Meir Feinstein

ויקיפדיה: מאיר פיינשטיין

משרד הביטחון: דף הנצחה

Meir Feinstein, מאיר פיינשטיין‎ (October 5, 1927 - April 21, 1947) was born in the Old City of Jerusalem. His parents, Bela and Eliezer, immigrated from Brisk. He was an Irgun operative who lost an arm on Oct. 30, 1946 while planting an Improvised Explosive Device in the railway station in Jerusalem, and was subsequently captured and sentenced to death by the British authorities in Palestine. At his trial, Feinstein refused legal counsel and refused to recognize the authority of the British court or participate in the trial, other than to speak at the summation.

Twenty years after the trial, it became known that a third co-conspirator, Daniel Azulai, whose death sentence was commuted to life imprisonment, was in fact a plant of SHAI, the intelligence service of the Haganah. Feinstein was unaware of this, seeing Azulai as a close friend and Irgun sympathizer.

On April 21, 1947, a few hours before their execution by hanging in the Jerusalem Central Prison in the Russian Compound, now the Museum of the Underground Prisoners, could be carried out, he and his friend and fellow prisoner Moshe Barazani blew themselves up in their cells with improvised grenades which had been smuggled in concealed inside hollowed out oranges. Originally, Feinstein and Barzani planned to use one grenade to attack the hanging party and the second grenade to kill themselves; however, when they learned that Rabbi Goldman, the official chaplain of the Jewish National Council, was to be among the party, they changed their plans in order to spare his life, killing themselves alone.

The story of Feinstein and Barazani became one of the most famous tales in the history of Zionism. Menachem Begin was so moved by the deeds of the two men that he requested in his will that he be buried next to them on the Mount of Olives, which he was.

Just before his death, Feinstein gave to British prison guard Thomas Henry Goodwin, whom he and Barazani had nicknamed "the good jailer", a copy of the Bible, inscribed in Hebrew and English, "In the shadow of the gallows, 21.4.47. To the British soldier as you stand guard. Before we go to the gallows, accept this Bible as a memento and remember that we stood in dignity and marched in dignity. It is better to die with a weapon in your hands than to live with hands raised. Meir Feinstein", then requested a moment of privacy for prayer, thereby saving Goodwin from being injured by the grenade (and preventing him from being able to stop the grenade being detonated.) In 2007, Goodwin's son Denis donated the Bible to Feinstein's nephew Eliezar, who received it on behalf of the Underground Prisoners Museum in Jerusalem at a commemorative state ceremony.

מאיר פיינשטיין

מאיר פיינשטיין (5 באוקטובר 1927, ט' בתשרי ה'תרפ"ח - 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום. היה לוחם במחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בצינוק, בהיותו בן 19, בטרם הוצא להורג.

ילדות ונעורים

מאיר פיינשטיין נולד ב-ט' בתשרי, תרפ"ח, 5 באוקטובר 1927, בעיר העתיקה בירושלים. הוריו, בלה ואליעזר, היו שומרי מצוות אשר עלו מבריסק, אז בליטא. במשך עשר שנים למד בישיבת עץ חיים, והיה אחד מתלמידיו של הרב אריה לוין. בהיותו ילד מת עליו אביו, ופיינשטיין נאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. הוא עבר בין עבודות שונות בעירו, ולאחר מכן החל לעבוד כפועל ברמתיים, ובקיבוצים נגבה וגבעת השלושה. בגבעת השלושה החליט להצטרף לארגון "ההגנה". במחתרת ובצבא הבריטי

בשורות "ההגנה" התחיל פיינשטיין את הכשרתו הצבאית. במקביל נהג ללמוד לימודי חול מתוך ספרים ששלח לו אחיו מירושלים. פיינשטיין ניסה ככל יכולתו להשלים את השכלתו שנקטעה, ואף חלם עד סוף ימיו להיות סופר.

כאשר הגיעו אל פיינשטיין שמועות על פעולות ההשמדה של הנאצים כנגד היהודים באירופה, החליט להתגייס ולסייע למאמץ המלחמתי. בתחילת שנת 1944 הציג פיינשטיין, שבאותה עת היה בן 16 אך נראה מבוגר מגילו, תעודה שקיבל ממוכתר פתח תקווה לפיה גילו הוא 20. על סמך התעודה התגייס לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי במזרח התיכון. זיוף זה הזיק לו מאוחר יותר במשפט שבו נגזר גורלו. בתחילה התנגדה משפחתו לגיוסו בגיל כה צעיר, אך לאחר שהחליט, אי אפשר היה לעצרו.

