Meir Nakar

Meir Nakar, (1926 – 1947) Jerusalem-born Zionist activist pre-Jewish state Irgun (Etzel - אצ"ל) underground member. Nakar's' final mission was to take up a blocking position during the operation that scattered mines in support of the Acre Prison break on May 4 1947. He was captured during the engagement along with Irgun fighters Yaakov Weiss, Avshalom Haviv, Amnon Michaelov, and Nachman Zitterbaum when the group ran out of ammunition. He was tried by the British Mandate courts and sentenced to death by hanging at Acre Prison. On July 30, the Irgun carried out their threat to retaliate and hang two British sergeants they had kidnapped earlier. This operation shocked Britain, despite the explicit threat beforehand, and brought to an end hanging of Jews in the British Mandate of Palestine. Meir Nakar, Yaakov Weiss and Avshalom Haviv were the last to ascend the British gallows.

מאיר נקר: ויקיפדיה

משרד הביטחון: דף הנצחה

מאיר נקר (26 ביולי 1926 - 29 ביולי 1947), מעולי הגרדום, היה חבר מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים במבצע פריצת כלא עכו, והוצא להורג

ילדות ונערות

מאיר נקר נולד ב-26 ביולי 1926, ט"ו באב תרפ"ו בירושלים, בן למסעודה וכדורי אשר עלו לארץ ישראל מעיראק שנתיים קודם להולדתו. מאיר היה השלישי מתוך שישה אחים, אחד מהם עיוור. משפחתו הייתה חרדית, והתגוררה כל השנים בשכונת בית ישראל בירושלים. אביו עסק בסנדלרות ונתקל בקשיים בפרנסת המשפחה. כדי לסייע בכלכלת הבית עזב מאיר בגיל 12 את ספסל לימודיו בתלמוד תורה "מזרחי" בירושלים, והחל לעבוד. שנה לאחר מכן הצטרף לתנועת בית"ר. שם קיבל את ערכי הציונות הלאומית, ובמיוחד הטמיע בקרבו את הממרה: "כי שקט הוא רפש". הוא החזיק בדיעה כי יש לנקוט פעולות תגמול כנגד מעשי האיבה של הערבים. מסופר עליו כי השתתף בפעולת נקם כתגובה לרציחת אחיו של חבר טוב

בגיל 16 הצטרף לצבא הבריטי, כשהוא מצהיר בפני הפקידים על גיל שיקרי, ללא ידיעת הוריו. הם מצידם הופתעו בראותם אותו מגיע הביתה באחד הימים עם מדי צבא, אך כבר לא היה דבר שיכלו לעשות בנידון. בצבא בריטניה שירת ארבע שנים, עבר עם פלוגתו ברחבי אירופה, והיה לחייל מצטיין. מאיר השתחרר משירותו בשנת 1946 והצטרף לעזור לאביו בעבודתו. במקביל גם הצטרף לאצ"ל. הוא עשה זאת לאחר שנתקל בהיותו חייל בגילויים שונים של אנטישמיות ואיבה כלפיו בהיותו יהודי. הדבר חיזק בו את הנחישות לעשות מעשים שיחישו את הפתרון לבעיית היהודים.

במחתרת

עלה בידיו של מאיר לפעול חמישה חודשים בלבד בשורות האצ"ל. כינויו במחתרת היה "יחיעם". בתחילה עסק במחלקת הגיוסים והתעמולה, ולאחר מכן עבר לפעולות קרביות. האחרונה שבהם הייתה השתתפותו בעמדת חיפוי במבצע הפריצה לכלא עכו ב-4 במאי. במהלכה נשבה עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים לאחר שאזלה התחמושת בעמדתם. היו אלה אבשלום חביב, יעקב וייס, אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים

מהלך המשפט וגזר הדין

אימו מספרת שכאשר באה לבקרו בבית האסורים והחלה לבכות, דרש ממנה ש"לא תבכה לעיני הגויים". כמו כן ביקש ממנה מאיר, באחת הפעמים, שתקדיש את שעות ביקורה לא עבורו, כי אם ליעקב וייס; אשר נתפס כמותו, ושמשפחתו כולה נספתה בשואה ועל כן לא היה מי שיבקרו וינחמו

המשפט החל ביום רביעי, 28 במאי 1947, לאחר שנדחה ביומיים בשל מחלה של יעקב וייס. הנאשמים קיבלו את חברי בית הדין בשירת "התקווה". עורכי הדין נעמדו בעת השירה, וננזפו לאחר מכן על ידי אב בית הדין בכך שתרמו לבזיון בית המשפט. בהמשך שיבשו הנאשמים את מהלך המשפט. הם לא ענו לשאלות השופט, ביקשו את חבריהם שיענו במקומם, ולחלופין קמו ממקומם או העמידו פני מתנמנמים. בזמן הזמנת העדים שוחחו הנאשמים בינם לעצמם והחליפו ביניהם הלצות. במקרים בודדים התייחסו הנאשמים לאירועים שקדמו להבאתם לדין. אבשלום קם ושאל את אחד העדים, חייל בריטי אשר נכח במעצרו: "האם תוכל להסביר לי במדויק למה התכוונת כשאמרת לי 'תאי הגזים הם משחק לעומת מה שצפוי לכם בארץ ישראל'?". כשלא הפנו שאלה מאשימה, המשיכו הנאשמים בשיחה בינם לבין עצמם וציירו קריקטורות של אנשי בית הדין

