Bruria. wife, Rabbi Meir Baal Haness

Bruriah (Hebrew: ברוריה‎‎) is one of several women quoted as a sage in the Talmud. She was the wife of the Tanna Rabbi Meir and the daughter of Rabbi Hananiah Ben Teradion, who is listed as one of the "Ten Martyrs." She is greatly admired for her breadth of knowledge in matters pertaining to both halachah and aggadah, and is said to have learned from the rabbis 300 halachot on a single cloudy day (Tractate Pesachim 62b). Her parents were put to death by the Romans for teaching Torah, but she carried on their legacy.

ברוריה (לעיתים ברוריא) הייתה תלמידת חכמים מהיחידות בספרות חז"ל, בת הדור הרביעי של תקופת התנאים (המחצית השנייה של המאה ה-2 לספירה), אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות). זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה שלמדה מחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד. אביה הוצא להורג על ידי הרומאים יחד עם אימה כיוון שלמד תורה, ואחותה נשבתה, אך היא המשיכה לעסוק בדברי תורה.

דמותה ופועלה

ברוריה נודעה בלמדנותה יוצאת הדופן, שאף היוותה סמל ליכולת לימוד גבוהה. התנא רבי יהושע העריך מאוד את דבריה במחלוקת בין חכמים לרבי טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה". ברוריה הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים של חכמי התקופה. היא חולקת בתוספתא על אביה, בענייני טומאה וטהרה, וגם שם דבריה זוכים לשבח, מפי רבי יהודה בן בבא. היא אף הציעה דרכים לייעול לימוד התורה, עד כדי כך שבעטה בתלמיד שלמד בלחישה, ואמרה לו שצריך ללמוד בקול רם, שאחרת לא יזכור את לימודו.

ברוריה הייתה ידועה באישיותה המושחזת ובתקיפותה המרובה. כפי שמסופר עליה בתלמוד, שאל אותה רבי יוסי הגלילי מה הכיוון לעיר לוד, והיא השיבה לו בהערה שהרבה לדבר איתה, בניגוד לדעת חכמים במשנה, מסכת אבות, א, ה, שאמרו "אל תרבה שיחה עם האישה", והשתמש בארבע מילים ("באיזה דרך נלך ללוד") במקום בשתיים ("באיזה ללוד"). חלק מהפרשנים סברו שכוונת דבריה הם כפשוטם, אך קשה להניח שדווקא היא כאישה תטען שאין להרבות בשיחה עם נשים", טענה שמרמזת על תפיסה מיזוגנית לכאורה. דעה פרשנית אחרת מפרשת את דבריה כעקיצה המכוונת כלפי החכם או כלפי האמרה ממסכת אבות, בהיותה היא עצמה הוכחה לכך ששיחה עם אישה עשויה להועיל ולהחכים. עוד מסופר בתלמוד על שהתנצחה עם צדוקי על פרשנות פסוק בנביא, והחזירה לו מענה ניצח.

מסופר עליה שלימדה את בעלה רבי מאיר להתפלל לחזרתם בתשובה של הרשעים ולא לכיליונם. מסופר שם כי לרבי מאיר היה שכן רע שהיה מצער אותו מאוד, עד שרבי מאיר התפלל עליו שימות. אמרה לו ברוריה, על דרך הדרש, כי כתוב "יתמו חטאים" (מלשון חֵטְא) ולא חוטאים, ו"רשעים עוד אינם" מכיוון שחזרו בתשובה. וזאת על דרך המדרש יש אם למסורת ואין אם למקרא שכן על דרך הפשט, משמעות המילה "חַטָּאִים" (עם פתח ודגש) היא חוטאים, בעוד שמשמעות המילה "חֲטָאִים" (בחטף פתח ובלי דגש) היא המעשים. עוד מסופר עליה כי ביקשה מרבי מאיר בעלה לחלץ את אחותה מ'קובה של זונות' בה נכלאה על ידי הרומאים. במסע ההצלה הממושך שלו גילה רבי מאיר שהאחות שמרה על תומתה גם במקום שבייה בבית בושת. הוא הצליח להציל אותה, אבל אז הוא עצמו הפך למבוקש על ידי השלטונות וכמעט נתפס. חלקו האחרון של הסיפור עוסק בקורותיו של רבי מאיר המבוקש, שניצל גם הפעם בנס. במסע זה התגלו כוחותיו העל טבעיים, שבעטיים זכה לכינוי 'בעל הנס'.