כשנתיים וחצי שירת פיינשטיין בארץ ישראל, אלכסנדריה וביירות. במכתבים ששלח אל ביתו הביע את געגועיו אל הארץ אליה היה קשור. בצבא הבריטי יצר קשרים חברתיים עם חיילים שהיו חברי מחתרת האצ"ל וסייע להם להבריח נשק ממחנות צבאיים שמחוץ לארץ ישראל אל המחתרת.

באוגוסט 1946 השתחרר מן הצבא. בשל מה שנימק כחוסר פעילותו בהיותו חבר "ההגנה", שקל להצטרף אל האצ"ל. בתחילה הביע ספקות האם תואמות פעולות האצ"ל את אמות המוסר, אך לאחר שהשתכנע כי לפי מידותיו כך הדבר, הצטרף אל סניף האצ"ל הירושלמי. מאותו רגע פעל בדבקות ובלהט במסגרת המחתרתית. בתחילה פעל פיינשטיין בחת"ם (חיל התעמולה המהפכני של הארגון), ולאחר מכן התקבל לקורס סגנים. באמצע הקורס יצא פיינשטיין להשתתף בפעולה שעתידה הייתה לחרוץ את גורלו.

התקפת תחנת הרכבת בירושלים

בבוקר ה-30 באוקטובר 1946 התכנסו מספר לוחמי אצ"ל בדירת חבר המחתרת מנחם מדמוני בירושלים, ללא ידיעה מוקדמת על משימה. אליהו לוי, שכונה "אביאל", ממפקדיו הוותיקים של הארגון בעיר, הציג בפניהם שלוש מזוודות נפץ ושק עם כלי נשק. יחיאל ריינהולד, מפקד באצ"ל בשם היינריך ריינהולד, שכינויו היה "ינאי", לא הגיע לפגישה, וההנחה הייתה כי ייתכן ונאסר. המשימה שהוטלה על הכוח הייתה פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, כחלק ממאמצי הארגון לפגוע בתשתיות ששימשו את הממשלה והצבא הבריטיים, ולנסות לשתק את התנהלות השלטון באמצעות התקפות חוזרות במתקניו. הוסבר להם כי חומר הנפץ מתפוצץ חצי שעה לאחר חימוש המנגנון הכימי בפצצה. כמו כן הותקן מנגנון מלכוד שימנע את נטרול המנגנון הכימי.

בפעולה השתתפו שמונה צעירים. שניים מהם כבר שהו בתחנה, מחופשים לסבּלים ערבים. בין השישה האחרים היו פיינשטיין שתפקד כנהג המכונית, ו"אביאל" וסימה פליישהקר שעמדו להתחזות לזוג נאהבים היוצא לירח דבש. כדי לקצר את זמן ההמתנה לפיצוץ הופעל המנגנון כבר בעת הנסיעה. כשהגיעו לתחנה לקחו ה"סבלים" את מזוודותיהם והניחום ליד קופות התחנה, אז הוצאו הניצרות והמזוודות מולכדו.

אנשי המחתרת חזרו אל המכונית, אולם אביאל וסימה נשארו בתחנה כדי להשלים את משימתם. מאחר שהמחתרת לא רצתה שיפגעו אנשים אלא התחנה בלבד, החליטה מבעוד מועד לפרסם אזהרה, למרות הסיכון הרב שהיווה העניין ללוחמיה. סימה הוציאה מתיקה מפת בד לבנה גדולה ופרשה אותה על המזוודות. בעברית, ערבית ואנגלית נרשם עליה "סכנה מוקשים!" ומתחת סמל האצ"ל. הם התחילו להתרחק, אולם שניים מהערבים בתחנה הבחינו במתרחש והזעיקו את האנשים הרבים במקום לדלוק אחריהם. אביאל וסימה הוקפו בהמון רב. אחד המאבטחים, אריה אשל, שלף אקדח וירה מעל ראשי האנשים. סימה הצליחה להחלץ מאחד הערבים שאחז בה, והלוחמים זינקו אל מכונית המילוט שיצאה בנסיעה מהירה מן המקום.

בתחילה נראה היה כי הצליחו להמלט, אך לאחר רגע ניתכה אש כבדה מכל עברי המכונית ומשוריין בריטי החל לדלוק בעקבותיה. בדרך אמר פיינשטיין "אני נוהג ביד אחת", אך דבריו התקבלו כהלצה. אשל העיד כי רק המיומנות והמהירות של פיינשטיין הצילו אותם ממוות. המכונית הגיעה אל מקום האיסוף בשכונת ימין משה, אז הבחינו כי כמעט כולם נפצעו, וכי ידו השמאלית של פיינשטיין רוסקה ושתתה דם רב במשך כל זמן הנסיעה.

