Josephus

• https://en.wikipedia.org/wiki/Josephus
• Flavius Josephus, World History.org

Titus Flavius Josephus (/dʒoʊˈsiːfəs/; Greek: Φλάβιος Ἰώσηπος; 37 – c. 100), born Yosef ben Matityahu (Hebrew: יוסף הכהן בן מתתיהו‬, Yosef ben Matityahu; Greek: Ἰώσηπος Ματθίου παῖς), was a first-century Romano-Jewish scholar, historian and hagiographer, who was born in Jerusalem—then part of Roman Judea—to a father of priestly descent and a mother who claimed royal ancestry.

He initially fought against the Romans during the First Jewish–Roman War as head of Jewish forces in Galilee, until surrendering in 67 CE to Roman forces led by Vespasian after the six-week siege of Jotapata. Josephus claimed the Jewish Messianic prophecies that initiated the First Roman-Jewish War made reference to Vespasian becoming Emperor of Rome. In response Vespasian decided to keep Josephus as a slave and interpreter. After Vespasian became Emperor in 69 CE, he granted Josephus his freedom, at which time Josephus assumed the emperor's family name of Flavius.

Flavius Josephus fully defected to the Roman side and was granted Roman citizenship. He became an advisor and friend of Vespasian's son Titus, serving as his translator when Titus led the Siege of Jerusalem. Since the siege proved ineffective at stopping the Jewish revolt, the city's destruction and the looting and destruction of Herod's Temple (Second Temple) soon followed.

Josephus recorded Jewish history, with special emphasis on the first century CE and the First Jewish–Roman War, including the Siege of Masada. His most important works were The Jewish War (c. 75) and Antiquities of the Jews (c. 94). The Jewish War recounts the Jewish revolt against Roman occupation (66–70). Antiquities of the Jews recounts the history of the world from a Jewish perspective for an ostensibly Roman audience. These works provide valuable insight into first century Judaism and the background of Early Christianity. (See main article Josephus on Jesus).

---

Titus Flavius Josephus (/dʒoʊˈsiːfəs/;[2] 37 – c. 100),[3] born Yosef ben Matityahu (Hebrew: יוסף בן מתתיהו‎; Greek: Ἰώσηπος Ματθίου παῖς),[4][5][6] was a first-century Romano-Jewish historian who was born in Jerusalem—then part of Roman Judea—to a father of priestly descent and a mother who claimed royal ancestry.

He initially fought against the Romans during the First Jewish–Roman War as head of Jewish forces in Galilee, until surrendering in 67 CE to Roman forces led by Vespasian after the six-week siege of Jotapata. Josephus claimed the Jewish Messianic prophecies that initiated the First Jewish–Roman War made reference to Vespasian becoming Emperor of Rome. In response Vespasian decided to keep Josephus as a slave and presumably interpreter. After Vespasian became Emperor in 69 CE, he granted Josephus his freedom, at which time Josephus assumed the emperor's family name of Flavius.[7]

Flavius Josephus fully defected to the Roman side and was granted Roman citizenship. He became an advisor and friend of Vespasian's son Titus, serving as his translator when Titus led the Siege of Jerusalem in 70 CE. Since the siege proved ineffective at stopping the Jewish revolt, the city's destruction and the looting and destruction of Herod's Temple (Second Temple) soon followed.

Josephus recorded Jewish history, with special emphasis on the first century CE and the First Jewish–Roman War (66–70 CE),[8] including the Siege of Masada. His most important works were The Jewish War (c. 75) and Antiquities of the Jews (c. 94).[9] The Jewish War recounts the Jewish revolt against Roman occupation. Antiquities of the Jews recounts the history of the world from a Jewish perspective for an ostensibly Greek and Roman audience. These works provide valuable insight into first century Judaism and the background of Early Christianity,[9] although not specifically mentioned by Josephus. Josephus' works are the chief source next to the Bible for the history and antiquity of ancient Palestine.[10]

Contents 1 Biography 2 Scholarship and impact on history 2.1 Impact on history and archaeology 2.2 Manuscripts, textual criticism, and editions 2.3 Josephus's audience 3 Historiography and Josephus 4 Works 4.1 The Jewish War 4.2 Jewish Antiquities 4.3 Against Apion 4.4 Spurious works 5 See also 6 Notes and references 6.1 Explanatory notes 6.2 Citations 7 General sources 8 Further reading 9 External links Biography

Galilee, site of Josephus's governorship, before the First Jewish–Roman War Born into one of Jerusalem's elite families,[11] Josephus introduces himself in Greek as Iōsēpos (Ιώσηπος), son of Matthias, an ethnic Jewish priest. He was the second-born son of Matthias (Mattiyah or Mattityahu in Hebrew). His older full-blooded brother was also called Matthias.[12] Their mother was an aristocratic woman who descended from the royal and formerly ruling Hasmonean dynasty.[13] Josephus's paternal grandparents were Josephus and his wife—an unnamed Hebrew noblewoman, distant relatives of each other and direct descendants of Simon Psellus.[14] Josephus's family was wealthy. He descended through his father from the priestly order of the Jehoiarib, which was the first of the 24 orders of priests in the Temple in Jerusalem.[15] Josephus was a descendant of the High Priest of Israel Jonathan Apphus.[15] He was raised in Jerusalem and educated alongside his brother.[16]

In his mid twenties, he traveled to negotiate with Emperor Nero for the release of some Jewish priests.[17] Upon his return to Jerusalem, at the outbreak of the First Jewish–Roman War, Josephus was appointed the military governor of Galilee.[18] His arrival in Galilee, however, was fraught with internal division: the inhabitants of Sepphoris and Tiberias opting to maintain peace with the Romans; the people of Sepphoris enlisting the help of the Roman army to protect their city,[19] whilst the people of Tiberias appealing to King Agrippa's forces to protect them from the insurgents.[20] Josephus also contended with John of Gischala who had also set his sight over the control of Galilee. Like Josephus, John had amassed to himself a large band of supporters from Gischala (Gush Halab) and Gabara,[a] including the support of the Sanhedrin in Jerusalem.[24] Meanwhile, Josephus fortified several towns and villages in Lower Galilee, among which were Tiberias, Bersabe, Selamin, Japha, and Tarichaea, in anticipation of a Roman onslaught.[25] In Upper Galilee, he fortified the towns of Jamnith, Seph, Mero, and Achabare, among other places.[25] Josephus, with the Galileans under his command, managed to bring both Sepphoris and Tiberias into subjection,[19] but was eventually forced to relinquish his hold on Sepphoris by the arrival of Roman forces under Placidus the tribune and later by Vespasian himself. Josephus first engaged the Roman army at a village called Garis, where he launched an attack against Sepphoris a second time, before being repulsed.[26] At length, he resisted the Roman army in its siege of Yodfat (Jotapata) until it fell to the Roman army in the lunar month of Tammuz, in the thirteenth year of Nero's reign.

After the Jewish garrison of Yodfat fell under siege, the Romans invaded, killing thousands; the survivors committed suicide. According to Josephus, he was trapped in a cave with 40 of his companions in July 67 CE. The Romans (commanded by Flavius Vespasian and his son Titus, both subsequently Roman emperors) asked the group to surrender, but they refused. Josephus suggested a method of collective suicide;[27] they drew lots and killed each other, one by one, counting to every third person. Two men were left [b] who surrendered to the Roman forces and became prisoners. In 69 CE, Josephus was released.[29] According to his account, he acted as a negotiator with the defenders during the Siege of Jerusalem in 70 CE, during which time his parents were held as hostages by Simon bar Giora.[30]

While being confined at Yodfat (Jotapata), Josephus claimed to have experienced a divine revelation that later led to his speech predicting Vespasian would become emperor. After the prediction came true, he was released by Vespasian, who considered his gift of prophecy to be divine. Josephus wrote that his revelation had taught him three things: that God, the creator of the Jewish people, had decided to "punish" them; that "fortune" had been given to the Romans; and that God had chosen him "to announce the things that are to come".[31][32][33] To many Jews, such claims were simply self-serving.[34]

In 71 CE, he went to Rome in the entourage of Titus, becoming a Roman citizen and client of the ruling Flavian dynasty (hence he is often referred to as Flavius Josephus). In addition to Roman citizenship, he was granted accommodation in conquered Judaea and a pension. While in Rome and under Flavian patronage, Josephus wrote all of his known works. Although he uses "Josephus", he appears to have taken the Roman praenomen Titus and nomen Flavius from his patrons.[35]

Vespasian arranged for Josephus to marry a captured Jewish woman, whom he later divorced. About 71 CE, Josephus married an Alexandrian Jewish woman as his third wife. They had three sons, of whom only Flavius Hyrcanus survived childhood. Josephus later divorced his third wife. Around 75 CE, he married his fourth wife, a Greek Jewish woman from Crete, who was a member of a distinguished family. They had a happy married life and two sons, Flavius Justus and Flavius Simonides Agrippa.

Josephus's life story remains ambiguous. He was described by Harris in 1985 as a law-observant Jew who believed in the compatibility of Judaism and Graeco-Roman thought, commonly referred to as Hellenistic Judaism.[9] Before the 19th century, the scholar Nitsa Ben-Ari notes that his work was banned as those of a traitor, whose work was not to be studied or translated into Hebrew.[36] His critics were never satisfied as to why he failed to commit suicide in Galilee, and after his capture, accepted the patronage of Romans.

The historian E. Mary Smallwood writes critically of Josephus:

[Josephus] was conceited, not only about his own learning, but also about the opinions held of him as commander both by the Galileans and by the Romans; he was guilty of shocking duplicity at Jotapata, saving himself by sacrifice of his companions; he was too naive to see how he stood condemned out of his own mouth for his conduct, and yet no words were too harsh when he was blackening his opponents; and after landing, however involuntarily, in the Roman camp, he turned his captivity to his own advantage, and benefited for the rest of his days from his change of side.[37]

Author Joseph Raymond calls Josephus "the Jewish Benedict Arnold" for betraying his own troops at Jotapata.[38]

Scholarship and impact on history

A 1st-century Roman bust thought by Robert Eisler to be of Josephus. Now conserved in the Ny Carlsberg Glyptotek, Copenhagen, Denmark[39] The works of Josephus provide crucial information about the First Jewish-Roman War and also represent important literary source material for understanding the context of the Dead Sea Scrolls and late Temple Judaism.

Josephan scholarship in the 19th and early 20th centuries took an interest in Josephus's relationship to the sect of the Pharisees.[citation needed] It consistently portrayed him as a member of the sect and as a traitor to the Jewish nation—a view which became known as the classical concept of Josephus.[40] In the mid-20th century a new generation of scholars[who?] challenged this view and formulated the modern concept of Josephus. They consider him a Pharisee but restore his reputation in part as patriot and a historian of some standing. In his 1991 book, Steve Mason argued that Josephus was not a Pharisee but an orthodox Aristocrat-Priest who became associated with the philosophical school of the Pharisees as a matter of deference, and not by willing association.[41]

Impact on history and archaeology The works of Josephus include useful material for historians about individuals, groups, customs, and geographical places. Josephus mentions that in his day there were 240 towns and villages scattered across Upper and Lower Galilee,[42] some of which he names. A few of the Jewish customs named by him include the practice of hanging a curtain of fine-linen at the entrance to one's house,[43] and the Jewish custom to partake of a Sabbath-day's meal around the sixth-hour of the day (at noon).[44] He notes also that it was permissible for Jewish men to marry many wives (polygamy).[45] His writings provide a significant, extra-Biblical account of the post-Exilic period of the Maccabees, the Hasmonean dynasty, and the rise of Herod the Great. He describes the Sadducees, Jewish High Priests of the time, Pharisees and Essenes, the Herodian Temple, Quirinius' census and the Zealots, and such figures as Pontius Pilate, Herod the Great, Agrippa I and Agrippa II, John the Baptist, James the brother of Jesus, and Jesus (found only in the Slavonic version of the Jewish War).[46] Josephus represents an important source for studies of immediate post-Temple Judaism and the context of early Christianity.

A careful reading of Josephus's writings and years of excavation allowed Ehud Netzer, an archaeologist from Hebrew University, to discover what he considered to be the location of Herod's Tomb, after searching for 35 years.[47] It was above aqueducts and pools, at a flattened desert site, halfway up the hill to the Herodium, 12 km south of Jerusalem—as described in Josephus's writings.[48] In October 2013, archaeologists Joseph Patrich and Benjamin Arubas challenged the identification of the tomb as that of Herod.[49] According to Patrich and Arubas, the tomb is too modest to be Herod's and has several unlikely features.[49] Roi Porat, who replaced Netzer as excavation leader after the latter's death, stood by the identification.[49]

Josephus's writings provide the first-known source for many stories considered as Biblical history, despite not being found in the Bible or related material. These include Ishmael as the founder of the Arabs,[50] the connection of "Semites", "Hamites" and "Japhetites" to the classical nations of the world, and the story of the Siege of Masada.[51]

Manuscripts, textual criticism, and editions For many years, the works of Josephus were largely known in Europe only in an imperfect Latin translation from the original Greek. Only in 1544 did a version of the standard Greek text become available in French, edited by the Dutch humanist Arnoldus Arlenius. The first English translation, by Thomas Lodge, appeared in 1602, with subsequent editions appearing throughout the 17th century. The 1544 Greek edition formed the basis of the 1732 English translation by William Whiston, which achieved enormous popularity in the English-speaking world. It was often the book—after the Bible—that Christians most frequently owned. A cross-reference apparatus for Whiston's version of Josephus and the biblical canon also exists.[52][53] Whiston claimed that certain works by Josephus had a similar style to the Epistles of St Paul.[54]

Later editions of the Greek text include that of Benedikt Niese, who made a detailed examination of all the available manuscripts, mainly from France and Spain. Henry St. John Thackeray used Niese's version for the Loeb Classical Library edition widely used today.

The standard editio maior of the various Greek manuscripts is that of Benedictus Niese, published 1885–95. The text of Antiquities is damaged in some places. In the Life, Niese follows mainly manuscript P, but refers also to AMW and R. Henry St. John Thackeray for the Loeb Classical Library has a Greek text also mainly dependent on P.[citation needed] André Pelletier edited a new Greek text for his translation of Life. The ongoing Münsteraner Josephus-Ausgabe of Münster University will provide a new critical apparatus. There also exist late Old Slavonic translations of the Greek, but these contain a large number of Christian interpolations.[55]

Josephus's audience Scholars debate about Josephus's intended audience. For example, Antiquities of the Jews could be written for Jews—"a few scholars from Laqueur onward have suggested that Josephus must have written primarily for fellow-Jews (if also secondarily for Gentiles). The most common motive suggested is repentance: in later life he felt so badly about the traitorous War that he needed to demonstrate … his loyalty to Jewish history, law and culture."[56] However, Josephus's "countless incidental remarks explaining basic Judean language, customs and laws … assume a Gentile audience. He does not expect his first hearers to know anything about the laws or Judean origins."[57] The issue of who would read this multi-volume work is unresolved. Other possible motives for writing Antiquities could be to dispel the misrepresentation of Jewish origins[58] or as an apologetic to Greek cities of the Diaspora in order to protect Jews and to Roman authorities to garner their support for the Jews facing persecution.[59] Neither motive explains why the proposed Gentile audience would read this large body of material.

