Beverly Sills

Beverly Sills (May 25, 1929 – July 2, 2007) was an American operatic

soprano whose peak career was between the 1950s and 1970s. In her prime she was the only real rival to Joan Sutherland as the leading bel canto stylist.

Although she sang a repertoire from Handel and Mozart to Puccini, Massenet and Verdi, she was known for her performances in coloratura soprano roles in live opera and recordings. Sills was largely associated with the operas of Donizetti, of which she performed and recorded many roles. Her signature roles include the title role in Donizetti's Lucia di Lammermoor, the title role in Massenet's Manon, Marie in Donizetti's La fille du régiment, the three heroines in Offenbach's Les contes d'Hoffmann, Rosina in Rossini's The Barber of Seville, Violetta in Verdi's La traviata, and most notably Elisabetta in Roberto Devereux.

After retiring from singing in 1980, she became the general manager of the New York City Opera. In 1994, she became the Chairman of Lincoln Center and then, in 2002, of the Metropolitan Opera, stepping down in 2005. Sills lent her celebrity to further her charity work for the prevention and treatment of birth defects.

Biography

Sills was born Belle Miriam Silverman in Brooklyn, New York to Shirley Bahn (née Sonia Markovna), a musician, and Morris Silverman, an insurance broker. Her parents were Jewish immigrants from Odessa, Ukraine (then part of Russia) and Bucharest, Romania. She was raised in Brooklyn, where she was known, among friends, as "Bubbles" Silverman. As a child, she spoke Yiddish, Russian, Romanian, French and English. She attended Erasmus Hall High School in Brooklyn, as well as Manhattan's Professional Children's School.

At the age of three, Sills won a "Miss Beautiful Baby" contest, in which she sang "The Wedding of Jack and Jill". Beginning at age four, she performed professionally on the Saturday morning radio program, "Rainbow House", as "Bubbles" Silverman. Sills began taking singing lessons with Estelle Liebling at the age of seven and a year later sang in the short film Uncle Sol Solves It (filmed August 1937, released June 1938 by Educational Pictures), by which time she had adopted her stage name, Beverly Sills. Liebling encouraged her to audition for CBS Radio's Major Bowes' Amateur Hour, and on October 26, 1939 at the age of 10, Sills was the winner of that week's program. Bowes then asked her to appear on his Capitol Family Hour, a weekly variety show. Her first appearance was on November 19, 1939, the 17th anniversary of the show, and she appeared frequently on the program thereafter.

In 1945, Sills made her professional stage debut with a Gilbert and Sullivan touring company produced by Jacob J. Shubert, playing twelve cities in the US and Canada, offering seven different Gilbert and Sullivan operas. In her 1987 autobiography, she credits that tour with helping to develop the comic timing she soon became famous for: "I played the title role in Patience, and I absolutely loved the character, because Patience is a very funny, flaky girl.... I played her as a dumb Dora all the way through and really had fun with the role.... My Patience grew clumsier and clumsier with each performance, and audiences seemed to like her.... I found that I had a gift for slapstick humor, and it was fun to exercise it onstage."[6] Sills sang in light operas for several more years.

On July 9, 1946, Sills appeared as a contestant on Arthur Godfrey's Talent Scouts (radio). She sang under the pseudonym of "Vicki Lynn", as she was under contract to Shubert. Shubert did not want Godfrey to be able to say he had discovered "Beverly Sills" if she won the contest (although she did not ultimately win). Sills sang "Romany Life" from Victor Herbert's The Fortune Teller.

In 1947, she made her operatic stage debut as the Spanish gypsy Frasquita in Bizet's Carmen with the Philadelphia Civic Grand Opera Company. She toured North America with the Charles Wagner Opera Company, in the fall of 1951 singing Violetta in La traviata and, in the fall of 1952, singing Micaëla in Carmen. On September 15, 1953, she made her debut with the San Francisco Opera as Helen of Troy in Boito's Mefistofele and also sang Donna Elvira in Don Giovanni the same season. In a step outside of the repertoire she is commonly associated with, Sills gave four performances of the title role of Aida in July 1954 in Salt Lake City. On October 29, 1955, she first appeared with the New York City Opera as Rosalinde in Johann Strauss II's Die Fledermaus, which received critical praise. As early as 1956 she performed before an audience of over 13,000 guests at the landmark Lewisohn Stadium with the noted operatic conductor Alfredo Antonini in an aria from Vincenzo Bellini's I puritani.[7] Her reputation expanded with her performance of the title role in the New York premiere of Douglas Moore's The Ballad of Baby Doe in 1958.

On November 17, 1956, Sills married journalist Peter Greenough, of the Cleveland, Ohio newspaper The Plain Dealer and moved to Cleveland. She had two children with Greenough, Meredith ("Muffy") in 1959 and Peter, Jr. ("Bucky") in 1961. Muffy is profoundly deaf and has multiple sclerosis and Peter is severely mentally disabled. Sills restricted her performing schedule to care for her children.

In 1960, Sills and her family moved to Milton, Massachusetts, near Boston. In 1962, Sills sang the title role in Massenet's Manon with the Opera Company of Boston, the first of many roles for opera director Sarah Caldwell. Manon continued to be one of Sills' signature roles throughout most of her career. In January 1964, she sang her first Queen of the Night in Mozart's The Magic Flute for Caldwell. Although Sills drew critical praise for her coloratura technique and for her performance, she was not fond of the latter role; she observed that she often passed the time between the two arias and the finale addressing holiday cards.[8]

Peak singing years

In 1966, the New York City Opera revived Handel's then virtually unknown opera seria Giulio Cesare (with Norman Treigle as Cæsar), and Sills' performance as Cleopatra made her an international opera star. Sills also made her "unofficial" Met debut in its "Opera in the Parks" program as Donna Anna in Don Giovanni, though nothing further came of this other than offers from Rudolf Bing for roles such as Flotow's Martha. In subsequent seasons at the NYCO, Sills had great successes in the roles of the Queen of Shemakha in Rimsky-Korsakov's The Golden Cockerel, the title role in Manon, Donizetti's Lucia di Lammermoor, and the three female leads Suor Angelica, Giorgetta, and Lauretta in Puccini's trilogy Il trittico.

