Eliezer Eli Schweid

Eliezer Schweid (Hebrew: אליעזר שביד) (born September 7, 1929) was an Israeli scholar, writer and Professor of Jewish Philosophy at The Hebrew University of Jerusalem.

He was a fellow of the Jerusalem Center for Public Affairs.

In 1994, Schweid was awarded the Israel Prize in Jewish thought.

___________________________________________

ויקיפדיה: אליעזר שביד (נולד ב-7 בספטמבר 1929) הוא מחשובי חוקרי מחשבת ישראל, הוגה דעות ומחנך. פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת ה'תשנ"ד 1994

ראשית חייו

אליעזר שביד נולד וגדל בירושלים והתחנך בבית ציוני-סוציאליסטי להורים אנשי העלייה השלישית. אביו, צבי ישראל שביד, יליד גליציה, היה משורר עברי, סופר ומתרגם, שעלה ארצה מברלין בה קנה את השכלתו האוניברסיטאית. אמו, אסנת רוזין, הייתה מחנכת ועלתה כחלוצה מרוסיה במסגרת תנועת "פועלי ציון". בעממי למד בבית הספר לילדי עובדים על שם חיים ארלוזורוב. בגיל עשר הצטרף לתנועת הנוער החלוצית "מחנות העולים". הוא המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון של "זרם העובדים" בירושלים

בשנת 1947 סיים את לימודיו בהצטיינות ויצא, במסגרת "התנועה המאוחדת" (איחוד פלג של "המחנות העולים" עם תנועת "גורדוניה"), להכשרה חקלאית בקיבוץ כפר בלום שבצפון עמק החולה, ולשירות בפלמ"ח (פלוגה ב' של הגדוד השלישי, חטיבת יפתח). כאשר פרצה מלחמת העצמאות לחם במסגרת מחלקתו וגדודו בגליל העליון (הגנה על השיירות, קרבות נבי-יושע, ליל הגשרים, שחרור צפת), אחר-כך בחזית המרכז (כיבוש לוד ורמלה, פרוזדור ירושלים ולטרון) ולבסוף בקרבות על משלטי הנגב

עבודה חינוכית בקיבוץ ובצה"ל

עם סיום המלחמה נמנה שביד עם מייסדי קיבוץ צרעה שבפרוזדור ירושלים. כחבר הקיבוץ היה פעיל ב"מרכז" של "איחוד הקיבוצים והקבוצות" ובוועדת התרבות המרכזית של תנועה זו ועמד בראשות "מחלקת ההדרכה" של "התנועה המאוחדת". בתפקיד זה חיבר חלק ניכר מתוכניות החינוך לשכבות הבוגרות של התנועה.

בשנת 1951 התחיל לפרסם מאמרים על לקחי מלחמת השחרור, על עתיד התנועה הקיבוצית לאחר הקמת המדינה ועל החינוך היהודי במדינת ישראל וכן מאמרי ביקורת על הספרות העברית החדשה ועל סופרי ומשוררי דור הפלמ"ח. הבמות שבהן פרסם את מאמריו היו כתבי העת "שדמות", "ניב הקבוצה", "הפועל הצעיר" ו"מולד". בהמשך דרכו, עם התחלת לימודיו באוניברסיטה העברית, פרסם מאמרים בנושאי חינוך וחברה, יהדות וציונות וביקורת הספרות בכמה כתבי-עת חדשים: "מבואות", "משא" (הגיליון הספרותי של העיתון "למרחב"), "בטרם", "כיוונים", "כיוונים חדשים" ו"גשר". היה חבר המערכת של כתבי העת: "שדמות", "מבואות", "בטרם" ו"גשר". אחרי מלחמת ששת הימים הצטרף למערכת כתב העת לענייני יהדות "פתחים" ופרסם בו מאמרים רבים, כן השתתף במחלקת החינוך של "ההסתדרות הציונית", בסמינרים למדריכים ובהוצאת סדרת חוברות של "מקורות הציונות" בצרוף מבואות. רבים ממאמריו תורגמו ליידיש ולאנגלית בכתבי העת של "ההסתדרות הציונית". י

שירת במילואים תחילה בחיל הקשר ואחר כך במסגרת הפעילות של קצין חינוך ראשי עד 1980. הרצה במוסדות החינוך של צה"ל וביחידות, שימש יועץ לחינוך יהודי וציוני לקצין חינוך ראשי ופרסם מאמרים בנושאים אלה בכתב העת של צה"ל "סקירה חודשית". י

האוניברסיטה העברית

בשנת 1953 התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים: פילוסופיה עברית, קבלה ותולדות עם ישראל (תקופת בית שני וימי הביניים). מוריו העיקריים היו הפרופסורים שלמה פינס, גרשום שלום ויצחק בער. למד גם שעורים בתלמוד אצל פרופסור אפרים אלימלך אורבך, שיעורים בפילוסופיה אצל פרופסור נתן רוטנשטרייך ובספרות יידיש אצל פרופסור דב סדן