המשפט נמשך 14 יום. 35 עדים זומנו, ואזי הגיעה שעת צד הסנגוריה. הנאשמים אשר מלכתחילה התנגדו לסמכות בית המשפט לדון אותם, התנגדו גם לקיום הליכי הגנה. עם זאת הכין כל אחד הצהרה ארוכה ובה דברים נגד שלטון העריצות הבריטי. בקטע מדבריו אמר: י

   "שליטיכם נעלבים כאשר משווים אותם לנאצים --- אך מה מסמל צלב הקרס יותר מכל? אף אתם תודו בכך - הסימן הטמא הזה מסמל רצח יהודים. --- שאלו נא את עצמכם, מה ממלאת בריטניה בדור הזה, לאחר שהושמד רוצח היהודים מברלין? האין בריטניה המדינה היחידה בעולם הרוצחת בתור מדינה- יהודים? האין חיילי בריטניה רוצחים כיום יהודים בירושלים ובסודאן, בארץ ישראל ובאירופה? האין היא מחזיקה רבבות יהודים במחנות ריכוז? --- צלב קרס ענק מכסה את גופך ונכנס לנשמתך -- אך כשם שנשבר צלב הקרס הנאצו-גרמני, כך יישבר צלב הקרס הנאצו בריטי. האלוהים שעזר לדוד להפיל את גלית, הוא שיעזור לנושאי מגן דוד לנצח את נושאי צלב הקרס."    י

ב-16 ביוני התכנס בית הדין בהרכב של הקולונל פל, המיור לי הנטר וקפטן ברקר בשעה 11:10. במעמד נכחו גם לוטננט קולונל נורמן, סגן מפקד הצבא הראשי בארץ, וראש הבולשת בארץ. עורכי הדין נכנסו באיחור של 15 דקות בהתלוננם בפני נשיא בית הדין כי נערך בהם חיפוש גופני "מדוקדק, ממושך ומביש". הדבר היווה חלק מטבעת האבטחה הכבירה שהושמה על האולם וסביבת בית הדין. החיפושים כללו אף את קופסאות הסיגריות, הגפרורים והעטים הנובעים. באולם נכחו עיתונאי חוץ רבים

בתאם, ישבו הנאשמים כבולים ושרו משירי בית"ר. השירים אף תורגמו עבור העיתונאים הזרים. הם הוכנסו אל האולם תחת משמר כבד עם כבלים בידיהם ורגליהם. רק מספר רגעים לפני כניסת הרכב ביה"ד הוסרו הכבלים. את משפחותיהם הרגיעו הנאשמים: "אנחנו עוד נצחק עליהם, ואם לא אנחנו, אחרים יצחקו". נשיא ביה"ד, הקולונל פל, הכריז כי הנאשמים נמצאו חייבים בכל ההאשמות. בפני השופטים הביאו עורכי הדין תעודות בדבר גילם הצעיר של אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים

קרוב לשעתיים ארכה ההתייעצות על פסק הדין. הקהל והעיתונאים הועברו על ידי המשטרה למרפסת מסורגת תחת השמש. התמרמרות העיתונאים על ה"כליאה" לא הועילה. מקץ השעתיים נכנס נשיא ביה"ד לאולם כשלראשו כובע אדום, סימן לפסקי דין מוות. הנשיא הודיע כי השלושה, מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב, נידונים "לתליה עד שתצא נשמתם". אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים נידונו למאסר "עד שיחליט הנציב לשחררם", מפאת גילם הצעיר. בהשמע גזר הדין פרצו הנידונים בשירת "התקווה" אליה הצטרף הקהל באולם. מיד אחר כך הושם שוב כל הקהל במרפסת המסורגת במשך שלושת רבעי שעה עד ליציאת חברי ביה"ד. נאמר לקהל כי כל מי שינסה לצאת החוצה "יירה בו במקום". הנידונים הועמסו על משוריין שעשה דרכו אל בית הסוהר בעכו