Historiography and Josephus

Josephus in the Nuremberg Chronicle In the Preface to Jewish Wars, Josephus criticizes historians who misrepresent the events of the Jewish–Roman War, writing that "they have a mind to demonstrate the greatness of the Romans, while they still diminish and lessen the actions of the Jews."[60] Josephus states that his intention is to correct this method but that he "will not go to the other extreme … [and] will prosecute the actions of both parties with accuracy."[61] Josephus suggests his method will not be wholly objective by saying he will be unable to contain his lamentations in transcribing these events; to illustrate this will have little effect on his historiography, Josephus suggests, "But if any one be inflexible in his censures of me, let him attribute the facts themselves to the historical part, and the lamentations to the writer himself only."[61]

His preface to Antiquities offers his opinion early on, saying, "Upon the whole, a man that will peruse this history, may principally learn from it, that all events succeed well, even to an incredible degree, and the reward of felicity is proposed by God."[62] After inserting this attitude, Josephus contradicts himself: "I shall accurately describe what is contained in our records, in the order of time that belongs to them … without adding any thing to what is therein contained, or taking away any thing therefrom."[62] He notes the difference between history and philosophy by saying, "[T]hose that read my book may wonder how it comes to pass, that my discourse, which promises an account of laws and historical facts, contains so much of philosophy."[63]

In both works, Josephus emphasizes that accuracy is crucial to historiography. Louis H. Feldman notes that in Wars, Josephus commits himself to critical historiography, but in Antiquities, Josephus shifts to rhetorical historiography, which was the norm of his time.[64] Feldman notes further that it is significant that Josephus called his later work "Antiquities" (literally, archaeology) rather than history; in the Hellenistic period, archaeology meant either "history from the origins or archaic history."[65] Thus, his title implies a Jewish peoples' history from their origins until the time he wrote. This distinction is significant to Feldman, because "in ancient times, historians were expected to write in chronological order," while "antiquarians wrote in a systematic order, proceeding topically and logically" and included all relevant material for their subject.[65] Antiquarians moved beyond political history to include institutions and religious and private life.[66] Josephus does offer this wider perspective in Antiquities.

To compare his historiography with another ancient historian, consider Dionysius of Halicarnassus. Feldman lists these similarities: "Dionysius in praising Rome and Josephus in praising Jews adopt same pattern; both often moralize and psychologize and stress piety and role of divine providence; and the parallels between … Dionysius's account of deaths of Aeneas and Romulus and Josephus's description of the death of Moses are striking."[66]

Works The works of Josephus are major sources of our understanding of Jewish life and history during the first century.[67]

The works of Josephus translated by Thomas Lodge (1602). (c. 75) War of the Jews, The Jewish War, Jewish Wars, or History of the Jewish War (commonly abbreviated JW, BJ or War) (c. 94) Antiquities of the Jews, Jewish Antiquities, or Antiquities of the Jews/Jewish Archeology (frequently abbreviated AJ, AotJ or Ant. or Antiq.) (c. 97) Flavius Josephus Against Apion, Against Apion, Contra Apionem, or Against the Greeks, on the antiquity of the Jewish people (usually abbreviated CA) (c. 99) The Life of Flavius Josephus, or Autobiography of Flavius Josephus (abbreviated Life or Vita) The Jewish War Main article: The Jewish War His first work in Rome was an account of the Jewish War, addressed to certain "upper barbarians"—usually thought to be the Jewish community in Mesopotamia—in his "paternal tongue" (War I.3), arguably the Western Aramaic language. In 78 CE he finished a seven-volume account in Greek known as the Jewish War (Latin Bellum Judaicum or De Bello Judaico). It starts with the period of the Maccabees and concludes with accounts of the fall of Jerusalem, and the subsequent fall of the fortresses of Herodion, Macharont and Masada and the Roman victory celebrations in Rome, the mopping-up operations, Roman military operations elsewhere in the empire and the uprising in Cyrene. Together with the account in his Life of some of the same events, it also provides the reader with an overview of Josephus's own part in the events since his return to Jerusalem from a brief visit to Rome in the early 60s (Life 13–17).

In the wake of the suppression of the Jewish revolt, Josephus would have witnessed the marches of Titus's triumphant legions leading their Jewish captives, and carrying treasures from the despoiled Temple in Jerusalem. It was against this background that Josephus wrote his War, claiming to be countering anti-Judean accounts. He disputes the claim[citation needed] that the Jews served a defeated God and were naturally hostile to Roman civilization. Rather, he blames the Jewish War on what he calls "unrepresentative and over-zealous fanatics" among the Jews, who led the masses away from their traditional aristocratic leaders (like himself), with disastrous results. Josephus also blames some of the Roman governors of Judea, representing them as corrupt and incompetent administrators. According to Josephus, the traditional Jew was, should be, and can be a loyal and peace-loving citizen. Jews can, and historically have, accepted Rome's hegemony precisely because their faith declares that God himself gives empires their power.[68]

Jewish Antiquities Main article: Antiquities of the Jews The next work by Josephus is his twenty-one volume Antiquities of the Jews, completed during the last year of the reign of the Emperor Flavius Domitian, around 93 or 94 CE. In expounding Jewish history, law and custom, he is entering into many philosophical debates current in Rome at that time. Again he offers an apologia for the antiquity and universal significance of the Jewish people. Josephus claims to be writing this history because he "saw that others perverted the truth of those actions in their writings,"[69] those writings being the history of the Jews. In terms of some of his sources for the project, Josephus says that he drew from and "interpreted out of the Hebrew Scriptures"[70] and that he was an eyewitness to the wars between the Jews and the Romans,[69] which were earlier recounted in Jewish Wars.

He outlines Jewish history beginning with the creation, as passed down through Jewish historical tradition. Abraham taught science to the Egyptians, who, in turn, taught the Greeks.[71] Moses set up a senatorial priestly aristocracy, which, like that of Rome, resisted monarchy. The great figures of the Tanakh are presented as ideal philosopher-leaders. He includes an autobiographical appendix defending his conduct at the end of the war when he cooperated with the Roman forces.

Louis H. Feldman outlines the difference between calling this work Antiquities of the Jews instead of History of the Jews. Although Josephus says that he describes the events contained in Antiquities "in the order of time that belongs to them,"[62] Feldman argues that Josephus "aimed to organize [his] material systematically rather than chronologically" and had a scope that "ranged far beyond mere political history to political institutions, religious and private life."[66]

Against Apion Main article: Against Apion Josephus's Against Apion is a two-volume defence of Judaism as classical religion and philosophy, stressing its antiquity, as opposed to what Josephus claimed was the relatively more recent tradition of the Greeks. Some anti-Judaic allegations ascribed by Josephus to the Greek writer Apion and myths accredited to Manetho are also addressed.

Spurious works (date unknown) Josephus's Discourse to the Greeks concerning Hades (spurious; adaptation of "Against Plato, on the Cause of the Universe" by Hippolytus of Rome) See also Josephus on Jesus Josephus problem – a mathematical problem named after Josephus Josippon Pseudo-Philo Notes and references
Explanatory notes

A large village in Galilee during the 1st century CE, located to the north of Nazareth. In antiquity, the town was called "Garaba", but in Josephus' historical works of antiquity, the town is mentioned by its Greek corruption, "Gabara".[21][22][23]
This method as a mathematical problem is referred to as the Josephus problem, or Roman roulette.[28]

https://en.wikipedia.org/wiki/Josephus

יוסף בן מתתיהו

Titus Flavius Iosephus יוסף בן מתתיהו ביצירה שהופיעה בשנת 1854, בספר בו תרגום של ויליאם ויסטון לדבריו של בן מתתיהו
ציור רומנטי של יוסף בן מתתיהו, שהופיע במהדורה משנת 1817 של תרגום מאת ויליאם ויסטון (אנ') לחיבוריו לידה 37 או 38 ירושלים, פרובינקיה יודיאה פטירה בערך 100 רומא, רומא העתיקה שם לידה יוסף בן מתתיהו הכהן עיסוק מצביא, פוליטיקאי, היסטוריון צאצאים Flavius Hyrcanus, Flavius Simonides Agrippa, Flavius Justus עריכת הנתון בוויקינתונים לאום יהודי שפות היצירה ארמית, יוונית סוגה היסטוריה, אפולוגטיקה יהודית, אוטוביוגרפיה. נושאי כתיבה היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה של המרד הגדול. יצירות בולטות ארבעת חיבוריו: מלחמת היהודים קדמוניות היהודים נגד אפיון

יוסף בן מתתיהו (ביוונית: Ιώσηπος, יוספוס[1]%29 או בשמו הרומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס[2] (בלטינית: Titus Flavius Iosephus,[3] מוכר גם בצורה המשובשת שהשתרשה: יוספוס פלאוויוס)[4] (37 או 38 לספירה,[5] - 100 לספירה לערך) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס".

ארבעת ספריו שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב הערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית, דבר שהשפיע גם על השתמרות שאר חיבוריו עד לימינו. בניגוד לכנסייה, המסורת הרבנית לא הכלילה בתוכה את כתביו ועניין יהודי מחודש בהם התעורר רק במאה ה-19.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 1.1 משפחתו, ילדותו ונעוריו 1.1.1 שליחות לרומא 1.2 מפקד הגליל במרד הגדול 1.2.1 הניסיונות להעבירו מהתפקיד 1.2.2 המשלחת מירושלים בגליל 1.2.3 יוסף כובש את טבריה 1.2.4 ציפורי 1.2.5 אספסיאנוס מגיע אל הגליל 1.2.6 המצור על יודפת 1.3 בשבי הרומאים 1.3.1 הנבואה לאספסיאנוס 1.3.2 עם טיטוס במצור על ירושלים 1.3.3 ברומא 1.3.4 נשותיו וילדיו 1.3.4.1 עץ משפחתו של יוסף 2 שאלת בגידתו של יוספוס 2.1 בזמן היותו מפקד הגליל 2.2 יציאתו אל הרומאים ביודפת 2.3 עם טיטוס במצור על ירושלים 3 הפולמוס עם יוסטוס מטבריה 3.1 יוסף על מעשיו של יוסטוס בגליל 3.2 על פרסום הספרים 4 יוספוס כהיסטוריון 5 ספריו 5.1 ספריו בראייה היסטורית 6 הפרוטומה המזוהה עם יוספוס 7 מהדורות של חיבוריו 7.1 מהדורות ברשת 8 ראו גם 9 לקריאה נוספת 9.1 מאמרים 9.2 ספרות יפה 10 קישורים חיצוניים 11 הערות שוליים

קורות חייו משפחתו, ילדותו ונעוריו קורות חייו ידועים לנו רק על סמך חיבוריו, ובייחוד מספרו האוטוביוגרפי המכונה לימים: "חיי יוסף". על פי דבריו הוא נולד בירושלים למשפחת כהנים מיוחסת למשמרת הראשונה מבין הכ"ד משמרות כהונה,[6] ואף מצד אמו הוא היה נצר למשפחת החשמונאים, דור שביעי ליונתן הוופסי.[7]

יוסף מספר על עצמו שחונך ביחד עם אחיו, מתתיהו, וטוען כי בהיותו ילד היה נחשב לתלמיד מצטיין, בזכרונו ובשכלו.[8] ככל הנראה למד בצעירותו יוונית בסיסית, כמו ילדים אחרים שהשתייכו למעמדו החברתי.[9]

לדבריו, בגיל 16 החליט לבחון את שלוש הכתות שהיו ביהדות באותה העת: הצדוקים, הפרושים והאיסיים. לאחר מכן שהה כ-3 שנים במדבר כתלמידו של אדם בשם 'בנוס' שהיה לבוש קליפת עצים, ניזון מצמחי בר בלבד והיה נוהג לטבול פעמים רבות במים קרים "לשם פרישות וטהרה". בגיל 19 חזר לירושלים, בחר להצטרף לפרושים והחל לעסוק בעניינים ציבוריים.[8] אלא שהנתונים בדבריו אלו מעלים בעיה כרונולוגית, מאחר שלא ברור מתי הספיק להתנסות בכל אחת משלוש הכתות.[10]

שליחות לרומא בגיל 26 נסע לרומא, כדי ללמד זכות על כמה כהנים ממקורביו, שאנטוניוס פליקס - נציב יהודה, שלח אותם לקיסר רומי שידון אותם לענישה. בדרכו לרומא, בעודו בים האדריאטי, טבעה ספינתו, אולם הוא הצליח להימלט מטביעה ולעלות על ספינה קירנאית. ברומא פגש שחקן ממוצא יהודי בשם אליטורוס, אשר בקשריו סייע בעדו לפגוש את פופאה סבינה (אנ'), אשת הקיסר נירון, שעזרה לו לשחרר את הכהנים ואף העניקה לו מתנות.[11] שיגורו לרומא בא ככל הנראה בזכות ייחוסו המשפחתי ככהן וקשריו החברתיים בתוך האריסטוקרטיה השלטת שבראשה עמדו משפחות הכהונה הגדולה.[12]

מפקד הגליל במרד הגדול לאחר ששהה כשנתיים ברומא, חזר יוסף ליהודה בתחילת שנת 66, כאשר כבר החלו המהומות בירושלים ונתרבו בה הקריאות למרד בשלטון הרומי.[13] לאחר מפלת קסטיוס גאלוס, הבינו "נכבדי ירושלים" כי המורדים מחזיקים בנשק רב שעלול להיות מופנה גם נגדם. כאשר נודע להם כי חלקים בגליל עדיין לא מרדו ברומאים, נשלח לשם יוסף יחד עם שני אנשים נוספים ממשפחות כהנים, כדי לשכנע את המורדים למסור את נשקם לידי "נכבדי העם", שהחליטו לאסוף נשק ולהתכונן לעימות עם הרומאים, אך לעת עתה לחכות.[14] כשהגיע לגליל, סיפרו לו התושבים על האירועים שקרו בציפורי, טבריה, גוש חלב וגמלא, והוא דיווח על הכל בכתב לסנהדרין בירושלים. בעקבות זאת קיבל פקודה להישאר "ולדאוג לביטחון הגליל".[15]

