Anton Chekhov

Anton Pavlovich Chekhov (Russian: Антон Павлович Чехов)was a Russian playwright and short-story writer who is considered to be among the greatest writers of short fiction in history. His career as a playwright produced four classics, and his best short stories are held in high esteem by writers and critics. Along with Henrik Ibsen and August Strindberg, Chekhov is often referred to as one of the three seminal figures in the birth of early modernism in the theatre.

Chekhov practiced as a medical doctor throughout most of his literary career: "Medicine is my lawful wife", he once said, "and literature is my mistress."

Chekhov renounced the theatre after the reception of The Seagull in 1896, but the play was revived to acclaim in 1898 by Konstantin Stanislavski's Moscow Art Theatre, which subsequently also produced Chekhov's Uncle Vanya and premiered his last two plays, Three Sisters and The Cherry Orchard. These four works present a challenge to the acting ensemble as well as to audiences, because in place of conventional action Chekhov offers a "theatre of mood" and a "submerged life in the text".

Chekhov had at first written stories to earn money, but as his artistic ambition grew, he made formal innovations which have influenced the evolution of the modern short story. He made no apologies for the difficulties this posed to readers, insisting that the role of an artist was to ask questions, not to answer them.

• http://en.wikipedia.org/wiki/Olga_Knipper _wife_
  
  

Anton Chekhov

Anton Pavlovitš Tšehov (ven. Анто́н Па́влович Че́хов, 29. tammikuuta oli venäläinen kirjailija, joka uudisti novelli- ja näytelmäkirjallisuutta.

Anton Tšehovin tuotanto sijoittuu realismin ja modernismin väliin: kerronta on realistista, mutta tapa hahmottaa maailma uudenlainen, usein impressionistiseksi kuvailtu. Sitä ei voi sijoittaa mihinkään tiettyyn virtaukseen. Tšehovin kerronta on puolueetonta, objektiivista ja tarkkaa. Kieli on konkreettista ja yksinkertaista. Kertomukset ovat tiiviitä, vailla johdantoja ja juonenkäänteitä.

Tšehovin toistuvia teemoja ovat ihmisen eristyneisyys, yksinäisyys ja tarpeettomuus. Novellillaan ”Tarpeettomia ihmisiä” Tšehov liittyi tietoisesti venäläiseen tarpeettoman ihmisen kuvauksen perinteeseen. Hänen koko tuotantoaan voidaan pitää tutkielmana tarpeettomasta ihmisestä. Tarpeettomuus, eristyneisyys ja yksinäisyys ovat Tšehoville jotakin ihmisluontoon kuuluvaa, eivät poikkeuksellista. Ne näkyvät hahmojen keskinäisessä kommunikaatiossa tai sen puutteessa sekä heidän suhteessaan yhteiskuntaan.

Elämäkerta

Anton Tšehov syntyi vuonna 1860 Taganrogin kaupungissa. Hänen isoisänsä oli ollut maaorja ja isä kauppias. Vuonna 1879 hän aloitti lääkärinopinnot Moskovan yliopistossa. Tšehov kirjoitti jo varhain lehtiin, osittain siksi että tarvitsi rahaa itselleen, sisaruksilleen ja perheelleen. Tšehovilla oli jo nuoresta asti tuberkuloosi, johon hän tiesi kuolevansa. Tämä synkisti hänen maailmankuvaansa.

Vuonna 1890 Tšehov matkusti Sahalinin saarelle, jossa hän haastatteli rangaistusvankeja ja osallistui väestönlaskentaan. Hän laati kokemuksistaan ja havainnoistaan matkakertomuskirjan Sahalin (1895), jossa hän kuvasi rangaistusvankeja ja paikallista alkuperäisväestöä. Sahalin muistuttaa sosiologista tutkielmaa ja sen puolueeton kuvaustapa on samantyyppinen, mitä Tšehov käytti kaunokirjallisissa teoksissaan. Teos sai aikaan laajan julkisen keskustelun ja myöhemmin se johti rangaistusvankien olojen parannuksiin.

