http://www.findagrave.com/cgi-bin/fg.cgi?page=gr&GRid=140095223

http://ww2gravestone.com/people/blum-andre-leon/

André Léon Blum (9 April 1872 – 30 March 1950) was a French politician, usually identified with the moderate left, and three times Prime Minister of France.

Léon Blum est né le 9 avril 1872 à Paris d’une vieille famille juive originaire de Westhoffen. Son père, commerçant aisé, tenait un magasin de nouveautés très coté. Blum parcourut avec brio le cursus honorum des études de Droit, à la Sorbonne.

Animé d’une conscience aigüe de ses responsabilités de juif, il s’engagea dans le combat pour Alfred Dreyfus dès que le scandale antisémite éclata. Entraîné par le courant dreyfusard et son admiration pour Jean Jaurès il adhéra au Parti Socialiste en 1899. Il fut élu député, pour la première fois, en 1919. Il participa très activement au Congrès Socialiste de Tours, en 1920, qui devint le théâtre d’une dramatique polémique entre socialistes fidèles à la doctrine française et socialistes convertis au communisme, sous l’influence de la révolution russe de 1917. Le Parti communiste russe avait envoyé à Tours des délégués qui y firent une active propagande. De toutes ses forces, Léon Blum combattit les communistes, tels Marcel Cachin et André Marty. Le débat s’acheva par un vote. Les communistes majoritaires mirent la main sur l’ Humanité fondée par Jean Jaurès. Ils firent sécession pour créer un nouveau parti : le "Parti communiste français". Cependant, Blum encourageait ses amis à garder leur fidélité au socialisme humaniste et réformiste. Il les adjurait de rester avec lui pour "garder la vieille maison". En 1992, après la désintégration de l‘U.R.S.S. et l’interdiction du Parti communiste en Russie, ce serait une ironie facile de souligner qui avait raison, à Tours, en 1920. Les communistes ne pardonnèrent jamais à Blum.

Blum soutint, en 1924, le Cartel des gauches d’Edouard Herriot. Député de Narbonne en 1929, il fut réélu, brillamment, en 1932 et en 1936. Après l’émeute des ligues de Droite, le 6 février 1934, tous les partis de gauche antifascistes, s’étaient groupés dans un cartel renouvelé, le Front Populaire. Celui-ci gagna les élections en 1936. A l’intérieur de ce Front, le Parti Socialiste devançait ses associés : la direction du gouvernement lui revenait.

Léon Blum subit cette année-là, l’une des plus grandes épreuves de sa vie de juif : les partis de droite se déchaînèrent contre lui. Charles Maurras inspirateur de L’Action Française écrivit: "c’est en tant que Juif qu’il faut voir, concevoir, entendre, combattre et abattre Blum". Ses amis firent chorus. Une tentative d’attentat confirme la violence des meneurs. D’ailleurs, tous les Juifs tremblent en France, sans qu’on puisse les taxer de lâcheté! (...) Blum ne veut pas fuir ses responsabilités ; ni le danger. Il forme son gouvernement le 5 juin et devient le premier Juif à assurer la direction du gouvernement de la France. Le 6 juin, il présente son Cabinet à la Chambre des Députés.

Après une année très difficile, Blum démissionne le 21 juin 1937. Il revient à l’Hôtel Matignon, pour une présidence éphémère en mars 1938. C’est l’époque de l’Anschluss. Nul ne paraît en mesure d’arrêter les progrès d’Hitler triomphant. En 1940, après le désastre militaire qui frappe la France, le gouvernement de Vichy le défère à la Cour de Justice de Riom en qualité de "responsable de la défaite". Devant ce tribunal créé contre lui, il confond le Maréchal Pétain.

Celui-ci décide, par "décision" du 7 avril 1942, de suspendre les séances de la Cour de Riom, et, en même temps condamne Léon Blum à la prison à vie. D’avril 1942 au 31 mars 1943, il sera détenu à la maison d’arrêt de Bourrasol. Fin mai 1943, des officiers allemands pénétrent dans sa cellule. Vichy le livre à Hitler : il est déporté au camp de concentration de Buchenwald. Survivant par miracle, il accueille les libérateurs américains en mai 1945. Le cauchemar hitlérien est fini.

