Jacques (Yaacov) Aharon Meyer

הספד שנישא ע"י הד"ר ארנסט מאייר, על אחיו (וחמיו) המנוח יעקב ז'ק מאייר סוכות תרפ"ח 1927 תירגמה מרים סמואל חשון תשעט אחיי ואחיותיי היקרים, התכנסנו כאן היום כדי לציין אירוע עצוב מאוד. לאחר שחגגנו את החגים היפים ביותר של השנה, הנה אנחנו נמצאים עמוק בתוך האבל. לצערנו הרב הפרנס שלנו, האב הרוחני שלנו, המנהיג, המדריך והיועץ שלנו, כבר איננו איתנו. בפרשת האחרונה שבתורה שקראנו לאחרונה מסופר על מות משה רבנו ע"ה, ושבני ישראל בכו אותו שלושים יום. בוודאי שהמנוח שעזב אותנו עתה אינו משה רבנו, אך מותר לנו, באופן יחסי כמובן, להשוות את המנוח היקר למנהיג הדגול. הפרשה של שבת, פרשת נח, מלמדת אותנו שנח גם הוא היה צדיק בדורותיו. הוא חי בעולם של רוע וסטייה מדרך הישר. מצד אחד אין זה כה קשה, כפי שכבר מציינים חכמינו, להתעלות בצידקות על פני דור שהידרדר לשפל כזה, אך מצד שני קשה לשמור על הדרך הישרה בסביבה שכזו, וזהו בוודאי מעשה ראוי לשבח. הרבה יותר מסובך להמשיך ללכת בדרך הישרה כשאתה חי בסביבה שמכשילה אותך בכל הזדמנות, ומערימה עליך קשיים ובעיות מורכבות רק בשל העובדה המצערת שאתה היחיד מכל ההמון שמחשיב את עצמו לתרבותי וחכם יותר, כזה שמסוגל להתרומם מעליהם. ובכן, בהרבה מאוד הקשרים אפשר להשוות את המנוח שלנו לנח. הוא ראה את ההידרדרות של היהדות האלזסית-צרפתית שלנו, והיה לו האומץ לעמוד על רגליו ולנסות ולעצור זאת. בשנות ילדותו הוא למד תורה אצל חסיד מופלא, הרב אליעזר ביירסדורף, וכל חייו הוא לא סטה מהדרך הישרה, דרך התורה, אותה הורה לו אדם גדול ועניו זה. הוא נשאר אחד ממייצגיו של העידן הישן והטוב. כך הוא תמך במאבק נגד עוזבי התורה חברי הקהילה של הכפר גבווילר, והפך את הקהילה הזו לקהילה למופת, וכך זה המשיך כל עוד הוא חי בתוכה. 'ויצא יעקב מבאר שבע' – כאשר עזב יחד עמו יצא כל הדרה. הוא היה הרב שלהם, היועץ, הפרנס, גומל החסדים, ונושא דברה של הקהילה, כל התפקידים הללו התרכזו בדמות אחת. בכל שבת נשא דרשת מוסר. הוא תמך בעניים ועזר להם כמו שעשה אברהם בפרשת השבוע הבא, הוא קנה נפשות, גם של עוברי אורח עניים. לעצמו הוא היה מדקדק במצוות מהמעלה הראשונה. הוא עמד על כך שיהיה לו אתרוג מהודר וערבות מהודרות. עבור האתרוג היה מוכן לשלם כל הון שבעולם. כדי שיהיו לו הדסים וערבות מהודרים, חקר גנן אחרי גנן. הוא רצה שתהיה לו סוכה יפה, תפילין מהודרות. הייתם צריכים לראותו מקדש על היין, או כאשר היה מקיים את מצות ההושענות עם לולבו, כשהיה כורע כדי לקבל מלקות בערב יום כיפור, כשהיה עורך את הסדר, קורא במגילה שכתב במו ידיו [%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%94 נמצאת עד היום אצל מרים. כיום היא פסולה], כדי להיווכח באיזו כוונה היה מקיים את המצוות הללו. אבל עולה על כולם היה הידורו במצות המילה. קיום מצוה זו היה שיא כל הווייתו. הוא מל תינוקות מכל האזור באהבה, במסירות, בלהט נלהב, שניצח על הכל. הוא הוזמן מרחוק, לכפרים הכי נידחים, בכל עונה בשנה, בכל זמן ועת, ומעולם לא סירב. יום המילה היה יכול לחול ביום כיפור, או ביום טוב שאחריו חלה שבת כך שהיה עליו לשהות שלושה ימים באיזה מקום נידח שבו אפילו לא היה יהודי נוסף לרפואה, כשהקפדתו על הלכות כשרות לא איפשרה לו לאכול אצל מארחיו במקום ההוא, בו לא היו תנאי נוחות מינימליים. הוא החשיב זאת כמצוה מיוחדת במינה, ותמיד קיבל על עצמו את המשימה. כך גם קרה שהוא נקרא למקום נידח בערב ראש השנה כדי למול תינוק, והוא כמובן היה שם. אך הדוגמא המרגשת ביותר הייתה בערב ראש השנה ביום בו נקברה אשתו היקרה. בבוקר נערכה ההלוויה, ובצהריים יצא לדרכו כדי לערוך למחרת ברית בכפר נידח, בו נשאר שלושה ימים רצופים, בלי מנין או אוכל חם. איזו גדלות נפש, איזו מסירות, איזו עוצמה של רגש דתי! בפנקסו של המנוח יעקב מאייר נמצאו רשומות 1741 בריתות מילה שהוא ערך. בהערה מיוחדת הוא כותב, שבעקבות מחלה אנושה שתקפה אותו בשנת 1870 כאשר חזר