Tšehov siirtyi novelleista myös näyttämötaiteen pariin ja kirjoitti ensimmäisen näytelmänsä Ivanovin 1887 – hänen varsinaista esikoisnäytelmäänsä Platonov (1878) ei aikanaan esitetty, ja se julkaistiin vasta Tšehovin kuoleman jälkeen. Hänen kuuluisin näytelmänsä on 1895 julkaistu Lokki. Lokki kärsi aluksi täydellisen epäonnistumisen Pietarissa ja saavutti suosiota vasta Moskovassa kolmen vuoden kuluttua. Tämän jälkeen ”tšehovilaiset” näytelmät saavuttivat yhä kasvavaa menestystä. Hänen viimeisiksi teoksikseen jäivät näytelmät Vanja-eno (1900), Kolme sisarta (1901) ja Kirsikkapuisto (1904). Vuonna 1901 Tšehov solmi avioliiton Moskovan taiteellisen teatterin näyttelijättären Olga Knipperin kanssa.

Aikalaisvastaanotto

Kriitikot, jotka suhtautuivat Tšehoviin myönteisesti, kutsuivat hänen kerrontaansa impressionistiseksi, kun taas kielteisesti suhtautuvat pitivät teoksia muodottomina, katkelmallisina, umpimähkäisinä ja epätäydellisinä. Niiden tyyliä pidettiin yleisesti lakonisena. Dmitri Merežkovskin mukaan Tšehov ei korota ääntään eikä sano mitään ylimääräistä, vaan ”kerronnan yksinkertaisuus on niin yksinkertaista, että se herättää kylmiä väreitä, taide on siinä lähellä loppuaan, tyhjyyden partaalla, ja vaatii tarkkuutta nähdä, että tässä tyhjyydessä onkin – kaikki”.

Nykyään Tšehovia pidetään novellin ja näytelmän uudistajana ja tšehovilaisuutta ilmaisutapana. Aikalaiset pitivät häntä enemmänkin toivottomuuden kuvaajana. 1900-luvun alussa tšehovilaisuus tarkoitti toivon ja idealismin puuttumista ja arjen kuvausta ilman syvempää merkitystä.

Loppu

Vuonna 1904 Tšehov oli hoidattamassa tuberkuloosiaan Badenweilerin kylpyläkaupungissa Saksassa, mutta menehtyi sairauteensa.

אנטון צ'כוב

'

לידה 29 בינואר 1860 טאגאנרוג, רוסיה פטירה 15 ביולי 1904 (בגיל 44) באדנויילר, הדוכסות הגדולה של באדן, הקיסרות הגרמנית שם לידה Антон Павлович Чехов עיסוק עיתונאי, דרמטורג, סופר, פרוזאיסט, סאטיריקן, מחבר בן/בת זוג אולגה קניפר לאום רוסים מקום לימודים Moscow Imperial University, Chekhov Gymnasium שפות היצירה רוסית סוגה סיפור קצר, פווסט, מחזה זרם ספרותי ספרות ריאליסטית יצירות בולטות השחף, גן הדובדבנים, הדוד וניה, ואנקה ז'וקוב, שלוש אחיות הושפע מ הנריק איבסן, אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי, איוון טורגנייב, גוסטב פלובר, ניקולאי גוגול, אמיל זולא, אלכסנדר פושקין, לב טולסטוי, גי דה מופאסאן, אונורה דה בלזק, פיודור דוסטויבסקי

פרסים והוקרה מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 3 פרס פושקין (1888) Medal for works on the first general census עריכת הנתון בוויקינתונים חתימה חתימה לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנטון צ'כוב אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏[1]) היה סופר ומחזאי רוסי, הנחשב לאחד מכותבי הסיפורים הקצרים והמחזאים הטובים בהיסטוריה.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 2 השפעתו 3 מחזותיו הידועים והמועלים ביותר 4 ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית 5 בין מחזותיו הקצרים הידועים 6 בין סיפוריו הקצרים הידועים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים

