Eric Kandel, Nobel Prize for Physiology or Medicine 2000

https://en.wikipedia.org/wiki/Eric_Kandel

Eric Richard Kandel (German: [%CB%88kand%C9%99l]; born Erich Richard Kandel[citation needed], November 7, 1929)[2] is an Austrian-American[2] medical doctor who specialized in psychiatry, a neuroscientist and a professor of biochemistry and biophysics at the College of Physicians and Surgeons at Columbia University. He was a recipient of the 2000 Nobel Prize in Physiology or Medicine for his research on the physiological basis of memory storage in neurons. He shared the prize with Arvid Carlsson and Paul Greengard.

He is a Senior Investigator in the Howard Hughes Medical Institute. He was also the founding director of the Center for Neurobiology and Behavior, which is now the Department of Neuroscience at Columbia University. He currently serves on the Scientific Council of the Brain & Behavior Research Foundation. Kandel's popularized account chronicling his life and research, In Search of Memory: The Emergence of a New Science of Mind,[3] was awarded the 2006 Los Angeles Times Book Prize for Science and Technology.

Contents Early years Eric's mother, Charlotte Zimels, was born in 1897 in Kolomyya, Pokuttya (modern Ukraine). She came from an Ashkenazi Jewish family. At that time Kolomyya was part of Austria-Hungary. His father, Hermann Kandel, was born in 1898 in Olesko, Galicia (then part of Austria-Hungary). At the beginning of World War I, his parents moved to Vienna, Austria, where they met and married in 1923.

Eric Kandel was born on November 7, 1929, in Vienna. Shortly after, Eric's father established a toy store. But, although they were thoroughly assimilated and acculturated, they left Austria after the country had been annexed by Germany in March 1938. As a result of Aryanization (Arisierung), attacks on Jews had escalated and Jewish property was being confiscated. When Eric was 9, he and his brother Ludwig, 14, boarded the Gerolstein at Antwerp, Belgium, and joined their uncle in Brooklyn on May 11, 1939, to be followed later by his parents.

After arriving in the United States and settling in Brooklyn, Kandel was tutored by his grandfather in Judaic studies and was accepted at the Yeshiva of Flatbush, from which he graduated in 1944. He attended Brooklyn's Erasmus Hall High School in the New York City school system.[4]

Kandel's initial interests lay in the area of history. History and Literature was his undergraduate major at Harvard University. He wrote an undergraduate honors thesis on "The Attitude Toward National Socialism of Three German Writers: Carl Zuckmayer, Hans Carossa, and Ernst Jünger". While at Harvard, a place dominated by the work of B. F. Skinner, Kandel became interested in learning and memory. However, while Skinner championed a strict separation of psychology, as its own level of discourse, from biological considerations such as neurology, Kandel's work is essentially centered on an explanation of the relationships between psychology and neurology.

The world of neuroscience was opened up to Kandel when he met Anna Kris, whose parents Ernst Kris and Marianne Rie were psychoanalysts. Sigmund Freud, a pioneer in revealing the importance of unconscious neural processes, was at the root of Kandel's interest in the biology of motivation and unconscious and conscious memory.[citation needed]

Medical school and early research In 1952 he started at the New York University Medical School. By graduation he was firmly interested in the biological basis of the mind. During this time he met his future wife, Denise Bystryn. Kandel was first exposed to research in Harry Grundfest's laboratory at Columbia University. Grundfest was known for using the oscilloscope to demonstrate that action potential conduction velocity depends on axon diameter. The researchers Kandel interacted with were contemplating the technical challenges of intracellular recordings of the electrical activity of the relatively small neurons of the vertebrate brain.

After starting his neurobiological work in the difficult thicket of the electrophysiology of the cerebral cortex, Kandel was impressed by the progress that had been made by Stephen Kuffler using a much more experimentally accessible system: neurons isolated from marine invertebrates. After becoming aware of Kuffler's work in 1955, Kandel graduated from medical school and learned from Stanley Crain how to make microelectrodes that could be used for intracellular recordings of crayfish giant axons.

