Avigdor Arikha

http://en.wikipedia.org/wiki/Avigdor_Arikha

Avigdor Arikha (April 28, 1929 – April 29, 2010) was a Romanian-born French-Israeli painter, draughtsman, printmaker, and art historian.

Contents [show] Biography[edit] Avigdor Arikha was born to German-speaking Jewish parents in Rădăuţi, but grew up in Czernowitz in Bukovina, Romania (now in Ukraine).[1] His family faced forced deportation in 1941 to the Romanian-run concentration camps of Transnistria, where his father died. He survived thanks to the drawings he made of deportation scenes, which were shown to delegates of the International Red Cross.

Arikha emigrated to Palestine in 1944, together with his sister. Until 1948, he lived in Kibbutz Ma'ale HaHamisha. In 1948 he was severely wounded in Israel's War of Independence. From 1946 to 1949, he attended the Bezalel School of Art in Jerusalem. In 1949 he won a scholarship to study at the Ecole des Beaux Arts in Paris, where he learned the fresco technique. From 1954, Arikha resided in Paris. Arikha was married from 1961 until his death to the American poet and writer Anne Atik, with whom he had two daughters. Arikha died in Paris from complications of cancer on April 29, 2010,[2] the day after his 81st birthday.

Artistic career[edit] In the late 1950s, Arikha evolved into abstraction and established himself as an abstract painter, but he eventually came to think of abstraction as a dead end. In 1965 he stopped painting and began drawing, only from life, treating all subjects in a single sitting. Continuing on this path for the next eight years, his activity was confined to drawing and printmaking until late 1973, when he felt an urge to resume painting. He became "perhaps the best painter from life in the last decades of the 20th century", in the words of the obituary in the Economist magazine.[3] His practice thereafter remained to paint directly from the subject in natural light only, using no preliminary drawing, finishing a painting, pastel, print, ink, or drawing in one session. His profound knowledge of art techniques and his masterly draughtsmanship enabled him to abide until the very end of his life by this principle of immediacy, partly inspired by Chinese brush painting. It was a principle he shared with his close friend Henri Cartier-Bresson,[4] to whose "instant décisif" it was analogous. He drew and painted exclusively from life, never from memory or photograph, aiming to depict the truth of what lay before his eyes, at that moment. He is noted for his portraits, nudes, still lifes, and landscapes, rendered realistically and spontaneously, but in their radical spatial composition they clearly bear the lessons of abstraction, and in particular of Mondrian. He also illustrated some of the texts of Samuel Beckett, with whom he maintained a close friendship until the writer's death.

In the words of the art critic Marco Livingstone, Arikha "bridged the modernist avant-garde of pure abstraction with traditions of observational drawing and painting stretching back to the Renaissance and beyond. He was truculently insistent that he was not part of any "return to figuration", but rather had found his own way as "a post-abstract representational artist"."[5]

Arikha painted a number of commissioned portraits, including that of H.M. Queen Elizabeth, the Queen Mother (1983), Lord Home of the Hirsel, former Prime Minister of the United Kingdom (1988), both in the collection of the Scottish National Portrait Gallery, Edinburgh. Other portraits include those of Catherine Deneuve (1990) for the French State, or that of the former Prime Minister Pierre Mauroy for the city of Lille.

As an art historian, Arikha wrote catalogues for exhibitions on Poussin and Ingres for which he was curator at the Musée du Louvre, the Frick Collection of New York, the Museum of Fine Arts, Houston, and the Israel Museum in Jerusalem. His writings include Ingres, Fifty Life Drawings (Museum of Fine Arts, Houston/Frick Collection, New York, 1986); Peinture et Regard (Paris: Hermann, 1991, 1994; new, augmented edition 2011); On Depiction (London: Bellew Publishing, 1995); and numerous essays published in such journals as the New York Review of Books,[6][7] The New Republic, Commentaire, Literary Imagination, etc. He has also lectured widely, at Princeton University, at Yale University, at the Frick Collection in New York, at the Prado Museum in Madrid, and at many other venues. In 2006, he was invited by the Thyssen-Bornemisza Museum in Madrid to select a number of works from its collection and to write the entries for the catalogue accompanying the resulting exhibition.[8]