קורות חיים נולד ב-29 בינואר 1860 ליֶבְגֶנְיָה יָקוֹבְלֶבְנָה צ'כובה לבית מורוזוב, בתו של סוחר בגדים, ולפאבל יֶגוֹרוֹביץ' צ'כוב,[2] בעל חנות מכולת שבנעוריו למד לנגן בכינור, אהב לשיר וניצח על מקהלה. אביו מתואר על ידו כאב נוקשה. סבו היה אריס שהשתחרר ב-1841 תמורת 3,500 רובל.[3] אביו של צ'כוב היה בעל חנות קטנה לממכר מזון בעיר הנמל טאגאנרוג[4] שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחופו של הים האזובי.[5] כשהזכיר את הוריו נהג להעיר כי "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". האב לימד את ילדיו לנגן בכינור ובפסנתר, ואומנת צרפתייה לימדה אותם שפות. המטפלות בבית צ'כוב נהגו לספר אגדות, וסיפורו של צ'כוב "אושר" נכתב בהשראת אגדה ששמע מאחת מהן. אימו נהגה לספר לילדיה סיפורים מחייה וממסעותיה ברחבי רוסיה במלחמת קרים.[4] עד גיל שמונה למד בבית הספר היווני, ואז עבר עם אחיו ללמוד בגימנסיה שעוררה בלבו של אנטון כמיהה לחופש, שהופיעה מאוחר יותר בסיפוריו.

לאנטון צ'כוב היו ארבעה אחים ואחות: אלכסנדר (אנ'), לימים כותב סיפורים קצרים ונובלות; ניקולאי (אנ'), צייר, אליו היה אנטון קרוב במיוחד; איוון, כורך ספרים; מיכאיל (אנ'), סופר, מבקר תיאטרון והביוגרף של אחיו אנטון; ואחותו מריה, אמנית ומייסדת מוזיאון צ'כוב ביאלטה.[6] אחיינו של צ'כוב מייקל צ'כוב, היה שחקן, במאי תיאטרון וסופר רוסי-אמריקאי-יהודי.

אנטון צ'כוב, ציור מאת אחיו ניקולאי צ'כוב, 1 בינואר 1889 בשנת 1873, כשהיה בן 13, צפה באופרטה של ז'אק אופנבך "הלנה היפה", אירוע שריגש אותו ושימש מניע חשוב להחלטתו להיות מחזאי. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה בכתיבת שירים, סיפורים ומערכונים הומוריסטיים והשתתף בהצגות שהוצגו על ידי התלמידים. ב-1876, בגיל 16, עברה משפחתו למוסקבה והוא נותר בעיר מולדתו כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו; כך הפכו ממשפחה קשת יום לעניים מרודים. אנטון, שנשאר בעיר טאגאנרוג, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. לראשונה ידע מהי השפָּלה – בהמתנה למשכורתו העלובה ובמבטי הבוז מהגבירים שהעסיקוהו. תחושות השפלה אלו בוטאו בהמשך ברבים מסיפוריו של צ'כוב בימים שכבר היה סופר נערץ.

ב-1879 סיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, ובמקביל עבד ככתב בעיתון הומוריסטי. עבודתו זו הייתה מקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.

בשנים הראשונות לכתיבתו לא ראה בה צ'כוב ייעוד כי אם מקור פרנסה בלבד. כך החל את דרכו הספרותית בתקופה שבה המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, ושגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-בורגני. דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול, שהוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד, כשפרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה" (המילה honte בצרפתית היא בושה). גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר.

בסיפוריו הקצרים גולל צ'כוב סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. באחד ממכתביו כתב "הִשכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות". בתיאור גיבוריו נתן אפיון ממצה שלהם בלבד ללא תיאור משפחותיהם ועברם. הוא האמין בהעמדת טיבו של האדם לפי התנהגותו (האסכולה האובייקטיביסטית בספרות).

כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף: שלא כאחרים, המעיט בתיאורי טבע והסתפק בהבלטת פרט אחד האופייני למכלול. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.

צ'כוב המחזאי מתגלה בדו-שיח התופס מקום ראשון בסיפוריו הקצרים כאמצעי עיקרי לאפיון עצמי של הגיבורים. מחזהו הראשון "פּלַאטוֹנוֹב" (1878) לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלות אותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. מחזותיו הבאים זכו להצלחה גדולה יותר, והם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.