בסוף שנת 66, כאשר הוקמה ממשלת המרד בתקופת המרד הגדול, הוחלט למנות את יוסף המתון, שהיה אז בן 29, למפקד הגליל, וזאת למרות חוסר ניסיונו בארגון צבאי. כמו שליחותו לרומא שלוש שנים לפני כן, גם מינויו למשרה זו, השנייה בחשיבותה בממשלה הצעירה, מקורו ככל הנראה בייחוסו המשפחתי-חברתי.[12] בן מתתיהו ארגן את החיים בגליל, ביצר ערים וכפרים,[16] הקים לצדו סנהדרין בת 70 זקנים, מינה מנהיגות מקומית בת 7 שופטים בכל עיר, ואסף צבא גדול שמנה מעל מאה אלף לוחמים.[17] יוסף מעיד כי לצורך הכנת הנשק וביצור הערים, החליט קודם כל "להשליט שלום בגליל". לשם כך נאלץ להשתמש בתחבולות שונות כלפי הגורמים השונים שפעלו שם. בין השאר, הוא הזמין אליו את הקשוחים שבמורדים וכשהבין כי לא יוכל לפרוק אותם מנשקם, שכנע את התושבים לקבוע להם "משכורת" תמורת ישיבתם בשקט עד שייקראו לדגל.[18]

כשהלך יוסף לציפורי כדי לברר את מוכנותה למרד, תושביה, שהחליטו להישאר נאמנים לרומא, חששו מהצקותיו ושכרו את יהושע, "ראש השודדים" שעמד בראש 800 איש, שיתקוף אותו כשיגיע אל העיר. יוסף, שהוזהר מראש, אסף אנשים חמושים ומנע מהחיל להיכנס אל תוך העיר והתיר זאת רק ליהושע ומפקדיו. הוא ציווה עליו להתפרק מנשקו והבטיח לסלוח לו ולשחרר אותו אם יהיה נאמן לו. יהושע הסכים ויוסף הזהיר את תושבי ציפורי שאם ימשיכו בדרך זו יעניש אותם.[19]

כאשר שלח המלך אגריפס השני צבא לכבוש את גמלא, שמע אבוטיוס, שר-עשרה,[20] שיוסף נמצא בכפר קרוב למקום בו חנה, ויצא בלילה עם פרשיו וחייליו לתקוף את יוסף, שהתייצב מולו עם חיל גדול. לאחר שלא הצליח להביא את הקרב אל המישור, בו יש לפרשיו יתרון, עזב אבוטיוס את האזור, אולם יוסף המשיך בעקבותיו ועמו אלפיים חמושים, עד בית שערים, שם החרים מאסמיה של ברניקי את התבואה שאספה מכפרי הסביבה ושלח אותה לגליל. לאחר שאבוטיוס חשש להתמודד עם חילו של יוסף, פנה יוסף לטפל בניאופוליטנוס, שלישו של קסטיוס גאלוס, שהופקד לשמור על בית שאן והיה שודד את מחוז טבריה.[21]

הניסיונות להעבירו מהתפקיד על רקע מתינותו ופשרנותו הוא נתקל באויבים ובעימותים. יריבו הגדול בגליל היה יוחנן מגוש חלב, יצואן שמן עשיר שאף בנה את חומות גוש חלב מכספו.[22] יריבות זו נבעה מרקע אידאולוגי ואישי כאחד.[23] בפגישתם הראשונה, בגוש חלב, ביקש יוחנן מיוסף רשות להחרים את התבואות שנשמרו בכפרי הגליל העליון כמס-התבואה לקיסר, ולהשתמש בכסף תמורתן לבניית חומה לעירו. יוסף לא הסכים, אך היה בדעת מיעוט, כאשר שני השליחים האחרים שהגיעו אתו מירושלים הסכימו להעניק לו את הרישיון. מאוחר יותר ביקש יוחנן רישיון למכירת שמן ליהודי קיסריה פיליפי הסגורים בעיר. יוסף נאלץ להסכים בניגוד לרצונו, מתוך פחד שאם יסרב - יסקול אותו ההמון. לטענת יוסף, בזכות רישיון זה "צבר יוחנן הון עצום".[24]

כמה צעירים, מהצופים שהציב יוסף בעמק יזרעאל, ארבו לשיירה של תלמי, מנהל המשק של אגריפס וברניקי, שדדו אותה והביאו אליו את השלל במגדל. יוסף התכוון להשיב את הרכוש לבעליו וסירב לתת להם חלק מהשלל. בתגובה, הלכו הצעירים הזועמים בלילה לכפרים באזור טבריה והודיעו לתושביהם שיוסף הוא בוגד. לפנות בוקר הגיעו אלפי אנשים חמושים להיפודרום במגדל ודרשו "להוריד את יוסף ממשרתו". כמה אנשים חמושים הגיעו לביתו של יוסף, שננטש על ידי שומריו, בכוונה להרוג אותו. שומר הראש היחיד שנשאר העיר אותו משנתו. יוסף חמק מביתו והגיע אל ההיפודרום כדי לדבר אל ההמון וטען כי שמר את השלל לצורך בניית החומה של מגדל והבטיח לבצר גם את טבריה. הקהל האמין לדבריו והתפזר לביתו.[25]

מאוחר יותר, ירד יוחנן לרחוץ בחמי טבריה לאחר שקיבל את רשותו של יוסף. כשהגיע לעיר, הסית את אנשיה, ובראשם יוסטוס איש טבריה ואביו פיסטוס, למרוד ביוסף ולהתחבר אליו. ליוסף נודע על כך בכפר קנה בו התגורר, ויחד עם 200 איש יצא בלילה לטבריה. הוא התקבל על ידי התושבים ובהם גם יוחנן ולכן שחרר את שומרי ראשו מלבד אחד מהם. באצטדיון של העיר הזהיר את התושבים מפני בגידה במושל החוקי של הגליל. כששמע יוחנן שיוסף נותר כמעט ללא שמירה, פקד על אנשיו להרוג אותו. יוסף הצליח לברוח עם שומר ראשו ואחד התושבים הבריח אותו אל הכנרת, שם קפץ לסירה והגיע לעיר מגדל. כאשר הגיע למגדל, זעמו התושבים על התמרדותם של תושבי טבריה. הם פרסמו את הדבר בקרב תושבי הגליל ודרשו להסתער על טבריה, אולם יוסף הרגיע את זעמם וטען בפניהם כי "הרומאים רק מצפים לזה שתשמידו איש את אחיו במלחמת אחים". לאחר שחזר יוחנן לגוש חלב, שלח מכתב אל יוסף ובו נשבע כי המקרה קרה בניגוד לרצונו.[26]

תושבי טבריה החליטו לפעול בשני ערוצים במקביל. הם דרשו מיוסף להתחיל בבניית החומה שהבטיח להם, אך גם כתבו לאגריפס שהחליטו לעבור לצדו וביקשו ממנו שישלח צבא להגן עליהם. כעבור 3 ימים מתחילת בניית החומה, נראו כמה פרשים רומיים בקרבת העיר, מה שעורר בקרב התושבים את התקוה שצבאו של אגריפס הגיע ואלה החלו בקריאות תמיכה במלך וקללות נגד יוסף. אחד התושבים הגיע למגדל והודיע ליוסף על החלטת תושבי טבריה להפר את בריתם איתו. יוסף החליט להשיב את מרותו עליהם מיד, אך מכיוון שהיה זה ערב שבת, שחרר קודם לכן את חייליו ונותר עם 7 מלווים חמושים בלבד. במקום עימות חזיתי, בחר שוב להשתמש בתחבולה. הוא ציווה על הגברים במגדל להוריד סירות לים ולשוט כל אחד עם מלח אחד לטבריה.

אנשי טבריה, שנוכחו לדעת שצבא אגריפס לא הגיע, אך לעומת זאת הגיעו מן הים 230 סירות, חשבו כי הן מלאות חיילים ונכנעו מיד וביקשו מיוסף שיחוס על עירם. יוסף נזף בהם על כך שהם "מכלים את כוחם במלחמות אחים", אף על פי שהחליטו על מלחמה ברומאים, ומלחמות אלו הן "לשמחת נפש שונאיהם". הוא דרש וקיבל את "עשרת ראשי העיר" ומיד אחריהם את כל חברי המועצה ורבים מ"נכבדי העם" ושלח אותם בסירות למגדל כבני-ערובה. התושבים, שראו את נכבדיהם נלקחים למאסר, ביקשו מיוסף שיעניש את מעורר המרד, יהודי "צעיר עז לב ואמיץ" בשם קליטוס. בהוראת יוסף נאלץ הצעיר לקצץ בעצמו בחרבו את ידו השמאלית והמרד הגיע לסיומו. כשחזר למגדל, הוציא יוסף את ראשי טבריה מהמאסר, ובהם גם יוסטוס ואביו, והזמין אותם לסעודה, במהלכה אמר להם כי הוא מכיר את עוצמת כוחו של הצבא הרומי אך נמנע מלדבר על כך בפני המורדים, והוא מייעץ גם להם לעשות כך לגבי המרד ברומא - "לחכות לשעת הכושר". הוא הוסיף כי אל להם לכעוס שהוא נתמנה למפקד כי יהיה זה "קשה למצוא אדם נוח להם כמוני".[27]

יוחנן שלח שליחים לירושלים, את שמעון אחיו ואת יונתן בן סיסנה בלווית כמאה אנשים חמושים, לבקש משמעון בן גמליאל שישכנע את חבריו בממשלת המרד להעביר את יוסף מתפקידו בגליל, ולטענת יוסף, ביקש ממנו לקבל בעצמו את התפקיד ואף הזהיר כי אם לא ייעצר בזמן, יבוא יוסף לירושלים להיות בה "מושל עריץ". שמעון בן גמליאל היה חברו של יוחנן, אך יוסף מתוודה גם כי איתו, עם יוסף, "לא היה לבו שלם". שמעון שכנע את הכהנים הגדולים לשעבר חנן בן חנן ויהושע בן גמלא ואישים נוספים להעביר את יוסף מתפקידו ולהרחיק אותו מהגליל והאיץ בחנן וחבריו למהר לעשות זאת, לפני שהעניין ייוודע ליוסף, שעלול להגיע עם צבאו ולהשתלט על ירושלים. לטענת יוסף, חנן חשב כי הדבר אינו פשוט, מאחר שיש ליוסף תמיכה בקרב "רבים מן הכהנים הגדולים ומראשי העם" ומלבד זאת "אין זה מעשה הוגן להאשים איש באין הוכחות נגדו". בסופו של דבר החליטו חנן ואנשיו לגרש את יוסף מהגליל ושלחו 4 שליחים לגליל, ובראשם פרושי בשם יונתן, להודיע על פיטוריו של יוסף. השליחים יצאו בלווית מאות חמושים, והפקודה שניתנה להם הייתה להביא את יוסף חי לירושלים, ואם יתנגד - להורגו. במקביל נשלח מכתב ליוחנן שיתכונן להלחם בו ומכתבים לציפורי, גברה (נ"א גמלא) וטבריה, שישלחו ליוחנן עזרה.

יוסף מספר כי הדברים הללו נודעו לו ממכתב שקיבל מאביו בירושלים, שקיבל את המידע הפנימי מיהושע בן גמלא, שהיה ידידו של יוסף. יוסף מספר כי נעצב מאד על יחסם של בני עירו הירושלמים אליו והצטער מאד בשל בקשותיו של אביו במכתבו לבוא אליו לירושלים, כדי שיוכל לראותו לפני מותו. הוא החליט שכעבור 3 ימים יעזוב את הגליל ויחזור לירושלים ועדכן את ידידיו בגליל על החלטתו. לדבריו, ידידיו הפצירו בו שלא יעזוב אותם אך הוא בחר להתעלם מבקשותיהם כי חשש לחייו. מתוך פחדם מפני אנארכיה ושלטונם של "השודדים", הפיצו ידידיו את השמועה על עזיבתו הצפויה, שהביאה תושבים רבים מהגליל להגיע לשיחין, המקום בו חנה יוסף באותו הזמן,[28] כדי לבקשו להישאר. יוסף מסביר באופן מפוכח את המניע לבואם: "לא מרוב אהבתם אלי כי אם מחרדתם לנפשותיהם". באותו הלילה שינה את דעתו. בעקבות חלום שחלם לדבריו, ובו נאמר לו "מנע את נפשך מעצב וגרש ממך כל פחד... כי עליך עוד להלחם ברומאים", נעתר לבקשת תושבי הגליל והחליט להשאר. הוא אסף אלפי אנשים חמושים, בנוסף לאלפי החיילים והפרשים שאיתו ויצא לכבול ליד עכו, שם נערך לקרב נגד פלקידוס, שנשלח על ידי קסטיוס גאלוס לשרוף את הכפרים הקרובים לעכו וכבר שפך סוללה לפני העיר. אולם מלבד "קרבות זעירים", עימות רציני לא התרחש.[29]

המשלחת מירושלים בגליל המשלחת מירושלים הגיעה לגליל ויוסף מספר על המלחמה הפסיכולוגית שהתנהלה בינו ובינה. יונתן שלח מכתב אל יוסף ובו ביקש ממנו להגיע בלווית אנשים מעטים בלבד אל הכפר כסלות בו חנתה המשלחת, כביכול כדי לדון בדרך הטיפול בהטלת מרות על יוחנן. יוסף השיב במכתב למשלחת כי ישמח למסור להם את הפיקוח על הגליל ולחזור לירושלים, אולם לא יוכל להגיע אליהם כי הוא עסוק במערכה נגד פלקידוס, שמתכנן לעלות על הגליל, ולכן הוא מזמין את המשלחת אליו. את המכתב שלח עם 30 "מנכבדי הגליל" שנצטוו לברך את צירי המשלחת אך נאסר עליהם לדבר איתם מעבר לכך ולכל אחד מהם הצמיד חייל שישגיח על כך. המשלחת שלחה מכתב שני ובו פקדה על יוסף להגיע בתוך יומיים אל הכפר גברות (גברה) ללא אנשי צבא. בינתיים, עברה המשלחת בין כמה כפרים בגליל ולטענת יוסף, בכל אחד מהם התקבלה על ידי התושבים בקריאות תמיכה בו ועוינות כלפיה. כאשר הגיעה לגברה נפגשה המשלחת עם יוחנן וחייליו. יוסף לקח איתו את חייליו והגיע ליודפת ומשם כתב למשלחת תשובה, כי הוא מוכן לפגוש אותה בכל מקום בגליל, מלבד גוש חלב, עירו של יוחנן וגברה, הכפר שכרת איתו ברית. המשלחת לא השיבה, אלא כנסה אספה אליה הוזמן גם יוחנן, כדי להחליט מה לעשות.