Karl Lashley, a well-known American neuropsychologist, had tried but failed to identify an anatomical locus for memory storage in the cortex of the brain. When Kandel joined the Laboratory of Neurophysiology at the US National Institutes of Health in 1957, William Beecher Scoville and Brenda Milner had recently described the patient HM, who had lost the ability to form new memories after removal of his hippocampus. Kandel took on the task of performing electrophysiological recordings from hippocampal pyramidal neurons. Working with Alden Spencer, he found electrophysiological evidence for action potentials in the dendritic trees of hippocampal neurons. The team also noticed the spontaneous pacemaker-like activity of these neurons, as well as a robust recurrent inhibition in the hippocampus. They provided the first intracellular records of the electrical activity that underlies the epileptic spike (the intracellular paroxysmal depolarizing shift) and the epileptic runs of spikes (the intracellular sustained depolarization). But, with respect to memory, there was nothing in the general electrophysiological properties of hippocampal neurons that suggested why the hippocampus was special for explicit memory storage.

Kandel began to realize that memory storage must rely on modifications in the synaptic connections between neurons and that the complex connectivity of the hippocampus did not provide the best system for study of the detailed function of synapses. Kandel was aware that comparative studies of behavior, such as those by Konrad Lorenz, Niko Tinbergen, and Karl von Frisch had revealed that simple forms of learning were found even in very simple animals. Kandel felt it would be productive to select a simple animal model that would facilitate electrophysiological analysis of the synaptic changes involved in learning and memory storage. He believed that, ultimately, the results would be found to be applicable to humans. This decision was not without risk: many senior biologists and psychologists believed that nothing useful could be learned about human memory by studying invertebrate physiology.[citation needed]

In 1962, after completing his residency in psychiatry, Kandel went to Paris to learn about the marine mollusk Aplysia californica from Ladislav Tauc. Kandel had realized that simple forms of learning such as habituation, sensitization, classical conditioning, and operant conditioning could readily be studied with ganglia isolated from Aplysia. "While recording the behavior of a single cell in a ganglion, one nerve axon pathway to the ganglion could be stimulated weakly electrically as a conditioned [tactile] stimulus, while another pathway was stimulated as an unconditioned [pain] stimulus, following the exact protocol used for classical conditioning with natural stimuli in intact animals."[citation needed] Electrophysiological changes resulting from the combined stimuli could then be traced to specific synapses. In 1965 Kandel published his initial results, including a form of presynaptic potentiation that seemed to correspond to a simple form of learning.

Faculty member at New York University Medical School

Kandel in 1978 Kandel took a position in the Departments of Physiology and Psychiatry at the New York University Medical School, eventually forming the Division of Neurobiology and Behavior. Working with Irving Kupferman and Harold Pinsker, he developed protocols for demonstrating simple forms of learning by intact Aplysia. In particular, the researchers showed that the now famous gill-withdrawal reflex, by which the slug protects its tender gill tissue from danger, was sensitive to both habituation and sensitization. By 1971 Tom Carew had joined the research group and helped extend the work from studies restricted to short-term memory to experiments that included physiological processes required for long-term memory.

By 1981, laboratory members including Terry Walters, Tom Abrams, and Robert Hawkins had been able to extend the Aplysia system into the study of classical conditioning, a finding that helped close the apparent gap between the simple forms of learning often associated with invertebrates and more complex types of learning more often recognized in vertebrates. Along with the fundamental behavioral studies, other work in the lab traced the neuronal circuits of sensory neurons, interneurons, and motor neurons involved in the learned behaviors. This allowed analysis of the specific synaptic connections that are modified by learning in the intact animals. The results from Kandel's laboratory provided solid evidence for the mechanistic basis of learning as "a change in the functional effectiveness of previously existing excitatory connections."[citation needed]