במדרש משלי המאוחר יותר היא גם מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים רבה. מסופר ששני בניה, שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים, מתו בשבת. היא כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שלא מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה ברוריה שיעשה הבדלה ויאכל דבר מה, ולאחר מכן שאלה אותו: אם אדם שהפקיד אצלך פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? ענה רבי מאיר נחרצות שיש להשיב את הפיקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שקראו עליה את הפסוק "אשת חיל מי ימצא". ברוריה, המכונה בסיפור מפורסם זה 'אשת רבי מאיר', משמשת דוגמה ומופת לאם שכולה מאופקת, בעלת שליטה עצמית מפליאה, המבכרת את קדושת השבת והדאגה לבעלה על פני אבלה ורגשותיה.

טענה נפוצה היא שברוריה הייתה מניחה תפילין. אולם אין לכך כל מקור.

מותה

בפירוש רש"י לתלמוד, בסופו של סיפור מסעו של רבי מאיר להצלת אחותה של ברוריה משבייה, מובאת אגדה ממקור לא ידוע, לפיה לעגה ברוריה לדברי חכמים, שאמרו "נשים – דעתן קלה עליהן". בעלה רבי מאיר רצה להוכיח לה את נכונות האמרה ושלח אחד מתלמידיו כדי לפתותה. לאחר שנתפתתה התחוור לה לכאורה שנפלה בפח והיא התאבדה מרוב בושה, ואילו רבי מאיר גלה מארץ ישראל לבבל מחמת הבושה.

אגדה זו, הנזכרת לראשונה כ-900 שנה או יותר לאחר מות ברוריה, העלתה שאלות פרשניות קשות, שכן יש במעשה לכאורה איסור נתינת מכשול לפני עיוור הן כלפי התלמיד הן כלפי ברוריה, בנוסף להכתמת שמה וזכרה של האישה התנאית היחידה המוכרת לנו. לכן ניסו המפרשים להעלות כיווני פרשנות הממתנים את המעשה, והיו אף ששללו את אמיתתו מכול וכול. הרב יעקב עדס מביא בשם הרב יוסף שלום אלישיב שמעשה ברוריה לא היה ולא נברא, ומסיק שתלמיד טועה הכניס הדברים בדברי רש"י.

הרב איתם הנקין משער שככל הנראה אין אמת היסטורית במעשה, שבאופן חריג אין לו מקור קדום יותר מבפירושו של רש"י, וככל הנראה לא נכתב על ידי רש"י אלא השתרבב לפירוש באחד מהדורות המאוחרים יותר מהערת שוליים של תלמיד, שמצא את האגדה במקור לא מבוסס וכתבה בצד הגיליון. חוקרים רבים אחרים הציעו הצעות שונות לגבי נסיבות היווצרותה של האגדה וסיבותיה.

הדברים עולים בקנה אחד עם תרגומו של רבנו נסים את סיום הסיפור שבתלמוד – "קם ערק, אתא לבבל" – במילים: "הלך, לקח את אשתו ואת כל מה שהיה לו, ועבר אל עראק". שהרי אם ברח רבי מאיר לבבל יחד עם ברוריה, לאחר המסופר בגמרא שהרומאים רדפו את משפחתה, הוציאו להורג את אביה ואמה – אין הדברים תואמים את הסיפור המופיע ברש"י לגבי סופה של ברוריה.

מהר"ץ חיות סבור כי בידי רש"י היו ספרי מדרשים רבים שנעלמו מעיינינו ברבות השנים והם מקורו של רש"י למעשה דברוריה, הוא מפרט עוד מספר מקומות בהם מתאר רש"י אגדות שמקורן נעלם מאיתנו, וכבר הראו כמה חוקרים שבחלק לא מבוטל מאגדות אלה מופיעות נשים בתפקידים לא מחמיאים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94