יוסף טוען כי אחד המשתתפים באספה מיהר להודיע לו את תוכנה: על פי הצעת יוחנן, החליטה המשלחת לשלוח מכתבים לכל הערים והכפרים בגליל וגם לירושלים, הקוראים למלחמה ביוסף "כבאויב העם" ויטילו פחד על תומכיו ויגרמו להם לנטוש אותו. יוסף ציווה להציב משמר של מאות חיילים על הדרכים המובילות מגברה אל הגליל ואל ירושלים ולאסור את כל העוברים והשבים שיש בידם מכתבים. במקביל, אסף צבא וחנה מול גברה. המשלחת התבצרה בבניין גבוה בכפר וחיכתה לכניסתו של יוסף פנימה. כאשר נכנס יוסף לכפר, נכנס למלון מול הבית בו התבצרו ועשה עצמו ישן. המשלחת המתבצרת ניצלה את ההזדמנות ויצאה לשכנע את אנשיו של יוסף כי יש להם "מפקד רע". הגליליים הביעו תמיכה במפקדם ויוסף יצא להתעמת עם המשלחת. הוא ציווה על חבריה להישאר במקומם בזמן שהוא מוכיח אותה ומראה וקורא את מכתביה לקהל האוהד. ההמון הזועם התנפל על חברי המשלחת, אך יוסף בלם אותו ושחרר את המותקפים, אז הוציאו האנשים את זעמם על הבית בו התבצרה המשלחת. כדי שלא יואשם "כמעורר למלחמת אחים", ציווה יוסף על ההמון ללכת אחריו לכפר סיכני, שם הרגיע את האנשים ופקד על מאה אנשים זקנים ללכת לירושלים, להתלונן על חברי המשלחת "מחרחרי הריב" ולבקש מהשלטון שיורה לו להישאר בגליל ויורה למשלחת לשוב לירושלים.

כעבור 3 ימים שלח יוסף בסודיות את המשלחת שלו בלווית 500 נושאי נשק וביקש מ"ידידיו" בשומרון, שהייתה כבר בידי הרומאים, שידאגו לשלומם בדרכם. את מקום מושבו העביר אז לכפר יפיע. המשלחת מירושלים לא עזבה את הגליל ובהזמנת ראש העיר, נסעו חבריה לטבריה וניסו לשכנע את יריביו של יוסף למרוד בו. המפקח שהשאיר יוסף בטבריה הודיע לו על כך במכתב ויוסף הגיע אל העיר. חברי המשלחת מירושלים קיבלו אותו בחנופה מתוך פחד וטענו כי הם מעוניינים להישאר בגליל עד שימסרו בידיו את יוחנן, אך ביקשו ממנו לעזוב את העיר כדי לא "לעורר מבוכה" בעיר בערב שבת. יוסף עזב למגדל, אך השאיר בטבריה "מרגלים אחדים שעליהם היה להקשיב ולשמוע את המדובר" עליו ובנוסף להם הציב אנשים "במרחקים קטנים" על הדרך בין טבריה למגדל, שיודיעו לו את מה שמדובר בעיר "במסירת דברים מאחד למשנהו".

למחרת התאספו תושבי טבריה בבית הכנסת הגדול בעיר. יונתן, ראש המשלחת הירושלמית, חשש לדבר בגלוי נגד יוסף ואמר רק כי לטבריה "נחוץ מפקד מעולה". ראש העיר, לעומתו, פנה אל התושבים ואמר שמוטב להם להישמע לראשי המשלחת. דבריו קיבלו את תמיכתו של יוסטוס אך נותרו ללא הסכמת הנאספים והמשלחת דחתה את האספה למחרת. בבוקר חזר יוסף לטבריה והאספה בבית הכנסת כבר בעיצומה. יונתן וחבריו האשימו את יוסף בכך שחי חיי מותרות ולא הקל את סבל המלחמה של העם והראו 4 מכתבים שנכתבו אליהם מתושבים בגבולות הגליל, שמבקשים עזרה כנגד התקפה רומית שעתידה להתרחש כעבור יומיים. התושבים האמינו לתוכן המכתבים והחלו להפציר ביוסף שיצא לעזרתם. בתגובה לכך, הציע יוסף לחלק את הצבא ל-5 חלקים ולשים בראש כל אחד מהם את אחד מראשי המשלחת, מאחר שמהמכתבים משתמע כי הרומאים מתכוונים לתקוף בארבעה מקומות שונים. אחד מראשי המשלחת הציע להמון שלמחרת יכריזו יום תענית, יום שבו אסור גם לחגור נשק. יוסף נאלץ להסכים לכך וראשי המשלחת הודיעו ליוחנן להגיע בבוקר עם חייליו.

למחרת בבוקר, התכונן יוסף להתנפלות. הוא לבש שריון וחגר חרב תחת מעילו והורה לשניים משומרי ראשו לבוא איתו ולהסתיר חרבות קצרות תחת בגדיהם. כאשר הגיע לבית הכנסת, חיכה לו ראש העיר בשעריו והתיר רק לכמה מידידיו להיכנס איתו פנימה. בעוד הם מתכוננים לתפילה, החל ראש העיר להתעמת עם יוסף על ענייני כספי הציבור וראשי המשלחת הצטרפו אליו. העם החל להתקומם כנגד טענות חברי המשלחת ויוסף החליט לנצל זאת והודיע כי אם עשה שימוש שלא כדין בכספי ציבור, ישיב את הסכום מכספו הפרטי. דברים אלה שכנעו את הנוכחים כי חברי המשלחת שונאים את יוסף "שנאת חינם" והחלה מהומה. ראש העיר ניסה לפזר את האנשים לביתם אך הם סירבו לעזוב ואז הגיע שליח והודיע לראש העיר שיוחנן הגיע עם צבאו. ראשי המשלחת "לא יכלו להתאפק" לשמע הידיעה ומיד פנו לתושבי טבריה בהדגישם כי לא מדובר בכספים: "לא בגללם בן מוות הוא יוסף, אפס בגלל שאיפתו לשלטון עריץ ועל תפסו את השלטון בהוליכו שולל בדבריו את המוני הגליל".

בדברים אלה הרימו יד על יוסף כדי להורגו, אך אז שלפו חבריו של יוסף את חרבותיהם ואיימו על התוקפים שיכו בהם אם לא יעזבו אותו. האנשים סביב הרימו אבנים וחפצים כדי לרגום את יונתן ויוסף חולץ מהמקום. כדי לא להיתקל ביוחנן וחייליו, הלך דרך רחוב צר, ברח לכנרת, עלה על סירה והגיע למגדל. כעבור מספר ימים שבו שליחיו של יוסף מירושלים והביאו איתם מכתבים בהם אישרו "יקירי ירושלים" את שלטונו בגליל ופקדו על המשלחת מירושלים לחזור. יוסף מיהר לשלוח את המכתב לראשי המשלחת, שהחליטו בעצת יוחנן ששניים מראשי המשלחת, יונתן וחנניה, יחזרו לירושלים ויאשימו שם את יוסף במעשים לא ישרים ואיום עליהם בהתנפלות.[30]

יוסף כובש את טבריה אנשי טבריה החלו לבצר את החומות והורו לתושבים להצטייד בנשק. בדרכם מטבריה אל הכפר דברת, נעצרו יונתן וחבריו בחצות הלילה על ידי משמרותיו של יוסף. הם פורקו מנשקם והוחזקו כבולים באזיקים. כעבור יומיים שלח יוסף שליחים לאנשי טבריה בהצעה שיפרקו את נשקם, אך נענה בקללות. כדי להימנע ממלחמת אחים, לטענתו, החליט להשתמש בתחבולה כדי להוציא את חברי המשלחת מטבריה. הוא הורה לאלפים מחייליו להסתתר בכפרים מסביב ולהמתין במארב. יוסף עצמו חנה מול העיר ואנשי טבריה יצאו אליו בהמוניהם בקללות. מתוך צחוק, הם העמידו מיטת מת, התייצבו מסביב לה והספידו אותו. יוסף דרש ששני ראשי המשלחת שנותרו בטבריה, יועזר ושמעון, יצאו מהעיר והציע להם לחלוק איתם את השלטון בגליל. רק שמעון, הצעיר, התפתה לצאת. יוסף תפס אותו ופקד על חייליו להסתער על העיר. אנשי טבריה עמדו לנצח, עד שחייליו של יוסף שנשלחו דרך הים, העלו באש את הבית הראשון שתפסו, מה שגרם לאנשי טבריה לחשוב שעירם נכבשה והם נכנעו.

למחרת אסף יוסף את ראשי העיר באצטדיון, דרש מהם את שמות האשמים במרד, ואלה נלקחו כבולים ליודפת. את ארבעת ראשי המשלחת שלח בחזרה לירושלים. אנשי טבריה ביקשו מיוסף שיוחזר להם שלל שנלקח על ידי חייליו. הוא ציווה על אנשיו שאם יש בידיהם ביזה, יביאו אותה אל המגרש, אולם אף אחד לא נענה. כאשר ראה את אחד מחייליו לבוש בבגד יקר מן הרגיל, העניש אותו במלקות והזהיר את האחרים שייענשו באופן חמור יותר אם לא יביאו את מה שבזזו. אז הובאו חפצים רבים וכל אחד מהתושבים קיבל בחזרה את הדברים שזיהה כשלו. לאחר שלקח לידיו את השלטון בטבריה, חקר מי הם האנשים תומכי יוחנן והבטיח להם שאם ינטשו את יוחנן - יסלח להם, אך גם הציב להם אולטימטום: אם לא יפרקו את נשקם - ישרוף את בתיהם ויחרים את רכושם. אלפי אנשים, לטענתו, נענו לקריאה ופרקו את נשקם.[31]

ציפורי תושבי ציפורי שלחו שליחים אל נציב סוריה קסטיוס גאלוס, וביקשו שיבוא ויציב חיל משמר רומאי בעיר. יוסף שמע על כך ומיהר לכבוש אותה. לדבריו, תושבי הגליל שנאו את ציפורי וחייליו החליטו לפרוע בתושביה. הם שדדו ושרפו את הבתים הריקים, לאחר שיושביהם ברחו אל המצודה. יוסף טוען כי ניסה לעצור בעדם וטען כנגדם כי אין לעשות דבר כזה "לאחיהם בני עמם", אך הם התעלמו מדבריו. כדי להפסיק את הפרעות "ולהציל את העיר", ציווה להפיץ שמועה שהרומאים פלשו אליה מצדה השני ונהג בעצמו כאילו הוא מאמין לה. כששמעו זאת הפורעים, עזבו את השלל ונמלטו אחרי מפקדם.[32]

יוסף נכשל בשכנוע תושבי ציפורי לחזור בהם מנטישתם את המרד והם שוב שלחו שליחים אל קסטיוס גאלוס, שהפעם נענה לבקשתם ושלח חיל פרשים ורגלים, שהוכנס בלילה אל תוך העיר. יוסף יצא עם חייליו והסתער על העיר, ולמרות ביצוריה שהוכנו במקור נגד הרומאים, הצליחו חייליו לכבוש חלק גדול ממנה, אך נאלצו לסגת בשל חוסר התמצאות בתוכה. הקרב עם הפרשים הרומיים עבר למישור שמחוץ לה ובסופו נחל צבא יוסף מפלה.[33]

חיל פרשים ורגלים של אגריפס, תחת פיקודו של סולא, מפקד שומרי ראשו של המלך, חסם באזור יוליאס בקרבת נהר הירדן את הדרכים אל סלבקיה וגמלא שבגולן. יוסף יצא אליו ולאחר שהכין לו מארב, ניצח את צבאו של המלך, שחייליו ברחו מהמקום. סוסו של יוסף נפל באזור ביצתי והשליך אותו ארצה. הוא נפצע בכתפו ונלקח לכפר נחום. הוא נשאר שם במשך כל היום, קודח מחום, ובעצת רופאיו הובא למגדל.[34]

אספסיאנוס מגיע אל הגליל כוחות הצבא ששלח אספסינוס לעזרת ציפורי בפיקודו של שר האלף[20] פלקידוס פשטו על הגליל והביאו להימלטותם של הלוחמים היהודים אל ערי המבצר. לכן, החליט פלקידוס לנסות לכבוש את יודפת, אחד מ"משגבי הארץ" אותם ביצר יוסף מבעוד מועד, שהייתה לאחת הערים הבצורות ביותר בגליל.[35][36] לאחר כישלונו של פלקידוס בכיבוש העיר, הגיע אספסיאנוס עם חילו אל הגליל. בהלת תושבי הגליל דבקה גם בלוחמים של יוסף, שחנה אז בעיר גריס, לא רחוק מציפורי. עוד לפני שראו את צבאו של אספסיאנוס בעיניהם, רוב חייליו של יוסף ברחו מהמקום. לטענתו, חשש מאד "לגורל כל המלחמה" ולכן החליט גם הוא לברוח עם החיילים שנשארו איתו, לטבריה.[37]

הגעתו של יוסף לטבריה עוררה חרדה גדולה בקרב התושבים, שהבינו כי מפקד הגליל נואש מתקוותו לנצח במלחמה. הוא כתב מכתב לראשי הממשלה בירושלים, בו תיאר להם את המצב החמור, ודרש לקבל תשובה מהירה אם הם בוחרים להגיע להסכם עם הרומאים, או שאם הם מחליטים להמשיך את המלחמה ישלחו לו תגבורת צבאית רצינית.[38]

המצור על יודפת אספסיאנוס היה להוט להחריב את יודפת, מכיוון שנודע לו שרוב המורדים נמלטו אליה. ניצחון רומאי על יודפת הבצורה היה יכול לגרום לרפיון ידיים אצל כל המורדים בגליל ואולי אף לדכא את המרד כולו. על כן, הרומאים השקיעו מאמץ רב בכיבוש העיר. לאחר 4 ימים של הכנות למצור, הגיע יוסף ביום החמישי (כ"א באייר) אל יודפת מטבריה ופיקד עליה בזמן המצור. בארבעת הימים הראשונים למצור, תקפו הרומאים את החומות, ויוסף, שחשש שהעיר תיכבש, יצא עם "המון היהודים" בגיחות אל מחוץ לחומה להתקפות שהדפו את הרומאים ממנה שוב ושוב.[39]

כאשר הגיעה הסוללה כמעט עד לגובה פתחי החומה, החל יוסף במבצע להגבהת החומה וביצורה. הגבהת הביצורים אפשרה את חידוש הגיחות, שהביאו את אספסיאנוס להפסיק את הלחימה ולהמשיך במצור עד להתשתם או הרעבתם של מגני העיר. לנצורים היה מספיק מזון אך הם סבלו ממחסור במים, מכיוון שהמצור היה בקיץ ובתוך העיר לא היה מעיין. יוסף הנהיג חלוקת מים במשורה כבר מתחילת המצור, אבל הצמצום בחלוקת המים דיכא את רוחם של היהודים והרומאים ידעו זאת. משום כך פתח במלחמה פסיכולוגית. הוא ציווה על אנשיו לטבול את בגדיהם במים ולתלות אותם על מעקה החומה, כדי שהרומאים יראו מים נוזלים לאורכה ויתייאשו מתקוותם לכבוש את העיר בעזרת המחסור, ואכן יאוש זה גרם לאספסיאנוס לשוב ללחימה.

