Benjamin Meskelv Rivlin, משקלוב

A leading follower of the Gaon of Vilna. Forefather of the Rivlins who were Prushim

A leading follower of the Gaon of Vilna.

Forefather of the Rivlins who were Prushim

• Reference: MyHeritage Family Trees - SmartCopy: Jan 31 2018, 8:13:26 UTC

הרב המופלג בתורה ובעבודה, הנגיד המפורסם לשבח, איש חי רב פעלים, פרי קדש הילולים כבוד מו' בנימין מק"ק שקלאב" - כך תיארוהו בניו של הגר"א זצ"ל בהקדמתם לשולחן ערוך עם ביאור הגר"א, בה רשמו את שבחי אביהם הגדול.

לאחר שמנו את שבעת "תלמידיו הראשונים" של הגר"א ודיברו בכבוד "עיר התהלה ווילנא... אשר עמד שם לפני ה' בתורה ובעבודה יותר מחמישים שנה"... המשיכו: "וגם אלה לחכמים, עיר וקדיש קהלה קדושה שקלאוו, אנשיה ראו מבוכתם בחכמת הפלפול היתירה, אם האחד בונה ובא חבירו ומפילו, ועודם בעזרת מר אבא הגאון זצללה"ה, צפו וראו כי הוא זכה לדברים הרבה, אשר זוכה הלומד תורה לשמה. . .

ודעת לנבון נקל ה"ה הרב. . . מו' בנימין נר"ו מק"ק שקלאב, עלה למרום שבתו לק"ק ווילנא לעשות נחת רוח ליוצרו, ותדד שנתו מעיניו, וזכה לשמוע מפיו הקדוש והטהור בלימודים, ואור תורתו ויראתו נגה עלי מאז בדרכו והנהגתו, וגם על ידו נבנתה עיר התהלה ק"ק שקלאוו על תלה, קימו וקבלו עליהם הרבה מהתנהגותיו בדרכי הלימוד ונתיבות המצות כתיקונן - הרבה מאנשי עירו ומדינתו עשו כמו הרב ר' בנימין הנ"ל ואלא עלתה בידם לקרב אל הקדש, רק להני תרי אחי עלתה, וחפץ ה' הצליח בידם, ה"ה הרב המופלג בתורה ויראה, משנתו שלימה, המפורסם לשבח, מו' שמחה בונים נר"ו, ואחיו ה"ה הרב הגדול בתורה ועבודה, הרועה בשושנים דעה והשכל מכל אבקת רוכל, המפורסם לשבח מו' מנחם מענדיל נר"ו - גם המה גבורי כח עושים דבריו, חרדים אל דבר ה' לעבדו ולשמרו יומם ולילה - המה באו בצל קורתו לעת זקנתו - כי בא השמש, פנה היום, לעת ערב, לנגה ברק זיו תורתו וחכמתו, ראו אור גדול, שמו לילות כימים, לגלות עמוקות מני חשך, הספיקות במשנה ובתוספתא, במכילתא וספרא וספרי וירושלים וד' טורים - הן כל ראתה עיני, ועלימו ועלי תטוף או תורתו, והוא ז"ל שמע את קולם מתהלך בגן התורה, ומצא כונתן ומעשיהם רצוים לפני ה' - הפיק הוא להם רצונו, ויותר שהיה חכם, למד דעת את העם, וחזקם ואמצם, שילמדו בסדר נכון, שלא ימעדו רגליהם . . .".

תיאור נאמן ונכבד ביותר מאישיותו הנפלאה של ר' בנימין נמסר ונשתמר לנו במכתב של הרב מרדכי נאטנזאהן ז"ל, שנדפס ב"הוספות ותיקונים" שבספר "קריה נאמנה", ואלה דבריו:

"את האיש הגדול הזה, גדול שמו בשערים המצויינים בהלכה חסידות וחכמה, הרב החסיד ר' בנימין, הנקרא ר' בנימין זלמן ריבעלעס, ידעתי, כי זכיתי להיות אתו ולעמוד לפניו שבעה ירחים רצופים, מחדש טבת עד מנחם אב תקע"ב, ואני אז כבן שבע עשרה שנה, סמוך על שולחן חותני חורגי השר והגאון ר' יהושע צייטלין משקלאב . . . ישב אז בחצריו וטירתו אוסציא (בין

צעריקאוו ובין קרטשאוו ברוסיה הלבנה) - ונמצאתי עצמי מחויב לעשות לו זכרון להרב הגדול החסיד מוהר"ר בנימין, כאשר קרבני ונתן לי פתחון פה לפניו וברכני טרם הפרדו.

