Golda Miloslavski

Golda Miloslavski of the Founders of Ness Ziona, one of the "First Minian" of settlers.

ויקיפדיה: גולדה מילוֹסְלַבְסקי‏ (1853 - ז' בתשרי תרס"ז, ספטמבר 1906) הייתה ממייסדי המושבה נס ציונה ומהדמויות המרכזיות בשנים הראשונות של המושבה

נולדה בשם גולדה ליוברסקי בעיר ניקופול שבפלך חרסון, בדרום-מערב רוסיה (כיום באוקראינה). בילדותה למדה חומש ב"חדר", דבר שהיה נדיר באותם הימים, משום שככלל, רק בנים למדו ב"חדר". סיפורי התנ"ך על ארץ הקודש וסיפורי גבורתה של דבורה הנביאה עוררו את אהבתה לארץ ישראל ואת הרצון לעלות אליה‏. בבגרותה נישאה לדב מילוסלבסקי, סוחר תבואות שהתאלמן ונותר עם בת יחידה ושמה שרה. מילוסלבסקי גידלה וחינכה את שרה כבת

כשהגיעה שרה לבגרות, נהג המורה שלמה יפה (1847–1904)‏ לפקוד את ביתם של דב וגולדה מילוסלבסקי, כדי לבקש את ידה. על אף שהיה מבוגר משרה בעשרים שנה ואף מבוגר מגולדה מילוסלבסקי בשש שנים, קיבלה אותו המשפחה. מילוסלבסקי הזדהתה עם קריאתם של חברי ביל"ו לעלות לארץ, ולנוכח הרדיפות של היהודים ברוסיה החליטה לעשות זאת בעצמה. דב מילוסלבסקי, שלקה אז בלבו, התנגד, ולנוכח עסקיו שפרחו דחה את חלומה של אשתו: "כל זמן שלא יגרשוני מכאן בכוח הזרוע – לא אעזוב את 'ארץ החיים' לנוד אל 'ארץ המתים'"‏. כעבור שנה, בשנת 1883 התרצה ובני הזוג עלו לארץ ישראל. הם הגיעו למושבה ראשון לציון בת השנה, והתיישבו זמנית בביתו של אחד מעשרת מייסדיה. דב מילוסלבסקי חלה שוב, וביקש מאשתו שתי בקשות: האחת, שלא יהיה הראשון להיטמן באדמת המושבה הצעירה שאין בה עדיין בית עלמין, וגם לא ביפו שעשתה עליו רושם עגום, אלא בהר הזיתים בירושלים. השנייה: לזרז את מועד עלייתם של בתו וחתנו. כאשר נפטר, מילאה מילוסלבסקי את בקשותיו וחזרה לרוסיה לשכנע את שרה ושלמה יפה לבוא ארצה‏. הריונה של שרה והולדת בניה עיכבו את עלייתם ורק לאחר כשנתיים, ב-1886, הגיעו לארץ ישראל

עוד בהיותה בראשון לציון שמעה על ראובן לרר, שהתנחל בואדי חנין (שמשמעותו "עמק השושנים"). הוא כינה את המקום "נחלת ראובן" וחיפש מתיישבים שיקנו ממנו חלקת אדמה ויצטרפו למניין שם. לשם כך הפיץ ביפו "קול קורא" להצטרפות לנחלה. משה סמילנסקי מספר כי "בראשונה מצא הקול הד בלב אדם שאינו יכול היה להצטרף למניין: אישה אחת, אשר רוח הקודש בתוספת של הרפתקנות גרו בשכנות בלבה, גולדה מילוסלבסקי". אף על פי שבשל היותה אישה לא יכלה להצטרף למניין למרות שרצתה בכך, שכנעה את חתנה שלמה יפה להגיע לנחלה ולתרום למניין. מילוסלבסקי נקשרה למקום, הקפידה לכנותו "נחלת ראובן" ולא בשמו המקורי ואדי אל חנין‏[8] וקנתה מלרר נחלה בגודל 60 דונם: 47 נתנה לשלמה ושרה יפה, ו-13 השאירה לעצמה, בהם נטעה במו-ידיה כרם וגרה בצריף בפרדס של לרר. במשך היום עבדה בעצמה בכרם שנטעה ובשובה לעת ערב טיפחה ליד הצריף גינת ורדים, "כדי להחזיר לעמק את שושניו", כך אמרה. לימים הפיקה מכרמה יין. בעבודתה במושבה מילאה מילוסלבסקי תפקיד כפול: הן עבודה חקלאית, בדומה לגברים, והן עבודות הבית. בכתביו מתאר משה סמילנסקי כיצד נשאה את סבלה, לא פחות מכל אחד הגברים שעבדו את האדמה‏. יחד עם זאת, התמידה בעידוד בני משפחתה לעלייה, וכך הגיעו למושבה אחיו של בעלה המנוח, מאיר וזבולון, עם רעייתו ליובה וילדיהם בוריס, אוליה ואסתר שנולדה כבר בארץ‏

במטרה לסייע למתיישבים שסבלו ממחסור, החליטה לייסד קרן על שם "גמילות חסדים", והתכתבה עם יהודים בצרפת, גרמניה ורוסיה. התכתבותה זו כוללת רשימות מפורטות של שמות התורמים, סכומי הכספים שהתקבלו וחלוקתם לבני המושבה. בנוסף, הפעילה קשריה עם אנשי חיבת ציון וביקשה מהם לתרום כספים לתושבי הארץ. במיוחד ידועה התכתבותה עם אחד העם, שבאחד מביקוריו בארץ התארח בביתה‏. היא השתתפה באסיפות האיכרים במושבה, ידעה להציג בבהירות את טענותיה, ניחנה בכישרון רטורי והייתה בין הראשונים שדיברו עברית. כישרונה זה והופעותיה בציבור, העלו את קרנה בקרב אנשי המושבה, שנהגו לכנותה "אמא גולדה" בשל דאגתה הגדולה לאנשי המושבה והתפתחותה‏

גולדה מילוסלבסקי נפטרה בשנת 1906 בגיל 53. היא נקברה בראשון לציון, מאחר שב"נחלת ראובן" עדיין לא היה אז בית עלמין