לאחר שהרומאים גילו שהיהודים שולחים מכתבים ומקבלים מזון דרך נקיק שהגישה אליו קשה מאד, הם סגרו עליו ויוסף הבין אז כי העיר לא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן ו"אין לו סיכוי להינצל אם יישאר בה". הוא רצה לעזוב את העיר עם חייליו כדי לאסוף "את בני הגליל מן הכפרים" ולהסית את הרומאים מיודפת למלחמה חדשה, אך תושבי העיר הניאו אותו מהמעשה והוא החליט להישאר. מתוך ייאוש כללי, יצא עם לוחמיו, פרץ למחנה הרומאי ותקף את מקימי הסוללה. גיחות אלו נמשכו מדי יום במשך ימים רבים. כאשר התקרבה הסוללה לחומה, הביאו אליה את איל הברזל, שבמהלומותיו החוזרות באותה נקודה, עמד למוטט את החומה. יוסף ציווה אז למלא שקים במוץ ולשלשל אותם אל המקום בו נגח האיל, כדי להפחית מעוצמת הנגיחה. פעולה זו עכבה את הרומאים, אך אלה נקטו בתחבולה נגדית: הם קשרו מגלים לקצותיהם של מוטות ארוכים ובעזרתם חתכו את החבלים הנושאים את השקים.

"כמוצא אחרון", פנה יוסף לשימוש באש. לוחמיו פרצו החוצה ושרפו את המכונות של הרומאים. אולם אלה הקימו מחדש את איל הברזל והמשיכו בניגוח החומה עד שנפרצה לפנות בוקר, אך בטרם הספיקו הרומאים להציב את מתקני העלייה על החומה, מיהרו היהודים לחסום את הפרצים ולבצרם. בזמן שאספסיאנוס התכונן להסתער על העיר ב-כ' בסיוון, הפקיד יוסף את החזקים שבלוחמיו על פרצות החומה ואילו את הזקנים והמותשים שלח לשמור על יתר חלקיה. בראש כל קבוצה שהופקדה על הפרצות, הציב 6 אנשים שעלו בגורל, והוא ביניהם. הוא הורה להם לאטום את אוזניהם כדי שלא ייבהלו מקול תרועת הלגיונות, לכרוע על הברכיים ולכסות עצמם במגניהם נגד החצים ואבני הקלע, לסגת מעט לאחור עד שיתרוקנו אשפות החצים ולהתכונן לרגע בו יטילו הרומאים את מתקני העלייה - אז צריכים הם להסתער על החיילים הרומאים בעודם על הגשרים שלהם.

בשיחת ההכנה שערך לפני ההתקפה של אספסיאנוס, כבר לא ראה יוסף סיכוי להמשך העמידה במצור וניסה לעורר מוטיבציה מתוך ייאוש: "היום הזה ילחם כל איש מכם לא למען הצל את עירו, רק למען קחת נקם על חורבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות להרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה". העיר המוקפת צבא ומראה ההרים שמעליה "נוצצים מרוב נשק" הטילו אימה על הנשים והילדים, שהקימו קול זעקה מרה. יוסף חשש שהבכי ירפה את לב הלוחמים וציווה לסגור את הנשים בבתיהן ולהשתיקן באיומים. כשנשמעה תרועת מחצצרי הלגיונות, החלה ההסתערות הרומאית והלוחמים היהודים נהגו לפי ההוראות שקיבלו. כאשר הטילו הרומאים את הגשרים על החומה, קפצו עליהם היהודים עוד לפני שעשו זאת אלה שהטילו אותם והסתערו על הרומאים העולים עליהם. לאחר זמן מה, נחלשו היהודים והרומאים התקבצו תחת מגניהם לגוש אחד. מתוך יאוש, פקד יוסף לשפוך עליהם שמן רותח, שהפיץ את גוש החיילים מעל החומה והפיל אותם מהגשרים.[40]

ביום ה-47 למצור, התרוממה הסוללה הרומאית מעל לחומת העיר. אחד מתושבי העיר יצא אל הרומאים וסיפר לאספסיאנוס כי רק מעטים נשארו להגן עליה והם חלשים מאד. הוא הציע כי הרומאים ינסו להתנפל על העיר באשמורת האחרונה (אשמורת הבוקר), בשעה שהשומרים לא יעמדו ערים על משמרתם. אספסיאנוס הטיל ספק בכך שהאיש אכן דובר אמת, מאחר שאחד הפליטים, שנתפס עוד קודם לכן, "לא הוציא אף הגה מפיו" אף על פי שעונה למוות על הצלב. אף על פי כן החליט להאמין לו ולעשות כעצתו, כי העריך שהסיכון אינו גדול, גם במקרה של נפילה בפח. הרומאים עלו על החומה במועד המתוכנן על פי המידע שמסר הבוגד. טיטוס עלה ראשון עם חייליו, ואלה שחטו את הצופים הישנים ונכנסו אל העיר, שהייתה באותו זמן בתוך ענן-ערפל. החיילים הרומאים, מלאי זעם על התלאות שעברו עליהם בזמן המצור, "לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח". יוסף בן מתתיהו טוען כי מקרב הרומאים נפל רק חלל אחד, אנטוניוס שר המאה.[20] בקרב היהודים, נהרגו לטענתו בכל תקופת המצור קרוב ל-40 אלף איש ונלקחו 1,200 שבויים. אספסיאנוס ציווה להרוס את העיר עד היסוד ולשרוף את מצודותיה.[41]

עם נפילת יודפת (יולי 67), ירד יוסף אל "בור עמוק המחובר אל מערה רחבת-ידיים", הנסתרת מעיני העומד למעלה, ובה מצא 40 מנכבדי העיר, שהסתתרו במקום עם מלאי מזון המספיק לימים רבים. במשך היום נשאר יוסף במערה, אך בלילה עלה ממנה וחיפש לו דרך מילוט, וכאשר נוכח לראות שהרומאים הציבו משמרות בכל מקום, נאלץ לשוב אל המערה. ביום השלישי להסתתרותם, אשה שנתפסה גילתה לרומאים את המקום ואספסיאנוס שלח למערה שני שרי-אלף[20] כדי לשכנע את יוסף להיכנע. לאחר שנכשלו במשימתם, מאחר שיוסף פחד כי "הרומאים יעשו בו שפטים", שלח אספסיאנוס שר-אלף שלישי - ניקנור - שהיה ידידו של יוסף. יוסף שמע את קולו של חברו על רקע קולותיהם הזועמים של אנשי הצבא שרצו לשלוח אש במערה אך הדבר נאסר עליהם, והחליט להיכנע. בתגובה לכך, הקיפו אותו האנשים במערה, הטיחו בו שהפך את עורו ואיימו עליו ברצח אם יבחר להסגיר את עצמו. הם טענו שעליהם למות בחרבם ולא להיכנע והציבו לו אולטימטום: עליו למות בכבוד או שימות מידיהם.

יוסף ניסה לשכנע אותם שאל להם לשלוח יד בנפשם, אולם האנשים כעסו עליו מאד וקיללו אותו על פחדנותו. הם הקיפו אותו בחרבות שלופות ואיימו להכותו. אז פנה אליהם יוסף בהצעה: אם החליטו להתאבד, יטילו פור ביניהם הקובע את סדר הריגתם (שיטה שנודעה לאחר מכן כבעיית יוספוס), כאשר כל פעם מי שעולה בגורל יומת על ידי חברו הבא אחריו. בדרך זו לא יצטרך אף אחד להרוג את עצמו ולא יוכל להתחרט לאחר מות חברו. האנשים הסכימו להצעה ומעשה ההתאבדות יצא לפועל, ובסופו נשאר יוסף אחרון יחד עם אדם נוסף. מכיוון שלא רצה למות "וגם לא לטמא את ידו בדם אחים", שכנע את חברו שלא להתאבד ולמסור את עצמם לרומאים על מנת להציל את חייהם.[42]

בשבי הרומאים הנבואה לאספסיאנוס יוסף בן מתתיהו הובל על ידי ניקנור אל אספסיאנוס דרך ההמון הרומאי, שנדחק לראות מקרוב את המפקד היהודי. אספסיאנוס ציווה לשים עליו "משמר חזק" והחליט לשלוח אותו אל נירון קיסר. כאשר שמע זאת יוסף, ביקש שיודיעו לאספסיאנוס כי יש לו סוד לספר לו ביחידות. בנוכחות טיטוס ושניים מחבריו של המצביא, ניבא יוסף לאספסיאנוס נבואה,[43] שנזכרה גם אצל ההיסטוריונים הרומאים סויטוניוס ודיו קסיוס[44]:

"אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר."[45]

ה"נבואה" המחמיאה[46] הייתה עלולה להיחשב לבגידה בקיסר השליט באותו הזמן,[47] אך כנראה הצילה את חייו, שכן הרומאים נהגו לצלוב את ראשי המורדים למען יראו וייראו. יוסף בן מתתיהו מספר כי אספסיאנוס לא שחרר אותו ממאסרו, "אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה".[43] יוסף הוחזק כשבוי מלחמה וטוען כי אספסיאנוס וטיטוס שמו עליו משמר ואילצו אותו "לשבת בקרבם תמיד", כאשר בתחילה היה "אסור באזיקים".[48] כאשר הגיע אספסיאנוס לקיסריה, דרש ההמון היווני שיוסף יוצא להורג, אולם אספסיאנוס התעלם.[49]

בשנת 69 נעשה אספסיאנוס קיסר רומא ונבואתו של יוסף התגשמה. בעקבות זאת הורה אספסיאנוס לשחרר את יוסף מן המאסר ובפקודתו בותקה השלשלת שלו במכת גרזן.[50] לאחר שחרורו נסע עם אספסיאנוס לאלכסנדריה. משם נשלח עם טיטוס בשנת 70 למצור על ירושלים והיה עד לדיכוי המרד.[48][51]

עם טיטוס במצור על ירושלים במקביל לעבודת המצור (לאחר כיבוש שתי החומות הראשונות), ניסה טיטוס גם לדבר על לבם של הלוחמים היהודים, ולצורך כך גם שלח את יוסף לדבר אליהם "בשפת אבותיהם", בתקוה שאולי יקשיבו לדברי יהודי בן עמם. יוסף סבב את חומת העיר ובחר מקום ממנו יישמע קולו, אך גם כזה שבו לא יוכל לפגוע בו חץ, ופנה בנאום ארוך אל תושבי העיר - שבתוכם היו גם הוריו ואשתו - שיחוסו על נפשותיהם, על עיר אבותיהם ועל מקדשם, ויואילו להיכנע. בנאומו דיבר על כך שהרומאים יצליחו לכבוש את העיר ואין טעם להתנגד כי "כל העולם עובד להם", וכן גם על הרעב בעיר, שהוא כ"אויב מבית". בזמן "דברי התוכחות" שלו, רבים מהעומדים על החומה לעגו לו וקיללו אותו וכמה אף ירו לעברו חצים. כשראה שנכשל בניסיונו לשכנעם, עבר לדבר על כך שכל הניצחונות בהיסטוריה של עם ישראל לא נעשו "בחרב ובזרוע" אלא על ידי אלוהים, שעל פי כל הסימנים נמצא לצד הרומאים, ובין הדוגמאות שהביא הייתה גם זו של צדקיהו, שנלחם במלך בבל "ולא שמע לנבואות ירמיהו...ועיניו ראו בחרבן העיר וההיכל".

יוסף הצליח לעורר את התושבים לברוח אל הרומאים, אולם לא הצליח לשכנע את המורדים, ששמרו על מוצאי העיר והרגו את הבורחים.[52] בין פעולות הענישה שנעשו נגד "אנשי המעלה בקרב העם" שהואשמו בנטייה לטובת הרומאים, הושיבו המורדים את הוריו של יוסף בבית כלא תחת שמירה. באותו הזמן המשיך יוסף להקיף את החומה ולדבר אל תושבי העיר. אבן שנזרקה לעברו פגעה בראשו והוא נפל ואיבד את הכרתו. יהודים מן העיר מיהרו להגיח החוצה כדי לסחוב אותו לתוכה, אולם טיטוס שלח אנשי צבא להגן עליו. אלה הרימו אותו מן הארץ, והמורדים שראו זאת "הריעו תרועת־ששון" כי חשבו שהצליחו להורגו. אולם כעבור תקופה קצרה יוסף התאושש והמשיך לדבר אל העם.[53]

לאחר כיבוש מצודת אנטוניה, בי"ז בתמוז - שבת קרבן התמיד, שוב שלח טיטוס לקרוא ליוסף וציווה עליו לדבר אל יוחנן מגוש חלב ולקרוא לו לצאת עם לוחמיו מבית המקדש ולהלחם מחוצה לעיר, כדי להימנע מחילול המקדש והחרבת ירושלים כולה, ובתמורה לכך יתיר את חידוש עבודת הזבחים. יוסף בחר מקום שממנו ישמעו את קולו גם יתר היהודים המתבצרים וקרא את הדברים בעברית. הוא הוסיף לכך תחינות אל יוחנן, שיציל את ירושלים, אולם אלו נענו על ידו בקללות. יוסף פתח בתגובה בנאום תוכחה ובו הפציר ביוחנן לנהוג כמו יכניה מלך יהודה, שכאשר עלה עליו מלך בבל, מיהר לצאת אליו וללכת עם משפחתו לשבי, ובלבד שהעיר לא תיפול בידי האויב והוא יאלץ לראות את בית המקדש נשרף. יוסף הבטיח ליוחנן, שאם ייכנע יקבל חנינה מהרומאים. את דבריו סיים באומרו כי גורל העיר כפי הנראה כבר נגזר על ידי אלוהים, שהרי נביאי ישראל חזו "כי נפול תיפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו".[54] גם לאחר שרפת המקדש וכיבוש העיר התחתונה, המשיך יוסף לבקש מהמורדים לרחם על העיר - הפעם על העיר העליונה, אליה נסוגו - ולגנות את מעשיהם, אולם דבריו זכו ל"לעג וקלס".[55]

יוסף מספר כי ברשותו של טיטוס זכה לשחרר אסירים יהודים ובהם אחיו יחד עם 50 מחבריו, וכן 190 שבויים שהיו כלואים במקדש, ובהם נשים וילדים, שהיו חבריו או קרוביו. כמו כן, קיבל מטיטוס גם את ספרי הקודש ששרדו את החורבן.[51] לאחר שהסתיים דיכוי המרד ביהודה, קיבל מטיטוס "כברת אדמה במישור" לנחלה, במקום שדותיו שבאזור ירושלים, שעליהם חנה משמר רומאי.[56]

ברומא באביב שנת 71, נסע יוסף בן מתתיהו עם טיטוס לרומא, שם נתן לו אספסיאנוס להתגורר בבית שהתגורר בו בעצמו לפני שהפך לקיסר. הוא העניק לו את האזרחות הרומית ובנוסף לכך גם סכום כספי.[56] על פי הנוהג המשפטי של רומא, זכה יוסף בן מתתיהו לשלושה שמות: הצמד הראשון היה טיטוס פלאביוס (על שם משפחת הקיסר, הפטרון החדש של יוסף)[57] והשם השלישי היה פשוט "יוסף" (או "יוספוס" בתעתיק היווני-רומי).