Molecular changes during learning Starting in 1966 James Schwartz collaborated with Kandel on a biochemical analysis of changes in neurons associated with learning and memory storage. By this time it was known that long-term memory, unlike short-term memory, involved the synthesis of new proteins. By 1972 they had evidence that the second messenger molecule cyclic AMP (cAMP) was produced in Aplysia ganglia under conditions that cause short-term memory formation (sensitization). In 1974 Kandel moved his lab to Columbia University and became founding director of the Center for Neurobiology and Behavior. It was soon found that the neurotransmitter serotonin, acting to produce the second messenger cAMP, is involved in the molecular basis of sensitization of the gill-withdrawal reflex. By 1980, collaboration with Paul Greengard resulted in demonstration that cAMP-dependent protein kinase, also known as protein kinase A (PKA), acted in this biochemical pathway in response to elevated levels of cAMP. Steven Siegelbaum identified a potassium channel that could be regulated by PKA, coupling serotonin's effects to altered synaptic electrophysiology.

In 1983 Kandel helped form the Howard Hughes Medical Research Institute at Columbia devoted to molecular neural science. The Kandel lab then sought to identify proteins that had to be synthesized to convert short-term memories into long-lasting memories. One of the nuclear targets for PKA is the transcriptional control protein CREB (cAMP response element binding protein).[5] In collaboration with David Glanzman and Craig Bailey, Kandel identified CREB as being a protein involved in long-term memory storage. One result of CREB activation is an increase in the number of synaptic connections. Thus, short-term memory had been linked to functional changes in existing synapses, while long-term memory was associated with a change in the number of synaptic connections.

Experimental support for Hebbian learning Some of the synaptic changes observed by Kandel's laboratory provide examples of Hebbian theory. One article describes the role of Hebbian learning in the Aplysia siphon-withdrawal reflex.[6]

The Kandel lab has also performed important experiments using transgenic mice as a system for investigating the molecular basis of memory storage in the vertebrate hippocampus.[7][8][9] Kandel's original idea that learning mechanisms would be conserved between all animals has been confirmed. Neurotransmitters, second messenger systems, protein kinases, ion channels, and transcription factors like CREB have been confirmed to function in both vertebrate and invertebrate learning and memory storage.[10][11]

Continuing work at Columbia University Since 1974, Kandel actively contributes to science as a member of the Division of Neurobiology and Behavior at the Department of Psychiatry at Columbia University. In 2008, he and Daniela Pollak discovered that conditioning mice to associate a specific noise with protection from harm, a behavior called "learned safety", produces a behavioral antidepressant effect comparable to that of medications. This finding, reported in Neuron,[12] may inform further studies of the cellular interactions between antidepressants and behavioral treatments.

Kandel is also well known for the textbooks he has helped write, such as Principles of Neural Science.[13] First published in 1981 and now in its fifth edition, Principles of Neural Science is often used as a teaching and reference text in medical schools and undergraduate and graduate programs. Kandel has been a member of the National Academy of Sciences since 1974.

He has also been at Columbia University since 1974 and lives in New York City.