In 1969, Sills sang Zerbinetta in the American premiere (in a concert version) of the 1912 version of Richard Strauss's Ariadne auf Naxos with the Boston Symphony. Her performance of the role, especially Zerbinetta's aria, "Grossmächtige Prinzessin", which she sang in the original higher key, won her acclaim. Home video-taped copies circulated among collectors for years afterwards, often commanding large sums on Internet auction sites (the performance was released commercially in 2006, garnering high praise). The second major event of the year was her debut as Pamira in Rossini's The Siege of Corinth at La Scala, a success that put her on the cover of Newsweek.

Sills's now high-profile career landed her on the cover of Time in 1971, where she was described as "America's Queen of Opera". The title was appropriate because Sills had purposely limited her overseas engagements because of her family. Her major overseas appearances include London's Covent Garden, Milan's La Scala, La Fenice in Venice, the Vienna State Opera, the Théâtre de Beaulieu in Lausanne, Switzerland, and concerts in Paris. In South America, she sang in the opera houses of Buenos Aires and Santiago, a concert in Lima, Peru, and appeared in several productions in Mexico City, including Lucia di Lammermoor with Luciano Pavarotti. On November 9, 1971, her performance in the New York City Opera's production of The Golden Cockerel was telecast live to cable TV subscribers.

During this period, she made her first television appearance as a talk-show personality on Virginia Graham's Girl Talk, a weekday series syndicated by ABC Films. An opera fan who was Talent Coordinator for the series persuaded the producer to put her on the air and she was a huge hit. Throughout the rest of her career she shone as a talk show guest, sometimes also functioning as a guest host. Sills underwent successful surgery for ovarian cancer in late October 1974 (sometimes misreported as breast cancer). Her recovery was so rapid and complete that she opened in Daughter of the Regiment at the San Francisco Opera a month later.

Following Sir Rudolf Bing's departure as director, Sills finally made her debut at the Metropolitan Opera on April 7, 1975 in The Siege of Corinth, receiving an eighteen-minute ovation. Other operas she sang at the Met include La traviata, Lucia di Lammermoor, Thaïs, and Don Pasquale (directed by John Dexter). In an interview after his retirement, Bing stated that his refusal to use Sills, as well as his preference for engaging, almost exclusively, Italian stars such as Renata Tebaldi – due to his notion that American audiences expected to see Italian stars – was the single biggest mistake of his career. Sills attempted to downplay her animosity towards Bing while she was still singing, and even in her two autobiographies. But in a 1997 interview, Sills spoke her mind plainly, "Oh, Mr. Bing is an ass. [W]hile everybody said what a great administrator he was and a great this, Mr. Bing was just an improbable, impossible General Manager of the Metropolitan Opera.... The arrogance of that man."

Sills was a recitalist, especially in the final decade of her career. She sang in mid-size cities and on college concert series, bringing her art to many who might never see her on stage in a fully staged opera. She also sang concerts with a number of symphony orchestras. Sills continued to perform for New York City Opera, her home opera house, essaying new roles right up to her retirement, including the leading roles in Rossini's Il Turco in Italia, Franz Lehár's Die lustige Witwe and Gian Carlo Menotti's La loca, a role written especially for her.

Although Sills' voice type was characterized as a "lyric coloratura", she took a number of heavier spinto and dramatic coloratura roles more associated with heavier voices as she grew older, including Donizetti's Lucrezia Borgia (with Susanne Marsee as Orsini) and the same composer's Tudor Queens, Anna Bolena, Maria Stuarda and Roberto Devereux (opposite Plácido Domingo in the title part). She was admired in those roles for transcending the lightness of her voice with dramatic interpretation, although it may have come at a cost: Sills later commented that Roberto Devereux shortened her career by at least four years.

Sills popularized opera through her talk show appearances, including Johnny Carson, Dick Cavett, David Frost, Mike Douglas, Merv Griffin, and Dinah Shore. Sills hosted her own talk show, Lifestyles with Beverly Sills, which ran on Sunday mornings on NBC for two years in the late 1970s; it won an Emmy Award.[12] In 1979 she even appeared on The Muppet Show. Down-to-earth and approachable, Sills helped dispel the traditional image of the temperamental opera diva.

Later years and death

In 1978, Sills announced she would retire on October 27, 1980, in a farewell gala at the New York City Opera. In the spring of 1979, she began acting as co-director of NYCO, and became its sole general director as of the fall season of that year, a post she held until 1989, although she remained on the NYCO board until 1991. During her time as general director, Sills helped turn what was then a financially struggling opera company into a viable enterprise. She also devoted herself to various arts causes and such charities as the March of Dimes and was sought after for speaking engagements on college campuses and for fund raisers.

From 1994 to 2002, Sills was chairman of Lincoln Center. In October 2002, she agreed to serve as chairman of the Metropolitan Opera, for which she had been a board member since 1991. She resigned as Met chairman in January 2005, citing family as the main reason (she had to place her husband, whom she had cared for over eight years, in a nursing home). She stayed long enough to supervise the appointment of Peter Gelb, formerly head of Sony Classical Records, as the Met's General Manager, to succeed Joseph Volpe in August 2006.

Peter Greenough, Sills's husband, died on September 6, 2006, at the age of 89. They would have had their 50th wedding anniversary on November 17, 2006.

She co-hosted The View for Best Friends Week on November 9, 2006, as Barbara Walters' best friend. She said that she didn't sing anymore, even in the shower, to preserve the memory of her voice.

She appeared on screen in movie theaters during HD transmissions live from the Met, interviewed during intermissions by the host Margaret Juntwait on January 6, 2007 (I puritani simulcast), as a backstage interviewer on February 24, 2007 (Eugene Onegin simulcast) and then, briefly, on April 28, 2007 (Il trittico simulcast).

On June 28, 2007, the Associated Press and CNN reported that Sills was hospitalized as "gravely ill", from lung cancer. With her daughter at her bedside, Beverly Sills succumbed to cancer on July 2, 2007, at the age of 78. She is interred in the Sharon Gardens Division of Kensico Cemetery in Valhalla, NY.

Voice

Sills's voice has been described at the same time "rich, supple", "silvery", "precise, a little light", "multicolored", "robust and enveloping", with "a cutting edge that can slice through the largest orchestra and chorus," soaring easily above high C. Her technique and musicianship are very praised. Conductor Thomas Schippers said in a 1971 interview with Time that she had "the fastest voice alive."[18] The New York Times writes that "she could dispatch coloratura roulades and embellishments, capped with radiant high D's and E-flats, with seemingly effortless agility. She sang with scrupulous musicianship, rhythmic incisiveness and a vivid sense of text." Soprano Leontyne Price was "flabbergasted at how many millions of things she can do with a written scale." Her vocal range, in performance, extended from F3 to F6, and she said she could sometimes hit a G6 in warm up.