פיינשטיין רץ כ-300 מטר אל עבר בית הזוג שטיין, ביקש עזרה ראשונה, נכנס אל הבית ונפל. בעקבותיו הגיעו השוטרים שעקבו אחרי סימני הדם.

בדירה ניסה אחד השוטרים להרים ידו על פיינשטיין, וזה עצרו כשקרא בפניו "אני שבוי מלחמה". משם העבירו אותו, ללא טיפול רפואי, אל בית הסוהר הצבאי בשכונה הגרמנית. רק לאחר שדרש טיפול בבית הסוהר, הובל פיינשטיין בליווי שישה שוטרים חמושים אל בית החולים. כשהגיע שאל אותו מיד הרופא אם מסכים הוא שיקטעו את היד מחשש להרעלת דם. מאיר השיב במקום: "קטעו". י

נתפסו בפעולה גם דניאל אזולאי, משה הורוביץ ומסעוד ביטון.

בשעה שתיים בצהריים ניסה קצין חבלה בריטי לנטרל את הפצצה, אולם זו התפוצצה, הרגה אותו, והחריבה את התחנה.

זמן לא רב אחר כך התברר כי מי שהיה אמור להיות מפקד הפעולה ונעדר ממנה, היינריך ריינהולד - "ינאי", היה למעשה מלשין. הבריטים ידעו מבעוד מועד על הפעולה, וכך נפלו לוחמי האצ"ל לתוך מארב. י

כאשר שכב פיינשטיין בבית החולים, שהה באותו החדר עם דב גרונר. גרונר סיפר מאוחר יותר שמאיר השאיר עליו רושם רב; למרות הפציעה הקשה והזרוע הקטועה היה חזק ברוחו ועודד את חבריו הפצועים. י

מהלך המשפט

כנגד פיינשטיין הועלו שתי האשמות: ירי מכלי נשק חם בתחנת הרכבת, והנחת הפצצות. הוא דחה את כל תחנוני משפחתו להתגונן במשפט, והודיע להם כי "לא ישפיל עצמו בפני המשעבד", ולא יבקש רחמים.

המשפט נפתח ב-26 במרץ 1947. הנאשמים במשפט היו פיינשטיין, אזולאי, הורוביץ וביטון. פיינשטיין הופיע ללא עורך דין למשפט. כאשר הוקראו ההאשמות בפני הנאשמים ונשאלו האם הם מודים או לא הצהיר פיינשטיין: "אינני מכיר בחוקיות בית המשפט ולא אשתתף בדיונים. תשובתי להאשמות תינתן בהצהרה שאקרא". לאחר מכן לא הגיב עוד וישב כשהוא קורא כרך של כתבי ז'בוטינסקי.

באוזני משפחתו היה חוזר ואומר: "מוטב למות בכבוד, מאשר לחיות בתוך השפלה". במהלך המשפט לא השתתף כלל, אלא ישב דומם וקרא בעיתונים. מדי פעם היה שולח חיוכים אל משפחתו וחברתו. נשיא בית הדין פנה אליו מספר פעמים וכשלא קיבל תשובה, רשם פעם אחר פעם: "הנאשם שותק מתוך כוונה עזה ומתוך ביזיון בית הדין". אחיו של מאיר, בנימין, הביא תעודות המעידות על גילו הצעיר של מאיר. אולם התובע הביא תוצאות בדיקות של רופא צבאי שקבע כי גיל הנאשם הוא בין 23 ל-25. כאשר ניסה בנימין להתערב קרא אליו מאיר: "בנימין, אני מבקשך שלא לפנות לרופאים הנאצים האלה". י

ביום השישי למשפט ביקש לפתע פיינשטיין לחקור את אחד העדים, שוטר בריטי. מאיר הציג ספר של אבא אחימאיר, "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'". על העמוד הראשון צויר בגדול צלב קרס ובאנגלית לא ברורה נרשם "אין יותר חובות". מאיר שאל את השוטר: "את הספר השארתי במכוניתך, כשהוחזרתי ביום שישי האחרון לכלא. מצאתי עליו את הכתובת הזאת. האם ידוע לך מי כתב אותה?". אב בית הדין ביקש לראות את הציור והעיר: "בוודאי שלא אנגלי כתב אותה, הרי מצויר כאן צלב קרס". מאיר השיב לו: "היטלר אמנם מת, אך תלמידו וחברו אינו מבייש את תורתו". אז התיישב פיינשטיין במפתיע והמשיך לשתוק לאורך כל המשפט, עד שנשא את הצהרתו.

