Grand Rabbi Simcha Bunim Kalish, 3rd Admor of Warka

Birth Warka 1852 №73 page 20

https://metryki.genbaza.pl/genbaza,detail,161731,20

Marriage Warka 1871 №8 page 5 (his grandfather Hersz Lejb Friedman was the Rabbi at his wedding)

https://metryki.genbaza.pl/genbaza,detail,161752,5

^ תמונה של קברו: http://www.mytzadik.com/tadik.asp?kever_id=108&safaid=6 ביוגרפיה

נולד בשנת תרי"א בעיירה וורקא שבפולין לרב מרדכי מנחם מנדל קאליש מוורקא‏[1]. בשנת תרכ"ח, בהיותו כבן שבע עשרה, נפטר אביו. רוב חסידי אביו דבקו בתלמידו רבי דב בעריש מביאלה, אך חלק מחסידי אביו דבקו ברבי שמחה בונם הצעיר וקיבלוהו לאדמו"ר, לאחר שקיבל את סמיכת זקן האדמו"רים באותה תקופה רבי יעקב אריה מרדזימין. רבי בונים נענה לבקשתם והמליץ על עצמו את הפסוק: "בן שבע עשרה שנים היה רועה את אחיו".

נישא לבתו של רבי אליהו הרץ, מחסידי האדמו"ר רבי יחיאל דנציגר מאלכסנדר שהיה גביר גדול, פירנס אותו כך שיכל ללמוד תורה ללא דאגות פרנסה.

הרב קאליש התבלט בקנאות ללא פשרות, הוא אסר על חסידיו כל סממן של מודרניזציה, ולחם בעוז נגד רוח ההתחדשות. כמו כן הידר במצוות, לדוגמה היה מקפיד להמתין בין אכילת בשר לחלב 24 שעות למרות שעל פי ההלכה די בהמתנת שש שעות, וכן ידועים חומרותיו בפסח, כדוגמת הדירה המיוחדת שהייתה לו לימי חג הפסח ובה כל הכלים והרהיטים ואף הבגדים מיוחדים לחג הפסח, ובכל ימות השנה הייתה דירה זו נעולה. כמו כן מסופר עליו שהיה מקפיד מאוד בחומרותיו באפיית המצות, ולמרות הכל הוא היה אוכל מהם רק את ה'כזית' מצה שחייבים לאכול בליל הסדר ותו לא. כמו כן היה אוכל רק משחיטתו של השוחט המיוחד שלו, ובכל מקום שהוא נסע – הוא נטל עמו את השוחט שלו וכן את כל כלי אכילתו, וכן ציווה על השוחט לבדוק את סכינו לפני כל שחיטה, מלבד הבדיקה שחייבים לבדוק כל יום. דקדוקיו הרבים נעשו מתוך חיבוב המצוה, והכל נעשה אצלו מתוך 'שמחה של מצווה'. קשרי ידידות עם גדולי דורו

היו לו לרבי שמחה בונים קשרי ידידות ענפים מאוד בהם האדמו"ר מסוכוטשוב בעל האבני נזר, האדמו"ר מגור בעל השפת אמת, הגאון מקוטנא רבי ישראל יהושע טרונק, בן דודו האדמו"ר רבי מנחם מאמשינוב, האדמו"ר מביאלה בעל ה'דברי בינה'. העלייה הראשונה לארץ ישראל והחזרה לפולין