Operatic repertoire

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Operatic_repertoire

Honors and awards

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Honors_and_awards

Recordings and broadcasts

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Recordings_and_broadcasts

Further reading/listening/viewing

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Further_reading.2Flisten...

[http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills

Beverly Sills - Una Voce Poco Fa!! (1976), Beverly Sills - Dunque io son! - Il Barbiere Di Siviglia

בוורלי סילס

=

(באנגלית: Beverly Sills‏; 25 במאי 1929 - 2 ביולי 2007) הייתה זמרת אופרה יהודייה אמריקאית, אולי הנודעת ביותר בשנות ה-60' וה-70' של המאה ה-20. היא התפרסמה בהופעותיה בתפקידי סופרן קולורטורה באופרות ברחבי העולם ובהקלטות. אחרי שפרשה מן השירה ב-1980, התמנתה למנהלת הכללית של האופרה של ניו יורק. ב-1994 הייתה ליושבת ראש של מרכז לינקולן ואחר, ב-2002, של מטרופוליטן אופרה, עד פרישתה בשנת 2005. סילס נעזרה בתהילתה לקידום פעילותה ההתנדבותית למניעה וטיפול במומים מולדים.

תוכן עניינים
1 חייה 1.1 ילדות ולימודים 1.2 ראשית הקריירה 2 שנות השיא של שירתה 3 שנים אחרונות ומוות 4 פרסים ואותות כבוד 5 הקלטות ושידורים 6 לקריאה/האזנה/צפייה נוספת 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים חייה ילדות ולימודים בוורלי סילס נולדה בשם בל מרים סילברמן בברוקלין, ניו יורק לאם מוזיקאית ואב סוכן ביטוח. הוריה היו מהגרים יהודים מאודסה, אוקראינה ומבוקרשט, רומניה. היא גדלה בברוקלין, שם נודעה כ"באבלס" סילברמן. בילדותה דיברה יידיש, רוסית, רומנית, צרפתית ואנגלית. נוסף ללימודיה בתיכון בברוקלין, למדה בבית ספר לילדים אמנים מנהטן, אך אביה הוציא אותה מבית הספר במנהטן כדי שתוכל להתרכז בלימודיה בתיכון.

ראשית הקריירה בגיל שלוש, זכתה סילס במקום הראשון בתחרות "התינוקת היפה", שבה שרה את "כלולות ג'ק וג'יל". מגיל ארבע הופיעה באופן מקצועי בתוכנית הרדיו של בוקר שבת, "בית הקשת בשמים", בשם "באבלס" סילברמן. בגיל שבע התחילה לקבל שיעורי שירה אצל אסטל ליבלינג וכעבור שנה שרה בסרט הקצר "הדוד סול פותר בעיות" שצולם בשנת 1937 ויצא להקרנה בשנת 1938. בשלב זה החלה להופיע בשם הבמה שסיגלה לה, בוורלי סילס. ליבלינג עודדה אותה לגשת למבחן קול לתוכנית החובבים של רדיו CBS וב-26 באוקטובר 1939, בגיל 10, הגיעה למקום הראשון בתוכנית השבועית הזאת והתבקשה להופיע בתוכנית בידור שבועית לכל המשפחה. הופעתה הראשונה הייתה ב-19 בנובמבר 1939, יום השנה השבעה-עשר לתוכנית, ומאז ואילך הופיעה בה לעיתים קרובות.[1]

ב-1946 הופיעה סילס לראשונה על הבימה לפני קהל, עם להקה נודדת של גילברט וסאליבן בהפקתו של ג'ייקוב ג'. שוברט, שהופיעה בשתים-עשרה ערים בארצות הברית ובקנדה בשבע אופרות שונות של גילברט וסאליבן. באוטוביוגרפיה שלה משנת 1987 אומרת סילס, שמסע ההופעות הזה עזר לה לפתח את העיתוי הקומי, שהיה תוך זמן קצר לסימן ההיכר שלה: "שיחקתי את התפקיד הראשי ב"Patience" וממש אהבתי את הדמות, מפני שפיישנס היא נערה משעשעת ותמהונית... שיחקתי אותה כבלונדית מטומטמת מהרגע הראשון עד האחרון וממש נהניתי מהתפקיד... פיישנס שלי נעשתה מגושמת יותר ויותר עם כל הצגה ונראה לי שהקהל אהב אותה... גיליתי שיש לי כישרון להומור סלאפסטיק והיה נחמד להביא אותו לביטוי על הבמה."[2] סילס המשיכה לשיר באופרה הקלה עוד שנים אחדות.

ב-9 ביולי 1946 השתתפה סילס בתחרות רדיו לאיתור כשרונות צעירים של ארתור גודפרי. היא שרה בשם בדוי, ויקי לין, משום שהייתה קשורה עדיין בחוזה לג'. ג'. שוברט, שלא רצה לאפשר לגודפרי להגיד, שהוא זה שגילה את "בברלי סילס", במקרה שתזכה בתחרות (היא לא זכתה). סילס שרה את "חיי צוענים" מתוך "מגדת העתידות" של ויקטור הרברט.

ב-1946 הופיעה לראשונה על בימת האופרה בתפקיד הצועניה הספרדית פראסקיטה בכרמן של ביזה, עם האופרה העירונית של פילדלפיה. היא סיירה בצפון אמריקה עם להקת האופרה של צ'ארלס וגנר, שם שרה ב-1951 ויולטה בלה טרוויאטה ובסתיו 1952 את מיכאלה ב"כרמן". ב-15 בספטמבר 1953 הופיעה לראשונה באופרה של סן פרנסיסקו בתפקיד הלנה מטרויה ב"מפיסטופלה" של אריגו בויטו ובאותה עונה שרה גם את אלווירה בדון ג'ובאני. ב-29 באוקטובר 1955 הופיעה בפעם הראשונה עם האופרה של ניו יורק בתפקיד רוזלינד ב"העטלף" של יוהאן שטראוס הבן, ביצוע שזכה לשבחי הביקורת. ב-1956 הופיעה לפני קהל של 13,000 צופים באצטדיון לואיסון, עם מנצח האופרה הנודע אלפרדו אנטוניני, באריה מתוך "הפוריטנים" של בליני.[3] לעליית המוניטין שלה תרמה הופעתה בתפקיד הראשי שלThe Ballad of Baby Doe מאת דאגלס סטיוארט מור בשנת 1958.