Septuagénaire, il revient au pouvoir en 1946 et gouverne à nouveau la France pendant un mois. Son rôle essentiel consiste alors à négocier aux Etats-Unis un important crédit pour assurer le relèvement du pays.

Il se retire ensuite à Jouy-en-Josas près de Versailles où il mourra le 30 mars 1950 à l'âge de 78 ans.

https://es.wikipedia.org/wiki/L%C3%A9on_Blum

אנדרה לֵאוֹן בְּלוּם

''''''(בצרפתית: Léon Blum;‏ 9 באפריל 1872 – 30 במרץ 1950) היה פוליטיקאי יהודי צרפתי, מנהיג מפלגת SFIO (קודמתה של המפלגה הסוציאליסטית) וממקימי החזית העממית. כיהן כראש ממשלת צרפת שלוש פעמים: בפעם הראשונה במשך קצת יותר משנה, מ-1936–1937, בפעם השנייה למשך כחודש ב-1938, ושוב במשך כחודש לאחר מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת.

תוכן עניינים 1 חייו 1.1 לימודים וקריירה ספרותית 1.2 פעילות פוליטית 1.3 כינון החזית העממית 1.4 ממשלת החזית העממית 1.5 תקופת המאסר 1.6 הרפובליקה הרביעית 2 בלום והיהודים 3 ראו גם 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים חייו אנדרה לאון בלום (André Léon Blum) נולד בשנת 1872 בפריז במשפחה יהודית אמידה. אביו, אברהם, היה סוחר ולו חמישה בנים. המשפחה הייתה מעורה בתרבות צרפת, וכמו חלק מיהודי אירופה באותה תקופה אימצו בניה בחום את ערכי המהפכה הצרפתית: "חירות, שוויון, אחווה".

לימודים וקריירה ספרותית בלום למד משפטים בסורבון היוקרתית, וסיים את לימודיו ב-1894. לאחר מכן פיתח קריירה מוצלחת גם כמבקר ספרות. הוא חיבב במיוחד את יצירותיהם של סטנדל, ז'ול מישלה, אנדרה ז'יד ומרסל פרוסט, והעריץ את שייקספיר וטולסטוי. המוערך עליו מכל היה גתה, שלגביו נחשב בלום מומחה בקנה מידה כלל-אירופי. הביוגרף הישראלי שלו, אילן גריילסאמר, כינה את בלום בספרו: "איש של מילים". לדבריו, בכל תפקידיו שמר מבקר הספרות שהפך ראש ממשלה על רגישותו לשפה, והכיר בחשיבותן של מילים ובחשיבותו של אופן השימוש בהן בכל תפקידיו.

פעילות פוליטית ב-1894 הייתה זו פרשת דרייפוס שהניעה את בלום להיכנס לחיים הפוליטיים. הוא הצטרף למאבק למען משפט הוגן לדרייפוס, ומצא בין השותפים למערכה גם אנשי ספרות כגון אמיל זולא, אקדמאים, ליברלים וסוציאליסטים. בין מנהיגי המאבק היה חבר הפרלמנט מטעם הסוציאליסטים ז'אן ז'וֹרֶס, שבלום חש כלפיו הערכה עצומה, ובהדרגה נרקמו בין שני האישים קשרים אישיים, פוליטיים וחברתיים.

ב-1895 צורף למועצת המדינה (Conseil d'État), והחל לכתוב ליומון המפלגה הסוציאליסטית "ל'הומניטה" (בצרפתית L'Humanité, "האנושות"; בלום הוא שהציע את שם העיתון). ב-1899, בעקבות השפעת ז'ורס, שהפך למורו ולמקורבו, הצטרף בלום למפלגה הסוציאליסטית.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נדחה בלום משירות בצבא הצרפתי. מיד לאחר ההתנקשות בז'אן ז'ורס, שאז כבר היה מנהיג הסוציאליסטים, נכנס בלום בן ה-42 לפעילות פוליטית קדחתנית. תחילה נבחר כיו"ר הנהלת המפלגה ואחר כך נבחר כחבר פרלמנט מן המניין ב-1919.