בשנת תרמ"ז לאחר כתשע עשרה שנה (כמנין שנות הנהגת אביו) שניהל את חצרו בעיירה וורקא, החליט לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. בני משפחתו, חסידיו ומעריציו ניסו בכל דרך להניא אותו מלבצע את מחשבתו, אך אהבת ארץ ישראל גברה על כל הלחצים ועלה לארץ ישראל. המונים ליווהו לנמל אודסה משם הוא הפליג לארץ יחד עם אשתו, שלושת בניו הקטנים ושני בנותיו צביה ורחל ושני גבאים. עם הגיעו לארץ הוא התיישב בטבריה. הויזה שהוא קיבל מהקונסול הטורקי הייתה לשהות של שלושים יום בלבד. עם הגיעו לנמל יפו הוא הצליח להשיג מהשלטון הטורקי ויזה לשלושה חודשים נוספים, אך מושל טבריה שזיהה שהוא אינו מתושבי הארץ אלא תייר מחו"ל פסל לו את תעודותיו ועצרו, רק לאחר מאמצים מרובים והרבה שוחד ששיחדו נכבדי טבריה את מושל העיר ושר המשטרה המקומי הוא שוחרר לפרק זמן זה אך לאחר כשלושה חודשים גורש על ידי השלטון הטורקי חזרה לפולין.

הרב קאליש חזר לפולין, שם חיכו לו המוני חסידיו ומעריציו ברגשות מעורבים, מצד אחד הם שמחו שרבם חזר לארצם, אך מאידך הצטערו והזדהו עם סבלו וצערו. עם חזרתו עבר להתגורר בעיירת הקיט אוטבווצק, שם קנו עבורו חסידיו חוילה ענקית, אשר שימשה לחצרו. המבנה כלל בית מדרש גדול ורחב ידיים, ביתו הפרטי, חצר נאה וגדול, ועוד חדרים מיוחדים ע"פ הזמנה מיוחדת ממנו, כגון: מטבח בשרי, מטבח חלבי, קומה מיוחדת לימי הפסח ועוד. בית זה למרות היותו גדול ורחב ידיים התאפיין בריהוט פשוט שהתאים לאופיו, ללא שום מותרות ותענוגות. מסביב למבנה הקיף גדר גבוה עם שער ברזל שהיה נעול בדרך כלל ונפתח רק לחסידיו שהרבי היה מאשר להם להיכנס, והגבאי היה הממונה על פתיחת השערים. העלייה השנייה לארץ ישראל

לאחר 19 שנים נוספות, בשנת תרס"ו, החליט לחזור לארץ ישראל, אך בשונה מהנסיעה הקודמת, הוא החליט הפעם לנסוע בגפו ולא התיר לאף אחד להתלוות אליו לנסיעתו באמרו כי הרדיפות שהוא סבל בפעם הקודמת מהשלטון הטורקי היה מחמת עין רעה שהזיקה לו מרוב הפרסום הרב שהיה לנסיעתו. ואכן הנסיעה הזאת עברה ללא שום תקלה. בתחילה הוא התיישב בירושלים ושהה שם עד לאחר חג הסוכות. ולאחר מכן השתקע בטבריה, שם נפטר לאחר כחודש וחצי בלבד לאחר שהגיע לעיר בב' בשבט תרס"ז, ונטמן בחלקת תלמידי הבעש"ט בבית הקברות בטבריה‏[2]. בארץ לא רצה לנהוג באדמו"רות, באמרו: "אין גבהות לפני המקום". צאצאיו

את מקומו של רבי שמחה בונים באוטבוצק מילא בנו השלישי רבי מנחם מנדל קאליש. במלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה שם נפטר בי"ח באדר תרע"ט. שני בנים נוספים של רבי שמחה בונים שימשו גם הם כאדמו"רים, רבי אברהם משה קאליש מפאלניץ שהתנהג כאביו באדיקות ובחומרות. בסוף ימיו התגורר בוורשה. נפטר בב' באלול תרצ"ח. ורבי ישראל יצחק קאליש ששימש כאדמו"ר בקאליש.

את מקומם של בני רבי שמחה בונים מילאו;

   רבי שמחה בונים מפאלניץ, בן רבי אברהם משה, התמנה לאדמו"ר בבחרותו. חתנו של רבי פנחס ישכר מסוסנוביץ (מגזע רדושיץ). נרצח בשואה.