Notable former members of his lab James H. Schwartz 1964–1972: Coauthor of the influential textbook Principles of Neural Science.[14] John H. (Jack) Byrne 1970–1975: Professor and Director of the Neuroscience Research Center at Texas A&M University; founder and editor of the research journal Learning and Memory.[15] Tom Carew 1970–1983: Professor and Dean of the Faculty of Arts and Sciences at New York University, Center for Neural Science. Past President of the Society for Neuroscience.[16] Edgar T. Walters 1974–1980: Professor at the Medical School of the University of Texas Health Science Center at Houston.[17] Kelsey C. Martin 1992-1999: Dean of the David Geffen School of Medicine at UCLA and Professor in the Departments of Biological Chemistry, Psychiatry, and Biobehavioral Sciences.[18] Current views about Vienna When Kandel won the Nobel Prize in 2000, it was said in Vienna that he was an "Austrian" Nobel, something he found "typically Viennese: very opportunistic, very disingenuous, somewhat hypocritical". He also said it was "certainly not an Austrian Nobel, it was a Jewish-American Nobel". After that, he got a call from then Austrian president Thomas Klestil asking him, "How can we make things right?" Kandel said that first, Doktor-Karl-Lueger-Ring should be renamed; Karl Lueger was an anti-Semitic mayor of Vienna, cited by Hitler in Mein Kampf. The street was ultimately renamed in 2012.[19] Second, he wanted the Jewish intellectual community to be brought back to Vienna, with scholarships for Jewish students and researchers.[20] He also proposed a symposium on the response of Austria to National Socialism.[21] Kandel has since accepted an honorary citizenship of Vienna and participates in the academic and cultural life of his native city,[22] similar to Carl Djerassi. Kandel's 2012 book, The Age of Insight—as expressed in its subtitle, The Quest to Understand the Unconscious in Art, Mind, and Brain, from Vienna 1900 to the Present[23]—represents a wide-ranging historical attempt to place Vienna at the root of cultural modernism.