ב-1884 סיים את לימודי הרפואה בציונים בינוניים והחל לעבוד כרופא בכפר ווֹסְקְרֶסֶנְסְק (כיום איסטרה) שליד מוסקבה, שם התרחבו והתגוונו נושאי הכתיבה שלו בעקבות היחשפותו לחיי האיכרים, הרופאים הכפריים, בעלי האחוזות, הפקידים, המורים וקציני הצבא. בשנים אלו הגיע צ'כוב לידי הכרה כי ייעודו איננו רפואה אלא ספרות, ופרסם את קובץ סיפוריו הראשון "מעשיות מלפומנה" (1886).

צ'כוב סבר שייעודו הספרותי איננו הטפה במסווה של יצירה. מטרתו היא לשקף את החיים מבלי לנסות להוכיח מאומה. הסופר הוא שחייב לעמוד לשירות הנפשות הפועלות, ולא הנפשות הפועלות לשירותו של הסופר.[7] באחדים מסיפוריו ניצל צ'כוב פרשיות מחיי מיודעיו, אך התכחש לכך ואף הצדיק את עצמו. סבור היה שהסופר זכאי, ואף חייב, להזין את יצירתו בפרטים מן החיים. ללא הפעפוע ההדדי המתמיד בין המציאות לבדיון עלולה הספרות, לדעתו, להתייבש ולמות".[7]

רוב בני זמנו של צ'כוב אכזבו אותו. בראש ובראשונה טולסטוי. הוא לא יכול היה לשאת את הבוז המתנשא של טולסטוי כלפי המדע. אותה הסתייגות הייתה לו גם כלפי דוסטויבסקי, שעליו אמר לידידו סובורין: "זה טוב, אבל ארכני יותר מדי וחסר צניעות. יומרני מאוד". אך גם מעצמו לא היה שבע רצון "בי בוערת הלהבה בסדירות וברפיון- - -אין בי להט". דעתו לא הייתה נוחה לא מחייו ולא מכתיבתו.

ב-1885 אובחנו אצל צ'כוב סימנים ראשונים של מחלת השחפת. תוך זמן קצר הוא הפסיק לעסוק ברפואה והקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה נוסף "איבנוב". ב-1890 נסע צ'כוב, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סחלין, על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם, ועקב במשך כארבעה חודשים אחר חייהם של כ-10,000 אסירים ותושבי קבע במושבת העונשין סחלין. הספר "האי - מסע לסחלין" מתאר את אשר ראה שם, הוא קיווה שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.

ב-1891 רכש אחוזה קטנה בכפר מליקהוב, עבד כרופא ומאוחר יותר מונה כרופא האחראי על בריאות הציבור במחוז. שם כתב חלק מיצירותיו המפורסמות. בשנים הבאות עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ורעב, ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.

קבר צ'כוב צ'כוב התחמק מחיזוריהן של נשים אחריו. אמנם היה מכרכר סביב החברות שהביאה אחותו הביתה, אך לא חיזר אחריהן אלא מתוך שעשוע, ולא רחש כלפיהן אלא חיבה מהולה בחשדנות. נראה היה שמנוי וגמור עמו להגן על רווקותו, ואילו רגשותיו העדינים ביותר היו שמורים עבור אחותו, שהגתה לו הערצה ללא סייג, ללא פשרות. היא עצמה לא חשבה על נישואים, ואף ביטלה את ארוסיה למען אחיה. אותה עכבה עצמה פגעה גם בצ'כוב. למה לו רעיה כשיש לו מאריה??"[7]

אלא שצ'כוב הוא זה שהפר את החוזה עם אחותו, כאשר התחבר לשחקנית אולגה קניפר, שגם שיחקה במחזהו "בת שחף". במשך שנתיים פרחה ידידותם, עד שאולגה הגיעה לבקר אותו ביאלטה, אם כי עדיין היה נאמן לטקטיקת ההתקדמויות וההירתעויות שלו. היא הפכה למאהבת שלו, ולאחר שחזרה למוסקבה המשיכו לכתוב זה לזו. אולגה החלה לדחוק בו למסד את היחסים ביניהם, אך צ'כוב המשיך במשחק המחבואים איתה: "דרוש לך איש, או ליתר דיוק בעל עם זקן לחיים ועיטור של פקיד על הכובד - ואני מה? לא מי -יודע- מה". כדי לא לאבד את אולגה נשא אותה צ'כוב לאישה בסופו של דבר בשנת 1901, אך הקפיד להטעות את כל חבריו לגבי עיתוי החתונה. בעוד מוזמניו מצפים לו במסעדה כדי לחגוג עמו, הסתלק עמה לבית מרפא לשחפנים.