   רבי יעקב דוד ברוך בן רבי אברהם משה. כיהן כאדמו"ר מפאלניץ-וורקא בארצות הברית. היה חתנו של הרב מנדל מורגנשטרן מוונגרוב (בנו של רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב).

   רבי מרדכי מנחם בן רבי ישראל יצחק. כיהן בוורקא. היה חתנו של רבי בצלאל יאיר דנציגר מלודז' בנו של רבי יחיאל מאלכסנדר.

   רבי יחיאל חיים ישראל יצחק בן רבי מנחם מנדל. חתנו של הרב אליעזר ליפשיץ, רב בלודז'. נולד באוטבוצק, עבר לוורקא וחזר לאוטבוצק. הקים ישיבה בבית מדרשו ומסר בה שיעורים. נרצח בשואה עם בני קהילתו ונקבר בקבר אחים.

חמישה מילדיו של מנחם מנדל קאליש (איטה, רחל, דוד, צביה ונעמי) הגיעו לארץ ישראל. אשת הטלוויזיה תמר לוטן הייתה בתה של רחל. נכדתה של איטה, נעמי גבע, הייתה אשתו של דודו גבע, ונכדה נוספת היא אילת, אמה של עינב גלילי.‏[3]‏[4] לקריאה נוספת

   אתמולי - סיפור חייו הייחודיים, כמו תיאור חצרו וסיקור ממשיכי דרכו, נכתב על ידי נכדתו איטה קאליש.

   הרבי הקדוש מאטוואצק - ניו יורק תשס"ז, בעריכת נכדו הרב רפאל שלמה קאליש. (י"ל במלאת 100 שנה להסתלקותו)

הערות שוליים

   ^ מרדכי מנחם מנדל קאליש היה בנו השני של רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא

   ^ תמונה של קברו: http://www.mytzadik.com/tadik.asp?kever_id=108&safaid=6

   ^ אבריאל בר-לבב, פנינים חולות, באתר הארץ, 20 באפריל 2012

   ^ עופר אדרת, בת האדמו"ר שהפכה לסמל למרדנות וחילוניות, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2013

:

הרב שמחה בונים קאליש (תרי"א – ב' בשבט תרס"ז) היה אחד מאדמו"רי וורקא. מכונה גם "האדמו"ר מאטוואצק", על שם העיירה הפולנית אוטבוצק, שבה התגורר תקופה ארוכה במשך חייו. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל.

נולד בשנת תרי"א בעיירה וורקא שבפולין לרב מרדכי מנחם מנדל קאליש מוורקא. בשנת תרכ"ח, בהיותו כבן שבע עשרה, נפטר אביו. רוב חסידי אביו דבקו בתלמידו רבי דב בעריש מביאלה, אך חלק מחסידי אביו דבקו ברבי שמחה בונם הצעיר וקיבלוהו לאדמו"ר, לאחר שקיבל את סמיכת זקן האדמו"רים באותה תקופה רבי יעקב אריה מרדזימין. רבי בונים נענה לבקשתם והמליץ על עצמו את הפסוק: "בן שבע עשרה שנים היה רועה את אחיו".

נישא לבתו של רבי אליהו הרץ, מחסידי האדמו"ר רבי יחיאל דנציגר מאלכסנדר שהיה גביר גדול, פירנס אותו כך שיכל ללמוד תורה ללא דאגות פרנסה.