Awards Fellow of the American Academy of Arts and Sciences (1976)[24] Albert Lasker Award for Basic Medical Research (1983) Gairdner Foundation International Award (1987) NAS Award for Scientific Reviewing of the National Academy of Sciences (1988)[25] National Medal of Science (1988) Pasarow Award (1988) Member of the German Academy of Sciences Leopoldina (1989) (National Academy of Sciences, since 2008). Harvey Prize (1993) Ralph W. Gerard Prize in Neuroscience (1997) Wolf Prize in Medicine (1999) Nobel Prize in Physiology or Medicine (2000) (jointly with Arvid Carlsson and Paul Greengard)[26] Charles A Dana Award for Pioneering Achievement in Health (1997) Austrian Decoration for Science and Art (2005)[27] Benjamin Franklin Medal for Distinguished Achievement in the Sciences of the American Philosophical Society (2006)[28] Viktor Frankl Award of the City of Vienna (Viktor Frankl Institute, 2008)[29] Honorary citizen of the city of Vienna (2009)[22] Honorary doctor at the Norwegian University of Science and Technology (2011) Grand Decoration of Honour in Silver with Star for Services to the Republic of Austria (2012) Pour le Mérite for Arts and Sciences (Germany) Foreign Member of the Royal Society (2013)[30] Member of the prize committee for the Kavli Prize in Neuroscience, 2007–2010.[31][32] Elected Honorary Fellow of the Royal Society of Edinburgh (2018)[33] Filmography Petra Seeger, In Search of Memory (2008) Selected publications Books Kandel, Eric R. (1976), Cellular Basis of Behaviour: An Introduction to Behavioural Neurobiology, New York: W.H. Freeman & Company, ISBN 978-0-716-70522-2 Kandel, Eric R. (1978), A Cell - Biological Approach to Learning, New York: Society for Neuroscience, ISBN 978-0-916-11007-9. Kandel, Eric R. (1979), Behavioural Bio of Aplysia: Origin & Evolution, New York: W.H. Freeman & Company, ISBN 978-0-716-71070-7. Kandel, Eric R.; Schwartz, James H.; Jessell, Thomas M.; Siegelbaum, Steven A.; Hudspeth, A. J. (2012) [1981], Principles of Neural Science (5th ed.), New York: McGraw-Hill, ISBN 978-0-071-39011-8. Kandel, Eric R. (1987), Molecular Neurobiology in Neurology and Psychiatry, New York: Lippincott Williams & Wilkins, ISBN 978-0-881-67305-0. Kandel, Eric R.; Jessell, Thomas M.; Schwartz, James H (1995), Essentials of Neural Science and Behaviour, New York: McGraw-Hill/Appleton & Lange, ISBN 978-0-838-52245-5. Kandel, Eric R. (2005), Psychiatry, Psychoanalysis, and the New Biology of Mind, New York: American Psychiatric Publishing, ISBN 978-1-585-62199-6. Kandel, Eric R. (2007), In Search of Memory: The Emergence of a New Science of Mind, New York: W. W. Norton & Company, ISBN 978-0-393-32937-7. Kandel, Eric R. (2012), The Age of Insight: The Quest to Understand the Unconscious in Art, Mind, and Brain, from Vienna 1900 to the Present, New York: Random House, ISBN 978-1-4000-6871-5. Kandel, Eric R. (2016), Reductionism in Art and Brain Science: Bridging the Two Cultures, New York: Columbia University Press, ISBN 978-0-231-17962-1. Kandel, Eric R. (2018), The Disordered Mind: What Unusual Brains Tell Us About Ourselves, New York: Farrar, Straus and Giroux, ISBN 9780374287863. Articles Malleret G, Alarcon JM, Martel G, Takizawa S, Vronskaya S, Yin D, Chen IZ, Kandel ER, Shumyatsky GP (March 2010). "Bidirectional regulation of hippocampal long-term synaptic plasticity and its influence on opposing forms of memory". J. Neurosci. 30 (10): 3813–25. doi:10.1523/JNEUROSCI.1330-09.2010. PMC 6632240. PMID 20220016. Akil H, Brenner S, Kandel E, Kendler KS, King MC, Scolnick E, Watson JD, Zoghbi HY (March 2010). "Medicine. The future of psychiatric research: genomes and neural circuits". Science. 327 (5973): 1580–1. doi:10.1126/science.1188654. PMC 3091000. PMID 20339051. Simpson EH, Kellendonk C, Kandel E (March 2010). "A possible role for the striatum in the pathogenesis of the cognitive symptoms of schizophrenia". Neuron. 65 (5): 585–96. doi:10.1016/j.neuron.2010.02.014. PMC 4929859. PMID 20223196. Si K, Choi YB, White-Grindley E, Majumdar A, Kandel ER (February 2010). "Aplysia CPEB can form prion-like multimers in sensory neurons that contribute to long-term facilitation". Cell. 140 (3): 421–35. doi:10.1016/j.cell.2010.01.008. PMID 20144764. Kandel ER (October 2009). "The biology of memory: a forty-year perspective". J. Neurosci. 29 (41): 12748–56. doi:10.1523/JNEUROSCI.3958-09.2009. PMC 6665299. PMID 19828785. Muzzio IA, Levita L, Kulkarni J, Monaco J, Kentros C, Stead M, Abbott LF, Kandel ER (June 2009). "Attention enhances the retrieval and stability of visuospatial and olfactory representations in the dorsal hippocampus". PLoS Biol. 7 (6): e1000140. doi:10.1371/journal.pbio.1000140. PMC 2696347. PMID 19564903.

אריק קנדל

' (באנגלית: Eric Kandel‏; נולד ב-7 בנובמבר 1929 בווינה) הוא נוירופסיכיאטר יהודי אמריקני, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2000 (יחד עם פול גרינגרד וארוויד קרלסון) על עבודתו בחקר הפיזיולוגיה של הזיכרון והדרך בה הוא נשמר בתאי עצב.

אריק קנדל הוא פרופסור לביוכימיה ולביופיזיקה באוניברסיטת קולומביה וחוקר בכיר במכון הרפואי על שם הווארד יוז. כמו כן, הוא היה המייסד וראש המרכז לנוירוביולוגיה ולהתנהגות, שהפך בהמשך לנוירומדע באוניברסיטת קולומביה. הוא חקר את מערכת העצבים של החשופית הימית אפליזיה קליפורנית (אנ') (Aplysia californica), לה יש תאי עצב גדולים, המאפשרים לעשות מניפולציות בקלות יחסית. האפליזיה הקליפורנית שייכת גם לקבוצה של חסרי חוליות שהייתה ידועה ביכולת שלה ללמוד.