חצר הרב השר וגאון מורי"ץ, ביפה נוף, גגות ופרדסים סביב לו . . . היה למקום מנוס ומשגב לכל גדולי הדור במדינתו, בשבת הגאון השר בארמונו כמשפט השרים הגדולים, בחדרים מחדרים שונים מלאים כל טוב עושר וסגולה ובתי עקב לספרים חדשים גם ישנים עתיקים ויקרים, כתבי יד בנגלה ובנסתר, ובית המדרש גדול ונהדר בקדש . . . התאספו אליו כל העדרים לתורה ולחכמה . . . כמה מגדולי עולם נאספו אליו להשתעשע בתורתו ולשבת בהשקט ובטחה בבית מדרשו בחברתו ובחברת בנו הרב הגדול הצדיק החכם הכולל מוהר"ר משה זלה"ה . . . בבית נכון ונשא זה בחר לשכון גם הרב הגדול החסיד ר' בנימין, כאיזה זמן אחרי צאת משם החכמים ר' מענדל מסאטנאב (לעפין) ור' ברוך משקלאב - כי לבו ראה בחכמה אשר שמה יוכל לבצע מעשי פרישותו חסידותו ולנהוג התורה ובחכמה באין מכלים דבר, וימסור את עסקיו ומסחרו בסממני הרפואות ביד בניו, לקח צרור כספו וילך לו אל בית הרב הגאון והשר מוהרי"ץ להקדיש ימיו לתורה ולהעובדה.

הרב ר' בנימין היה ארוך בדורו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, איש זקן עוטה מעיל, זקנו יורד על פי מדותיו, מנעלים קלים ברגלו, וכובע סובל בראשו. לא אכל לחם ובשר ולא שתה יין ושום משקה בעולם אפילו בשבתות ויו"ט, ומאכלו זרעונים ופירות, ולעתים רחוקות דגים ותפוחי אדמה טבולים בשמן זית. משקהו לצמאון ולתאבון ולכבד אורחיו היה קאפע חזקה בלי דבש וחלב - קראה בשחוק "מרה שחורה". היה טובל שחרית וערבית בקיץ ביאור, ובחורף תבר גזיזא דברדא, מלבד ביום השבת. ולמד כל היום וכל הלילה, וקנה העופרת בידו תמיד לרשום את חדושי הגהות על גליון הספרים, ומליצתו המורגלת על זה "וקנה לך חבר". וכאשר נלאה, היינו אנחנו, מבני בית הגאון השר, מקרים לפניו, והוא הקדימנו בעל פה, שוכב על מטתו הנקיה עד אשר נתנמנם, ושפתיו מרחשין - אז נתפטרנו, וכאשר נעור, נטל ידיו וחזר לתלמודו.

תפלתו היתה צלולה ונעימה, אבל בלי כוונות ויחודים, ולא אמר פיוטים ביום טוב. היה שמח וטוב לב, מקבל כל אדם באהבה, משמחו בספוריו הנעימים מגדולי ישראל, וביחוד מרבו הגאון החסיד רבינו אליהו זצלל"ה, ובכל פעם בהזכירו, היה נרעד ונפחד. ועסקן בדברים היה, וידבר על העצים ועל המחצבים ועל כל בהמה ורמש, ומבין בכל מלאכת מחשבת. בקיץ היה הולך לשוח כמה שעות בכל יום ואסף עשבים, שרשים ופרחים, ויעש מהם רפואות כמשפט חכמות הרקוח (פארמאציא, אשר ידע היטב מספרי חכמי העמים בלשונם, כאשר ידע גם כל חלקי חכמת הטבע, מבית אבנים - מינעראלאגיע, באטאניק - עד בית מועד לכל חי - זאאלאגיע) והיה נותן את העשבים והרפואות אשר הכין לכל חולה אשר בה לדרוש בו. כי גם בחכמת הרפואה היתה לו ידיעה גדולה, עפ"י חוקי החכמה, וגם השר והגאון מהורי"ץ, בעת חליו, לא דרש ברופאים כי אם בר' בנימין, וראיתיו יושב על מטתו, אוחז את ידו וסופר את דפיקות הדפק על רגעי מורה השעות אשר לפניו, ופעמים היה נעור אצלו כל הלילה, וספרו בידו.