ב-17 בנובמבר 1956 נישאה סילס לעיתונאי מקליבלנד, אוהיו ועברה לחיות שם. מנישואים אלה נולדו לזוג שני ילדים פגועים - בת חרשת ובן בעל פיגור שכלי קשה. סילס הגבילה את הופעותיה כדי לטפל בילדים.

ב-1960 עברה סילס עם משפחתה למילטון, מסאצ'וסטס, סמוך לבוסטון. ב-1962 שרה בתפקיד הראשי ב"מאנון" של מאסנה עם להקת האופרה של בוסטון, הראשון בתפקידים רבים לבמאית האופרה שרה קלדוול. מאנון הייתה לאחד מתפקידיה העיקריים של סילס במשך רוב קריירת השירה שלו. בינואר 1964 שרה בפעם הראשונה את מלכת הלילה בחליל הקסם של מוצרט בהפקה של קלדוול. על אף השבחים שקצרה על טכניקת הקולורטורה שלה ועל שירתה בתפקיד, לא נטתה חיבה לתפקיד מלכת הלילה. לדבריה, קרה לא פעם, שהעבירה את הזמן בין שתי האריות לפינאלה בהכנת כרטיסי ברכה לחג למשלוח.[4]

שנות השיא של שירתה בשנת 1966 החזירה האופרה של ניו יורק לרפרטואר את האופרה של הנדל, "יוליוס קיסר", שנשכחה מלב למשך שנים רבות. נורמן טרייגל היה קיסר והופעתה של סילס בתפקיד קלאופטרה עשתה אותה לכוכבת אופרה בינלאומית. סילס שרה גם בהופעה ראשונה, "בלתי רשמית", עם המטרופוליטן בתוכנית "אופרה בפארקים" שלה, כדונה אנה בדון ג'ובאני, להופעתה זו לא היה המשך מעבר להצעות מצד רודולף בינג לתפקידים כמו מרתה של פרידריך פון פלוטו. בעונות הבאות באופרה של ניו יורק נחלה סילס הצלחות גדולות בתפקידי מלכת שמאחה ב"תרנגול הזהב" של רימסקי-קורסקוב, התפקיד הראשי ב"מאנון" של מאסנה וב"לוצ'יה די למרמור" של גאטנו דוניצטי ובשלושת תפקידי הנשים הראשיים האחות אנז'ליק, ג'ורג'טה ולורטה ב"טרילוגיה איל טריטיקו" של פוצ'יני.

ב-1969 שרה סילס את צרבינטה בהצגת הבכורה האמריקאית (בביצוע קונצרטנטי) של "אריאדנה בנאקסוס" מאת ריכרד שטראוס בגרסה משנת 1912, עם התזמורת הסימפונית של בוסטון. הביצוע של סילס, בייחוד באריה של צרבינטה, Grossmächtige Prinzessin, שאותה שרה בסולם הגבוה המקורי, הביא לה שבחים. עותקים של הקלטות וידאו ביתיות הסתובבו בין אספנים במשך שנים אחרי הקונצרט וגרפו לא פעם סכומי כסף גדולים באתרי מכרזים באינטרנט (ההקלטה יצאה לשוק ב-2006 והתקבלה בהצלחה רבה). האירוע השני הגדול אותה שנה הייתה הופעת הראשונה בתפקיד פאמירה ב"המצור על קורינת" של רוסיני בלה סקאלה, הצלחה שהעלתה אותה אל שער מגזין ניוזוויק.

הקריירה המאמירה והולכת של סילס הביאה אותה בשנת 1971 אל שער מגזין טיימס והגדירה אותה כ"מלכת האופרה של אמריקה". התואר היה במקומו, משום שסילס הגבילה בכוונה תחילה את הופעותיה מחוץ לגבולות אמריקה מסיבות משפחתיות. הופעותיה החשובות מעבר לים כללו את בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, לה סקאלה במילאנו, לה פניצ'ה בוונציה, האופרה של וינה, ב"תיאטרון בוליו" בלוזאן, שווייץ ובקונצרטים בפריז. בדרום אמריקה שרה בבתי האופרה של בואנוס איירס וסנטיאגו וקונצרט בלימה, פרו. כמו כן הופיעה בכמה הפקות אופרה במקסיקו סיטי, ביניהן "לוצ'יה דלאמרמור" עם לוצ'אנו פבארוטי. סילס התחילה להקליט את האופרות שלה, תחילה את "יוליוס קיסר" (1967) ואחר את "רוברטו דוורו" (1969), "לוצ'יה דלאמרמור" (1970), "מאנון" (1970), לה טרוויאטה (1971), "מריה סטוארדה" (1971), "סיפורי הופמן" (עם טרייגל, 1972), "אנה בולנה" (1972), "הפוריטנים" (1973), "נורמה" (1973), "המצור על קורינת" (1974), "הספר מסביליה" (1974-75), ""בני קאפולט ובני מונטגיו" (1975), "תאיס" (1976), "לואיז" (1977), "דון פסקואלה" (1978) ו"ריגולטו" (1978).

בתקופה זו הופיעה לראשונה בטלוויזיה כמנחה בתוכנית היומית של וירג'יניה גרהם בחסות סרטי ABC. חובב אופרה נלהב, שנחנ מתאם כשרונות לתוכנית שכנע את המפיק להעלות אותה לשידור והצלחתה הייתה עצומה. במשך שאר הקריירה שלה התארחה בתוכניות שיח, לעיתים גם בתפקיד מנחה לאורחי התוכנית, והייתה מזהירה בשני התפקידים כאחד. באוקטובר 1974 עברה ניתוח להסרת גידול סרטני בשחלה. הניתוח הצליח והחלמתה הייתה מהירה ושלמה כדי כך, שכעבור חודש הופיעה בהפקת "בת הגדוד" בסן פרנסיסקו.