בריאיון עם גיל חובב[1] סיפר שבצעירותו ניסה להבין כיצד ייתכן שהנאצים ביצעו מעשי זוועה נוראיים, אך עם זאת נהנו מאמנות והקשיבו לבטהובן ומוצרט. לשם כך החל ללמוד רפואה במטרה להפוך לפסיכואנליטיקאי ולנסות להבין את נפש האדם. בשלב מסוים הבין שעניינו האמיתי הוא במדע ופנה למחקר.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 1.1 ילדותו 1.2 לימודיו 2 מחקר 3 פרסים והוקרות 4 יחסו לאוסטריה 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים קורות חיים ילדותו אמו הגיעה ממשפחה אשכנזית יהודית ממעמד הביניים שחיה בפולין. אביו בא ממשפחה ענייה מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, שהיגרה במלחמת העולם הראשונה לווינה, שם הוריו הכירו והתחתנו ב-1923. אריק קנדל נולד בווינה ב-1929, כבן שני. זמן קצר לאחר מכן, אביו ייסד חנות צעצועים, אולם במרץ 1938 הם נאלצו לעזוב את אוסטריה לאחר הסיפוח של אוסטריה על ידי גרמניה. כתוצאה מאריזציה, התגברו ההתקפות נגד היהודים ועיקלו את הרכוש של היהודים. קנדל חווה באוסטריה, כילד יהודי, את ליל הבדולח. ב-11 במאי 1939 אריק ואחיו נסעו לברוקלין, ובהמשך הוריהם הצטרפו אליהם.

כשהגיע לארצות הברית, סבו לימד אותו לימודי יהדות והוא התקבל לישיבה דפלטבוש שבברוקלין, אותה סיים ב-1944. בהמשך הוא למד באוניברסיטת הרווארד היסטוריה וספרות. במהלך לימודיו בהרווארד, נתקל בעבודותיו של פרדריק סקינר והחל להתעניין בלמידה ובזיכרון. עם זאת, סקינר ניסה להפריד את הביולוגיה והנוירולוגיה מהפסיכולוגיה ואילו קנדל התרכז בקשר וביחסים בין השניים.

לימודיו ב-1952 החל את לימודיו בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. עד סוף לימודיו, התעניין במחקר בסיסי של המוח. במהלך התקופה הזו, קנדל פגש את אשתו לעתיד. הוא נחשף לראשונה למחקר דרך חוקר באוניברסיטת קולומביה, שחקר בעזרת אוסצילוסקופ את מהירות ההולכה של פוטנציאל הפעולה של העצב כתלות בקוטר האקסון. הבעיה שניצבה בפני המעבדה הייתה ביצוע הרישום התוך תאי, בעיה שנוצרה בשל קוטרם הקטן של הנוירונים בבעלי חוליות.

ב-1955 קרא והושפע מעבודותיו של סטפן קופלר (Stephen Kuffler) על חסרי חוליות ימיים, ואחרי שסיים את לימודי הרפואה הוא למד איך ליצר מיקרואלקטרודות כדי למדוד מהאקסונים הענקיים של סרטן הנהרות (Crayfish). ב-1957 הצטרף קנדל למעבדות לנוירופיזיולוגיה של המכונים הלאומיים לבריאות. באותה תקופה חקרו כבר את המטופל HM, מטופל לו הסירו את ההיפוקמפוס ולאחר מכן לא יכול היה ליצור זיכרונות חדשים. באותה תקופה הוא הראה ראיות אלקטרופיזיולוגיות לכך שיש פוטנציאל פעולה בדנדריטים של הנוירונים בהיפוקמפוס. באותה תקופה גם הקבוצה בה עבד מצאה שיש פעילות ספונטנית של הנוירונים. המעבדה הייתה הראשונה לעשות רישום תוך-תאי שהראה את הספייקים האפילפטיים ואת התקדמותם.