לפני הקראת פסק הדין קרא פיינשטיין את הצהרתו לפני בית הדין הצבאי. בין היתר אמר בה: ...האותנו תפחידו במוות? אותנו שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו לשחיטה...? אותנו ששואלים את עצמנו יום יום: במה טובים אנו מהם, ממליוני אחינו?...

לשאלות אלו... ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים לא כדי לחיות ולצפות בתנאים של עבדות ודיכוי לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורי דורות...

כי יש חיים הגרועים ממוות ויש מוות הגדול מן החיים.

ב-3 באפריל 1947 ניתן פסק הדין במשפטם של הארבעה. אחיו של פיינשטיין ניסה שוב להוכיח כי גילו של מאיר צעיר, אך השופט סירב לקבל עדויות שאינן מנוהלות על ידי הנאשם או עורך דין שמינה מטעמו. בשעות אחר הצהריים, לאחר התייעצות שארכה 45 דקות, קרא נשיא בית הדין, קולונל קופר, את גזר הדין. הורוביץ וביטון, שבמשפט הכחישו כל קשר לעניין (מפני שנתפסו במקום רחוק והאצ"ל החליט כי עליהם לכפור בעובדות), יצאו ללא עונש. פיינשטיין ואזולאי נידונו למוות בתלייה. בהינתן פסק הדין הכריזו השניים: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". כשכבלו השוטרים את ידיו ורגליו של פיינשטיין והחלו גוררים אותו מהאולם שר את "התקווה". י

ב-17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין ושל משה ברזני מה-17 במרץ. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר.

עשרים שנה לאחר האירועים התברר כי דניאל אזולאי, שפיינשטיין ראה בו חבר קרוב ושותף למאבק המחתרת, היה סוכן שתול חשאי של הש"י בשורות האצ"ל, וכי החנינה בוצעה הודות למאמצי צמרת הנהלת הסוכנות היהודית.

אל הנציב העליון הגיעו בקשות רבות לחנינת פיינשטיין וברזני. פנו אליו בין היתר דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ויצחק בן צבי, בשם הוועד הלאומי. שני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, ומשפחות הנידונים ביקשו חנינה אף הם.

בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" ישב בתא הנידונים למוות עם משה ברזני. על דפי ספרים שונים רשם פיינשטיין סיסמאות ועליהן דברים כגון: "טוב למות עם נשק בידיו מאשר לחיות עם ידיים מורמות", "הרוצה לחיות בכבוד חייב ללחום בעד החיים". כאשר הצליחו פיינשטיין וברזני ליצור קשר עם האסירים האחרים בדרכם למקלחת, היה תמיד חיוך נסוך על פניו של פיינשטיין, היה מבקש שלא ידאגו לו, ובאחת הפעמים ביקש שימסרו שלום לאחיו (שהיו חברי הלח"י) ו"נשיקות חמות" לגאולה כהן על בריחתה הדרמטית מבית החולים של בית הסוהר. הרב אריה לוין, "אבי האסירים", היה מבקר אצל הנידונים ושאר האסירים מידי שבת ומעודד את רוחם.

באחת הפעמים יצרו קשר עם אסירי המחתרת האחרים בכלא, על ידי מסרים כתובים בניירות זעירים שהוטמנו בקליפות בננה, וביקשו מהם שיכינו עבורם זוג רימונים. תוכניתם הייתה לפוצץ רימון אחד על הפמליה שתבוא לקחת אותם אל הגרדום, ובעזרת השני להתאבד, בבחינת מה שעשה שמשון, "תמות נפשי עם פלשתים". אליעזר בן עמי הוא שהכין את הרימונים. הוא לקח שני תפוזים, רוקן את תכולתם, מילא אותם בחומר נפץ, רסיסי ברזל נדחפו לקליפתם, והוכנסה מערכת הדלקה ויזם. את ההפעלה היו יכולים לבצע על ידי רשף של סיגריה. המכסה היה חלקו העליון של התפוז שהוצמד בסיכות עץ קטנות רבות. לאחר שהוכנו, הועברו התפוזים אל תא הנידונים יחד עם דברי מזון נוספים.