לאחר פרישתו של רודולף בינג מתפקידו, הופיעה סילס לבסוף במטרופוליטן אופרה ב-7 באפריל 1975, ב"המצור על קורינת", לפני קהל שהריע לה במשך שמונה-עשרה דקות רצופות. עוד שרה במטרופוליטן את "לה טרוויאטה", "לוצ'יה דה לאמרמור", "תאיס" ו"דון פסקואלה" (בבימוי ג'ון דקסטר). בראיון לאחר פרישתו אמר בינג, שסירובו להעסיק את סילס, לצד העדפתו להעסיק, באופן בלעדי כמעט, כוכבות איטלקיות כמו רנאטה טבאלדי - משום שסבר, כי הקהל האמריקאי מצפה לראות כוכבים איטלקים - היה המשגה היחיד הגדול ביותר בקריירה שלו. סילס השתדלה להמעיט בערך איבתה כלפי בינג כל עוד המשיכה לשיר, וגם בשתי האוטוביוגרפיות שלה, אבל בראיון משנת 1997 ביטאה את רגשותיה בגלוי. "או, מר בינג הוא חמור. נכון שכולם אומרים איזה מנהל גדול הוא היה, גדול פה וגדול שם, האמת היא שמר בינג היה מנהל כללי בלתי סביר ובלתי אפשרי למטרופוליטן אופרה... השחצנות של האדם הזה."

סילס הרבתה לשיר ברסיטלים, בייחוד בעשור האחרון לקריירה שלה. היא שרה במספר רב של ערים בגודל בינוני ובסדרות קונצרטים בקולג'ים, ובכך הביאה את שירת האופרה לרבים, שאולי לא זכו מעולם לראותה על במת האופרה בבימוי מלא. היא שרה גם בקונצרטים עם כמה וכמה תזמורות סימפוניות. סילס המשיכה גם להופיע עם האופרה של ניו יורק, בית האופרה שהיה לה לבית, והוסיפה תפקידים חדשים לרפרטואר שלה עד לפרישתה ממש, ביניהם התפקידים הראשיים ב"טורקי באיטליה" של רוסיני, "האלמנה העליזה" של להאר ו"לה לוקה" של מנוטי, תפקיד שנכתב במיוחד בשבילה.

קולה של סילס הוגדר כ"קולורטורה לירית", אך במשך השנים, ככל שבגרה, קיבלה על עצמה מספר תפקידים כבדים יותר של ספינטו וקולורטורה דרמטית, שמקובל לייחס לקולות כבדים יותר. בין התפקידים האלה "לוקרציה בורג'ה" של דוניצטי (עם סוזן מארסי כאורסיני) ומלכות בית טיודור של אותו מלחין, "אנה בולנה", "מריה סטוארדה" ו"רוברטו דוורו" (מול פלאסידו דומינגו בתפקיד הראשי). ההתעלות על קלותו האופיינית של קולה בפרשנות דרמטית התקבלה בהתפעלות, אבל ייתכן שהיה לה מחיר, מבחינתה של סילס: בראיון מאוחר ציינה, ש"רוברטו דוורו" "קיצרה את הקריירה שלה בארבע שנים לפחות".

סילס מילאה תפקיד חשוב בקירוב האופרה להמונים, אולי יותר מכל זמר אחר בתקופתה, הודות להופעותיה הרבות בתוכניות שיח בטלוויזיה, בין השאר בתוכניותיהם של ג'וני קרסון, מייק דאגלס, דיינה שור ואחרים. הייתה לה גם תוכנית טלוויזיה משלה, "אורחות חיים עם בוורלי סילס" ברשת NBC. ב-1979 הופיעה אפילו בתוכנית "החבובות". גישתה העניינית והנוחה סייעה לאזן את הדימוי המקובל של הדיווה הקפריזית וחמת המזג.

שנים אחרונות ומוות ב-1978 הודיעה סילס על פרישתה המתוכננת ל-27 באוקטובר 1980, בהצגת פרידה חגיגית באופרה של ניו יורק. באביב 1979 החלה לעבוד כמנהלת-שותפה של להקת האופרה של ניו יורק ובסתיו של אותה שנה הייתה למנהלת הכללית היחידה שלה, משרה שבה החזיקה עד 1989, אם כי במועצת המנהלים של האופרה נשארה עד 1991. בתקופת כהונתה כמנהלת כללית עזרה סילס לקדם את להקת האופרה, שנאבקה עד אז על קיומה הפיננסי, למפעל איתן ורווחי. היא גם הקדישה את זמנה לקידום האמנויות ולמפעלי התרמה כמו "מצעד הפרוטות" למען נפגעי פוליו. היא הייתה מבוקשת כדוברת בנושאים שונים בקמפוסים של אוניברסיטאות ובמגביות לגיוס תרומות.

מ-1994 עד 2002 כיהנה סילס כיושבת הראש של לינקולן סנטר. באוקטובר 2002 הסכימה לקבל על עצמה את תפקיד יושבת הראש של המטרופוליטן אופרה, שבמועצת המנהלים שלה ישבה כחברה מאז 1991. היא פרשה מתפקיד יושבת הראש ב-2005, מסיבות משפחתיות אך השהתה את עזיבתה עד שפיטר גלב, לשעבר ראש חברת קלאסיקל רקורדס של סוני, החליף את ג'וזף וולפה כמנהל כללי באוגוסט 2006.

פיטר גרינאף, בעלה של בוורלי סילס, הלך לעולמו ב-6 בספטמבר 2006, בגיל 89.[5] לו נשאר בחיים עד 17 בנובמבר 2006, היו חוגגים את יום השנה ה-50 לנישואיהם.