בשנת 74, יונתן, אחד הסיקריים, נתפס בקירניה לאחר שניסה להמריד את העניים מקרב יהודיה. כאשר הובא לפני הנציב הרומי, קטולוס, העליל יונתן על עשירי היהודים כי הם הורו לו לעשות את המהומה. קטולוס ניפח את העלילה כדי ש"ייראה גם הוא כגיבור מנצח את היהודים במלחמה". הוא החל להוציא להורג יהודים עשירים והחרים את כספם לאוצר הקיסר. לאחר מכן פיתה את יונתן ואסירים אחרים להטיל את האשמה על "טובי היהודים" שישבו באלכסנדריה ורומא, ובהם גם יוסף בן מתתיהו, אותו האשים כי שלח לו נשק וכסף לצורך המרד. הוא הוביל את יונתן ואנשיו אזוקים לרומא, אך אספסיאנוס קבע כי מדובר בשקר וזיכה את "טובי היהודים".[58][56]

יוסף מספר שזכה לחסדיהם של שלושת הקיסרים הפלביים. אספסיאנוס נתן לו במתנה "כברת ארץ גדולה ביהודה" ודומיטיאנוס, בנו, שירש את טיטוס, שחרר את האחוזה הזו ממסים.[56]

ברומא כתב יוסף את יצירותיו,[59] החל מחיבורו הראשון, "מלחמת היהודים",[48] אותו פרסם בין השנים 75–79 לספירה. את חיבורו השני, "קדמוניות היהודים", הקדיש יוסף לאדם פרטי, אפאפודריטוס, שתמך ביוסף בזמן כתיבתו ויוסף הקדיש לו לאחר מכן גם את "חיי יוסף" ו"נגד אפיון". ייתכן והדבר מצביע על כך שיוסף לא יכול היה יותר להסתמך על תמיכתו של הקיסר והוא חדל להיות פטרונו לאחר כתיבת "מלחמת היהודים". כתיבת "קדמוניות היהודים" מעידה על ייעודו של יוסף ברומא כסנגור על היהודים ועל היהדות בעולם הלא-יהודי.[60] יוספוס מעיד על עצמו כי השקיע מאמץ בקריאת הספרות היוונית, לאחר שהפך בקיא בשפה זו, אולם בדברו אותה נותר לו המבטא של שפת אמו.[61] במקורות הרבים יחסית שיש בידינו על התקופה בה שהה ברומא, הוא לא נזכר אפילו פעם אחת.[62]

תולדות חייו דומות לאלו של ההיסטוריון היווני פוליביוס (המאה ה-2 לפנה"ס), שהשפעתו ניכרת בחיבורו הראשון של יוספוס: עירו התנגדה לרומאים, הוא עצמו נתפס והובא לרומא כבן ערובה, קשר שם קשרי ידידות עם מדינאים רומיים בכירים, השתכנע שהאימפריה הרומית בלתי מנוצחת, וכתב את תולדותיה, הכוללות גם את האירועים שהתרחשו בימיו ובארצו, במטרה להרתיע את נתיניה מלמרוד בה.[63]

נשותיו וילדיו רעיתו הראשונה של יוסף בן מתתיהו נותרה בירושלים בזמן המלחמה. עוד במהלך המרד, לאחר שנישבה ביודפת, נישא יוסף "לפי פקודתו" של טיטוס ל"בתולה" יהודיה, שבויה מקיסריה (וזאת על אף שנישואים בין כהן לשבויה לא נראו בעין טובה על ידי המשפט העברי[64][65] ואפילו יוסף בעצמו מזכיר זאת[66]). כאשר יצא לחופשי מן המאסר ונסע עם אספסיאנוס לאלכסנדריה, עזבה אותו אשה זו והוא לקח לו אשה אחרת באלכסנדריה[51] (כאשר אשתו הראשונה כלואה בירושלים), ולהם נולדו שלושה ילדים, אך רק אחד מהם, ושמו הורקנוס (נולד בשנת 73/72), נשאר בחיים. בשנת 74 או 75 התגרש מבת אלכסנדריה ונישא ליהודיה מיוחסת בת כרתים, שילדה שני בנים, יוסטוס (נולד בשנת 76/75) וסימונידס אגריפס (נולד בשנת 78/77).[7][56]

יוסף בן-מתתיהו נפטר זמן קצר לאחר שנת 100. זמן מותו המדויק אינו ידוע.

שאלת בגידתו של יוספוס בשל החלטתו של יוסף בן מתתיהו במערה לצאת לשבי ולא להתאבד, כמו גם בשל העברת נאמנותו למצביאים הרומאים, רבים ראו בו בוגד בעמו. הוויכוח סביב דמותו ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה. לשאלת בגידתו של יוספוס קיימות השלכות לא רק בראי התקופה - ימי המרד, אלא היא רבת משמעות גם לגבי המוסר האנושי כיום, אמינות כתביו (בהתחשב בעובדה שכתבי יוספוס הם המקור העיקרי כיום לידע על תקופת הבית השני והמרידות ברומאים), וצדקת המעבר לצד הרומאי בראייה של ימינו.

מרבית החוקרים של המאות הקודמות סברו שמעברו של יוספוס לצד הרומאי אכן היה בגידה. חלק מן החוקרים סוברים שיוספוס עשה יד אחת עם הרומאים עוד בביקורו הראשון ברומא [%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור] וקיבל על הבגידה תשלום נכבד וכבוד אצל הרומאים. אחרים סוברים שבמהלך המרד השתנתה דעתו והוא חשק בצד הרומאי. אולם עם השנים השתנתה דעת החוקרים ורבים מן החוקרים החלו מצדיקים את מעשיו. חלק מהחוקרים (לדוגמה יעקב נפתלי שמחוני ודוד פלוסר) בוחנים את מעשהו של יוספוס בראי מעשיהם והשקפתם של בני התקופה. הללו בוחנים כיצד התנהגו מנהיגי המרד האחרים כמו יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא. האם היו נאמנים לאידאולוגיה שלהם שאמרה שיש למות בכבוד, מוות של גיבורים, או שגם הם השאירו את מלאכת המוות לסרדיוט הרומאי? גם ביחס לרבן יוחנן בן זכאי ומעברו לצד הרומאי קיימת שאלה במה שונה מעשה יוספוס ממעשה ריב"ז? האם רק משום שבתחילה תמך במרד שלאמתו של דבר מרבית העם תמכו בו?

בשאלת השפעת יוספוס על ההיסטוריה יש שרואים (לדוגמה יוסף קלוזנר) ביציאת יוספוס אל הרומאים צעד מוצדק וזאת בשל תרומתו הספרותית הגדולה הן באותה תקופה - בהצגת היהודים באור חיובי (אברהם שליט) ומניעת האנטישמיות, והן בימינו, שספריו של יוספוס מאפשרים לנו לחקור את תקופת הבית השני.

בזמן היותו מפקד הגליל יוסף מספר שהואשם בבגידה עוד בזמן היותו מפקד הגליל. לטענתו, יוחנן מגוש חלב הפיץ את השמועה שהוא מתכוון "למסור את הארץ בידי הרומאים", וזאת מכיוון שרצה להיות מפקד הגליל בעצמו.[70] הוא מספר שהצעירים שברחו בלילה אל הכפרים באזור טבריה, לאחר שנזף בהם על החרמת הרכוש של אגריפס וברניקי, הודיעו לתושביהם שיוסף הוא בוגד ושבכוונתו "למסור את ארצם בידי הרומאים". הוא טוען כי "השמועה נפוצה בכל הגליל", ושמבין אלפי האנשים החמושים שהגיעו לפנות בוקר למגדל, "להנקם ביוסף", חלקם צעקו "לשרוף את הבוגד באש", כאשר ראש המסיתים היה ראש העיר טבריה, שלקח לידיו ספר תורה והכריז כי מדובר בבגידה בחוקיה. כאשר יצא יוסף אל ההמון, חלק מהמתגודדים "הוסיפו לקלל אותו ודרשו ממנו להוציא אליהם כרגע את כסף הציבור ולהודות על הברית אשר כרת בבגד".[71]

ההיסטוריון מנחם שטיין, שתרגם את "חיי יוסף" לעברית, ראה גם בפעולות אחרות של יוסף בתקופה זו בגידה: אם יוסף אכן התכוון לשמור את התבואה שנאספה בגליל כמס לקיסר בשביל הרומאים, במקום להחרים אותה לטובת המרד; דבריו בסעודה עם ראשי טבריה על כך שהוא נמנע מלהודות בעליונותו של הצבא הרומי בפני המורדים הגליליים, וכן גם עצם העובדה שהוא, כמפקדם, מכנה אותם "שודדים". שטיין סבר גם ש"ידידיו" של יוסף בשומרון, מהם ביקש להגן על שליחיו לירושלים, היו בוודאי רומיים או "אוהבי הרומיים", מאחר שיוסף עצמו מציין שהשומרון נשלט אז על ידי הרומאים.[72]

יוסף מספר לאחר מכן בפירוש על אובדן אמונתו בהצלחת המרד. הוא מספר כי עם פלישת אספסיאנוס לגליל, "כל יושבי הגליל נבהלו מפניו" והוא נואש כליל "מתקוות הניצחון במלחמה". הוא טוען "כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה" והבין שהדרך היחידה בה יוכלו להציל עצמם מחורבן היא להפסיק את המרד. הוא מצהיר כי "נקל היה לו למות שבעתיים מבגוד בארץ אבותיו", כמו גם במשרת הפיקוד הצבאי שהופקדה בידיו, ומשום כך החליט "לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם", מבלי להפריז במידת כוחם של הרומאים - שלא יצא עליו שם של פחדן, וגם מבלי להקטין את מידת הסכנה - כדי לא לגרום לראשי העם "להתחזק במרדם".[38] אולם אספסיאנוס עלה אז על יודפת ויוסף מיהר אליה כדי לפקד עליה בזמן המצור.

יציאתו אל הרומאים ביודפת בדבריו על יציאתו אל הרומאים ביודפת, יוסף מספר שלצורך שכנועו לצאת מהמערה, נשלח אליו הטריבון הצבאי ניקנור, "אחד ממיודעי יוסף ואנשי שלומו מלפנים", שהדגיש בדבריו אל יוסף את היותם ידידים. יוסף קלוזנר הביע את התהייה: "מנין לו ליוסף 'ידיד' בחיל הרומי?", וגם השיב עליה: "ניקנור הכיר את היהודים עוד מקודם",[73] כפי שמתברר בהמשך, בזמן המצור על ירושלים, כאשר נקנור התקרב עם יוסף אל החומה "וניסה לדבר שלום אל העומדים עליה למעלה, אשר היה מיודעם מכבר".[74] ייתכן גם שניקנור שירת בצבאו של אגריפס או פיקד על יחידה של חיל העזר הרומי ביהודה, וכך התחילה ההיכרות בינו לבין יוסף.[75]

יוסף מעניק ליציאתו אל הרומאים הילה מיסטית. הוא מספר כי לשמע קולות נקנור והרומאים מחוץ למערה, "נחה עליו רוח ממרום" והוא נזכר בחזיונות שראה בחלומותיו. הוא גם מספר שנשא תפילה קצרה: "בורא ישראל... בי בחרת לגלות את העתידות, על-כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך". בראות האנשים שהיו איתו במערה, שהוא עומד לצאת אל הרומאים הקוראים אליו, הקיפו אותו וצעקו עליו: "מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פיתית לצאת אלי מוות בעד החרות?... אם תבחר במוות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים". יוסף משיב לדבריהם בנאום השולל התאבדות: "אין זה מעשה גבורה, רק מורך-לב מאין כמוהו...כי איש רך-לבב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חוקי הטבע... הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאבד את עצמו לדעת, כי חוק הטבע הנאמן גוזר על כולם לבחור בחיים".[76]

יוסף קלוזנר מצביע על כך שהנאום המופנה כנגדו על ידי האנשים שהיו איתו במערה, הוא כתב-אשמה שיוסף בן מתתיהו חיבר נגד עצמו. קלוזנר מציין שלדעת ההיסטוריונים היהודים "הלאומיים" שקדמו לו - יוסף סלבדור, צבי גרץ וזאב יעבץ - יוסף בן מתתיהו היה אוהב-הרומיים, בוגד פשוט, וכל מה שעשה להגנת הגליל לא היה אלא אחיזת עיניים, אולם לדעתו אין כאן בגידה ממש ובן מתתיהו לא יצא אל הרומאים מתוך אהבת-חיים פשוטה, אלא "מפני שתעודתו בחיים לא נתמלאה עוד". יוסף טוען, שחשב שיבגוד בפקודת אלהים אם ימות קודם "הבשורה". לדעת קלוזנר, הכוונה ב"בשורה" אינה הודעתו לאספסיאנוס שיהיה קיסר, אלא היא עמוקה יותר: ייעודו החשוב הוא "לספר ולבשר, להכריז ולהודיע בעולם את תולדות עמו בימי קדם ובזמנו ואת מהות תורתו הנעלה של ישראל ולהגן על עמו ודתו מכל המשטינים והמקטרגים עליהם". לדעתו של קלוזנר, ייעודו של יוסף בן מתתיהו היה "להישאר ולהתגלות בחיים כאחד מגדולי ההיסטוריונים העבריים שבכל הדורות".[77] עצם כתיבת הספר "קדמוניות היהודים" מעידה על ייעודו החדש של יוסף ברומא כסניגור על היהודים והיהדות בעולם הלא יהודי.[78] את תוצאות ההגרלה הנוחות מבחינתו, שבה הוא נותר אחד משני האחרונים לשלוח יד בנפשם במערה, הסביר יוסף: "אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים".[79] קלוזנר מציע אפשרות שבהישארותו של יוסף אחרון בגורל, לא הייתה שום הערמה, מאחר שבתור מצביא היה צריך להשגיח על נטילת הגורלות. קלוזנר סבור שיוסף אינו מסביר זאת בכוונה: כדי שיחשבו שההשגחה העליונה דאגה לו שלא ימות.[77]