קנדל הגיע למסקנה שההיפוקמפוס, על המערכת המסועפת של קשרים שבו, הוא אינו מודל טוב לחקר הזיכרון. הוא היה גם מודע למחקריהם של קרל פון פריש, ניקולאס טינברגן וקונראד לורנץ שהראו שצורות בסיסיות של זיכרון קיימות גם בבעלי חיים פשוטים. לכן קנדל מצא לנכון לבחור בבעל חיים פשוט כחיית מודל לזיכרון, על מנת לבחון את התאוריה שלו, לפיה שינויים בקשרים הסינפטיים בין נוירונים והשינויים בהם הם המקור לזיכרון. ב-1962, טס לפריז כדי ללמוד על אפליזיה (Aplysia californica). אפליזיה יכולה ליצור למידות פשוטות של הביטואציה, הרגשת-יתר (sensitization), התניה קלאסית והתניה אופרנטית, אותם ניתן לחקור אם מבודדים את הגנגליון של החיה. שינויים אלקטרופיזיולוגיים הנגרמים מגירויים משולבים יכולים להיות מזוהים בסינפסות ספציפיות. ב-1965 הוא פרסם תוצאות ראשוניות.

מחקר קנדל קיבל משרה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו-יורק, במחלקה לפיזיולוגיה ולפסיכיאטריה, שהפכה בהמשך לחלק מהמחלקה לנוירוביולוגיה ולהתנהגות. הוא פיתח יחד עם אחרים פרוטוקולים להראות צורות למידה פשוטות של אפליזיה. ספציפית הם חקרו את רפלקס הזים-סיפון, בו האפליזיה מגנה על הזים כאשר יש איום בסביבה, אותו היא מרגישה על ידי הסיפון שלה, תהליך היכול לעבור הביטואציה והרגשת-יתר. ב-1971 הם הרחיבו את המחקר מזיכרון לטווח קצר בלבד לזיכרון לטווח ארוך גם כן.

במקביל, ב-1966, קנדל וג'יימס שוורץ החלו לעשות ניתוחים ביוכימיים של שינויים בנוירונים שקשורים ללמידה ולאחסון זיכרון. באותו זמן היה ידוע שזיכרון לטווח ארוך, בניגוד לזיכרון לטווח קצר, קשור לסינתזה של חלבונים חדשים. עד 1972, היו להם הוכחות שהשליח השניוני cAMP מיוצר בגנגליה של האפליזיה בתנאים שקשורים ליצירה של זיכרון קצר טווח (רגישות יתר). ב-1974 קנדל עבר לאוניברסיטת קולומביה, שם עזר בהקמה של המרכז לנוירוביולוגיה ולהתנהגות. נמצא מאוחר יותר שהנוירוטרנסמיטר סרוטונין פועל ביצירה של ה-cAMP, קשור לבסיס המולקולרי של רגישות היתר של הרפלקס של האפליזיה. ב-1980, הוא מצא בשיתוף פעולה עם מעבדה אחרת שפרוטאין קינאז A פועל במסלול הביוכימי שקשור לרמה של ה-cAMP. בהמשך אפיינו גם את תעלת האשלגן, אותה פרוטאין קינאז A יכול לבקר, וקושר את השינוי את האפקט של הסרוטונין לשינוי באלקטרופיזיולוגיה של הסינפסה.

ב-1981 חברי המעבדה הרחיבו את המערכת של אפליזיה כך שתכלול אפשרות ללמוד על התניה קלאסית, דבר שגרם לסגירת המעגל עם הלמידה הפשוטה שנחקרה קודם ומאפיינת חסרי חוליות ואיפשרה להכליל את הלמידה לבעלי חיים נוספים. בנוסף לכך, חקרו במעבדה רשתות עצביות של נוירונים תחושתיים, נוירוני ביניים ונוירוני תנועה, הקשורים להתנהגות למידה, מה שאפשר לנתח קשרים סינפטיים ספציפיים.