בוורלי סילס נפטרה ב-2 ביולי 2007, בת 78, מסרטן ריאות.[6]

פרסים ואותות כבוד סילס קיבלה שפע של פרסים ואותות כבוד, משנות ה-70' עד שנותיה האחרונות. להלן רשימת הפרסים העיקריים, לפי סוגיהם: מועמדויות לפרסי גראמי: 1969 - תמונות ואריות מאופרה צרפתית; 1970 - אריות של מוצרט ושטראוס; 1976 - מוזיקה של ויקטור הרברט (הזוכה); מועמדויות לפרסי אמי: 1975 - פרופיל במוזיקה: בוורלי סילס, פסטיבל 75' (הזוכה); 1977 - סילס וברנט במטרופוליטן; 1978 - אורחות חיים עם בוורלי סילס (הזוכה) 1980 - בוורלי סילס בקונצרט; 1981 - הופעות גדולות: בוורלי! הופעת הפרידה שלה תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה: 1972 - אוניברסיטת טמפל; 1973 - אוניברסיטת ניו יורק וקונסרבטוריון ניו אינגלנד למוזיקה; 1973 - אוניברסיטת הרווארד; פרסים אחרים הקשורים למוזיקה: 1970 - אמריקה המוזיקלית - מוזיקאית השנה; 1972 - פרס אדיסון - הקלטה של מנון; 1973 - מדליון הנדל מן העיר ניו יורק על הישג אמנותי; 1979 - פרס התרבות של תעשיית התקליטים האמריקאית; 1980 - "שרביט הזהב", ליגת התזמורת הסימפונית האמריקאית; 1985 - פרס מרכז קנדי; 1990 - אות הצטיינות לאומי מן "המענק הלאומי לאמנויות"; 2005 - פרס האמן על שם בוורלי סילס מייסודה של המטרופוליטן אופרה פרס בסך 50,000 $ בשנה); 2007 - הוקצה לה מקום בהיכל התהילה בתחום המוזיקה של לונג איילנד; פרסים על פעילויות צדקה ופעילות הומניטרית: 1979 - פרס הנשים על שם פרל באק: 1980 - מדליית החירות הנשיאותית; 1981 - מדליית מצוינות מטעם ברנארד קולג'; 1984 - אות מדליית הזהב על שם צ'ארלס יוז - הקונפדרציה הלאומית של נוצרים ויהודים; 1985 - מדליית זהב מן המכון הלאומי למדעי החברה; הקלטות ושידורים במהלך הקריירה האופראית שלה הקליטה סילס שמונה-עשרה אופרות באורך מלא: "הבאלאדה של ביבי דו" (1959), "יוליוס קיסר" (1967), "רוברטו דוורו" (1969), "לוצ'יה דה לאמרמור" (1970), "מנון" (1970), ("לה טרוויאטה" (1971), "מריה סטוארדה" (1971), "סיפורי הופמן" (1972), "אנה בולנה" (1972), "הפוריטנים" (1973), "נורמה" (1973), "המצור על קורינת" (1974), "הספר מסביליה" (1974-75), "בני קפולט ובני מונטגיו" (1975), "תאיס" (1976), "לואיז" (1977), "דון פסקואלה" (1978) ו"ריגולטו" (1978).

סילס הקליטה גם 9 אלבומי רסיטל סולו של אריות ושירים, ושרה את תפקיד הסופרן סולו בהקלטה של הסימפוניה השנייה של מאהלר.

היא כיכבה בשמונה הפקות אופרה ששודרו בטלוויזיה ברשת PBS ובעוד הפקות אחדות ברשתות טלוויזיה ציבורית אחרות. כן השתתפה בשידורי טלוויזיה מיוחדים, "ביקור במטרופוליטן עם דני קיי" ב-1975, "סילס וברנט במטרופוליטן" עם קרול ברנט ב-1976, ו"פרופיל במוזיקה", שזכתה בפרס כשהוקרנה בארצות הברית ב-1975, אם כי ההקלטה נעשתה באנגליה ב-1971.

כמה מן ההצגות המשודרות הללו הופצו למכירה על קלטות וידאו ו-DVD:

אריאדנה בנאקסוס (גרסה קונצרטנטית, 1969) "בת הגדוד" (1974) "רוברטו דוורו" (1975) "לה טרוויאטה" (1976) "הספר מסביליה" (1976) "מנון" (1977) אחרות שאינן מופצות באופן מסחרי:

"חליל הקסם" (1966) "תרנגול הזהב" (1971) "האלמנה העליזה" 01977) "טורקי באיטליה" (1978) "דון פסקואלה" (1979) אחרי פרישתה מן השירה ב-1980 ועד 2006, הנחתה סילס רבים מן השידורים החיים של PBS ממרכז לינקולן.

לקריאה/האזנה/צפייה נוספת Sills, Beverly (1976). Bubbles: A Self-Portrait. New York: Bobbs-Merrill. ISBN 0-446-81520-9. A revised edition was issued in 1981 as Bubbles: An Encore. Sills, Beverly (with Lawrence Linderman) (1987). Beverly: An Autobiography. New York: Bantam Books.ISBN 0-553-05173-3. Sills, Beverly (1987). Beverly Sills: On My Own. ISBN 0-553-45743-8. An audio book designated as a companion to Beverly: An Autobiography, with Sills speaking in interview about her life, interspersed with narration and live musical excerpts. There is no direct text from the printed autobiography. Paolucci, Bridget (1990). Beverly Sills. New York: Chelsea House Publishers. ISBN 1-55546-677-X. Sargeant, Withrop (1973). Divas. New York: Coward, McCann & Geoghegan. ISBN 0-698-10489-7. Beverly Sills: Made in America (2006). Deutsche Grammophon B0007999-09. A 90-minute documentary on Sills's singing career with many rare video performance and interview clips. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בוורלי סילס בוויקישיתוף Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי

של בוורלי סילס Allmusic Favicon.png בוורלי סילס , באתר AllMusic (באנגלית) MusicBrainz Logo 2016.svg בוורלי סילס , באתר MusicBrainz (באנגלית) בוורלי סילס , באתר Discogs (באנגלית) IMDB Logo 2016.svg בוורלי סילס , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) Allmovie Logo.png בוורלי סילס , באתר AllMovie (באנגלית) ג'ון סוצן, בוורלי סילס , באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) בוורלי סילס , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99_...

--------------------------------

Beverly Sills - Una Voce Poco Fa!! (1976), Beverly Sills - Dunque io son! - Il Barbiere Di Siviglia

Beverly Sills (May 25, 1929 – July 2, 2007) was an American operatic soprano whose peak career was between the 1950s and 1970s. In her prime she was the only real rival to Joan Sutherland as the leading bel canto stylist.

Although she sang a repertoire from Handel and Mozart to Puccini, Massenet and Verdi, she was known for her performances in coloratura soprano roles in live opera and recordings. Sills was largely associated with the operas of Donizetti, of which she performed and recorded many roles. Her signature roles include the title role in Donizetti's Lucia di Lammermoor, the title role in Massenet's Manon, Marie in Donizetti's La fille du régiment, the three heroines in Offenbach's Les contes d'Hoffmann, Rosina in Rossini's The Barber of Seville, Violetta in Verdi's La traviata, and most notably Elisabetta in Roberto Devereux.