Exhibits[edit] Arikha showed frequently (every two years, in London and New York) at the gallery that represented him since 1972, Marlborough, and over the decades he had over two dozen solo shows.[9] In 1998 Arikha had a major retrospective at the Israel Museum, Jerusalem (of paintings) and at the Tel Aviv Museum of Art (of prints and drawings), which travelled to Edinburgh's Scottish National Gallery of Modern Art in 1999. From July 2006-January 2007 there was an exhibition at the British Museum of Arikha's bequest to it of one hundred prints and drawings. There was a retrospective of his prints at the Bibliothèque Nationale in Paris in 2008. From June to September 2008 the Thyssen-Bornemisza Museum in Madrid hosted another retrospective exhibition of the artist.[10][11]

Books on Arikha[edit] Arikha, by Samuel Beckett, Robert Hughes, André Fermigier(et al.) (Paris: Hermann; London: Thames and Hudson, 1985) Arikha, by Duncan Thomson (London: Phaidon, 1994) Avigdor Arikha, by Monica Ferrando and Arturo Schwarz (Bergamo: Moretti & Vitali, 2001) Avigdor Arikha: From Life - Drawings and Prints, 1965-2005, by Stephen Coppel and Duncan Thomson (London: British Museum Press, 2006), published to accompany their 2006-7 exhibition. Arikha, catalogue of the exhibition at the Thyssen-Borenmisza Collection, Madrid, Ed. Fundación Colección Thyssen-Bornemisza 2008.

אביגדור אריכא

' (שם משפחתו בלידה "דלוגאץ'", 28 באפריל 1929, רדאוץ, רומניה - 29 באפריל 2010, פריז) היה צייר ומאייר ישראלי-צרפתי, יהודי יליד רומניה. יצירותיו הריאליסטיות זכו להצלחה גדולה ברחבי העולם ונמצאות באוספי מוזיאונים רבים בעולם. בנוסף, שימש אריכא גם כחוקר תולדות האמנות.

תוכן עניינים 1 קורות חייו של אביגדור אריכא ויצירתו 1.1 שנות השואה בטרנסניסטריה 1941-1944 1.2 בישראל 1.3 השנים בצרפת 2 ספרים שאייר 3 ספרים, קטלוגים ומאמרים אודות יצירתו 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים קורות חייו של אביגדור אריכא ויצירתו

אביגדור אריכא נולד ב-1929 במשפחה יהודית דוברת גרמנית בעיר רדאוץ בדרום-בוקובינה, ברומניה. גדל בהמשך בעיר הבירה של החבל, צ'רנוביץ, הנמצאת כיום באוקראינה. אביו, חיים קרול דלוגאץ', רואה חשבון עובד מדינה, היה איש שוחר תרבות, שעמד על הכישרון שגילה בנו בן השש בתחום האמנות. משום כך נהג לקחת אותו כבר בגיל רך למוזיאונים ולגלריות לאמנות בבוקרשט, בירת רומניה.

בערך בגיל 9 התחיל הילד לצייר דיוקנאות של הסובבים אותו, בעיקר של בני המשפחה. אחרי כיבוש בוקובינה הצפונית על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 חלה בשנית ומשום כך, לדבריו, כשלו התוכניות של אביו לשולחו למוסקבה ללימודי אמנות. [1]