ב-1983, החליטו במעבדה שלו לחקור ייצור של אילו חלבונים חשובים למעבר מזיכרון קצר טווח לארוך טווח. אחת מהמטרות של פרוטאין קינאז A הוא החלבון שמבקר תעתוק, CREB ‏(cAMP response element-binding protein). בשיתוף פעולה עם מעבדות נוספות, קנדל זיהה את ה-CREB כחלבון שקשור לאחסון זיכרון ארוך טווח. אחת מהפעילויות של CREB היא הגדלת הקישוריות הסינפטית. בעוד שזיכרון קצר טווח מקושר לשינוי פונקציונלי של סינפסות קיימות, זיכרון ארוך טווח מקושר להגדלה של כמות הסינפסות.

הוא היה מנחה של פרופסור ארי ברזילי.

פרסים והוקרות פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי (1983) מדליית הכסף הגדולה עם כוכב להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית (2012) מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות (1997) פרס הארווי (1993) פרס קרן גיירדנר הבינלאומי (1987) פרס וולף ברפואה (1999) פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (2000) פרס רלף ג'רארד (1997) פרס האקדמיה - סקירה מדעית (1988) המדליה הלאומית למדעים (1988) פרס דר א"ה היינקן לרפואה (2000) פרס דיקסון ברפואה (1983) פרס רוזנסטיל (1983) פרס קארל ספנסר לשלי (1981) פרס ויקטור פראנקל (2008) Jean-Louis Signoret Prize (1992) פרס בריסטול-מאיירס סקוויב למחקר נוירוביולוגיה (1991) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת וינה (2008) פרס קרן רוברט וקלייר פסראו לתרומות ייחודיות למחקר הניורופסיכאטרי (1988) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בזל (2012) עמית האגודה האמריקאית לקידום המדע עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים חבר זר של החברה המלכותית (2013) העיטור האוסטרי למדע ואמנות (2005) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד (2008) יחסו לאוסטריה לאחר שבשנת 2000 הוכרז כזוכה פרס נובל, התקשר אליו נשיא אוסטריה על מנת לברך אותו על "פרס נובל האוסטרי". קנדל, שבילדותו, עם עליית הנאצים, משפחתו הבריחה אותו מאוסטריה ולאחר מכן ברחה כולה לארצות הברית, אמר שמדובר בפרס נובל "יהודי-אמריקאי" אבל בהחלט לא אוסטרי. הנשיא האוסטרי שאל את קנדל איך ניתן לישר את ההדורים בינו לבין אוסטריה. קנדל ביקש לשנות את שמו של רחוב בווינה שנקרא על שם קרל לואגר, ראש עיריית וינה בעבר שהיה אנטישמי ואפילו צוטט על ידי היטלר במיין קאמפף. שמו של הרחוב שונה. בנוסף הוא ביקש לפעול להחזרתם של אינטלקטואלים יהודים לווינה באמצעות מלגות. מאז יחסו של קנדל לאוסטריה ולווינה הוא יותר פייסני. הוא קיבל אזרחות כבוד בווינה, ועובד ומרצה בה לעיתים[2].

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריק קנדל בוויקישיתוף אריק קנדל , באתר פרס נובל (באנגלית) סמדר רייספלד, מה קורה למוח שלנו כשאנחנו רואים ציור של אגון שילה , באתר הארץ, 3 במאי 2012 טלי שמיר, צייר לי מוח , באתר כלכליסט, 3 במאי 2012 גלי וינרב, ‏הכירו את החוקר שגילה את הקשר בין אגרסיביות לסקס , באתר גלובס, 14 ביולי 2018 אריק קנדל , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) הערות שוליים

"אוכל למחשבה" עם גיל חובב.‏ערוץ 2, 23 בדצמבר 2011.

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001245953 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A7_%D7%A7%D7%A0....