קאליש התבלט בקנאות ללא פשרות, הוא אסר על חסידיו כל סממן של מודרניזציה, ולחם בעוז נגד רוח ההתחדשות. כמו כן הידר במצוות, לדוגמה היה מקפיד להמתין בין אכילת בשר לחלב 24 שעות, וכן ידועים חומרותיו בפסח, כדוגמת הדירה המיוחדת שהייתה לו לימי חג הפסח ובה כל הכלים והרהיטים ואף הבגדים מיוחדים לחג הפסח, ובכל ימות השנה הייתה דירה זו נעולה. כמו כן מסופר עליו שהיה מקפיד מאוד בחומרותיו באפיית המצות, ולמרות הכל הוא היה אוכל מהם רק את ה'כזית' מצה שחייבים לאכול בליל הסדר ותו לא. כמו כן היה אוכל רק משחיטתו של השוחט המיוחד שלו, ובכל מקום שהוא נסע – הוא נטל עמו את השוחט שלו וכן את כל כלי אכילתו, וכן ציווה על השוחט לבדוק את סכינו לפני כל שחיטה, מלבד הבדיקה שחייבים לבדוק כל יום. דקדוקיו הרבים נעשו מתוך חיבוב המצוה, והכל נעשה אצלו מתוך 'שמחה של מצוה'.

היו לו לרבי שמחה בונים קשרי ידידות ענפים מאוד בהם האדמו"ר מסוכוטשוב בעל האבני נזר, האדמו"ר מגור בעל השפת אמת, הגאון מקוטנא רבי ישראל יהושע טרונק, בן דודו האדמו"ר רבי מנחם מאמשינוב, האדמו"ר מביאלה בעל ה'דברי בינה'.

בשנת תרמ"ז לאחר כתשע עשרה שנה (כמנין שנות הנהגת אביו) שניהל את חצרו בעיירה וורקא, החליט לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. בני משפחתו, חסידיו ומעריציו ניסו בכל דרך להניא אותו מלבצע את מחשבתו, אך אהבת ארץ ישראל גברה על כל הלחצים ועלה לארץ ישראל. המונים ליווהו לנמל אודסה משם הוא הפליג לארץ יחד עם אשתו, שלושת בניו הקטנים ושני בנותיו צביה ורחל ושני גבאים. עם הגיעו לארץ הוא התיישב בטבריה. הויזה שהוא קיבל מהקונסול הטורקי הייתה לשהות של שלושים יום בלבד. עם הגיעו לנמל יפו הוא הצליח להשיג מהשלטון הטורקי ויזה לשלושה חודשים נוספים, אך מושל טבריה שזיהה שהוא אינו מתושבי הארץ אלא תייר מחו"ל פסל לו את תעודותיו ועצרו, רק לאחר מאמצים מרובים והרבה שוחד ששיחדו נכבדי טבריה את מושל העיר ושר המשטרה המקומי הוא שוחרר לפרק זמן זה אך לאחר כשלושה חודשים גורש על ידי השלטון הטורקי חזרה לפולין.

קאליש חזר לפולין, שם חיכו לו המוני חסידיו ומעריציו ברגשות מעורבים, מצד אחד הם שמחו שרבם חזר לארצם, אך מאידך הצטערו והזדהו עם סבלו וצערו. עם חזרתו עבר להתגורר בעיירת הקיט אוטבווצק, שם קנו עבורו חסידיו חוילה ענקית, אשר שימשה לחצרו. המבנה כלל בית מדרש גדול ורחב ידיים, ביתו הפרטי, חצר נאה וגדול, ועוד חדרים מיוחדים ע"פ הזמנה מיוחדת ממנו, כגון: מטבח בשרי, מטבח חלבי, קומה מיוחדת לימי הפסח ועוד. בית זה למרות היותו גדול ורחב ידיים התאפיין בריהוט פשוט שהתאים לאופיו, ללא שום מותרות ותענוגות. מסביב למבנה הקיף גדר גבוה עם שער ברזל שהיה נעול בדרך כלל ונפתח רק לחסידיו שהרבי היה מאשר להם להיכנס, והגבאי היה הממונה על פתיחת השערים.