שנות השואה בטרנסניסטריה 1941-1944 אחרי שביולי 1941 חזרה צ'רנוביץ לידי צבאות רומניה וגרמניה, גורש באוקטובר 1941 הצייר לעתיד, אז בן 12, עם הוריו ואחותו לחבל טרנסניסטריה ששלטון אנטונסקו ייעד לחיסול האוכלוסייה היהודית של אזורי הספר ממזרח רומניה, בעיקר מבסרביה ובוקובינה הצפונית, שאוחדו מחדש עם רומניה. בחורף 1942 נפטר האב אחרי מכות קשות שקיבל מז'נדרמים רומנים בסמוך ליישוב לוצ'ינץ. דבריו האחרונים אל בנו היו:"שאף לחופש", מסר שאריכא, לפי עדותו, השתדל להפנים גם בחייו האישיים וגם בדרכו האמנותית. .[2] אחרי ניסיון בני המשפחה לברוח, נתפסו בעיר מוגילאו, (מוהיליב-פודילסקי), על גדות הדנייסטר, והנער נלקח לעבודות פרך בבית יציקה. על מחברת שקיבל מחייל, צייר שורה של תמונות שבהן תיעד את חיי האימה שחווה באותה תקופה: הוצאות להורג, גופות מושלכות לבור משותף, קאפו מתעלל באנשים בעת חלוקת המים וכו'.

בדצמבר 1943 ניצל על ידי משלחת הוועדה לסיוע ליהודים, שפעלה במסווה "מרכז היהודים ברומניה" והורשתה לבוא למקום כדי לפנות, בסיוע הצלב האדום, 1400 ילדים יהודים. אריכא פונה עם תעודות של ילד אחר, שכבר נפטר, מפני ששמו לא הופיע ברשימה. ב-6 במרץ 1944 קיבל בעזרת עליית הנוער אישור להגר, תחת זהות בדויה, לארץ ישראל. ציוריו מהמחנה הגיעו גם הם בדרכים עקלקלות לרשות עליית הנוער, שפרסמה אותם בהמשך בספר. אריכא זכה לראות את המקור מחדש רק בשנת 1960.

בישראל

"קומפוזיציה", 1963, שמן על נייר, אוסף גלריה אנגל אמו ואחותו, שאף הן שרדו, עלו גם הן לארץ ישראל. הנער נקלט בקיבוץ מעלה החמישה ועבד שם במשך חמש שנים (1944-1949) במשק ובעבודות עפר. בקיבוץ גילה קשיי הסתגלות, הרגיש מנוכר ומדוכדך, בגלל הבדלים במנטליות ובשאיפות לעומת הסובבים. הרגשתו השתפרה כעבור שנתיים כשהתקבל ללימודים בבית הספר לאמנויות בצלאל בירושלים.

בין השנים 1946- 1948 למד אריכא בבצלאל ציור באופן מסודר והיה תלמידם של מרדכי ארדון ושל יצחק איזידור אשהיים (1891-1968), בוגרי אסכולות אמנותיות מגרמניה. בתחילת דרכו הסדורה כצייר, הרבה אריכא לעסוק ברישום, בהדפסי אבן ובאיור ספרים. אריכא נחשב לצייר מקורי - מאות רישומיו מעידים על חיפוש עיצוב במסגרת ערכים צורניים, ועבודותיו המוקדמות נטו למופשט ובזיקה אל קבוצת אופקים חדשים.

אריכא היה בין הציירים הראשונים בארץ שפיתחו יצירה, אשר צמחה מתוך עולם צורות מופשט. ציורו מהורהר והדבר מתבטא על ידי התאמה מעמיקה של שימוש הצבעים להבעת הנושא. בציוריו יש לצבעוניות תפקיד כפול: מחד גיסא להמחיש את הגשמי ומאידך גיסא את המסתורי.

לפי המלצת אחד ממוריו עיברת את שם המשפחה: למעשה בחר בשם ארמי "אריכא" הקרוב במשמעותו לשם המשפחה הפולני "דלוגאץ'" שמובנו "ארוך".