ב-1897 התחיל אצלו דימום שחפתי ומאז ועד מותו עסק בעיקר בניסיונות ריפוי ביאלטה ומחוץ לרוסיה. עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, התיאטרון האמנותי של מוסקבה.

ב-1889 הוענק לו פרס פושקין, ב-1900 התקבל לחברות באקדמיה למדעים של סנקט פטרסבורג, ונישא לשחקנית אולגה קניפר.

צ'כוב מת ממחלת השחפת ב-15 ביולי (על פי הלוח היוליאני: 2 ביולי) 1904 בעיר המרפא באדנוויילר(אנ') שבגרמניה.[8] גופתו הועברה לקבורה ברוסיה. הוא נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה במוסקבה.[9]

השפעתו

פסל של צ'כוב בבאדנוויילר שבגרמניה צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים, על יוצרי המאה העשרים ברוסיה (בהם מקסים גורקי) ומחוצה לה (בהם ארנסט המינגוויי ווירג'יניה וולף).

עיקרון שטבע צ'כוב במבנה העלילה, ונודע בהגדרה "האקדח של צ'כוב", הפך לכלל אצבע מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע: "אם מופיע אקדח (או: רובה) במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".

הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים. בחלק גדול מיצירותיו הגיבור הוא רופא.

בסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, לאמת, לצדק וליופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת לשנות את מצבן בהווה. שגרת היומיום נתפסת על ידי צ'כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הוא מושג בלתי אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מיד לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.

צ'כוב שיתף את אשתו השחקנית אולגה קְנִיפֶּר בהצגותיו בתפקידים מרכזיים.

יצירותיו תורגמו לשפות רבות, בהן עברית, והוצגו פעמים רבות בתאטראות בישראל.

בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat). היא תורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר ויצאה לאור בשנת 1989 בהוצאת עם עובד.

מחזותיו הידועים והמועלים ביותר "פלאטונוב" (1878) "השחף" (1896) "הדוד וניה" (1897) "שלוש אחיות" (1901), נוסח עברי למחזה ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אור-עם בתרגומו של שמעון בוזגלו. "גן הדובדבנים" (1904), תורגם לעברית כמה פעמים בידי כמה מתרגמים. תרגומו של גרשון שופמן, הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1939 ובתיאטרון החאן בשנת 2010. ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית "בִּצָּה" תרגום: א. נ. גנסין, הופיע בשנת תרע"ב בהוצאת י. ח. ברנר. "סיפורים" תרגום: לאה גולדברג, הופיע בשנת 1944 בהוצאת הקיבוץ הארצי. "קלת-רגל ועוד סיפורים" תרגום: י. בירמן, הופיע בשנת תשי"ב בהוצאת מחברות לספרות. "חיי" (סיפורו של בן-פרובינציה) תרגום: מ. חריזמן, הופיע בשנת 1967 בספרית תרמיל. "כרכרנית/הנזיר השחור" תרגום: מנחם זלמן וולפובסקי, הופיע בשנת 1965 בספרית תרמיל. "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים" תרגום: מ.ז. וולפובסקי ועמנואל ביחובסקי, הופיע בשנת 1982 בהקיבוץ המאוחד. "פריחה שנתאחרה", קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע בשנת 1981 בהוצאת עם עובד. "סיפורים מן הפרובינציה", קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע ב-1990 בסדרת הספריה החדשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. "ערבה", נובלה, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2000 בהוצאת כרמל. "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", קובץ סיפורים, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2002 בהוצאת כרמל. "דו-קרב וסיפורים אחרים", תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: הלנה טולסטוי, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל. "הנזיר השחור וסיפורים אחרים", תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: מאיה קגנסקיה, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל. קובץ מבחר סיפורי צ'כוב לבתי ספר תיכוניים בתרגום זאב זמירי", הסיפורים: כינורו של רוטשילד, לישון, הגברת עם הכלבלב, אוכלי לחם חסד, מעשה אשר לא יעשה, המורה לספרות. "ארבעה מחזות", בת השחף, הדוד וניה, שלוש אחיות, גן הדובדבנים, תרגום: אברהם שלונסקי, תשכ"ט 1969, הוצאת עם עובד. "על נזקי הטבק" (מרוסית: טינו מושקוביץ), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ד', 2014. "החתונה" (מרוסית: טינו מושקוביץ), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ו', 2016. "מהתלות" כל המחזות הקצרים, תרגום: רועי חן, הוצאת כרמל, 2016. בין מחזותיו הקצרים הידועים "הצעת נישואים" "הדוב" "החתונה" "חג היובל" "גיבור טראגי בעל כורחו" " על נזקי הטבק" "אישה טיפשה או: קפיטן בדימוס" "שחקנים מזוהמים ומחזאים מצורעים" "לפני ליקוי החמה" "על הירח" "שירת הברבור" "באביב" "דרמה" בין סיפוריו הקצרים הידועים