גם ותרן בממונו היה מאד, נדיב ובעל גמילות חסד, עניו ונכה רוח, שומר פיו ולשונו, ועל פי מדותיו נוכל לדמות אותו בצדק אל החסידים הראשונים הוותיקין הנקראים בשם אסיים, כנודע משפט חייהם ומנהגיהם.

בקיץ שנת תקע"ב - 1818 החלה השערוריה ממלחמת הצרפתים, וצבאות חיל ארצנו פנו דרך אל הצרפתים לעיר המלוכה פיטרבורג דרך פאלאצק, ואל מאסקווי דרך שקלאוו - ויהי כי ירא הגאון לשבת בחצרו על פני השדה, ונסע כלנו, וענו הרב החסיד מוה' בנימין להעיר הקרובה צעריקאוו, ונהי שמה עד עבור כל חיל הצבא, ונשב לביתנו, ואך החסיד מהור"ר בנימין נשאר בצאריקאוו עד שבו צבאות ארצנו ויגרשו את הצרפתים - וישמח החסיד ר' בנימין על התשועה הזאת מאד, באהבתו את מלכו ומולדתו, ויעש משתה לכל אוהביו, וגם אני נמניתי ביניהם, ואז הודיענו החסיד כי בדעתו ללכת לארץ ישראל. ויבא אל חצר הגאון ויברך את כל בני הגאון איש איש כברכתו, ויפרד מן השר בנשיקה של פרישות, ואנחנו נסענו כמה ווערסט לשלחהו במצות הגאון. אך חפץ ה' לא הצליח בידו, כי בשובו לצעריקאוו הלך למאהליב על הדניעפער וישב במגרש העיר לעפולאווע. ולא ארכו לו הימים שמה, כי חלה את חליו, ויגוע ויאסף זקן ושבע ימים. וכבוד גדול עשו לו כל הערים הסמוכות אשר חשו על כנפי נשרים לגמול חסד עם הגומל חסד עם כל אדם, החסיד ר' בנימין, ולעסוק בהספדו, וספדוהו כההוא ספדנא: "עיר שקלאב הרה וילדה, עיר ווילנא גדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה מאהליב, כי אבדה כלי חמדתה".

והנה תרעד עטי בידי ולבבי יחרד בקרבי בזכרי את שני הזקנים הללו אשר לא הרי זה כהרי זה, והצד השוה שבהם שהיה איש איש לפי מהללו יחידים בדורם, וכל אחד נכוה מחופתו של חברו, זה גאון עולם, נשיא הוא בישראל, שר ומדיני, נגיד ומצוה, גדול בתורה ועמלו בתורה, וזה חסד עולם ועניו מכל אדם , גומל חסד במאדו ובנפשו ולא נהנה מהעולם אף באצבע קטנה - בעודי נער לא השכלתי להבין ערכם, ועתה כשזכיתי לזקנה, מישירים אשפוט. הרב החסיד הזה הוא מחבר ספר "גביעי גביע הכסף", המיוחס לאחד מתלמידי הגר"א, נדפס בשקלאב שנת תקס"ד [1804], והוא לקוטים מחדושי תורה במקרא, משנה וגמרא, על דרך הפשט, כולל חדושים יקרים ונעימים, הגהות ברורות, ומביא חדשים בשם רבו הגר"א זלל"ה.