עם טיטוס במצור על ירושלים יוסף מספר כי לתושבי ירושלים נאמר כי "יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת, ולשמע הדבר הזה היה אבל גדול בירושלים", אולם כאשר נתגלו להם הדברים שקרו ביודפת ושהשמועה על מותו הייתה שמועת שוא, חלקם "חרפו אותו על מֹרך־לבו" וחלקם על בגידתו, "וכל העיר מלאה גדופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו".[80] יוסף התלווה לטיטוס במצור על העיר ונשלח על ידו לדבר אל יוחנן מגוש חלב ואנשיו העומדים על החומה, ולשכנעם להיכנע. בדברו אליהם בעברית, הדגיש: "יהודי אני... לא בחרתי להשאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכר לעמי ואשכח את אבותי". הוא מספר שאמר את דבריו "בדמעות על עיניו, עד אשר שם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבר". לטענתו, למרות התגובה העוינת שקיבל מאנשי יוחנן, דבריו "עשו רושם על נדיבי ירושלים", ורבים מהם העזו לחמוק ממשמרות המורדים ולברוח אל הרומאים, ובהם גם כהנים גדולים ובני כהנים גדולים. מאוחר יותר ציווה טיטוס להעביר אותם יחד עם יוסף מסביב לחומה. הם התחננו אל המורדים לפתוח את שערי העיר, אולם קיבלו תגובה דומה לזו שקיבל יוסף.[81]

יוסף מספר שלא רק היהודים האשימו אותו בבגידה בזמן המצור על ירושלים, אלא גם החיילים הרומאים, שמדי פעם כאשר נחלו מפלה, חשבו כי הדבר קרה בשל בגידה מצדו ודרשו מטיטוס להעניש אותו "כאיש אשר בגד גם בהם". אולם טיטוס בחר שלא להגיב על טענותיהם.[51]

הפולמוס עם יוסטוס מטבריה רוב ספרו האוטוביוגרפי של יוסף בן מתתיהו, "חיי יוסף", מוקדש לפולמוס עם יוסטוס איש טבריה ולתיאור מחודש של פעולותיו של יוסף כמפקד הגליל, כאשר ישנן סתירות רבות בין תיאור זה לבין תיאור המאורעות בספרו הראשון, "מלחמת היהודים".[82] כעדותו של יוסף עצמו, ספרו של יוסטוס הוא שאילץ אותו לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו: "יוסטוס לקח על עצמו לכתוב בספר את תולדות המלחמה ההיא, וברצותו להיראות כדייקן ושקדן בעבודתו, בדה עלי דברים... בעבור זה הנני נאלץ כעת להגן עלי מפני עדות השקר הזאת".[83] יוסף מדגיש בספרו את התנגדותו של יוסטוס למינויו כמפקד הגליל. הוא מספר שכאשר הגיע יוחנן מגוש חלב אל טבריה, יוסטוס ואביו היו הראשונים להצטרף אליו כנגד מרותו של יוסף,[84] ושמאוחר יותר שיבח יוסטוס את דבריו של יהושע, ראש העיר, באספה בבית הכנסת בטבריה, על כך שצריך להישמע למשלחת מירושלים ולמרוד במרותו של יוסף.[85] נראה שיוסטוס, כמו מנהיגים אחרים בגליל, לא אהב את העובדה שאיש מחוץ לגליל נכפה על אנשי הגליל כמפקדם, והדבר תרם ליריבות ביניהם עוד בזמן המלחמה.[86]

יוסף בן מתתיהו מייחד בספר פרק נכבד לוויכוח עם יוסטוס ומכנה אותו "נספח".[83] בספר "מלחמת היהודים", לעומת זאת, יוסף כלל אינו מזכיר את יוסטוס. משום כך נראה כי האיבה ביניהם הפכה לקשה רק בשנות ה-90, עם פרסום ספרו של יוסטוס על המלחמה, בו מתח יוסטוס ככל הנראה ביקורת קשה על התנהלותו של יוסף בגליל. על פי הנספח המכוון נגד יוסטוס ב"חיי יוסף", ברור שיוסטוס התקיף את יוסף והאשים אותו באחריות למרד בטבריה. עם הופעת הספר של יוסטוס, יוסף היה חייב להתגונן, משום שגרסתו של יוסטוס האשימה אותו הן במרדנות נגד רומא, מעבר למה שכבר סיפר בעצמו ב"מלחמת היהודים" והן משום שיוסטוס הטיל דופי באמינותו.[87] ההאשמה באחריות למרד בטבריה הייתה מסוכנת עבורו, אפילו זמן רב לאחר המלחמה, ובמיוחד בזמן דומיטיאנוס, אליו היה פחות מקורב מאשר לשני קודמיו. ספרו של יוסטוס כלל כנראה האשמות חריפות נגד יוסף וחלק מדברי יוסף ב"חיי יוסף" מתפרשים כתגובה להאשמותיו, גם אם אינם נאמרים ישירות נגד יוסטוס.[88] הספר "חיי יוסף" כתוב באופן רשלני ונראה שנכתב מהר. ייתכן שהדבר מעיד על כך שספרו של יוסטוס הכניס את יוסף למצב שחייב אותו להתגונן במהירות.[89]

מאחר שיוסטוס סיגל לעצמו את ההשכלה היוונית וככל הנראה קישט את ספרו בתפארת המליצה הרטורית, נאלץ יוסף להתמודד איתו באותו הכלי: הנספח נגד יוסטוס כתוב בסגנון נמלץ ומלא חיים,[90] ויוסף פונה בו אל יוסטוס "כמדבר לנוכח". הוא מלגלג על כך שיוסטוס הילל את עצמו כ"גדול ההיסטוריונים" ומאשים אותו בכך שכתב שקרים. הוא טוען שנאלץ עתה לגלות דברים שהסתיר עד עכשיו, ומנמק את הסתרתם בכך שהיסטוריון רשאי, לדבריו, "להימנע מהוציא משפט על תועבות אנשי רשע...בגלל מידת המתינות שהיא חובה עליו".[83] ניתן לשער כי יוסטוס אכן שיבח את ספרו שלו כעולה על ספרי האחרים בנושא וכאמין יותר מהחיבורים שנכתבו לפניו, וכיוון כנראה קודם כל לספר "מלחמת היהודים". יוסטוס היה בן הגליל ומהשכבה המכובדת של החברה והשתתף בחלק מהמאורעות או שהיה קרוב אליהם – עקרון שנתפס חשוב באסכולה ההיסטוריוגרפית שיוסף ויוסטוס נמנו עליה. בדומה לטענת יוסף, ששירת בשני המחנות וראה את המלחמה משני עברי המתרס, גם יוסטוס עבר אל בעל בריתם של הרומאים, אגריפס.[91] מעבר לכך, ישנו דמיון נוסף בין יוספוס ויוסטוס: לשניהם היו גישות דו משמעיות כלפי השלטון הרומי והסיכויים של מרד נגדו.[92]

יוסף על מעשיו של יוסטוס בגליל בתיאורו את המפה הפוליטית בטבריה, מספר יוסף כי היו בה 3 מפלגות: "נשואי הפנים" שהתנגדו למלחמה ברומאים, פשוטי העם שהיו בעד מרד, ומפלגה שלישית שבראשה עמד יוסטוס בן פיסטוס. במפלגת "נשואי הפנים" רק פיסטוס התנגד לשמור אמון לרומאים ולטענת יוסף "נגרר אחר תעלולי בנו יוסטוס", שרק "למראית עין היה כמהסס בדבר המלחמה", בזמן שבעצם שאף למהפכה, בה יוכל "לבצר את עמדתו". יוסף טוען שלאחר שנירון העביר את טבריה לשלטונו של אגריפס השני, הסית יוסטוס את העם למרד באגריפס וקרא לאנשי עירו להתחמש ולהצטרף אל מורדי הגליל. יוסף מתאר את יוסטוס כדמגוג ובעל יכולת שכנוע של יריבים "בדברי תרמית ותעתועים". הוא מציין שהיה בקי בתרבות היוונית וטוען שבספרו התבסס על בקיאות זו כדי לסלף את האמת. הוא טוען שאורח חייו היה "מגונה" וכמעט הביא "כליה על ארץ מולדתו".[93] שם התואר "מגונה" חוזר אצל יוסף גם ב"נגד אפיון",[94] בפתיחת נספח המתקיף אנשים שמתחו ביקורת על חיבוריו. יש להניח שגם שם התכוון בראש ובראשונה ליוסטוס.[95]

להבדיל מספרו הראשון, "מלחמת היהודים", בו יוסף מספר שנשלח על ידי הממשלה בירושלים לפקד על הגליל, לאחד אותו תחת מרות השלטון המרכזי ולבצר אותו לקראת המלחמה, ב"חיי יוסף" הוא מספר שנשלח על ידי הממשלה כדי להרגיע את הרוחות ולהניע את המורדים להניח את נשקם ולהפקיד אותו בידיו – המפקד מטעם השלטון המרכזי. יוסף מנסה ליצור את הרושם שנטה בלבו אל המתונים ולא ראה סיכוי למרד, אך בשל הנסיבות נאלץ לפעול כפי שפעל. ייתכן שיוסטוס הצליח לפגוע בו בנקודה רגישה זו והעמיד את הדברים באור מזיק ליוסף, כך שזה נאלץ לתאר את שליחותו באור אחר מזה שבספרו הראשון.[96]

שריפת הכפרים והבריחה אל אגריפס יוסטוס האשים בספרו את יוסף באחריות למרידת טבריה. יוסף מקבל את האחריות, אך טוען כי עוד לפני שמונה למפקד הגליל, יוסטוס ואנשי עירו כבר אחזו בנשק, כאשר תקפו את ערי הדקאפוליס ושרפו את כפריהם.[83] יוסף מאשים את יוסטוס שהוא זה שהסית את תושבי טבריה להתחמש, נגד רצונם של רבים מהם, ויצא איתם בעצמו לשרוף את הכפרים מסביב לגדר וסוסיתא, בקרבת תחום טבריה ובית שאן.[93] בתיאור ההתקפה על הערים היווניות ב"מלחמת היהודים", יוסף מסביר שהן היו תגובה על רצח יהודי קיסריה ושבמקביל אליהן היו התקפות רבות של סורים על היהודים היושבים בתוכם. ב"חיי יוסף", לעומת זאת, מאשים יוסף את יוסטוס בהתקפות, תוך שהוא מעלים את ההקשר המצדיק את מעשיו.[97] יוסף מספר שבתחילת המרד, החליטו אנשי טבריה לשמור אמונים למלך ולא למרוד ברומאים, אולם יוסטוס הסית אותם למרד "כי אהב מהפכות" וקיוה לתפוס את השלטון בטבריה ובגליל, אלא שהגליליים "זכרו את הרעות אשר עשה להם לפני המלחמה" ולכן לא הסכימו שיהיה מפקדם. יוסף מתאר את לידתה של היריבות בינו לבין יוסטוס: "וכאשר הופקדתי אני על הגליל מטעם שלטון ירושלים הרגיזני יוסטוס פעמים רבות, עד כי עוד מעט והרגתיו, כי גדלה חוצפתו מנשוא". לטענתו, החשש מפני נקיטת צעדים כלפיו הביאה את יוסטוס לברוח אל המלך אגריפס.[98] יוסטוס טען בספרו שהוא עצמו לא השתתף במלחמה ברומאים, ושבריחתו אל המלך אגריפס מעידה על כך. יוסף מגיב על הטענה ואומר שיוסטוס לא ברח אל המלך מתוך אהדה לרומא, אלא כיוון שפחד ממנו.[83] יוסף מציין שהדברים על תקיפת הערים כתובים בספרי הזכרונות של הקיסר וגם בתלונת תושבי הדקאפוליס, שכאשר הגיע אספסיאנוס לעכו ביקשו ממנו להעניש את יוסטוס, כאחראי על אסונם. אספסיאנוס הורה לאגריפס להוציא אותו להורג ואגריפס ציווה להמיתו, אך בעקבות "תחנוניה המרובים" של ברניקי, המיר המלך את עונש המוות במאסר לזמן רב והעלים את הדבר מאספסיאנוס.[83][36] יוסטוס כתב בספרו שיוסף הוא "רשע" ויוסף שואל אותו בתגובה, מדוע - על אף שכבר חס על חייו ואף העניק לו כסף רב - אסר אותו אגריפס לאחר מכן פעמיים ופעמים רבות הגלה אותו מטבריה. הוא מוסיף שלמרות "מעשי הנבלה" שלו, מינה אותו אחר כך אגריפס "למזכירו הסודי", אך סילק אותו כאשר גילה שהוא נוכל.[83] אולם קשה להאמין שלאחר שכבר אסר אותו פעמיים ואף ציווה להמיתו, היה אגריפס ממנה את יוסטוס למזכירו. טענות דחוקות כל כך מוכיחות את גודל מצוקתו של יוסף בשל דברי יוסטוס.[99] ייתכן והעובדה שיוסטוס עבר למחנה הנאמן לרומא עוד לפני שיוסף עבר למחנה הרומאי, הייתה גם היא נקודה קשה ליוסף להודות בה.[100]

מכיוון שיוסף חוזר מספר פעמים על האשמתו את יוסטוס כאחד המסיתים הראשיים למרד ברומא, ניתן לשער שיוסטוס הצליח לפגוע בו בנקודה זו של הטלת האחריות למרד בגליל.[101] ב"חיי יוסף" חשוב ליוסף להדגיש את היוזמות המקומיות בביצור הגליל, כדי להראות שאת האשמה במרידת טבריה יש לתלות במנהיגיה.[102] לטענת יוסף, אחריותו שלו הסתיימה כאשר נשבה בידי הרומאים ועובדה היא כי טבריה לא נכנעה מיד אחר כך, אלא רק כאשר אספסיאנוס הגיע אל העיר, מתוך פחד מפני כיבושה בכוח.[83]

