפות ביותר ומעוררות מחלוקת. לדוגמה, לקראת בואו של זאב ז'בוטינסקי לארץ פרסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו תחת השם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו". מאמר נוסף הכיל דברי חיוב על תנועות לאומיות באירופה ומנהיגיהן כגון יוזף פילסודסקי, בניטו מוסוליני, מוסטפא כמאל אטאטורק ואדולף היטלר – כמובן עד שנודעו תכניותיו האנטישמיות.

בשנת 1963, שנה לאחר מותו של אחימאיר, השתמש דוד בן-גוריון בציטוט זה כדי לנגח את אנשי תנועת החרות מעל בימת הכנסת, ובעקבות כך התעוררה סערה במשכן, כאשר בגין ולנדאו קוראים לעבר ראש הממשלה: "בדברך על אחימאיר – של נעליך מעל רגליך".

ביום ו' 16 ביוני 1933 בערב נרצח חיים ארלוזורוב בחוף הים בתל אביב. את האשמה הטילו מיד על קבוצת 'ברית הבריונים'. האינטלקטואל ד"ר אב"א אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, ישב כשנה במעצר בבית הכלא המרכזי בירושלים, ואז זוכו שלושת הנאשמים מאשמת מעורבות כלשהי ברצח.

אחימאיר לא שוחרר, שבת רעב ארבעה ימים ואז הועמד לדין כמארגן של 'ברית הבריונים' (לאחר שהוכרזה כארגון לא חוקי). הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל. מן הכלא, השתחרר באוגוסט 1935 ואז פרש לכתיבה ולהגות ולמסעי הרצאות בחוגי בית"ר והצה"ר בארץ וברחבי פולין וליטא. ב-1938 ישב שוב שלושה חודשים בכלא עכו, כאחד מהאישים הבולטים במחנה הציוני שהבריטים אסרו באותו זמן. הוא הירבה לתת הרצאות בנושאי היסטוריה ואידאולוגיה לחברי האצ"ל.

היחס כלפי אב"א אחימאיר בתוך התנועה הרוויזיוניסטית היה אמביוולנטי. מאז מאורעות תרפ"ט, הוא ביקר ישירות את התקווה לשיתוף פעולה עם הבריטים אשר בתחילה הייתה קיימת אצל הרוויזיוניסטים ואצל ז'בוטינסקי, ונהג לטעון כי את הרעיון הלאומי-ציוני יש להגשים, כמו אצל כל העמים שלחמו לעצמאותם, רק בפעולות אקטיביות, תוך נכונות להקרבה אישית. בכך היה לאבי הציונות המהפכנית ותנועתו "ברית הבריונים" הייתה לניצוץ שהדליק את אש המרד של האצ"ל ולח"י בשנות הארבעים.

במשך השנים הסתייגו וביקרו כמה מהתבטאויותיו כעיתונאי, וז'בוטינסקי אף כתב אל עיתון "חזית העם" כי אמרות שלפיהן בהיטלריזם יש סימני "תנועת שחרור לאומי" הן "ראויה לאקסטרנים משנת 1903" ופוגעות בניסיונות החרם הרוויזיוניסטי על גרמניה באותה עת, ובנוסף שאם יחזור העניין הרי שבתגובה יוצא העיתון כליל מחסות המפלגה והוא עצמו ינתק את קשריו עם אנשי העיתון.

ז'בוטינסקי חלק לו דברי שבח במאמרו המפורסם "על אוואנטוריזם" (1932): צעיר מיוחד במינו חי בארץ-ישראל; אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב כשרון והוגה-דעות מעמיק. עוד עתיד הוא למלא תפקיד בענייני-עולם שלנו, תפקיד חשוב, כי הוא שייך לאותו סוג בלתי-שכיח של אנשים, הסבורים, כי לא מן התועלת הוא "למחות" נגד עניין רע - לעניין רע יש להפריע, להפריע בפועל, או, למצער, לנסות ולהפריע, בלא לעשות חשבונות רבים בדבר כוחך, אם כבר חזק אתה, או כי עודך חלש. משום שהוא סבור, כי רק בדרך הנסיונות גדלים הכוחות, רק בדרך הפעולה נעשים, בסופו של דבר, חזקים. אב"א אחימאיר היה מנהיגם של אותם הצעירים בתל אביב, שערכו הפגנה נגד מיסטר שילס (הערה:סגן שר- המושבות הבריטי) בעת ביקורו החביב מיד אחרי הפוגרום של 1929 ; אב"א אחימאיר היה זה, שהמשטרה אסרה אותו והיכתה אותו ברחוב אלנבי בתל אביב אחרי ההפגנה נגד המיפקד ; אב"א אחימאיר שוב יושב בבית-הסוהר, משום שהוא השתתף ב"אוואנטורה" לכבוד האדון נורמן בנטביטש (הערה:הפגנה נגד "ברית שלום" בעת פתיחת ה"קתדרה לשלום בינלאומי"). פריסת-שלום לך מרחוק, אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו ! – "היינט", ורשה, 26 בפברואר 1932

לאחר שחרורו מן המאסר פרש אחימאיר מפעילות פוליטית ועסק בעיקר בכתיבה פובליציסטית, בין היתר בעיתוני הרוויזיוניסטים "דואר היום" "המשקיף", ולאחר קום המדינה – "חרות" ו"עיתון מיוחד". מ-1951 הוא היה לחבר מערכת האנציקלופדיה העברית ומכותבי ערכים בנושאי ספרות והיסטוריה של רוסיה. בין הערכים הבולטים שתרם: היטלר, דוסטויבסקי ועוד.

ד"ר אב"א אחימאיר נפטר בגיל 65 בפתאומיות, מהתקף לב, ערב שבועות תשכ"ב (6.6.1962), בבית בתו ברמת אביב, בשחקו עם נכדתו בת השנתיים עדה (כיום רב - יו"ר מועצת הרבנים הרפורמיים בישראל). למחרת היום הופיע בעיתון "חרות" מאמרו האחרון, שהיה מוקדש לציון מלאת 30 שנה לפטירת הסופר ש. בן-ציון.

לאחימאיר שלושה ילדים. הבנים יוסף (יוסי, חבר-כנסת לשעבר מטעם הליכוד וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי) ויעקב (עיתונאי ותיק ברשות-השידור), והבת זאבה (על שמו של זאב ז'בוטינסקי). אשתו הראשונה חסיה (אמה של זאבה) נפטרה ב-1938 ונקברה בהר הזיתים. רעייתו סוניה, הלכה לעולמה בינואר 2006 ונטמנה לצד בעלה בבית הקברות נחלת יצחק.

על שמו של אחימאיר נקראו רחובות בעשר ערים, יצא בול דואר הנושא את דיוקנו והוקם ארכיון ואתר אינטרנט "בית אבא" ברמת-גן. "הוועד להוצאת כתבי אחימאיר" הוציא עד כה ששה כרכים מכתביו. לאחר מותו זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.