איור של אנטון צ'כוב "יגון" (בתרגום אחר: "מועקה") "ואנקה" "אוכלי לחם חסד" "פריחה שנתאחרה" "הגפרור השוודי" "אורות" "פרפטום מובילה" "הנסיכה" "עבודת האמנות" "הידרופוביה" "הקבצן" "הרופא" "אויבים" "האושר" "הנשיקה" "חדר-חולים מספר 6" "הגברת עם הכלבלב" "טיפוס" "לישון" "הדו-קרב" "נשות האיכר" "בגלות" "שלוש שנים" "ממלכת נשים" "מעשה משעמם" "שכנים" "טרור" "אשתי" "הפרפר" "הקוף השחור" "כינורו של רוטשילד" "הסטודנט" "המורה לספרות" "זיקית" "ההתערבות" לקריאה נוספת ברל רוזן, 'אנטון פבלוביץ’ צ’כוב ודמויות יהודים ביצירותיו', דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית, תשס"ג-2003. בן-עמי פיינגולד, 'ארמון יפה אך לא למגורים: בין "גן הדובדבנים" ל"בעלת הארמון"', מאזנים, נ"ט, 2, תשמ"ה-1985. (המאמר זמין לצפייה

במאגר JSTOR לאחר הרשמה) סאוולי סנדרוביץ', 'הסיפור היודופובי של צ’כוב באור הפרשנות היהודית', דפים למחקר בספרות, 11, תשנ"ח-1998. (המאמר זמין לצפייה

במאגר JSTOR לאחר הרשמה) אירן נמירובסקי, חיי צ'כוב: רומן ביוגרפי, מצרפתית: עמנואל פינטו, הוצאת כתר, 2011. אנרי טרואיה: צ'כוב. ביוגרפיה. מצרפתית אביטל ענבר הוצאת עם עובד 1989 קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנטון צ'כוב ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מחבר:אנטון צ'כוב ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנטון צ'כוב כתבי אנטון צ'כוב

בפרויקט בן-יהודה F icon.svg אנטון צ'כוב , ברשת החברתית פייסבוק IMDB Logo 2016.svg אנטון צ'כוב , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) Allmovie Logo.png אנטון צ'כוב , באתר AllMovie (באנגלית) כתבי צ'כוב

בפרויקט גוטנברג מה שצ'כוב לא סיפר לאו. הנרי ynet, "בעל" / אנטון צ'כוב , באתר ynet, 16 באפריל 2006, סיפור קצר מתוך "דו-קרב וסיפורים אחרים", תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל "דרמה" / אנטון צ'כוב , סיפור קצר מתוך "מהתלות", באתר "מעבורת" - פרויקט הסיפור הקצר , 2017, תרגם מרוסית: רועי חן, הוצאת כרמל צ'כוב ב"סיכומונה" יגון / צ'כוב אנטון פבלוביץ' כינורו של רוטשילד / צ'כוב סביון ליברכט, רומן רוסי , באתר ynet, 7 בדצמבר 2009 קובץ וידאו פתיחת המוזיאון בביתו של צ'כוב בכפר מליקהוב, אוגוסט 1960 , בארכיון הסרטונים של Associated Press‏ הסבר על ה"דודל"

