Israel Taiber

ישראל טיבר נולד ב – 1894 ,באוקראינה בעיירה בשם דונייבצי, שהיתה מרכז למסחר ותעשיה. בכור ל -5 אחים וארבעה אחיות. סך הכל הם היו 10 ילדים. ישראל הלך בגיל 3 לחדר. בהיותו בן 14 הצטרף לפעילויות ציוניות , והיה חבר באחת מן האגודות בשם "פרחי ציון". בגיל 15 צרף אותו אביו לעסקיו, ולימים נהל את שלושת בתי החרושת לכוהל, את היערות להספקת עצי הסקה ואת המשקים החקלאיים שסיפקו חומרים ליצור כוהל. אביו נפטר בגיל 44 מסכרת. מאותה תקופה ואילך שימש ישראל כ"אבי המשפחה". עקב מהפכת אוקטובר 1917, התערערו סדרי השלטון, וכידוע יהודים רבים נפגעו קשות. מצב זה הוביל להחלטה של המשפחה לעלות לארץ. שלושה מבין האחים עברו את הגבול לפולין ומשם באניה הגיעו ארצה. בארץ זו תחילתה של העלייה השלישית. ישראל ושאר האחים, נתקעו בווינה בדרכם לארץ עקב החלטת השלטון המנדטורי להפסיק את עליית היהודים ארצה. לאחר ימים קשים תוך כדי מציאת רשיונות לתעסוקה כאן, הצליחו כל האחים והאמא להגיע לארץ. ביולי 1921 הגיעו לתל אביב. ישראל לקח אחריות על כל המשפחה, והחל לעסוק בבניה, ובמסחר של חמרי בנייה. בעקר של מלט ובלוקים. בשכר יציקת המדרכה ברחוב גאולה, מאלנבי עד הים, הוא רכש חצי מגרש לבנייה ברחוב גאולה, מתוך מגמה לנצל את מכסת ימי העבודה של בני המשפחה במלואה. האחיות גם הן לקחו חלק פעיל בעבודה, הכינו את תערובת הבטון, ניקו לוחות עץ ועזרו בסידור הלבנים, הבלוקים והרטבתם. כך הצליחו לבנות בית עם ארבע חדרים לכל המשפחה. עטרה לימים אשתו של ישראל מספרת " כשנכנסתי בפעם הראשונה לביתם, ראיתי את ישראל ובני המשפחה מסובים לשולחן ומנעימים זמירות. .. הרגשתי באותה רוח יהודית , שהובאה אך תמול שלשום מהגולה, כשהיא מתמזגת בהרגשת החופש בארץ. שירה זו שבה ניתן הביטוי למתרחש, אף היא מכוחו של ישראל באה, שירי החסידים באו משולבים בשירים רוסיים, שירי מקהלה – בשירי יחיד". בקיץ 1924 רכשו קרקע בתשלומים בשכונת נחלת יצחק. לא היתה אספקת מים וחשמל ולא היתה כל תחבורה למקום.תחילה הקימו רפת. לאחר שנה התחתן ישראל עם עטרה, שעלתה ארצה מויטבסק. בנחלת יצחק ניסו להחזיק במשק חקלאי, אך המשק נקלע לקשיים.מפעלים רבים קמו במקום המשקים החקלאיים, אך ישראל סרב להקים מפעל על שטח האדמה הזה. באותם ימים הוא קנה חלקת קרקע אשר ברבות הימים הוקמה עליה שכונת רמב"ם , ואז נמכרה נחלת יצחק, באכזבה גדולה. ביתו של צעיר האחים יחיאל היה מן הבתים הראשונים שנבנו בגבעת רמב"ם, והוא היה גם הראשון מבני המשפחה שהתיישב בה, בשנת 1934 עם משפחתו. לאחר המכירה של נחלת יצחק, שאר המשפחה עברה לגבעת רמב"ם, תחילה גרו בבית מגורים וב- 1941 הוקם ביתו של ישראל. בית זה שאנו יושבים פה כרגע, הוא בית מעונם של ישראל ועטרה יחד איתם גרו אמו של ישראל והוריה של עטרה, וגם בת דודתה של עטרה התגוררה בו שנים רבות. ביתו של ישראל, כאח הבכור, ואם המשפחה היווה מוקד שרכז את המשפחה. בדירונת אשר בקומה הראשונה גרו במשך כמה שנים שני בני דודים רחוקים שהגיע לארץ בגפם לאחר מלחמת העולם השנייה וכל אשר ידעו היה שיש להם בארץ קרובים בשם טיבר. ישראל ועטרה פתחו לפניהם