בשנים 1919–1920 הייתה המפלגה הסוציאליסטית שרויה בעימותים פנימיים על רקע שאלת המהפכה הרוסית והמהפכנות הסוציאליסטית. לשווא התאמץ בלום רבות למנוע את הפילוג, שראה כהרסני (מורו, ז'ורס, עמל שנים רבות לאחד את כל הפלגים, הזרמים והמפלגות הסוציאליסטיים לכדי גוף אחד). הרדיקלים המהפכניים התפלגו וייסדו את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הצטרפו לקומינטרן ולקחו עמם את היומון "ל'הוּמניטה", שהיה ספינת הדגל של המפלגה. בלום לא התייאש, הקים יומון מתחרה בשם "לה פּוֹפּוּלֵר" (Le Populaire) ועמד בראש המפלגה הסוציאליסטית הלא-מהפכנית.

כמרקסיסט אדוק סירב ליאון בלום להשתתף בממשלות לא-סוציאליסטיות, שאותן ראה כבורגניות וכמשרתות את צורכיהם של בעלי ההון. הקמת ממשלה סוציאליסטית, ללא קשר לתמיכה האלקטורלית שלה זכתה המפלגה, הייתה בלתי אפשרית שנים רבות, מכיוון שללא תמיכת הקומוניסטים לא הייתה הקואליציה מחזיקה מעמד, ואילו הקומוניסטים סירבו לשתף פעולה בהתאם לקו שהנחה הקרמלין. לדבריהם, המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית הייתה מפלגה בורגנית במסווה, והם כינו אותה "סוציאל-פשיסטית".

כינון החזית העממית

דיוקן לאון בלום מאת פליקס וָלוֹטוֹן (Valloton),‏ 1900 עם עליית הנאצים והתחזקות יסודות הפשיזם באירופה בכלל ובצרפת בפרט, שינה הקרמלין את עמדתו ונתן אור ירוק לשיתוף פעולה עם הסוציאליסטים.

בלום, יחד עם מנהיגים נוספים כדוגמת אדואר דאלאדיה, מוריס תורז, אדואר אריו ודניאל מייר, ייסד את "החזית העממית", שאיחדה תחתיה את המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הרדיקלית, איגודי העובדים, תנועות סוציאליסטיות נוספות ואישים נוספים. המהלך הוכיח את עצמו, וב-1936 ניצחה החזית העממית בבחירות הכלליות, ובלום הפך לראש ממשלה. כך עשה ליאון בלום היסטוריה ושבר את "תקרת הזכוכית" שחסמה שנים רבות הן את הסוציאליסטים והן את היהודים.

כשהושבעה הממשלה החדשה ב-6 ביוני, פנה קסוויה ולה (שעתיד להיות ראש המשרד הכללי לענייני יהודים בממשלת וישי) אל בלום מעל בימת בית הנבחרים: "עלייתך לשלטון, אדוני ראש הממשלה, היא בוודאי מאורע היסטורי. בפעם הראשונה ישלוט בארץ גלית־רומית עתיקה זו יהודי. אני מעז לומר בקול מה שהארץ כולה חושבת: מוטב שיעמוד בראש הארץ הזאת אדם ששורשיו שייכים לאדמתה ולא תלמודיסט ממולח".[1]

אחרי בלום ובמהלך השנים עד היום כיהנו בצרפת ארבעה אישים נוספים ממוצא יהודי כראשי ממשלה: רנה מאייר (1953), פייר מנדס פרנס (1954–1955), מישל דברה (1959–1962), ולורן פביוס (1984–1986).

ממשלת החזית העממית אף על פי שימי ממשלת החזית העממית היו קצרים (1936–1939), היא פעלה בנמרצות רבה ונחשבת לאחת הממשלות המשפיעות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הצרפתית. חותמה על צרפת והישגיה בחקיקה ובתיקונים סוציאליים ניכרים עד היום.

בין הישגיה הכלכליים-חברתיים של ממשלת החזית העממית בהנהגת בלום ניתן למנות הנהגת שבוע עבודה של 40 שעות, שבתון חלקי ביום שני, חופשות בתשלום לעובדים, הסכמים קיבוציים בנוגע לדרישות שכר, והלאמת תעשיית הנשק. כמו כן הרחיבה ממשלת בלום את זכויות האוכלוסייה הכבושה באלג'יריה.