מעדות של עיתונאי "דבר" שביקר בביתו של נקר עולה כי אימו ומשפחתו של נקר לא איבדו את התקווה להצלתו, תוך הסתמכות על ביקורה של ועדת האו"ם בארץ באותם ימים. בכ"ט בתמוז, יום פטירתו של מצביא האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי, הועלו בדרגות שלושת הנידונים ומאיר היה לסגן. האצ"ל הגיש לוועדת האו"ם תזכיר הקורא לביטול עונש המוות, לאור קריאת האו"ם לכל הצדדים להימנע ממעשי אלימות בתקופת החקירה (וגם על סמך מקרה דומה שאירע ביוון) ובשל העובדה כי איש מכוחות הביטחון לא איבד את חייו בהתקפת כלא עכו. בוועדת החקירה אכן התגבש רוב התומך בהתערבות בעניין, אולם לאחר שהובא העניין ליו"ר הוועדה ולאחר דיונים סוערים בדלתיים סגורות, הוחלט ב-23 ביוני שלא לנקוט עמדה נגד החלטת ממשלת המנדט. יחד עם זאת תשובת ממשלת המנדט לוועידה בעניין שלושת הנידונים הפתיעה אותה בעוינותה, החריפה את היחסים בין הצדדים, ואף גררה את קיצור משך שהיית הוועדה בארץ ישראל. אל הנציב העליון פנו גם דוד בן-גוריון, חיים ויצמן והרבנים הראשיים בבקשות חנינה. אליהם הצטרפו גופים רבים שקראו לחנינה, בהם ועד העדה הספרדית, מועצת רמת גן, סנטורים אמריקאיים, ואף הניו יורק פוסט והעיתונות הצ'כית (בשל מוצאו של וויס). בזה אחר זה נדחו הפניות והלחצים

את זמנם בתא הנידונים העבירו השלושה בלימודים וקריאת תהלים. כשהיה מבקרם רב האסירים אריה לוין היו מקבלים בשמחה את פניו ומבקשים כי ימסור שמצב רוחם איתן. ב-8 ביולי בשעה 01:00 אישר מפקד הצבא את פסק הדין. בהמשך, האצ"ל חטף שני סרג'נטים בריטיים כבני ערובה, ואיים כי אם ימומש גזר דין, ייתלו הסרג'נטים בבחינת "עין תחת עין". י

עלייתם לגרדום

בערב של יום ב', 28 ביולי, שומעים אסירי הכלא בעכו את שירת "התקווה" בוקעת מכיוון תא הנידונים למוות. מיד נפוצה השמועה כי הודיעו לנידונים שבאותו לילה תתבצע תלייתם. כל הלילה שרו השלושה את שירי המחתרות והמרד. בשעה 02:00 הגיע אליהם הרב הראשי הספרדי לחיפה, ניסים אוחנה. הוא שהה איתם כרבע שעה כדי לעודדם, אך למעשה הם שעודדו אותו. אמנון מיכאלוף, שנשפט עימם והיה בכלא עכו אותה עת מסר בעדותו הכתובה: י

   "הם קראו אלינו: 'אל דאגה. לא נבייש. התעודדו והיו חזקים. אין אנו פוחדים מפני המוות'. קריאתם האחרונה הייתה: 'נקמו את דמנו!' אל תדאגו לנו. תודה רבה על שאמרתם לנו ודרישת שלום חמה'. אכן גיבורים המה. גיבורים שלא היו מצויים בעם העברי זה אלפיים שנה".    י

מיכאלוף מספר כי מאוחר יותר אותו לילה נפתחו דלתות המסדרון ולכיוון תא הנידונים התקדמו התליין, כמה שוטרים, רופא צבאי ומנהל בית הסוהר בשכם

זמן מה אחר כך, שמעו לפתע אסירי הכלא שירה חזקה של "התקווה" בוקעת מאזור הצינוק. אז הצטרפו אליה כל האסירים היהודיים בשירה שמילאה את כותלי הבניין. לאחר עשרים דקות, בשעה 04:00 של יום ג', שמעו האסירים את קול שירתו של אבשלום. באמצע השיר נקטע קולו, כאשר יצאה ממנו נשמתו. הקול הבא אחריו זיהה אותו כמאיר. כאבשלום, גם הוא שר עד רגעיו האחרונים. לאחר עשרים דקות הוצאה גופתו, ובשעה 04:25 הועלה לגרדום יעקב וייס, ששר את "התקווה" גם הוא כשאסירי הכלא מצטרפים אליו

לאחר מותם

למחרת, ב-30 ביולי, ב-10 בבוקר, יצאה הלווית השלושה ממשטרת הר כנען לכיוון בית הקברות בצפת בשיירה שבראשה רכב צבאי ואחריה מכונית בני המשפחה ו"חברה קדישא". ראשון נקבר נקר, אחריו וייס והשלישי חביב. הזעזוע בארץ היה עמוק, כאשר ההוצאה להורג נוסף לפרשיית אוניית אקסודוס שעוררה סערה ביישוב באותו זמן

באותו היום התפטר מתפקידו צ'רלטון, מנהל כלא עכו. נודע כי הוא סירב לבצע את התליות בעצמו ועל כן הובא לו מחליף

בעקבות תלייתם של השלושה, ביצע ב-30 ביולי האצ"ל את שאיים ותלה את שני הסרג'נטים שחטף. פעולה זו שזעזעה את בריטניה, חתם את הגולל על תליית יהודים בארץ ישראל. מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב היו האחרונים לעלות על הגרדום הבריטי בארץ ישראל