לאחר 19 שנים נוספות, בשנת תרס"ו, החליט לחזור לארץ ישראל, אך בשונה מהנסיעה הקודמת, הוא החליט הפעם לנסוע בגפו ולא התיר לאף אחד להתלוות אליו לנסיעתו באמרו כי הרדיפות שהוא סבל בפעם הקודמת מהשלטון הטורקי היה מחמת עין רעה שהזיקה לו מרוב הפרסום הרב שהיה לנסיעתו. ואכן הנסיעה הזאת עברה ללא שום תקלה. בתחילה הוא התיישב בירושלים ושהה שם עד לאחר חג הסוכות. ולאחר מכן השתקע בטבריה, שם נפטר לאחר כחודש וחצי בלבד לאחר שהגיע לעיר בב' בשבט תרס"ז, ונטמן בחלקת תלמידי הבעש"ט בבית הקברות בטבריה. בארץ לא רצה לנהוג באדמו"רות, באמרו: "אין גבהות לפני המקום".

בנו בכורו, רבי מנחם מענדל קאליש האדמו"ר מאטוואצק, אשר מילא את מקום אביו מאז שעלה לארץ ישראל, וקודם לכן כיהן כרב העיירה סובין בפולין. בנו השני, רבי אברהם משה קאליש האדמו"ר מפאלעניץ. בנו השלישי, רבי ישראל יצחק קאליש, אדמו"ר בפיסצנה. בנו הרביעי, רבי יעקב דוד קאליש, אשר גר באוטבוצק, ולא רצה לנהל עדה. בתו צביה, נישאה לגאון רבי ישעיה אלימלך רייעבסקי, אב"ד ביאלאברז'יג. בתו רחל, נפטרה בגיל 16 עם חזרתם מארץ ישראל לפולין, חלתה בדרך ונפטרה עם הגיעם לוורשה ושם נקברה.

(ויקיפדיה)

הרה״ק רש״ב מווארקי זצללה״ה אשר נסע לא״י

הרהק ר' שמחה בונם בהרהק ר' מענדעלע נבגמ הנקרא דער יונגער ווארקער בהרה'ק ר' איצקעל ווארקער נבגמ זיע'

שם ושארית:

הרה״ק ר׳ שמחה בונם מאטוואצק הוליד א) את הרב ר׳ מנחם מענדל הרב בסאבין נפטר בל״ג בעומר. ב) ואת הר' ישראל יחיאל מפיאסעטשנא ו׳ סיון תרס׳׳ח. ג) ואת הרב ר' אברהם משה מפאלעניצא ב׳ אלול תרצ״ו. ד) ואת הר׳ יעקב דוד באטוואצק.

ביוגרפיה

נולד בשנת תרי"א בעיירה וורקא שבפולין לרב מרדכי מנחם מנדל קאליש מוורקא[1]. בשנת תרכ"ח, בהיותו כבן שבע עשרה, נפטר אביו. רוב חסידי אביו דבקו בתלמידו רבי דב בעריש מביאלה, אך חלק מחסידי אביו דבקו ברבי שמחה בונם הצעיר וקיבלוהו לאדמו"ר, לאחר שקיבל את סמיכת זקן האדמו"רים באותה תקופה רבי יעקב אריה מרדזימין. רבי בונים נענה לבקשתם והמליץ על עצמו את הפסוק: "בן שבע עשרה שנים היה רועה את אחיו".

נישא לבתו של רבי אליהו הרץ, מחסידי האדמו"ר רבי יחיאל דנציגר מאלכסנדר שהיה גביר גדול, פירנס אותו כך שיכל ללמוד תורה ללא דאגות פרנסה.