על פי אילן גריילסאמר, בלום היה "בעל רצון עז ועיקש עד מאוד. הוא ביקש לשמוע דעות ועצות רבות, אך פסק בעצמו. מהרגע שקיבל החלטה, דבר לא הניא אותו ממנה."

בלום החשיב מאוד יחסי אנוש, והיה מסור לחבריו ולסובבים אותו, הוא היה "עטוף חברים. קצב חייו נקבע בעיקר על פי פגישותיו". גריילסאמר רואה אותו "כמי שהאנשים סביבו משמשים לו ראי ענק ותמידי, שבו הוא משתקף, ובלעדיהם הוא נמוג."

שתי הסוגיות שהקשו על בלום לתפקד וגרמו להתפטרותו היו מלחמת האזרחים בספרד, וסירובו של הסנאט הצרפתי להעניק לו סמכויות לשעת חירום לצורך פתרון קשייה הכלכלים של צרפת והתמודדות עם המתיחות המדינית באירופה.

בלום נאלץ לנקוט במדיניות נייטרלית ביחס למלחמה בספרד בשל כמה סיבות, ובהן הרצון להימנע מסכסוך עם שותפיו הקואליציוניים, שהתנגדו להתערבות במלחמה, תוך גרימת קרע בלתי ניתן לאיחוי בין המחנות הפוליטיים בצרפת. מנגד, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והקרמלין הפעילו לחץ לחץ רב על בלום וממשלתו להיכנס למלחמה ולתמוך ברפובליקאים בספרד. מתח קשה זה, כתוספת לקשיים שבפניהם עמד בלום ביישום מדיניותו נוכח הקשיים הפוליטיים מצד הסנאט, שנשלט על ידי הכוחות השמרניים, הביא אותו להתפטר ביוני 1937. ההתפטרות בישרה את תחילת סופה של ממשלת החזית העממית.

למרות היותו סוציאליסט, בלום קרא לזרז את חימושה מחדש של צרפת אל מול הסכנה הנאצית, ואילו הלאומנים הימניים נעו לעבר התפייסות עם גרמניה הנאצית דווקא, כאשר אחת הסיסמאות בהן השתמשו היתה: "מוטב היטלר מבלום".[1]

בפברואר 1937 נפצע בלום פציעה קלה בידי מפגיני ימין, כשעברה מכוניתו על פני תהלוכת הלוויה של ז'אק בינוויל, ההיסטוריון של כתב העת הימני "ל'אקסיון פרנסז".[2]

לאחר מכן כיהן כממלא מקום ראש ממשלה בקבינט של שוטאן (1937–1938), ושימש שוב כראש ממשלה וכשר אוצר לפרק זמן קצר בחודשים מרץ-אפריל 1938. לאחר מכן הוחלף על ידי אדואר דאלאדיה.

תקופת המאסר כאשר כבשו הנאצים את צרפת ב-1940, בעודם עוקפים את קו מאז'ינו ופורצים דרך בלגיה, ברח בלום לדרום צרפת, אך המרשל פטן, ראש ממשלת הבובות של וישי, הורה לעוצרו. ביחד עם עוד ארבעה ממנהיגי צרפת שבין המלחמות, הועמד בלום למשפט ראווה שכונה "משפט ריום", שיזם משטר וישי במטרה להוכיח כי בלום, ואנשי החזית העממית, הם האשמים בתבוסת צרפת במלחמה. בלום הובא למשפט בפברואר 1942 בעיירה ריום והואשם בסעיפים רבים, החל מ-"גרימת המלחמה" ועד ל-"החלשת צרפת"; אך בלום ידע להשתמש בהכשרתו המשפטית ובלשונו החריפה, והפך את המשפט לכתב אישום נגד ממשל וישי והנאצים. המשפט גרם למבוכה רבה לממשל, וראשיו הורו להפסיקו.

באפריל 1943 הועבר בלום לחזקת הגרמנים ונשלח לבוכנוואלד, שם נכלא באגף המיועד לאסירים רמי דרג.