סיים את לימודי המאסטר בהצטיינות יתרה בשנת 1961. עבודת הדוקטור שלו נכתבה בהדרכת פרופסור שלמה פינס. הנושא: "הביקורת המושכלת על האריסטוטליות אצל פילוסופים יהודים בימי הביניים". היא אושרה על ידי סנט האוניברסיטה בשנת 1963‏ ומאז התחיל ללמד במסגרת החוג לפילוסופיה עברית וקבלה כמדריך. בשנת 1967 עלה לדרגת מרצה בכיר, בשנת 1972 התמנה לפרופסור חבר, בשנת 1976 הופקד על הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית חדשה ומאז התרכזה עבודת המחקר וההוראה שלו בתחום הפילוסופיה היהודית החדשה. תחום זה לא נלמד עד אז במסגרת החוג באוניברסיטה העברית ולא בשום מוסד יהודי להשכלה גבוהה בארץ ובעולם, והמחקר בו היה מצומצם למדי

לאחר מיזוג החוג לפילוסופיה עברית וקבלה עם המדור של ספרות המוסר היהודית והקמת החוג הרחב ל"מחשבת ישראל", עמד בראש החוג בשנותיו הראשונות וניהל את עיצוב הדיסציפלינה ותוכנית הלימודים. בשנת 1984 התמנה לפרופסור מן המניין. במשך תקופה זו שהה כמה שנים בשבתונים באוניברסיטאות סטנפורד, ייל והמכון ללימודים מתקדמים באוקספורד, וכיהן בהם כמרצה אורח. השתתף בהקמת מכון שכטר ללימודי היהדות בראשית שנות התשעים ולימד בו עד שנת 2007

הוראה ופיתוח תוכניות לימודים במשרד החינוך

במקביל למשרתו באוניברסיטה העברית לימד בכמה בתי ספר, מוסדות להשכלה גבוהה ואוניברסיטאות ישראליות, בכל אחד מהם במשך 6-4 שנים. להלן רשימת מוסדות אלה כסדר עבודתו בהם: "בית הספר התיכון של זרם העובדים" בירושלים, סמינר עליית הנוער" בירושלים, "המכון להשכלה ומחקר" בבית ברל, "סמינר המורים הקיבוצי" בבית ברל, אוניברסיטת חיפה בארבע שנות ייסודה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחמש השנים הראשונות לייסודה, בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. בשנת 1980 עשה שנת שבתון בקרית שמונה ולימד במסגרת מכללת תל חי ובית הספר התיכון הממלכתי. בתחילת שנות השמונים, עם פרוץ הוויכוח סביב רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה, השתתף בתכנון, ייסוד, הקמה והוראה של מוסד "כרם" להכשרת מורים במגמה הומניסטית-יהודית, שבה יוכלו ללמוד יחד דתיים וחילוניים. הוא לימד במוסד זה במשך עשר שנים

במקביל לפעילות ההוראתית-חינוכית השתתף במסגרת הייעוץ של משרד החינוך: הוועדה לתכנון הלימודים לקראת הרפורמה בראשית שנות השמונים, יושב ראש הוועדה לחינוך יהודי-ציוני באמצע שנות השמונים. במשך כעשר שנים כיהן כראש "ועדת המקצוע" של "מחשבת ישראל" במשרד החינוך לגיבוש תוכניות הלימודים והכשרת המורים במקצוע, יזם את הקמת "ועדת שנהר" שפעלה בשנים 1994-1991 והשתתף בה באורח פעיל. הוועדה הציעה תוכנית מקפת לרפורמה בהוראת לימודי היהדות כתרבות בבתי הספר הממלכתיים הכלליים, תוכנית שאומצה על ידי משרד החינוך אבל לא יושמה. במסגרת פעילות זו פרסם מאמרים רבים בנושאי חינוך בכתבי העת ובקובצי המאמרים של "הסתדרות המורים". י

בשנת 1998 פרש לגמלאות, אך המשיך ללמד בהתנדבות עד שנת 2007

סיכום

שביד הוא זוכה פרס ישראל לשנת התשנ"ד 1994, בעל תואר דוקטור לשם כבוד במדעי היהדות מטעם הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (1996) ודוקטור לשם כבוד מההיברו יוניון קולג' (2007)

אליעזר שביד נשוי לסבינה לבית פוקס, מדריכה לחינוך בתולדות האמנות בחוג לחינוך של האוניברסיטה העברית ובבית הספר לעובדי הוראה בכירים של משרד החינוך, נולדו להם שתי בנות, בן ועשרה נכדים ונכדות