מסורות רבות וחשובות אודות פרשת חייו המופלאים של ר' בנימין, עסקנותו המנהיגה של העיר שקלאב, יחסו וקשריו עם שאר בשרו ורבו הגר"א, יחסו למחלוקת שהיתה בימיו בין "החסידים" ומתנגדיהם, ובעיקר על פעולתו הגדולה ביסוד האגודה "חזון ציון" במטרה לעלות לציון ולירושלים, ואשר היא היתה היסוד לעלייתם של תלמידי הגר"א לארץ, נשתמרו בידי גדולי צאצאיו שזכו ועלו לארץ והיו לראשי וראשוני בוני ומחדשי היישוב הנוכחי בארצנו הקדושה.

לפי מסורות אלו נולד ר' בנימין בשנת תפ"ח - 1728 בעיר שקלאב. בבית אביו, ששימש מרכז לענייני היהודים ברוח ובחומר בתפוצותיהם, הועמד עוד בנערותו בפני הדרת היהדות ומוראות חיי היהודים, ובלבו נתקננו תורה וצרכי ישראל. גדול היה בתורה ובמצוות, במדעים ובמעשים טובים, ועשיר במסחרו הגדול בסמי רפואות שהיה לו בשלקאב.

בימיו היתה עיר שקלאב לאם בישראל ומרכז קהילות רייסין. רבו בה גאוני התורה וכן נדיבי העם, וחלק גדול בבנין העיר ובעלייתה לגדולה היה לר' בנימין, עד שאמרו עליו: "על ידו נבנתה עיר תהילה שקלאב על תלה". בקשרי משפחה וידידות ובגודל השפעתו משך לעיר שקלאב את מרבית גאוני דורו וכן את בעלי העסקים הגדולים ברייסין ובסביבותיה, וכך איחד את "יששכר וזבולון" בתוכה ויבן אותה נשמה וגוף.

בכספו ובמרצו ובעזרת קרובו ושותפו הגאון השר ר' יהושע צייטלין הקים בשקלאב "ישיבה" גדולה וקיבץ אליה מבחירי התלמידים, עילויים וגדולים בתורה, ומסביב לה הקים בתי מחסה וכלכלה לתלמידים. בהשתדלותו גם הוקם בית הדפוס הגדול בשקלאב, שהיה אז מן המפורסמים ביותר ברוסיא.

את דרך לימודו והנהגותיו של הגר"א העביר ר' בנימין לישיבתו שבשקלאב ובה לימד את תלמידיו, ומבחירי תלמידיו שלח להסתופף בבית מדרשו של הגר"א וללמוד שם מאור תורתו.

ויותר שבנה ר' בנימין את עיר שקלאב בהעבירו אל חכמיה את דרכי הלימוד והנהגותיו של הגר"א וקירב אותם אל בית מדרשו של הגר"א, עוד העביר לשקלאב את סערת לבו של הגר"א - "סערת אליהו" - לציון ולירושלים, "וייסדנה דרך לעבור גאולים", בעשותו אותה למרכז ומוצא לעליית חכמי שקלאב בראשות שיירות גדולות לארץ ישראל, אשר יסדו בה ובירושלים בפרט את הישוב האשכנזי.

"על נהרות שקלאב, בתוך יעריה", הלך ר' בנימין,

"ידיד ה' וימין אליהו", נושא לבו וכפו אל על וזועק:

"אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני!" - ישב נא אפך! -

הלך ובכה "נושא משך הזרע" . . . משער השמים פתח לנו

שער"! . . . יותר לא נשב! בנערינו ובזקנינו נלך! . . . " -

כה תאר את המיית לבו וסערת רוחו של ר' בנימין לציון ולירושלים, נכד נכדו מוה"ר יוסף בהרב אברהם בנימין ריבלין זצ"ל, המגשים הראשי של יישוב ובניין ירושלים ברוח ובמצוות הגר"א ותלמידיו, בפיוטים אשר כתב, בהם התווה את היסודות ואת הדרכים לבניין ירושלים.

בישיבתו הגדולה אשר כונן בשקלאב חינך ולימד את תלמידיו בתורת חיבת ושיבת ציון והוא גם האיר את עיני חכמי שקלאב ומשכם בעבותות אהבת ירושלים. ובשנת תקמ"א - 1781 - שנת מראש אמנה לפ"ק - יסד ר' בנימין ובנו מוהר"ר הלל, ברוח קודשם ובכוח החלטתם ש"יותר לא נשב ובנערינו ובזקנינו נלך", אגודת קודש, במטרה "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו", ועל כן קראוה בשם "חזון ציון".