עם התקרבות בעלות הברית לבוכנוואלד באפריל 1945, הועברו אסירי האגף לדכאו ולאחר מכן לדרום טירול, שם שוחררו ב-5 במאי 1945.

לקראת סוף המלחמה הורה הפיקוד הנאצי להוציא את בלום להורג, אולם הכוחות בשטח לא ביצעו את הפקודה.

בזמן כליאתו כתב בלום את חיבורו המפורסם: "למען האנושות כולה" (À L'Échelle Humaine).

הרפובליקה הרביעית במסגרת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית הקים בלום ממשלה, ששלטה בין 16 בדצמבר 1946 ל–22 בינואר 1947 ועמד בראשה, עד שנבחר הנשיא הראשון של הרפובליקה הצרפתית הרביעית.

הוא גם נשלח כשגריר מיוחד מטעם ממשלת צרפת לארצות הברית על מנת להשיג הלוואות למימון שיקומה של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה.

את מאמריו ב"לה פופולר" המשיך לכתוב עד מותו ב-1950 בפריז.

בלום והיהודים

אנדרטה ללאון בלום בקיבוץ כפר בלום בלום היה יעד להתקפות ולעלבונות כל חייו. הימין הלאומני תקף אותו על היותו סוציאליסט, והאנטישמים על היותו יהודי. כאשר נבחר לראשות הממשלה לראשונה ב-1936, הפעילו עליו יהודי צרפת לחץ רב שלא ייקח על עצמו את התפקיד משום שחששו שהדבר ירע את מצבם.

את עיקר עמדותיו על היהודים ועל היהדות העלה על הכתב בספרו "שיחות חדשות", שבו קבע כי היהודים מתאימים לסוציאליזם יותר מכל שאר העמים.

עד למלחמת העולם הראשונה הקדיש בלום זמן מועט לשאלה היהודית, אך מ-1919 גילה עניין רב בציונות, וב-1927 הצטרף לוועד הפרו-ציוני "צרפת-ארץ ישראל". ב-1928 חבר ל"ועד הסוציאליסטי הבינלאומי למען ארץ-ישראל". ב-1929 הצטרף לסוכנות היהודית.

במאי 1948, ערב סיום המנדט הבריטי, נסעו שניים מראשי מפא"י, אליעזר קפלן ויוסף שפרינצק, להתייעץ עם בלום אם להכריז על הקמת המדינה, כפי שרצה דוד בן-גוריון, למרות ההתנגדות הנחרצת של משרד החוץ האמריקאי. בלום אמר להם: "זוהי הזדמנות היסטורית חד-פעמית. אם לא תסתכנו עכשיו, הזדמנות כזו לא תחזור".[3]

על-שמו של בלום נקרא קיבוץ כפר בלום שבאצבע הגליל וכן רחובות בכמה ערים בישראל, בהן תל אביב, חיפה, חולון ופתח תקווה.

ראו גם יהדות צרפת החזית העממית לקריאה נוספת אילן גריילסאמר, לאון בלום; מצרפתית: מיכה פרנקל, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: לאון בלום ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: Category:Léon Blum סרטון המציג את בלום וטרומן יוצאים מהבית הלבן

לאחר הדיונים על ההלוואה לשיקום צרפת ב-1946 אלעד סמורזיק, הזמן האבוד של רנה בלום , באתר הארץ, 19 באוקטובר 2011 (על רנה בלום, אחיו של לאון בלום) The Popular Front: A Brief but Crucial Period in History , ל'הומניטה, 1 במאי 2006 (באנגלית) ערן סבאג ודניס שרביט, לאון בלום והחזית העממית , 12 ביולי 2016 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%91%D7%9C...

-------------------------------

http://www.findagrave.com/cgi-bin/fg.cgi?page=gr&GRid=140095223

http://ww2gravestone.com/people/blum-andre-leon/

André Léon Blum (9 April 1872 – 30 March 1950) was a French politician, usually identified with the moderate left, and three times Prime Minister of France.

Léon Blum est né le 9 avril 1872 à Paris d’une vieille famille juive originaire de Westhoffen. Son père, commerçant aisé, tenait un magasin de nouveautés très coté. Blum parcourut avec brio le cursus honorum des études de Droit, à la Sorbonne.