After retiring from singing in 1980, she became the general manager of the New York City Opera. In 1994, she became the Chairman of Lincoln Center and then, in 2002, of the Metropolitan Opera, stepping down in 2005. Sills lent her celebrity to further her charity work for the prevention and treatment of birth defects.

Biography

Sills was born Belle Miriam Silverman in Brooklyn, New York to Shirley Bahn (née Sonia Markovna), a musician, and Morris Silverman, an insurance broker. Her parents were Jewish immigrants from Odessa, Ukraine (then part of Russia) and Bucharest, Romania. She was raised in Brooklyn, where she was known, among friends, as "Bubbles" Silverman. As a child, she spoke Yiddish, Russian, Romanian, French and English. She attended Erasmus Hall High School in Brooklyn, as well as Manhattan's Professional Children's School.

At the age of three, Sills won a "Miss Beautiful Baby" contest, in which she sang "The Wedding of Jack and Jill". Beginning at age four, she performed professionally on the Saturday morning radio program, "Rainbow House", as "Bubbles" Silverman. Sills began taking singing lessons with Estelle Liebling at the age of seven and a year later sang in the short film Uncle Sol Solves It (filmed August 1937, released June 1938 by Educational Pictures), by which time she had adopted her stage name, Beverly Sills. Liebling encouraged her to audition for CBS Radio's Major Bowes' Amateur Hour, and on October 26, 1939 at the age of 10, Sills was the winner of that week's program. Bowes then asked her to appear on his Capitol Family Hour, a weekly variety show. Her first appearance was on November 19, 1939, the 17th anniversary of the show, and she appeared frequently on the program thereafter.

In 1945, Sills made her professional stage debut with a Gilbert and Sullivan touring company produced by Jacob J. Shubert, playing twelve cities in the US and Canada, offering seven different Gilbert and Sullivan operas. In her 1987 autobiography, she credits that tour with helping to develop the comic timing she soon became famous for: "I played the title role in Patience, and I absolutely loved the character, because Patience is a very funny, flaky girl.... I played her as a dumb Dora all the way through and really had fun with the role.... My Patience grew clumsier and clumsier with each performance, and audiences seemed to like her.... I found that I had a gift for slapstick humor, and it was fun to exercise it onstage."[6] Sills sang in light operas for several more years.

On July 9, 1946, Sills appeared as a contestant on Arthur Godfrey's Talent Scouts (radio). She sang under the pseudonym of "Vicki Lynn", as she was under contract to Shubert. Shubert did not want Godfrey to be able to say he had discovered "Beverly Sills" if she won the contest (although she did not ultimately win). Sills sang "Romany Life" from Victor Herbert's The Fortune Teller.

In 1947, she made her operatic stage debut as the Spanish gypsy Frasquita in Bizet's Carmen with the Philadelphia Civic Grand Opera Company. She toured North America with the Charles Wagner Opera Company, in the fall of 1951 singing Violetta in La traviata and, in the fall of 1952, singing Micaëla in Carmen. On September 15, 1953, she made her debut with the San Francisco Opera as Helen of Troy in Boito's Mefistofele and also sang Donna Elvira in Don Giovanni the same season. In a step outside of the repertoire she is commonly associated with, Sills gave four performances of the title role of Aida in July 1954 in Salt Lake City. On October 29, 1955, she first appeared with the New York City Opera as Rosalinde in Johann Strauss II's Die Fledermaus, which received critical praise. As early as 1956 she performed before an audience of over 13,000 guests at the landmark Lewisohn Stadium with the noted operatic conductor Alfredo Antonini in an aria from Vincenzo Bellini's I puritani.[7] Her reputation expanded with her performance of the title role in the New York premiere of Douglas Moore's The Ballad of Baby Doe in 1958.

On November 17, 1956, Sills married journalist Peter Greenough, of the Cleveland, Ohio newspaper The Plain Dealer and moved to Cleveland. She had two children with Greenough, Meredith ("Muffy") in 1959 and Peter, Jr. ("Bucky") in 1961. Muffy is profoundly deaf and has multiple sclerosis and Peter is severely mentally disabled. Sills restricted her performing schedule to care for her children.

In 1960, Sills and her family moved to Milton, Massachusetts, near Boston. In 1962, Sills sang the title role in Massenet's Manon with the Opera Company of Boston, the first of many roles for opera director Sarah Caldwell. Manon continued to be one of Sills' signature roles throughout most of her career. In January 1964, she sang her first Queen of the Night in Mozart's The Magic Flute for Caldwell. Although Sills drew critical praise for her coloratura technique and for her performance, she was not fond of the latter role; she observed that she often passed the time between the two arias and the finale addressing holiday cards.[8]

Peak singing years

In 1966, the New York City Opera revived Handel's then virtually unknown opera seria Giulio Cesare (with Norman Treigle as Cæsar), and Sills' performance as Cleopatra made her an international opera star. Sills also made her "unofficial" Met debut in its "Opera in the Parks" program as Donna Anna in Don Giovanni, though nothing further came of this other than offers from Rudolf Bing for roles such as Flotow's Martha. In subsequent seasons at the NYCO, Sills had great successes in the roles of the Queen of Shemakha in Rimsky-Korsakov's The Golden Cockerel, the title role in Manon, Donizetti's Lucia di Lammermoor, and the three female leads Suor Angelica, Giorgetta, and Lauretta in Puccini's trilogy Il trittico.

In 1969, Sills sang Zerbinetta in the American premiere (in a concert version) of the 1912 version of Richard Strauss's Ariadne auf Naxos with the Boston Symphony. Her performance of the role, especially Zerbinetta's aria, "Grossmächtige Prinzessin", which she sang in the original higher key, won her acclaim. Home video-taped copies circulated among collectors for years afterwards, often commanding large sums on Internet auction sites (the performance was released commercially in 2006, garnering high praise). The second major event of the year was her debut as Pamira in Rossini's The Siege of Corinth at La Scala, a success that put her on the cover of Newsweek.