נועדו אליו ראשונה תלמידיו, בני ישיבתו שבעיר שקלאב, ובשנה ההיא הלך אל שארו רבו ומאורו הגר"א, "אשר רוחו לציון הומיה וסוערת", ו"יחדיו דנו אף המתיקו סוד וקבעו תקנות". ובאותו מעמד גם הרים ר' בנימין, שהיה "הגביר דרייסין", "קרן לעמו", ב"נדבת רבת עשרו", סכום עצום

לכלכלת האגודה אשר תעורר ותעזור לעלייה לארץ ישראל, לשיבת ציון ולישובה. וכרוז הוציאו אז לעורר את העם לעלייה לציון ולהתנדבות רבה לצדקה אשר בה ציון תכונן ושביה יפדו. הכרוז היה רצוף דברי תורה המוכיחים את מצוות השיבה לציון, כגון: "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" - במקום הקרוב לו ; "שובה ישראל עד ד' אלקיך" - עד המקום הכי קדוש לד' אלקינו; "וישבתם בה" - היושב בארץ ישראל כל עת ורגע מצות עשה קונה לו". - בסוף הכרוז באה הקריאה לנדיבי העם שיתנדבו לקרן הצדקה, ו"כל כלל כל פרט", כל אחד לפי כוחו ומכסת רכושו ירים את תרומתו לשיבת ציון וישובה, ונוסף על דברי הברכה אשר תחול על המחזיקים במצוה זו, באה אזהרה למתעלמים ומשתמטים ממנה. את מטרתם "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" קבעו בשלושה" "מי לחזות, מי לחסות ומי לבנות", והיינו: א' לעלות ולהראות, כנגד "מי יעלה בהר ד'", ב' לעלות ולשבת - כנגד "מי יקום במקום קדשו", ג' לעלות ולבנות - ככתוב בעזרא א, ה.

וכדי להוציא לפועל את המטרה הקדושה הזאת אמרו לשתף את כל המעמדות שבעם: נגידי העם בעלי ההון צריכים להתנדב נדבת ממון לשם "קנין ובנין נחלת ד' - הרכוש להם והגאולה לכל עדתם". ואלה אשר הון אין להם אבל "בעלי רוח" המה - תלמידי חכמים - או "בעלי מעשה" המה - אנשי המסחר והמלאכה - גם אלה וגם אלה יחד צריכים להקדיש את כשרונותיהם וסגולותיהם בקיום חובתם לציון ושביה. מובן שאלה האחרונים צריכים לקבל עזרה ותמיכה

ו" ישאו ברכה וצדקה מאת ד' ע"י גבאי האמנה", אשר יעמדו בארץ ובחוץ לארץ.

ראשי ישראל מיד קיבלו את קריאתם בשלהבת קודש, וגדולי רייסין וליטא הצטרפו מיד ונתנו ידם, רוחם ודעתם, בגילה לאגודת "חזון ציון".

ר' בנימין ור' הלל החלו לפנות אל גדולי ועשירי שקלאב ושאר ערי רייסין, והשכם ודבר היו דורשים במקהלות הקודש ומעוררים את העם לשיבת ציון וישובה ושיתנו את ידם לאגודת "חזון ציון". נמצאו כאלה אשר חששו ואמרו" "פן נכשל במצוות הארץ". בין אלה היו אשר יראו שמא לא יוכלי להיות זהירים במצוות התלויות בארץ, אשר יצטרכו לשמרן בהיותם בארץ, ומפני זה חשבו, שכדאי להימנע לעת עתה מלעלות לארץ. ומעשירי העם אשר נדרשו להתנדב למען ציון בהונם או לעלות עם כל הונם ורכושם לארץ, חששו שמא יכשלו ויפסידו את כל כספם ועושרם.