"רימון בין הלבבות"

ב-21 באפריל, ב' באייר תש"ז, גברו השמועות כי שני הנידונים עומדים להיות מוצאים להורג. על ירושלים היהודית הוטל עוצר מלא. בשש בערב הודיעו לפיינשטיין וברזני הן על אישור פסק הדין והן על ביצועו באותו יום בשעה ארבע לפנות בוקר. הרב אריה לוין נקרא להגיע בערב כדי שיקראו בפניו וידוי ויתפללו. הוא אמר כי הוא חושש שלא יצליח לעמוד בכך ושחלילה יקרה אסון בזמן המעמד. הוא גם שאל 'וכי מה חטאו?... על מה יש להם להתוודות?, וכי יש צדיקים גדולים מאלה העולים לגרדום למען קידוש השם וישראל?'. הוא סירב, בפעם הראשונה, להגיע אל בית הסוהר ולבו נשבר על שלא הצליח לעזור לביטול גזר דינם. הרב יעקב גולדמן, הרב הרשמי של הוועד הלאומי, הסכים להגיע אליהם בשעות הערב. בשעה תשע ורבע הגיע אליהם. הוא העיד לאחר מכן כי היו עליזים בהתנהגותם ולא ניכרה בהם התוכנית. הרב ביקש להכין אותם לקראת הצפוי אך הם ענו לו כי אין גורלם שונה מגורל מיליוני אחיהם שנרצחו. הם ביקשו למסור לו סליחה ממשפחותיהם על הצער שגרמו להם. הם שרו עימו את תפילת "אדון עולם". לאחר מכן אמר עימם וידוי. עד השעה עשר וארבעים שוחחו על קידוש השם ועל רבי עקיבא שאמר תורה בזמן שעונה במסרקות ברזל. לקראת אחת עשרה אמר להם שלא יאבדו תקווה. הם נתנו לו את כל הסיגריות שבתאם וביקשו שיחלק אותם בין האסירים וגם לשוטר הבריטי ששמר עליהם והיה הוגן כלפיהם. הוא אמר שיחזור אליהם לפני רגעיהם האחרונים כדי לראותם והם ניסו לשכנע אותו שלא יבוא. הם שרו את "התקווה" במלואה. כשעזב אל חדר הקצינים בכלא, הצהיר במפורש שיבוא כדי לנכוח במעמד הגבורה.

אז הגיעה התלבטותם הגדולה. הם ידעו כי אם ישליכו את אחד הרימונים על משלחת התלייה יפגע גם הרב גולדמן. הם החליטו כי יוותרו על תוכניתם, וכי ימותו רק הם בידי עצמם ולא בידי התליין הבריטי. הסימנים הראו כי ברזני אימץ את הרימון אל חזהו בידו השמאלית ופיינשטיין הגידם נלחץ אל ברזני והניח את חומר הנפץ בין שניהם.

בשעה אחת עשרה וארבעים נשמעה בכלא התפוצצות חזקה שהרעידה חלק בבניין. החלה מהומה בכלא, מפקד הכלא, עוזריו והרב גולדמן רצו מחדרם אל תא הנידונים. השוטר ששמר על התא צעק אליהם המום: "שניהם מתים! התפוצצו!". הדלת הייתה פרוצה והמראה הנורא היה של ברזני ופיינשטיין, חזיהם קרועים, כשהם מתים. באחת בלילה הוצאו הגופות והועברו אל בית החולים.

הרב הראשי ציווה לקבור את השניים למחרת, בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קברות "קדושי המאורעות" תרצ"ו-תרצ"ט. גופותיהם הובלו תחת משמר כבד של משוריינים. הלוויתם הייתה מצומצמת בשל העוצר אשר הטילו הבריטים בירושלים. כוחות צבא ורכבים צבאיים מילאו את כל העיר. נכחו רק משפחתם הקרובה, ארוסתו של פיינשטיין, רחל, ארבעה עיתונאים, והרב לוין שהיה האבל הראשי.

בעיני רבים נחשבו השניים לגיבורים. האצ"ל והלח"י הכריזו עליהם כעל בעלי "תהילת עולם". נתן אלתרמן כתב עליהם שיר שפורסם בטורו "הטור השביעי". י

מנחם בגין, שהיה מפקד האצ"ל, הביא את סיפור השניים בנאום התגובה הדרמטי ל"נאום הצ'חצ'חים", שנשא בבחירות 1981: בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. והם הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני השופטים הבריטיים את המלים: אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליהם להסתלק מכאן מארץ ישראל! פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק.

בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם פתחו בלבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים! י

על שמו של מאיר פיינשטיין קרויים רחובות בערי ישראל, כולל ירושלים ותל אביב.

כאשר הוכרו פיינשטיין וברזני כחללי מערכות ישראל, הוחלפו המצבות שעל קבריהם בהר הזיתים, במצבות המקובלות בצה"ל. המצבות המקוריות הובאו לחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים (כיום - מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים) ושם הן מוצגות.