Animé d’une conscience aigüe de ses responsabilités de juif, il s’engagea dans le combat pour Alfred Dreyfus dès que le scandale antisémite éclata. Entraîné par le courant dreyfusard et son admiration pour Jean Jaurès il adhéra au Parti Socialiste en 1899. Il fut élu député, pour la première fois, en 1919. Il participa très activement au Congrès Socialiste de Tours, en 1920, qui devint le théâtre d’une dramatique polémique entre socialistes fidèles à la doctrine française et socialistes convertis au communisme, sous l’influence de la révolution russe de 1917. Le Parti communiste russe avait envoyé à Tours des délégués qui y firent une active propagande. De toutes ses forces, Léon Blum combattit les communistes, tels Marcel Cachin et André Marty. Le débat s’acheva par un vote. Les communistes majoritaires mirent la main sur l’ Humanité fondée par Jean Jaurès. Ils firent sécession pour créer un nouveau parti : le "Parti communiste français". Cependant, Blum encourageait ses amis à garder leur fidélité au socialisme humaniste et réformiste. Il les adjurait de rester avec lui pour "garder la vieille maison". En 1992, après la désintégration de l‘U.R.S.S. et l’interdiction du Parti communiste en Russie, ce serait une ironie facile de souligner qui avait raison, à Tours, en 1920. Les communistes ne pardonnèrent jamais à Blum.

Blum soutint, en 1924, le Cartel des gauches d’Edouard Herriot. Député de Narbonne en 1929, il fut réélu, brillamment, en 1932 et en 1936. Après l’émeute des ligues de Droite, le 6 février 1934, tous les partis de gauche antifascistes, s’étaient groupés dans un cartel renouvelé, le Front Populaire. Celui-ci gagna les élections en 1936. A l’intérieur de ce Front, le Parti Socialiste devançait ses associés : la direction du gouvernement lui revenait.

Léon Blum subit cette année-là, l’une des plus grandes épreuves de sa vie de juif : les partis de droite se déchaînèrent contre lui. Charles Maurras inspirateur de L’Action Française écrivit: "c’est en tant que Juif qu’il faut voir, concevoir, entendre, combattre et abattre Blum". Ses amis firent chorus. Une tentative d’attentat confirme la violence des meneurs. D’ailleurs, tous les Juifs tremblent en France, sans qu’on puisse les taxer de lâcheté! (...) Blum ne veut pas fuir ses responsabilités ; ni le danger. Il forme son gouvernement le 5 juin et devient le premier Juif à assurer la direction du gouvernement de la France. Le 6 juin, il présente son Cabinet à la Chambre des Députés.

Après une année très difficile, Blum démissionne le 21 juin 1937. Il revient à l’Hôtel Matignon, pour une présidence éphémère en mars 1938. C’est l’époque de l’Anschluss. Nul ne paraît en mesure d’arrêter les progrès d’Hitler triomphant. En 1940, après le désastre militaire qui frappe la France, le gouvernement de Vichy le défère à la Cour de Justice de Riom en qualité de "responsable de la défaite". Devant ce tribunal créé contre lui, il confond le Maréchal Pétain.

Celui-ci décide, par "décision" du 7 avril 1942, de suspendre les séances de la Cour de Riom, et, en même temps condamne Léon Blum à la prison à vie. D’avril 1942 au 31 mars 1943, il sera détenu à la maison d’arrêt de Bourrasol. Fin mai 1943, des officiers allemands pénétrent dans sa cellule. Vichy le livre à Hitler : il est déporté au camp de concentration de Buchenwald. Survivant par miracle, il accueille les libérateurs américains en mai 1945. Le cauchemar hitlérien est fini.

Septuagénaire, il revient au pouvoir en 1946 et gouverne à nouveau la France pendant un mois. Son rôle essentiel consiste alors à négocier aux Etats-Unis un important crédit pour assurer le relèvement du pays.

Il se retire ensuite à Jouy-en-Josas près de Versailles où il mourra le 30 mars 1950 à l'âge de 78 ans.

https://es.wikipedia.org/wiki/L%C3%A9on_Blum