בימי מלחמת העצמאות גויס אביגדור אריכא ואומן במסגרת ההגנה למשימות שמירה באזור ירושלים. ב-18 בינואר 1948, בעת משימת אבטחה על שיירה בקסטל, נקלעה המשאית שבה נמצא למארב של לוחמים ערבים והתהפכה. שניים מהנוסעים נהרגו במקום ואריכא, שנורה בגבו ובצלעותיו, איבד את ההכרה. כיון שנחשב למת הובא לחדר המתים בקיבוץ, אבל אחות ערנית הבחינה שעודנו בחיים ויחד עם אחותו הצליחה להביאו לניתוח אצל רופא. אירוע זה נחקק בזיכרון האמן כמעין לידה מחדש. כשהתרפא הלך לראות במו עיניו את מקום הקבורה שהוכן לו כבר בקיבוץ.

השנים בצרפת

מראה תערוכה בגלריה גורדון, מאי 2011 בהמשך דרכו, בספטמבר 1949 עבר אריכא לפריז, ושם בעזרת מלגה מ"עליית הנוער" נרשם לבית הספר לאמנויות. במקביל למד בקורסים לפילוסופיה בסורבון. בפריז הייתה לו הזדמנות לעיין בציורים בלובר ובמוזיאונים אחרים, כשהרושם החזק ביותר עשו עליו תמונותיהם של ג'וטו ושל אוצ'לו. הוא התרגש מאוד גם מהציורים האימפרסיוניסטים. מאוחר יותר גברה הערכתו לעבודתו של ניקולא פוסן. .[3]

בפאריז קשר קשרי ידידות עם אלברטו ג'קומטי ובמיוחד עם המחזאי סמואל בקט, שהפך לו למנטור ולחבר הקרוב ביותר. בהתחלה השתלם בטכניקת הפרסקו, צייר ציור ורישום פיגורטיבי, שהושפע מתפיסת המרחב של הצילום. אט אט התרחק מן המציאות החזותית, וחתר לקראת מציאות אחרת. בציוריו הוא משלב בתבונה ובתואם כתמי צבע, היוצרים צורות מוגדרות, סטאטיות, במשטחים דינאמיים מעורפלים, ויוצר ריתמוס המעביר את המתבונן מן הגלוי אל הנסתר.

בין עבודותיו רשם מספר פעמים את דיוקן המחזאי סמואל בקט.

בשנים 1973-1975 זנח אריכא את העיסוק בציור והתמקד ברישום והדפס מתוך התבוננות.[4] ההדפס סלעי ירושלים הוא אחד מסדרה בת שישה הדפסי-אבן שיצר אריכא בעת ביקור שלו בישראל בשנת 1975. העבודה הודפסה במהדורה של 35 עותקים על גיליון נייר בגובה 77 ס"מ, וברוחב 57 ס"מ.

אריכא נפטר בפריז ב-29 באפריל 2010 ונקבר בבית העלמין במונפרנס. במלאת 30 למותו נפתחה בבית ש"י עגנון בירושלים תערוכה לזכרו, בה מוצגים רישומים שיצר לספר 'כלב חוצות' לש"י עגנון. כן מופיעים בתערוכה שלושה רישומים נדירים של דיוקן עגנון ששרטט אריכא. אלה נתגלו בעיזבונו של מו"ל הוצאת שפיצר, שפרסם חלק מספריו של הצייר. התערוכה הוצגה גם במוזיאון תל אביב לאמנות.

השאיר אחריו אישה, המשוררת האמריקאית אן אטיק (ששימשה לו כמודל ברבים מציוריו), ושתי בנות, נגה ואלבה.