נגד אלה ונגד אלה הרעים ר' בנימין, הגדול בתורה וגם בעושרו, וענה להם קשות כד"ת (כדבר תורה) והוכיח לחוששים מפני קיום המצוות שאין להם לחשוש לכך, וכי אסור לחשות למען ירושלים וציון העזובה מפני כך. ולעשירי העם אשר רצו להשתמט מחובתם גם כן הוכיח ואמר כי בין כך ובין כך לא לעולם חוסן, ושאלם איה עושרם וכבודם של כל עשירי ארץ אשר נהפך עליהם הגלגל ואבד רכושם וזכרם.

רבני וראשי הקהילות מיד הצטרפו אל אגודת "חזון ציון", ובכל עיר ועיר בכל קהילה וקהילה נוסדו חברות למען שיבת ציון וישובה, כסניפים לאגודה הראשית "חזון ציון" שבשקלאב.

לכל חברה היה שם מיוחד וכל אחת כלכלה הוצאותיה המיוחדות, והגבאות הכללית שעל יד האגודה היתה מסייעת בעניינים הכלליים במיטב, בעצות ותושיה. אחרי שתוכנו סדרי העלייה לארץ ורבתה התכונה בכל מקהלות הקודש, הגיעו גם לידי נסיונות בהוצאת העלייה לציון לפועל. ואמנם מסופר על כמה החלטות וגם התחלות של נסיעה לארץ ישראל בשיירות מרייסין ומליטא במשך עשרים השנים האמצעיות של המאה הששית לאלף הנוכחי. באותה תקופה היו גם נסיונותיו של הגר"א עצמו לעלות לארץ ישראל. אבל כנראה שעיכובים רבים היו אז בפניהם אשר הביאו לידי דחיית העליה ליותר מעשרים שנה. אולם אם כי ארך להם הזמן, בציפייתם ציפו ולא הניחו מחשבתם וידיהם מהעליה לציון וחיכו לזמן שבו תמולא משאת נפשם ויעלו לארץ ישראל ולירושלים.

והזמן הגיע. החודש סיון שנת תקצ"ו - 1806 היא שנת "משיח בן יוסף" או " עקבי משיח ד' " או עצו"ת - ראשי תיבות עורי צפון ובואי תימן - או ועצת מלאכיו ישלים" או "ישרון" או ו"הביאננו לציון עירך" לפ"ק - קראו ר' בנימין ור' הלל, ראשי וראשוני אגודת "חזון ציון" לאספת ראשי העם, ובראשם תלמידי הגר"א, ב"יבנה דרייסין" היא שקלאב ודרשו בה דרישה נמרצת לציון, כדי להוציא לפועל את העלייה לציון ואת יסוד יישובה. האספה ההיא היתה בבחינה " לפנות

(תרס"ו) בקר" ביחס ליציאת השיירה הראשונה של "שבעים נפש", "רברביא, זעיריא, טפלא ונשיא" שיצאו משקלאב בראשית שנת תקס"ט - 1809 בראשותו של ר' הלל בנו של ר' בנימין ואתו אחוזת מרעיו תלמידי הגר"א.  בסכנות דרכים ובנחשול עמל ותלאות, אבל כולם בלב בטחון בסף הגאולה, נסעו מסע עשרה ירחים או ימים שלוש מאות, עד שהגיעו לארץ הכרמל והגליל וחנו בעכו ביום השמיני לחדש אלול תקס"ט - 20.8.1809 -  "בעלות היום" לפ"ק, ובערבות ראש השנה "תקע שופר" - צפת לפ"ק - חנו בעיר צפת.

אשתו - דרייזא בת יהושע.

צאצאיהם: הלל, צבי, ביילא, שרה, יוסף אמדורר.

רבי בנימין ריבעלין משקלאוו, נולד בשנת תפ"ח לערך, נכדו ר' משה, כותב עליו בהקדמת ספרו 'בית מדרש', "הרב החסיד מוה' בנימין ריבעלין משקלאוו". היה מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא, ונזכר בהקדמת בניו לביאורו על שלחן ערוך, והאריכו שבחו. הקים בשקלוב ישיבה, בה למדו על פי שיטתו של הגאון מוילנא. בעהמ"ח 'גביעי גביע הכסף' (שקלוב תקס"ד, ורשא תרנ"ח). נפטר במאהליב בדרכו לארץ ישראל בשנת תקע"ב. זו' מרת דרייזא.