Sills's now high-profile career landed her on the cover of Time in 1971, where she was described as "America's Queen of Opera". The title was appropriate because Sills had purposely limited her overseas engagements because of her family. Her major overseas appearances include London's Covent Garden, Milan's La Scala, La Fenice in Venice, the Vienna State Opera, the Théâtre de Beaulieu in Lausanne, Switzerland, and concerts in Paris. In South America, she sang in the opera houses of Buenos Aires and Santiago, a concert in Lima, Peru, and appeared in several productions in Mexico City, including Lucia di Lammermoor with Luciano Pavarotti. On November 9, 1971, her performance in the New York City Opera's production of The Golden Cockerel was telecast live to cable TV subscribers.

During this period, she made her first television appearance as a talk-show personality on Virginia Graham's Girl Talk, a weekday series syndicated by ABC Films. An opera fan who was Talent Coordinator for the series persuaded the producer to put her on the air and she was a huge hit. Throughout the rest of her career she shone as a talk show guest, sometimes also functioning as a guest host. Sills underwent successful surgery for ovarian cancer in late October 1974 (sometimes misreported as breast cancer). Her recovery was so rapid and complete that she opened in Daughter of the Regiment at the San Francisco Opera a month later.

Following Sir Rudolf Bing's departure as director, Sills finally made her debut at the Metropolitan Opera on April 7, 1975 in The Siege of Corinth, receiving an eighteen-minute ovation. Other operas she sang at the Met include La traviata, Lucia di Lammermoor, Thaïs, and Don Pasquale (directed by John Dexter). In an interview after his retirement, Bing stated that his refusal to use Sills, as well as his preference for engaging, almost exclusively, Italian stars such as Renata Tebaldi – due to his notion that American audiences expected to see Italian stars – was the single biggest mistake of his career. Sills attempted to downplay her animosity towards Bing while she was still singing, and even in her two autobiographies. But in a 1997 interview, Sills spoke her mind plainly, "Oh, Mr. Bing is an ass. [W]hile everybody said what a great administrator he was and a great this, Mr. Bing was just an improbable, impossible General Manager of the Metropolitan Opera.... The arrogance of that man."

Sills was a recitalist, especially in the final decade of her career. She sang in mid-size cities and on college concert series, bringing her art to many who might never see her on stage in a fully staged opera. She also sang concerts with a number of symphony orchestras. Sills continued to perform for New York City Opera, her home opera house, essaying new roles right up to her retirement, including the leading roles in Rossini's Il Turco in Italia, Franz Lehár's Die lustige Witwe and Gian Carlo Menotti's La loca, a role written especially for her.

Although Sills' voice type was characterized as a "lyric coloratura", she took a number of heavier spinto and dramatic coloratura roles more associated with heavier voices as she grew older, including Donizetti's Lucrezia Borgia (with Susanne Marsee as Orsini) and the same composer's Tudor Queens, Anna Bolena, Maria Stuarda and Roberto Devereux (opposite Plácido Domingo in the title part). She was admired in those roles for transcending the lightness of her voice with dramatic interpretation, although it may have come at a cost: Sills later commented that Roberto Devereux shortened her career by at least four years.

Sills popularized opera through her talk show appearances, including Johnny Carson, Dick Cavett, David Frost, Mike Douglas, Merv Griffin, and Dinah Shore. Sills hosted her own talk show, Lifestyles with Beverly Sills, which ran on Sunday mornings on NBC for two years in the late 1970s; it won an Emmy Award.[12] In 1979 she even appeared on The Muppet Show. Down-to-earth and approachable, Sills helped dispel the traditional image of the temperamental opera diva.

Later years and death

In 1978, Sills announced she would retire on October 27, 1980, in a farewell gala at the New York City Opera. In the spring of 1979, she began acting as co-director of NYCO, and became its sole general director as of the fall season of that year, a post she held until 1989, although she remained on the NYCO board until 1991. During her time as general director, Sills helped turn what was then a financially struggling opera company into a viable enterprise. She also devoted herself to various arts causes and such charities as the March of Dimes and was sought after for speaking engagements on college campuses and for fund raisers.

From 1994 to 2002, Sills was chairman of Lincoln Center. In October 2002, she agreed to serve as chairman of the Metropolitan Opera, for which she had been a board member since 1991. She resigned as Met chairman in January 2005, citing family as the main reason (she had to place her husband, whom she had cared for over eight years, in a nursing home). She stayed long enough to supervise the appointment of Peter Gelb, formerly head of Sony Classical Records, as the Met's General Manager, to succeed Joseph Volpe in August 2006.

Peter Greenough, Sills's husband, died on September 6, 2006, at the age of 89. They would have had their 50th wedding anniversary on November 17, 2006.

She co-hosted The View for Best Friends Week on November 9, 2006, as Barbara Walters' best friend. She said that she didn't sing anymore, even in the shower, to preserve the memory of her voice.

She appeared on screen in movie theaters during HD transmissions live from the Met, interviewed during intermissions by the host Margaret Juntwait on January 6, 2007 (I puritani simulcast), as a backstage interviewer on February 24, 2007 (Eugene Onegin simulcast) and then, briefly, on April 28, 2007 (Il trittico simulcast).

On June 28, 2007, the Associated Press and CNN reported that Sills was hospitalized as "gravely ill", from lung cancer. With her daughter at her bedside, Beverly Sills succumbed to cancer on July 2, 2007, at the age of 78. She is interred in the Sharon Gardens Division of Kensico Cemetery in Valhalla, NY.

Voice

Sills's voice has been described at the same time "rich, supple", "silvery", "precise, a little light", "multicolored", "robust and enveloping", with "a cutting edge that can slice through the largest orchestra and chorus," soaring easily above high C. Her technique and musicianship are very praised. Conductor Thomas Schippers said in a 1971 interview with Time that she had "the fastest voice alive."[18] The New York Times writes that "she could dispatch coloratura roulades and embellishments, capped with radiant high D's and E-flats, with seemingly effortless agility. She sang with scrupulous musicianship, rhythmic incisiveness and a vivid sense of text." Soprano Leontyne Price was "flabbergasted at how many millions of things she can do with a written scale." Her vocal range, in performance, extended from F3 to F6, and she said she could sometimes hit a G6 in warm up.

Operatic repertoire

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Operatic_repertoire

Honors and awards

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Honors_and_awards

Recordings and broadcasts

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Recordings_and_broadcasts

Further reading/listening/viewing

http://en.wikipedia.org/wiki/Beverly_Sills#Further_reading.2Flisten...