Emil Grunzweig

רצח אמיל גרינצוויג התרחש ב-10 בפברואר 1983 בירושלים, במהלכו נרצח פעיל "שלום עכשיו", אמיל גרינצווייג, מרימון רסס שהושלך לעבר קבוצת מפגיני התנועה על ידי יונה אברושמי. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 הרצח 2 חקירות והליכים משפטיים אחרי הרצח 3 הנצחה 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים הרצח[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ב-10 בפברואר 1983, התקיימה הפגנת "שלום עכשיו" בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בימי מלחמת לבנון הראשונה. מסקנות הוועדה הוגשו ביום 7 בפברואר 1983, ובתגובה למסקנות הקשות, שהכילו פסקאות חריפות כנגד ראשי הממשל דאז, ובהם שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין, הובילה "שלום עכשיו" הפגנה אשר יצאה ממרכז ירושלים אל משרד ראש הממשלה, שם התקיימה באותה עת ישיבת ממשלה שדנה בממצאים ומסקנות של ועדת כהן. המפגינים תבעו לקבל את המלצות הוועדה לפיטורי שרון. ההפגנה נתקלה בהתנגדות מתחילת מסלולה, וסבלה מצעקות ואף מהתנכלויות פיזיות. לשיא הגיעו הדברים כאשר נזרק רימון רסס אל המפגינים שעמדו בכניסה לבניין בנק ישראל מול בניין משרד ראש הממשלה [1], על ידי יונה אברושמי, תושב ירושלים, שקנה את הרימון ימים ספורים לפני הרצח. מפגיעתו נהרג אמיל גרינצווייג, ונפצעו תשעה מפגינים, בהם אברהם בורג ויובל שטייניץ. גרינצווייג, פעיל "שלום עכשיו", היה אז בן 35. יליד העיר קלוז' ברומניה ובן לניצולת אושוויץ. הוא גדל בצרפת ובברזיל ובשנת 1963, כשהתייתם מאביו, עלה לישראל עם אמו ועם אחיו אליעזר והתגורר בחיפה. בוגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים. עבד כמורה למתמטיקה בקיבוצים בנגב ולאחר מכן במכון ון ליר בירושלים. עסק בפרויקטים חינוכיים להקניית תרבות דיון ומשא ומתן סביב נושאים במחלוקת, ולחיזוק ההבנה ההדדית בין נוער יהודי וערבי. בשנים האחרונות חי בירושלים, שם הכין את עבודת המאסטר בתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדעים. היה גרוש ואב לבת. כחייל בנח"ל מוצנח ובמילואים, השתתף בארבע מלחמות. חקירות והליכים משפטיים אחרי הרצח[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון במקום בו נרצח אמיל גרינצווייג (בכניסה לבניין בנק ישראל מול בניין משרד ראש הממשלה) קצה החוט העיקרי של המשטרה היה סוג הרימון. נחקרו מעל 500 איש[2]. בראש צוות החקירה עמד נצ"מ ברוך מאיר וסגנו היה רפי פלד. במשך זמן רב המשטרה הייתה תחת ביקורת קשה על שלא פענחה את הרצח וצמרת המשטרה שקלה להחליף את צוות החקירה, אך הסתפקה בעיבוי צוות החקירה בשני קצינים בכירים[3]. במאי 1983 נעצר חשוד מקריית ארבע ומעצרו הוארך ב-15 ימים לאור דו"ח סודי של רפי פלד שקבע שהחשוד קשור קשר הדוק לזריקת הרימון[4]. החשוד שוחרר לאחר יומיים לאחר שנמצא כי אין לו קשר לאירוע[5]. בקרב המתנחלים גינו את הפרסום הנרחב של היות העצור מקריית ארבע[6]. ביולי 1983 נעצר עבריין מוכר למשטרה בחשד שהיה מעורב בזריקת הרימון, אך המשטרה הזהירה מהסקת מסקנות מוקדמות[7]. בראשית 1984 נתפס הרוצח יונה אברושמי, תושב ירושלים, בעקבות מידע מסוכן משטרתי. אף על פי שאברושמי הודה במעשה בחקירה, שינה אחר כך את גרסתו וסירב תקופה ארוכה להודות שזרק את הרימון. בשנת 1985 הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. ערעור שהגיש על פסק הדין נדחה בשנת 1987. בשלב מסוים הודה אברושמי שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. הוא טען שהושפע מהסתה שהייתה לדבריו באותה עת כנגד אנשי שלום עכשיו ושלמעשה היה כלי בידיהם של אנשי ימין שברחו אחר כך מאחריות. לדבריו, הוא ראה במפגינים בוגדים. בפברואר 1995 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-27 שנה. בשנת 2002 הופיע בפני ועדת שחרורים וביקש ניכוי שליש. בקשתו נענתה אך לאחר ערעור הפרקליטות הוחזרה הבקשה לוועדה. לאחר שאושר לו שוב שחרור מוקדם באותה שנה, פנתה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי ואחריו לבית המשפט העליון, שביטל את ההחלטה. נטען שם שלא נלקח בחשבון עברו האלים בכלא, שעליו נידון לעוד חצי שנת מאסר בנוסף לעונשו הקיים, וכן שהוא משתמש בסמים. ביולי 2003 ניסה שוב לקבל שחרור מוקדם אך נענה בשלילה. גם ב-2005 וב-2007 נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. ב-26 בינואר 2011 שוחרר אברושמי עם תום מאסרו. הנצחה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מדי שנה מחלקת האגודה לזכויות האזרח את "אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצווייג". בין מקבלי האות במהלך השנים: העיתונאי משה נגבי, מר באסם עיד, ד"ר רוחמה מרטון, פרופ' יצחק זמיר, ד"ר יצחק קדמן, שולמית אלוני וד"ר חנה ספרן. כן קיבלו את האות במהלך השנים שורה של ארגוני זכויות אדם. מדרשת אדם שהוקמה בשנת 1986 מארגנת ערבי עיון לזכרו של אמיל גרינצווייג. השיר "בדרך אל האור", הידוע בביצוע צמד הדודאים, נכתב בידי חיים חפר לעצרת במלאת שנה להירצחו. שיר נוסף של חפר בעקבות הרצח הוא "אמיל", שביצעה נורית גלרון.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%90%D7%9E%D7%99...