הרב קאליש התבלט בקנאות ללא פשרות, הוא אסר על חסידיו כל סממן של מודרניזציה, ולחם בעוז נגד רוח ההתחדשות. כמו כן הידר במצוות, לדוגמה היה מקפיד להמתין בין אכילת בשר לחלב 24 שעות למרות שעל פי ההלכה די בהמתנת שש שעות, וכן ידועים חומרותיו בפסח, כדוגמת הדירה המיוחדת שהייתה לו לימי חג הפסח ובה כל הכלים והרהיטים ואף הבגדים מיוחדים לחג הפסח, ובכל ימות השנה הייתה דירה זו נעולה. כמו כן מסופר עליו שהיה מקפיד מאוד בחומרותיו באפיית המצות, ולמרות הכל הוא היה אוכל מהם רק את ה'כזית' מצה שחייבים לאכול בליל הסדר ותו לא. כמו כן היה אוכל רק משחיטתו של השוחט המיוחד שלו, ובכל מקום שהוא נסע – הוא נטל עמו את השוחט שלו וכן את כל כלי אכילתו, וכן ציווה על השוחט לבדוק את סכינו לפני כל שחיטה, מלבד הבדיקה שחייבים לבדוק כל יום. דקדוקיו הרבים נעשו מתוך חיבוב המצוה, והכל נעשה אצלו מתוך 'שמחה של מצווה'. קשרי ידידות עם גדולי דורו

היו לו לרבי שמחה בונים קשרי ידידות ענפים מאוד בהם האדמו"ר מסוכוטשוב בעל האבני נזר, האדמו"ר מגור בעל השפת אמת, הגאון מקוטנא רבי ישראל יהושע טרונק, בן דודו האדמו"ר רבי מנחם מאמשינוב, האדמו"ר מביאלה בעל ה'דברי בינה'. העלייה הראשונה לארץ ישראל והחזרה לפולין

בשנת תרמ"ז לאחר כתשע עשרה שנה (כמנין שנות הנהגת אביו) שניהל את חצרו בעיירה וורקא, החליט לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. בני משפחתו, חסידיו ומעריציו ניסו בכל דרך להניא אותו מלבצע את מחשבתו, אך אהבת ארץ ישראל גברה על כל הלחצים ועלה לארץ ישראל. המונים ליווהו לנמל אודסה משם הוא הפליג לארץ יחד עם אשתו, שלושת בניו הקטנים ושני בנותיו צביה ורחל ושני גבאים. עם הגיעו לארץ הוא התיישב בטבריה. הויזה שהוא קיבל מהקונסול הטורקי הייתה לשהות של שלושים יום בלבד. עם הגיעו לנמל יפו הוא הצליח להשיג מהשלטון הטורקי ויזה לשלושה חודשים נוספים, אך מושל טבריה שזיהה שהוא אינו מתושבי הארץ אלא תייר מחו"ל פסל לו את תעודותיו ועצרו, רק לאחר מאמצים מרובים והרבה שוחד ששיחדו נכבדי טבריה את מושל העיר ושר המשטרה המקומי הוא שוחרר לפרק זמן זה אך לאחר כשלושה חודשים גורש על ידי השלטון הטורקי חזרה לפולין.

הרב קאליש חזר לפולין, שם חיכו לו המוני חסידיו ומעריציו ברגשות מעורבים, מצד אחד הם שמחו שרבם חזר לארצם, אך מאידך הצטערו והזדהו עם סבלו וצערו. עם חזרתו עבר להתגורר בעיירת הקיט אוטבווצק, שם קנו עבורו חסידיו חוילה ענקית, אשר שימשה לחצרו. המבנה כלל בית מדרש גדול ורחב ידיים, ביתו הפרטי, חצר נאה וגדול, ועוד חדרים מיוחדים ע"פ הזמנה מיוחדת ממנו, כגון: מטבח בשרי, מטבח חלבי, קומה מיוחדת לימי הפסח ועוד. בית זה למרות היותו גדול ורחב ידיים התאפיין בריהוט פשוט שהתאים לאופיו, ללא שום מותרות ותענוגות. מסביב למבנה הקיף גדר גבוה עם שער ברזל שהיה נעול בדרך כלל ונפתח רק לחסידיו שהרבי היה מאשר להם להיכנס, והגבאי היה הממונה על פתיחת השערים. העלייה השנייה לארץ ישראל