ספרים שאייר הזקן והים, מאת ארנסט המינגוויי, תורגם מאנגלית בידי יצחק שנהר, רישומים מאת אביגדור אריכא, עם עובד, תל אביב 1980. חולות הזהב, סיפורים, מאת בנימין תמוז, צייר - אביגדור אריכא, מרחביה תש'ט 1949. ספיח, מאת חיים נחמן ביאליק, מוסד ביאליק, ירושלים, 1955. כלב חוצות, פרשה קטנה של תמול שלשום, חיבר שמואל יוסף עגנון, עם עיטורים מאת אביגדור אריכא, ספרי תרשיש, ירושלים, 1960. ‫ משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה, מאת ריינר מריה רילקה, עברית בידי יצחק שנהר, עם סדרת רישומים מעשה ידי אביגדור אריכא, תרשיש ירושלים, תשי"ג 1953. נחש הנחושת, שירים, מאת ט. כרמי, עם שישה רישומים מעשה ידי אביגדור אריכא, הוצאת תרשיש, ירושלים, 1961. אביגדור אריכא - רישומים, טקסט מאת סמואל בקט, ירושלים ; תל אביב : ספרי תרשיש ודביר, 1967. ספרים, קטלוגים ומאמרים אודות יצירתו רישומים, אביגדור אריכא, אוצר - מרדכי עומר, עריכת טקסט - דפנה רז, תרגום כיתובים מאנגלית - ליאורה הרציג, מוזיאון תל אביב לאמנות 1998. ציורים נבחרים, 1953-1997, אביגדור אריכא, האוצרת האחראית - מאירה פרי-להמן, אוצר אורח - יונה פישר, עיצוב הקטלוג והפקתו - מיכאל גורדון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998. ‬ מעבר הזמן : דיוקנאות של סמואל בקט מאת אביגדור אריכא, מאת מרדכי עומר, נדפס באמנות ישראלית בת-זמננו, הוצאת עם עובד, תשט"ו 1955. צעקת ההשתקפות אצל בקט ואריכא, מאת מרדכי עומר, נדפס במותר, גיליון מס' 1, 1993. Samuel Beckett, Richard Channin, Barbara Rose et al., Arikha, Hermann Publishers, 1985 Duncan Thomson, Arikha, Phaidon Press, London,1996 ISBN 9780714835211 אביגדור אריכא: הדפסים 1985-1950, מרדכי עומר, ברברה רוז, רוברט יוז, אוניברסיטת תל אביב, הגלריה האוניברסיטאית, 1986. לקריאה נוספת חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, תל אביב, 1957. צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960. בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966. בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980. גליה בר אור, גדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, המשכן לאמנות עין חרוד, 2008. יונה פישר, תמר מנור-פרידמן, לידת העכשיו, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, מרכז מונארט, 2008. יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010. אריק קילמניק, גדעון עפרת ואירנה גורדון, 100 שנות הדפס בישראל, סדנת ההדפס ירושלים, 2015. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אביגדור אריכא אביגדור אריכא , באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל אביגדור אריכא

באוספי מוזיאון ישראל יצירות של אביגדור אריכא

באתר אירופיאנה. אביגדור אריכא

בארטציקלופדיה ליסה פרץ, עכבר העיר אונליין, אחרי האור, ריאיון עם אריכא - חלק ראשון , באתר הארץ, 28.4.2009 ליסה פרץ, עכבר העיר אונליין, באמצע הקו, ריאיון עם אריכא - חלק שני , באתר הארץ, 1.5.2009 סמדר שפי, עכבר העיר אונליין, הצייר אביגדור אריכא הלך לעולמו , באתר הארץ, 30.4.2010 אמיר בוגן, המכחול צייר בפריז, הלב בישראל , ynet, ‏30.4.2010 אריאל הירשפלד, החיבור בין ש"י עגנון לאביגדור אריכא , באתר הארץ, 28/05/10 כרמית ספיר ויץ, האש והמים: על תערוכה חדשה לאביגדור אריכא , nrg, ‏27.5.2010 חגית פלג רותם, תערוכת מחווה לאמן אביגדור אריכא במוזיאון תל אביב , גלובס, 19/10/2010 אלי ערמון אזולאי, הקשר הצרפתי , באתר הארץ, 19/05/11 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%99%D7%92%D7%93%D7%95%...