את ביתם ואת ליבם, קרבו אותם למשפחה, שלחו אותם ללימודים גבוהים בתחום ההנדסה ועזרו להם לפלס את דרכם. נושא ההשכלה היה מהותי. מאחר שחלק מהאחים נאלצו להפסיק את לימודיהם הגבוהים ברוסיה וחלק לא זכו ללמוד באופן מסודר נהגו לנצל את הכינוסים המשפחתיים להרחבת הדעת. לעתים קרובות היו מתכנסים יחדיו, ואהרון קציר, שהיה נשוי לאחת האחיות, מדען דגול, נהג להרצות לכל המשפחה את עקרונות המדע. הוא עשה זאת בפשטות יוצאת דופן, כך שכל אחד ואחת יכול היה להבין ולהשכיל. אלו מהזכרונות המאד חדים של אורי ובני דודיו, כיצד הכל היו יושבים מקשיבים ונהנים. לימים היו הבנים שרכשו השכלה בארץ ובחו"ל מוזמנים לתרום מהידע שלהם ולהציגו בפני בני המשפחה וראו זאת לכבוד להופיע ולהרצות ב"סלון המשפחתי". בבית היתה ממוקמת ספריה מאד מרשימה, שלא שרדה. זה היה גם מקום למפגשים יותר אינטימיים, כך שלכולם היה מקום. בעניין בית אני רוצה לציין עוד דמות אחת חשובה ובולטת במשפחה. אחד מאחיו של ישראל, חיים, הוא זה שעמד בראש חברת הביטוח "ציון", סבו של אורי, היה נשוי לפסיה. פסיה היתה דמות מאד מרכזית בישוב, היתה חברת מועצת העיר, פעלה לקידום מעמד האישה ועמדה בראש המחלקה הסוציאלית של עיריית תל אביב, כיהנה כיו"ר ויצו ישראל היא זו שהקימה את "מעון הילד", הראשון בארץ, ברחוב פרופסור שור, שבתל אביב. כך חזון של בית, שולח שורשיו על פני היישוב אז וכאן. לבית טיבר נועדם נועד גם תפקיד ציבורי. בימי המאורעות 1936 – 1939 בהם שמש ישראל חבר בוועדת הבטחון של הגוש, הוא ייסד קרן לצרכי ביטחון והגשים את החלטת ועדת הבטחון בהועידו את מגדל המים שבגבעת רמב"ם, לשמש כתחנת נוטרים וכנקודת בטחון לכל הגוש. באותה תקופה כשנשקפה סכנה לקיומו של היישוב, עסק ישראל בהעברת נשק ממקום למקום ודאג לאחסנו במשק של נחלת יצחק. על גג הבית שודרו שידורי ההגנה. על פי תפיסתו של ישראל "בית " איננו רק בית מידות מנותק מהסביבה אלא הוא שייך למארג עירוני. חשוב היה לישראל לדאוג לצרכים הקהילתיים. ברוח זו דאג לייסד בשכונה בית כנסת, בית קולנוע קטן, בריכת שחייה ובית קברות שבנחלת יצחק. שכונת גבעת רמבם הקדימה את זמנה, נחשבה לחדשנית והיתה מבוקשת במשך שנים רבות. ומתחום העיר הקטנה לנושא גאולת הקרקע. ישראל היה פעיל ויוזם בתחום גאולת הקרקע באמצעות הקרן הקיימת לישראל. היה נוהג לברך חברים באגרות של קרן הקיימת לישראל, ותעודה על נטיעת עצים ביערות קרן הקיימת נחשבה בעיניו לנכבדת שבמתנות. הוא היה נוטע עצים בכל הזדמנות, בעת משלוח מנות, ברכות ליום הולדת, בשמחות משפחתיות, בחגיגות בר מצוה, וגם להבעת תנחומים. במסגרת חזונו של ישראל לפתח את הגליל יזם את הקמת "החברה לפיתוח פוריה" הכוונה היתה לבנות את פוריה כעיר מרפא ליד טבריה על שטח של 3050 דונם מהם 2050 של קק"ל ו 1000 דונם של חברת "צור" מיסודה של משפחת טיבר. כמו כן יזם את הקמת בית החולים בפוריה. ישראל חלם על הגליל כמוקד תיירותי, ופעל רבות לפיתוח טבריה וסביבתה. אמנם לא הספיק בחייו להגשים את מלוא חזונו, אך עד היום קייימת אכסניית נוער יפהפיה על ראש ההר בפוריה, הנקראת על שמו של ישראל טיבר.