(שרבוט גוגל) שהכינה גוגל לציון יום הולדתו ה-150 של צ'כוב (באנגלית), 29 בינואר 2010 Play-Azilab.com / נסיעה / איפה הוא בית צ'כוב מוזיאון ביאלטה: כתובת, תיאור, צילום טיול לרוסיה, עם אנטון צ'כוב- גילי חסקין צביה ליטבסקי, הלשון המכונפת: על לשונם הציורית של צ'כוב ובאבל , "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, פברואר 2019 הערות שוליים

תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של צ'כוב, תאריך לידתו הוא 17 בינואר 1860, ותאריך פטירתו הוא 2 ביולי 1904.

Yevgeniya Chekhov - רשומות היסטוריות ואילנות יוחסין - MyHeritage , www.myheritage.co.il

Anton Chekhov Biography - life, family, children, parents, name, story, death, history, school, mother , www.notablebiographies.com (באנגלית)

Chekhov & Taganrog , taganrogcity.com

Biographical Information , department.monm.edu

Letters of Anton Chekhov, by Anton Chekhov : introduction , ebooks.adelaide.edu.au (באנגלית)

אנרי טרואיה, צ'כוב, תרגום: תרגום מצרפתית אביעל ענבר, עם עובד, 1989

אנטון צ'כוב

באתר אנציקלופדיה בריטניקה.

אנטון צ'כוב

באתר Find a Grave (באנגלית)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9F_%D7%A6...
----------------------------------------

• http://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Chekhov "Anton Pavlovich Chekhov (Russian: Анто́н Па́влович Че́хов, pronounced [%C9%90n%CB%88ton ˈpavləvʲɪt͡ɕ ˈt͡ɕexəf]; 29 January 1860[1] – 15 July 1904)[2] was a Russian physician, dramaturge and author who is considered to be among the greatest writers of short stories in history. His career as a dramatist produced four classics and his best short stories are held in high esteem by writers and critics.[3]

Chekhov practised as a medical doctor throughout most of his literary career: "Medicine is my lawful wife", he once said, "and literature is my mistress."[5] Along with Henrik Ibsen and August Strindberg, Chekhov is often referred to as one of the three seminal figures in the birth of early modernism in the theater."...

• http://en.wikipedia.org/wiki/Olga_Knipper _wife_

Венчание - https://cgamos.ru/images/MB_LS/01-2125-0002-000067/00000128.jpg
МОСКВА. ПРЕЧИСТЕНСКИЙ СОРОК. ЦЕРКОВЬ КРЕСТО-ВОЗДВИЖЕНСКАЯ НА ПОМЕТНОМ ВРАЖКЕ

Смерть - МОСКВА. ПРЕЧИСТЕНСКИЙ СОРОК. ЦЕРКОВЬ НОВОДЕВИЧЬЕГО МОНАСТЫРЯ https://cgamos.ru/metric-books/2125/2125-2/2125_2_132/ к. 109

Антон Павлович Чехов

Анто́н Па́влович Че́хов — русский писатель, прозаик, драматург.

Классик мировой литературы. По профессии врач. Почётный академик Императорской Академии наук по разряду изящной словесности (1900—1902). Один из самых известных драматургов мира. Его произведения переведены более чем на сто языков. Его пьесы, в особенности «Чайка», «Три сестры» и «Вишнёвый сад», на протяжении более ста лет ставятся во многих театрах мира.

За 25 лет творчества Чехов создал более пятисот различных произведений (коротких юмористических рассказов, серьёзных повестей, пьес), многие из которых стали классикой мировой литературы. Особенное внимание обратили на себя «Степь», «Скучная история», «Дуэль», «Палата № 6», «Дом с мезонином», «Душечка», «Попрыгунья», «Рассказ неизвестного человека», «Мужики», «Человек в футляре», «В овраге», «Детвора», «Драма на охоте»; из пьес: «Иванов», «Чайка», «Дядя Ваня», «Три сестры», «Вишнёвый сад».