לאחר 19 שנים נוספות, בשנת תרס"ו, החליט לחזור לארץ ישראל, אך בשונה מהנסיעה הקודמת, הוא החליט הפעם לנסוע בגפו ולא התיר לאף אחד להתלוות אליו לנסיעתו באמרו כי הרדיפות שהוא סבל בפעם הקודמת מהשלטון הטורקי היה מחמת עין רעה שהזיקה לו מרוב הפרסום הרב שהיה לנסיעתו. ואכן הנסיעה הזאת עברה ללא שום תקלה. בתחילה הוא התיישב בירושלים ושהה שם עד לאחר חג הסוכות. ולאחר מכן השתקע בטבריה, שם נפטר לאחר כחודש וחצי בלבד לאחר שהגיע לעיר בב' בשבט תרס"ז, ונטמן בחלקת תלמידי הבעש"ט בבית הקברות בטבריה[2]. בארץ לא רצה לנהוג באדמו"רות, באמרו: "אין גבהות לפני המקום". צאצאיו

את מקומו של רבי שמחה בונים באוטבוצק מילא בנו השלישי רבי מנחם מנדל קאליש. במלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה שם נפטר בי"ח באדר תרע"ט. שני בנים נוספים של רבי שמחה בונים שימשו גם הם כאדמו"רים, רבי אברהם משה קאליש מפאלניץ שהתנהג כאביו באדיקות ובחומרות. בסוף ימיו התגורר בוורשה. נפטר בב' באלול תרצ"ח. ורבי ישראל יצחק קאליש ששימש כאדמו"ר בקאליש.

את מקומם של בני רבי שמחה בונים מילאו;

   רבי שמחה בונים מפאלניץ, בן רבי אברהם משה, התמנה לאדמו"ר בבחרותו. חתנו של רבי פנחס ישכר מסוסנוביץ (מגזע רדושיץ). נרצח בשואה.

   רבי יעקב דוד ברוך בן רבי אברהם משה. כיהן כאדמו"ר מפאלניץ-וורקא בארצות הברית. היה חתנו של הרב מנדל מורגנשטרן מוונגרוב (בנו של רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב).

   רבי מרדכי מנחם בן רבי ישראל יצחק. כיהן בוורקא. היה חתנו של רבי בצלאל יאיר דנציגר מלודז' בנו של רבי יחיאל מאלכסנדר.

   רבי יחיאל חיים ישראל יצחק בן רבי מנחם מנדל. חתנו של הרב אליעזר ליפשיץ, רב בלודז'. נולד באוטבוצק, עבר לוורקא וחזר לאוטבוצק. הקים ישיבה בבית מדרשו ומסר בה שיעורים. נרצח בשואה עם בני קהילתו ונקבר בקבר אחים.

שתי בנותיו של מנחם מנדל קאליש, איטה ורחל, הגיעו לארץ ישראל. אשת הטלוויזיה תמר לוטן היתה בתה של רחל. נכדתה של איטה, נעמי גבע, היתה אשתו של דודו גבע, ונכדה נוספת היא אילת, אמה של עינב גלילי.‏[3]‏[4] לקריאה נוספת

   אתמולי - סיפור חייו הייחודיים, כמו תיאור חצרו וסיקור ממשיכי דרכו, נכתב על ידי נכדתו איטה קאליש.

   הרבי הקדוש מאטוואצק - ניו יורק תשס"ז, בעריכת נכדו הרב רפאל שלמה קאליש. (י"ל במלאת 100 שנה להסתלקותו)

הערות שוליים

   ^ מרדכי מנחם מנדל קאליש היה בנו השני של רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא

   ^ אבריאל בר-לבב, פנינים חולות, באתר הארץ, 20 באפריל 2012

   ^ עופר אדרת, בת האדמו"ר שהפכה לסמל למרדנות וחילוניות, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2013

אדמו"רי בי