גולת הכותרת של פעולתו לטובת הקרנות הוא העזבון בחיים לטובת קרן הקיימת, אשר העתונות ציינה אותו כגדול העזבונות בחיים עד הזמן ההוא. במסיבת מוזמנים בבית ישראל ועטרה טיבר בגבעת רמב"ם מסר יו"ר הקק"ל א. גרנות כי בית טיבר מסר לקק"ל סך של 137,500 ל"י עזבון בחיים, זהו העזבון בחיים הגדול ביותר שנמסר לקק"ל עד כה.(הזמן ההוא) חוץ מסכום זה נמסר לקק"ל סך של 27 אלף ל"י קרנות שפירותיהן יוקדשו למוסדות ציבוריים שונים. הוקרתו לקק"ל בוטאה גם בצוואתו בה הקדיש לקק"ל מחצית רכושו. עוד בחייו הקדיש ישראל יחד עם עטרה את ביתם לקרן הקיימת לקניין עולם. כך ציוו לקק"ל הוא ורעייתו עטרה את ביתם בגבעת רמב"ם בתנאי שיהיו רשאים לדור בו כל ימי חייהם. ראוי הבית שיוקדש, בבוא היום, למפעל יישובי- תרבותי שממנו יופץ הרעיון של יחסים תקינים בין אדם לחברו, לפי מיטב המסורת היהודית של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, בה ראה ישראל יסוד מוסד לכל חיינו עלי אדמות. "מה שרכשתי בתוך עמי אני מחזיר לעמי", אמר ישראל באותו מעמד. ישראל נפטר צעיר, בהיותו באמצע שנות החמישים לחייו,בטרם הגשים את כל המפעל שהתחיל בהקמתו. ישראל היה מעורב ביזמות רחבה של פרוייקטים, והנחיל מהשראתו לכל חברי המשפחה, כי כל עשיה חייבת להיות ארוגה בטובת הכלל, אם במלט, חוט בר, חברת ביטוח, בית חרושת לנייר "גויל". היה לו חזון וראיה לטווח ארוך כי על המדינה לספק עבור תושביה מקורות פרנסה, ובמקום לייבא מוצרים וסחורות, חשב ישראל כי יש לפתח מוצרים מקומיים לשימוש. ישראל היה עסוק בעשייה, וחשוב לציין את צניעותו, הוא לא דאג למתג את שמו ולטוות אותו בעשייה שלו, אלא היתה בו אהבת הארץ ודאגה להמשך התפתחותה כפי שהוא ראה אותה בעיני רוחו. לאחר מותה של עטרה עבר הבית לקק"ל אשר לצערנו לא השכילה לצקת בו את התכנים להם התכוון ישראל. הקרן הקיימת נכשלה בהלחזיק את הבית, ולימים נודע למשפחה כי בכונתה למכור את השטח לצורך הקמת בית מגורים גבוה. המשפחה בראשותו של רמי טיבר, אביו של אורי ובן דודו אחי, החליטו להחזיר את הבית לרשות המשפחה, וקנו מהקק"ל את הבית ושיפצו אותו תוך שמירה קפדנית על הסגנון האדריכלי המיוחד שלו. לימים העבירו את הבית לשמושה של החברה הגנת הטבע, אך זו נקלעה לקשיים, הבית הפך למוזנח, שעוברים ושבים מתנחלים בו, משתמשים בסמים, וזורקים את המחטים. הבית הפך לבנין נטוש. לאחר דיונים עם גופים רבים, שלטשו עיניהם לשמוש בית, הוחלט להעביר את הבית לשמוש העירייה לתקופה מוגבלת. לסיום אקרא מדבריו של אהרן קציר לזכרו של ישראל, כדי שנוכל להרגיש כיצד חזונו פוגש את החזון של פסיכולוגית העצמי, ברצף של מחשבה, רגישות לזולת ובניית בית המאגד תחת קורת הגג שלו את חזונם של דמויות מייסדות, וכמכיל את העבר ההווה ובתקוה גדולה גם את העתיד. ישראל לא היה, כידוע הוגה דעות מקצועי אשר משפיע על המשכילים בתיאוריות חובקות זרועות עולם או בפילוסופיה חדשה של משמעות חייו של האדם; הוא לא נמנה גם על המנהיגים הצבוריים אשר מוליכים חבורות של חסידים לקראת אידיאל פוליטי נכסף; נראה לי שהשפעתו שייכת לסוג נדיר יותר, שאפשר לדמותו אולי לזו של אנשי המוסר הדגולים אשר כבשו לבבות בתכונותיהם האישיות, או בדוגמא החיה של התנהגותם. כשם שאין אדם לומד לפרוט על פסנתר מתוך עיון בספרות תיאורטית, אלא מחובתו לאמן את אצבעותיו ולקבל הדרכה בלתי אמצעית ע"י בעל מקצוע, כך אין אנו רוכשים הלכות חיים אלא בהשפעתם הישירה של אנשי סגולה אשר מביאים אותנו לכלל התנהגות נכונה. ואכן פעלם של אנשי המופת מרחיק לכת יותר מזה של הפילוסופים והמדינאים, ואין יד הזמן חלה בהישיגיהם ההומניסטיים.