מעוד ברית מילה, הייתה זו מחלת אבעבועות רוח שתקפה אותו בצורה קשה ביותר, הוסיפו לשמו את השם אהרון ובירכו אותו. ברישומיו אנו מוצאים שהוא מבקש מה' בקשה מיוחדת. מהי אותה בקשה? לזכות בעשיית אותו מספר בריתות מילה שעולה הגימטריה של שני שמותיו גם יחד [438]. ואכן הוא זכה שבקשה זו התגשמה כפול שלוש: הוא עוד זכה בזכות גדולה עוד יותר, הזכות להכשיר שני מוהלים צעירים: מר ברוך קאהן ומר נתן ריין מהעי מולהוז, שמילאו את מקומו כשגילו המתקדם לא איפשר לו עוד למול. ביומנו נמצא רישום נוסף שהרשים אותנו: אלה הם מעשי החסד שעשה כשזכה להשתחרר מהשרות הצבאי, שבתקופה ההיא נמשך שבע שנים תמימות. הוא התפלל וביקש שכל קיומו בעולם יהיה מוקדש לאהבת ה', אהבה טהורה, ללא שום שיקול תועלתי, נטולת כל מחשבה של בקשת הדדיות או גמול, אלא של יראת שמים כפשוטה. ובאלו מילים חמות, הבאות מעומק לבו, הוא הביע משאלה זו! אין צורך לספר את שבחו בפעולותיו למען משפחתו, משפחתו הקרובה או הרחוקה. לא נגלה פה סודות משפחתיים, אך דעו לכם שהוא עשה מאה פעמים יותר מחובתו, וזאת בצורה עדינה וללא שום מחשבה זרה. בין בני המשפחה מעולם לא ראיתיו כועס, מעולם לא רב עם מישהו מבני המשפחה. הוא היה בעל לדוגמא, מעולם לא ראיתיו מתווכח עם אשתו. הוא היה בן מסור להפליא, אח נאמן המוכן לכל הקרבה. בגמילות חסד לא היה אדם שישווה לו. כשנתן לעניים, נתן בסתר, פעמים רבות ע"י המחאת דואר בעילום שם. היה לו סיפוק גדול מאוד כשגונב לאוזניו שאותם עניים שלהם עזר בסתר מגנים את התנהגותו, וכועסים על כך שאינו עוזר להם. הוא נהנה מתפקידו זה. אולם כלפי עצמו היה חסכן ביותר, וחי ממש בצניעות יתירה. יחד עם זאת, מעולם לא נזף באחד מבני ביתו כשהירשה לעצמו לרכוש מוצר מותרות. במילה אחת, כל הווייתו הייתה למען הזולת, במובן הטהור ביותר של הביטוי הזה. מעולם לא חשב על עצמו. אך בואו ונתוודע למעשיו כפרנס. בגבווילר. הוא עסק בראש ובראשונה ובכל הכוח בחינוך הדתי. למטרה זו, הוא העסיק מחנכים ומחנכות. הוא הקפיד לשמור על המסורות הישנות של הקהילה. פה במולהוז ביקשו ממנו להגמיש קצת את עמדותיו ביחס לחינוך הדתי, אך כאדם פרטי, וגם כסוחר, תמיד הייתה בו אותה ישרות ואותה משמעות של חובה. איזו מסירות נפש הייתה לו לתורה ולמצוות! כאשר אחד מהלקוחות הנאמנים שלו [%D7%92%D7%95%D7%99] הפריע לו בעיצומה של השבת וביקש לקנות משהו בדחיפות, קרה שז'ק היה נותן לו את החפץ במתנה גמורה, כשהוא מעדיף לספוג את ההפסד הכספי, מאשר לחלל את חוקי התורה בקבלת תשלום. מצידו הוא הקפיד מאוד לשלם את חובותיו בזמן, אפילו במצבים מאוד מורכבים. מעולם לא הגיע עם שום אחד מנושיו לערכאות משפטיות. מה שעשה כחבר הנהלת הקהילה ידוע לכולכם. הוא הצליח פעמים אין ספור להטיל בהנהלת הקהילה וטו על החלטות שהיו מנוגדות לדת. הסמכות המוסרית שלו הכריעה את כל המתנגדים לבחירת רב ראשי למחוז הריין העליון, המתאים לרוח ישראל סבא. יהודים יקרים! שמעתם עכשיו הספד על המנוח היקר לכולנו. תוכלו לשאול אותי מה התועלת בהספד הזה, מדוע להנציח את התכונות ולשבח את המעלות של אדם שכבר אינו בעולמנו, כאשר פעמים רבות לאלו שחיים איתנו אין אנו אומרים אלא מילים מרות, תוכחות, לעג, בוז או מילים מכוערות ורעות? זו שאלה לגמרי מוצדקת. כיצד נענה על שאלה זו? למעשה הספד אינו רק כדי לפאר את המת, שנשמתו עכשיו תחת כנפי השכינה, ואינו צריך לשבחים מפינו כדי להתקבל ע"י הקדוש ברוך הוא. אנחנו נושאים הספד זה למעננו, למען נשמותינו. אנחנו כולנו חיים היום. כדי ללמדנו להשתפר, שנחיה אחד עם השני, כאילו שזה היום האחרון לקיומנו, שנאהב אחד את השני אהבה שאינה תלויה בדבר כשאנו מקבלים השראה מדמותו של האיש שאנו מבכים היום, כשאנו מאמצים לעצמנו את דעותיו, הליכותיו ופעולותיו, ונסגל לעצמנו את תכונותיו ומעשיו הטובים, שנכיר את מסירותו בכל מצב. רק אז ההספד ישיג את מטרתו ולא היה חסר תועלת, כתצוגת מילים ריקה מתוכן, או כאסיפה שנתכנסנו בה לשווא. וכן יהי רצון.