מיד אחרי דבריו על טבריה ויוסטוס ב"חיי יוסף", מציג יוסף את יוחנן מגוש חלב לראשונה בפני הקוראים. הוא מאפיין אותו כשוחר שלום ומתרץ את כישלונו בריסון תומכי המרד בעירו, וזאת בסתירה להצגתו ב"מלחמת היהודים", שם הוא רשע מלכתחילה, ובסתירה גם לדבריו בהמשך ב"חיי יוסף", המציגים אותו כנבל. ייתכן ולקראת פרסום הספר "חיי יוסף", דאג יוסף בראשית דבריו על גוש חלב, לשפר את דמותו של יוחנן כדי להבליט את רשעותו של יוסטוס.[103]

על פרסום הספרים יוסף מתפלא כיצד מעז יוסטוס לומר שסיפר טוב יותר על האירועים, וזאת בזמן שלא ידע מה התרחש בגליל, כי כבר היה עם אגריפס בביירות ולא יכול היה לדעת היטב מה התרחש במצור על יודפת. בדומה לכך, לא נכח במצור על ירושלים ולא קרא את כתבי הזכרונות של הקיסר, שהרי החיבור שלו נוגד את הכתוב בהם.[104] מאזכור ירושלים משתמע שספרו של יוסטוס הקיף את כל המלחמה, כולל המצור על ירושלים. יוסף טוען שספרו של יוסטוס נכתב 20 שנה לפני שפורסם, ויוסטוס עיכב את הוצאתו לאור עד לאחר מותם של אספסיאנוס, טיטוס ואגריפס ובני משפחתו, כדי שלא יהיה מי שיזים את דבריו.[91] ניתן להציג את פרסומו המאוחר של ספרו של יוסטוס כיתרון, שכן יכול היה לכתוב ללא פחד, אולם קשה לומר שתקופת דומיטיאנוס הייתה נוחה יותר לפרסום ספרו, מאחר שלקיסר זה היה יחס עוין ליהודים וליהדות. אך מכיוון שאספסיאנוס וטיטוס היו פטרוניו של יוסף, סביר יותר כי לאחר מותם היה יוסטוס חופשי יותר לכתוב את טענותיו נגד יוסף.[105] ניתן ללמוד מכך שיוסטוס לא החניף לקיסר ולאגריפס ולכן לא הוציא את ספרו בחייהם, בשל הסכנה לחייו.[106] יוסף מספר שטיטוס "חתם בידו" את ספרו וציווה להפיץ אותו.[83] סביר שכדי לקבל את הסכמתו, היה מוכרח להסתיר בספר כל דבר שעלול להעליב את הרומים, דבר שיוסטוס לא נאלץ לעשות.[107] יוסף מספר שבאחד המכתבים שקיבל מאגריפס, הזמין אותו המלך לבוא אליו, כדי שיספר לו "כמה דברים שאינם ידועים לאיש".[83] בכך בעצם אגריפס רמז ליוסף שאינו מסכים לדבריו בכל הפרטים.[108] יוסף טוען שבדברים אלה, אגריפס לא החניף לו וגם לא התל בו כפי שטען יוסטוס.[83]

השמצתו של יוסטוס את יוסף כמורד ברומאים, העמידה אותו תחת התקפות משני הצדדים: גם על בגידתו ביהודים וגם על מרידתו ברומאים. אולם על אף שההאשמה השנייה אמינה באותה מידה, היא כמעט ואינה מושמעת עוד.[109]

יוספוס כהיסטוריון יוסף בן מתתיהו הוא המקור הראשי לידיעותינו על מאתיים השנים האחרונות של תקופת בית שני.

בהקדמה ל"מלחמת היהודים" מצהיר יוספוס שהוא מתכוון להפר את "נוהג הכתיבה ההיסטורית" על ידי ביטוי רגשותיו:

"אספר בדיוק רב את מעשי שני הצדדים, אך הלשון שאבחר בה לתאר אותם תבטא את מזגי ותאפשר לי לקונן על אסונות עיר מולדתי; הרי ריב מִבַּית הוא שהכריעהּ [...] אבל אם ימצא מישהו פסול בדברי הקטרוג שלי על מנהיגי המרד העריצים ועל כנופיות הליסטים שלהם, או בקינותַי על האסונות שפקדו את מולדתי, ימחל נא על גילוי הרגשות שאינו על פי נוהג הכתיבה ההיסטורית... אם ירצה מישהו לשפוט אותי לחומרה ובלי רַחֵם, יזכור נא להפריד בין תיאור המעשים השייכים להיסטוריה ובין הקינות שהן של המחבר".[110] גם ההיסטוריונים ההלניסטיים קוננו על מצוקתה של מולדתם ואפילו אצל האובייקטיביים ביותר ניתן למצוא וידויים על אהבת מולדתם ומתיחת ביקורת על בני ארצם: תוקידידס מונה עשרות אסונות חסרי תקדים במלחמת הפלופונס, פוליביוס[111] מודיע במקום מסוים על נטישת "הסגנון היאה להרצאת אירועי ההיסטוריה" ומגנה בריתות ערים ביוון שהמיטו אסון על יושביהן, ודיודורוס סיקולוס[112] מבַכֶּה את קורותיה של ארצו בשנת 146 לפנה"ס כאסונות קיצוניים חסרי תקדים בהיסטוריה. אולם להצהרה זו של יוספוס אין מקבילה אצל אף אחד מן ההיסטוריונים מהעת העתיקה שכתביהם הגיעו אלינו. אף לא אחד מהם מודה בפתיחוּת רבה כזו בדעה המוקדמת שבלבו נגד אחד הגורמים הראשיים בעלילה ההיסטורית המגוללת בספרו. ההיסטוריונים בעת העתיקה השקיעו מאמצים רבים כדי להסתיר היעדר אובייקטיביות כזה, ויוספוס מבקש משום־כך מן הקורא להתעלם מן השנאה המוצאת את ביטויה בדבריו ולהתייחס רק אל העובדות.[113]

כמו היסטוריונים גדולים אחרים בעולם היווני והרומי, גם יוספוס עצמו נדרש לאמינותו שלו כהיסטוריון. משום כך הצהיר הצהרות רמות על אמינות כתביו וחתירתו לחקר האמת, הכוללות גם דברי שבח על עצמו. הצהרות אלו מלמדות שהוא היה דווקא ער לאפשרות שעלולים להתקיפו בעניין זה. כתיבת ההיסטוריה של הורדוס הייתה משולבת ברקע ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית והרומית, ובנושא זה אמינותו ודיוקו הם ברמה גבוהה, וחיבוריו לפעמים משלימים פרטים החסרים בהיסטוריוגרפיה זו. בסקירותיו הוא משלב גם מידע יהודי פנימי, שנשאב ממקורות עממיים ומידע אישי, שאמנם לא תמיד ניתן לזהות את מקורו, אך פעמים רבות הוא מתאים למסורות תלמודיות, מה שמראה שהוא לא היה מנותק ממסורות והלכי רוח שרווחו בציבור. תרומתו העיקרית היא בעריכת המידע, בכתיבתו הרטורית והפתטית המוסיפה לקוראים ממד של פרשנות אישית, העצמה דרמטית של הסיפורים, שכתוב נאומים והעברת מסרים לאומיים ותאולוגיים.[114]

יוסף מציין כי רבים כתבו ספרים על מלחמת היהודים עם הרומאים, אך טוען כנגדם כי לא ביקרו במקומות בהם התרחשה אלא רק כתבו דברים על פי שמועה וללא בושה קראו להם בשם "היסטוריה".[115] הוא רואה בנוכחותו באירועים נקודת זכות היות שכתב רק על מה שראו עיניו ומה ששמע מיד ראשונה, עניין שנחשב בזמנו כאחד התנאים ההכרחיים להיחשב כהיסטוריון טוב. תוקידידס כתב על כך לראשונה, וממשיכיו אחריו. וכך מעיד יוספוס: "אולם אני כתבתי על המלחמה כולה ועל כל מאורעותיה בפני עצמם ספר אמת, כי ראו עיני את כל המעשים בהיותי ראש צבא האנשים הנקראים בקרבנו בשם הגליליים". הוא מוסיף שגם לאחר מכן, כאשר היה שבוי מלחמה ונשלח עם טיטוס למצור על ירושלים, היה בעצמו עד לאירועים ולא נעלם שום דבר מידיעתו: הוא כתב את שראו עיניו במחנה הרומאים ואת דבריהם של הבורחים מירושלים שמע בעצמו. הוא מספר כי העניק את הספר בתחילה לאספסיאנוס וטיטוס, אך לאחר מכן גם ליהודים רבים "משכילים בחכמה יוונית", שהעידו, לטענתו, כי הקפיד לכתוב את האמת ולא היו שותקים אם היה מסלף או מעלים עובדות, בין אם בשגגה או מתוך רצון למצוא חן בעיני זרים.[48]

עם זאת, יוסף מגלה כי ספרו קיבל גם ביקורת קשה מאנשים אחדים, שאף לעגו לו באומרם שהוא "כדמות ספר-חינוך לתינוקות של בית הספר", וטוען כי מדובר ב"שטנה מוזרה ודיבה רעה". הוא מוסיף וטוען שאפילו אם יאמרו הסופרים המבקרים כי גם הם קראו את ספרי הזיכרונות של הקיסרים, הרי לא יכלו לדעת, כמוהו, את כל הפרטים על האירועים שקרו, הן אצל הרומאים והן אצל היהודים.[116] אותם ספרי זיכרונות הם הקומנטרים הקיסריים (ההיפוֹמְנֶמָטָה). ייתכן ומדובר בספר זיכרונות שכתב אספסיאנוס, אולם סביר יותר שמדובר בדוחו"ת-שדה של המפקדים הצבאיים. יוסף טוען כי גם אם מבקריו טוענים שקראו את הקומנטרים של המפקדים, הרי לא הכירו לעומק את הצד שנגדו המפקדים נלחמו - היהודים. הקומנטרים הללו נזכרים בחיבוריו של יוסף 3 פעמים. אין ספק שהם היו לנגד עיניו, במיוחד בעת כתיבת "מלחמת היהודים", אם כי בספר זה אין הוא מזכיר אותם כלל. ייתכן והסיבה לכך הייתה רצונו להדגיש את מעמדו כמחבר שהוא עד ראייה ולא קומפילאטור בלבד המסתמך על עדותם של אחרים,[117] במיוחד לאחר שבפתיחת הספר ביטא את דעתו לגבי כתיבת היסטוריה: "לא כל המשנה את התוכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי אם המספר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההיסטוריה בניין משלו".[118]

מראשיתה של כתיבת ההיסטוריה ביוון הקלאסית, השתמשו היסטוריונים בנאומים ששמו בפי אישים שעליהם כתבו. אמצעי זה נועד כדי להתעמק במניעי מעשיו של הדובר ולהוסיף צבע לתיאור המתרחש. רוב הנאומים שחיבר יוספוס ב"מלחמת היהודים" שקולים ברמת התחכום והמורכבות שלהם לאלה שבכתביהם של טובי ההיסטוריונים בעת העתיקה.[119]

ספריו

תרגום אנגלי מהמאה ה-17 של עבודותיו של יוסף בן מתתיהו על ידי תומאס לודג' "מלחמת היהודים" (Περί τού Ίουδαίκοΰ πολέμου, מילולית: "על המלחמה היהודית") נכתב ביוונית, ראה אור בסביבות שנת 78 לספירה - בספר זה מתאר יוסף את מלחמת היהודים ברומאים בארץ ישראל. הספר מתאר את המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (66-73 לספירה). פרקי הספר הראשונים מהווים הקדמה ומתארים את ההיסטוריה היהודית מגזירות אנטיוכוס ועד לפריצת המרד ואת ירושלים ובית המקדש. יוספוס מספר כי כתב מלכתחילה את הספר ב"שפת אבותיו", ככל הנראה ארמית, ולאחר מכן תרגמו ליוונית. אולם מלשון החיבור היווני נראה שאין זה תרגום כפשוטו, אלא יצירה בפני עצמה. לא שרדו בידינו כיום ממצאים מהחיבור ב"שפת אבותיו". "קדמוניות היהודים" (Ἰουδαϊκῆς ἀρχαιολογίας) נכתב ביוונית, ראה אור בשנת 94 לספירה לערך - כולל עשרים חלקים המתארים את תולדות עם ישראל מבריאת העולם ועד תחילת המרד הגדול (66 לספירה). "חיי יוסף" ('Ἰωσήπου βίος) - חיבור אפולוגטי (מתגונן), שנכתב כאוטוביוגרפיה. היצירה מותחת ביקורת על האשמותיו של ההיסטוריון היהודי יוסטוס איש טבריה. הלה הטיל את האחריות לפרוץ המרד בגליל על יוסף בן מתתיהו. בספר מודגשת מערכת היחסים בין יוסף בן מתתיהו לבין ההנהגה הירושלמית. זו האחרונה הקשתה לא מעט על מפקד הגליל למלא את משימותיו כפי שצריך. "על קדמוּת היהודים" (περὶ ἀρχαιότητος Ἰουδαίων) או "נגד אפיון" (Κατά Απίωνος) - חיבור אפולוגטי המגן על היהדות. היצירה נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו. בספר "קדמוניות היהודים", ציין יוסף בן מתתיהו שהחיבור הבא שבכוונתו לכתוב יהיה על "המנהגים וטעמיהם", שיעסוק בחוקים שהשאיר משה, שנהוגים בין היהודים, וכן "חיבור בארבעה ספרים על אלוהים והווייתו לפי אמונות היהודים".[120] אולם הוא ככל הנראה לא הספיק לכתוב אותם. ספריו בראייה היסטורית על אף תפקידו הבולט של יוסף בן מתתיהו במרד היהודי ברומאים וחשיבותו כעד ראייה לאירועים, אין סימן להשפעתו על הכתבים ההיסטוריוגרפיים שהגיעו לידינו מאותה תקופה ואין אפילו רמז לכך שההיסטוריונים מהמאה ה-2, טקיטוס ואפיאנוס מאלכסנדריה (שכלל לא הזכיר את המרד הגדול בספריו) הכירו את חיבוריו. סווטוניוס, בן זמנם, ודיו קסיוס המעט מאוחר יותר אמנם מזכירים את נפילתו בשבי ונבואתו לאספסיאנוס, אולם מאופן דבריהם עולה כי הם כלל לא קראו את ספריו וכך גם בעלי המקורות שעליהם הסתמכו. עד לזמנו של פורפיריוס (המאה ה-3), שבהתפלמסו עם הנצרות ציטט מ"קדמוניות היהודים", הפגנים היחידים שידוע כי קראו את חיבור