Rav Meir Leibush Weiser - Malbim

• The Malbim : Leadership and Challenge - Bar-Ilan University

It is generally believed that the name Malbim is an abbreviation of "Meir Leibush ben Yechiel Michel". According to a different opinion the name Malbim is a translation of the original family name Weisser. In official Romanian documents he appears by the name Malbin (which means "whitener" in Hebrew).

Meïr Leibush ben Jehiel Michel Weiser (b. Volochysk, Volhynia Mar. 7, 1809; d. Kiev Sept. 18, 1879), better known by the acronym Malbim (Hebrew: מלבי"ם‎), was a Russian rabbi, preacher, and Bible commentator. Malbim's fame and immense popularity rest upon his monumental commentary on the Tanach (the Hebrew Bible). He composed and published it between 1845 and 1870.

It was the first work of its kind since medieval times. Not since the likes of Rashi, Gersonides and Abrabanel had a biblical commentary of comparable size and scope been written; and not since the golden age of Jewish philosophy had such a far ranging Jewish theology been formulated.

The name "Malbim" is derived from the Hebrew initials of his name, and became his surname by frequent usage.

Malbim was born at Volochysk, Volhynia and educated in Hebrew and the Talmud by his father and, after being orphaned a child, by his stepfather, Rabbi Leib of Volochisk.

At the age of 13 he went to study in Warsaw. where he was known as the 'iluy (prodigy) from Volhynia. He showed talent from his early childhood, and his works indicate that he had a considerable knowledge of secular sciences.

From 1838 to 1845 he was rabbi of Wreschen, in the district of Posen, and in the latter year was called to the rabbinate of Kempen, where he remained until 1859; he was thereafter also known as "der Kempener Magid."

In 1859 Malbim became chief rabbi of Bucharest, Romania. He did not get along with the upper class and educated Jews there, some of them Austrian citizens (called in Romanian "sudiţi"); led by the famous Dr. Iuliu Barasch; they wished to introduce changes in the spirit of modern European life into the life of the local Jewry, which were at great variance with the beliefs and practices of the traditional rabbinic Judaism.

The Malbim defended the old fashioned style Orthodox Judaism, which demanded very strict adherence to Jewish law and tradition, and rejected almost all editing of the Siddur, the traditional Jewish prayer book, giving up beards and other changes in the exterior appearance, and other similar changes in some observances.

Malbim was very opposed to the building of the big Choral Temple, with choir and organ, an imitation of the Great Synagogue of Leopoldstadt in Vienna, and which would soon become (1864) the main neo-orthodox synagogue in Romania. He also condemned the foundation (before his coming) of the first two elementary schools with general knowledge curriculum aimed at the Jewish children in Bucharest, projects which were encouraged during that period by Romanian officials, who agreed for a while to a better integration of the Jews into Romanian life.

The severe authoritarian style of religious leadership of Malbim also caused a portion of the religious personnel (shochtim, dayanim) to become hostile to him. He threatened with excommunication those who did not comply with his decisions. By their frequent complaints as well as intrigues and false accusations, his opponents almost succeeded having him thrown into prison. Though he was soon liberated through the intervention of Sir Moses Montefiore, it was upon the condition that he leave Romania.

Malbim went to Constantinople and complained to the Turkish government, but obtained no satisfaction. After staying six months in Paris, he went to Lunshitz, Kalisz guberniya, Russian Poland, as successor to Rabbi Hayyim Auerbach (1866).

Shortly afterwards he became rabbi at Kherson, and thence was called to the rabbinate of Mahilyow (Moghilef), on the Dnieper (1870). There, too, his lack of subservience provoked the resentment of the richer Jews; these denounced him as a political criminal, and the governor of Moghilef ordered him to leave the town.

Malbim then went to Königsberg as chief rabbi of the Polish community, but there he fared no better than in Bucharest and Moghilef; he was continually harassed by the German Jews.

When Malbim passed through Vilna in 1879 the community there would have appointed him rabbi in place of Isaac Elijah Landau, but the governor of Vilna opposed the election on the ground that he could not sanction the appointment of a rabbi who had been expelled from Moghilef as a political criminal. Thereafter he declined appointment as chief rabbi of the New York City.[1] In September of the same year Malbim was on his way to Kremenchuk, to the rabbinate of which town he had been appointed, when he fell sick and died at Kiev.

Malbim's fame and popularity rest upon his novel commentary to the Bible. His first published commentary was on Megillat Esther (1845), followed by his commentary on other biblical books from then until 1876.

His commentary on the Bible is based upon the principle that there are no true synonyms in the Bible; apparent stylistic repetitions are not that, but rather each introduces a distinct idea.

Works

READ ON-LINE

• [http://hebrewbooks.org/10814
• http://www.hebrewbooks.org/41518
• http://www.hebrewbooks.org/40102

------------------------------------------

• "Artzoth haChayim", commentary and novellae on the Shulchan Aruch (section Orah Hayim, Breslau, 1837);
• "Artzoth haShalom", collection of sermons (Krotoschin, 1839);
• "HaTorah vehaMitzva", analytical and innovative commentary on the Pentateuch and the midrash halakha (Warsaw, 1874–80), including the linguistic guide Ayelet ha-Shachar on differences between similar terms in Hebrew;
• "Mikra'ei Kodesh", commentary on the Prophets and Hagiographa (ib. 1874; this commentary is in parallel, on the words and on the sense; Malbim always endeavored to explain the different meanings of synonyms);
• "Mashal uMelitza", dramatic philippic, in verse, against hypocrisy (Paris, 1867).

-----------------------------------

• http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/judaica/ejud_0002_0013_...
• http://www.jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=106&letter=M
• http://wiki.geni.com/index.php/Jewish_Dynasties

  ---

http://www.zadikim.org/index.asp?pageID=17392&siteLang=3

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=29813&st=&pgnum=18
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24434&st=&pgnum=24

רבי מאיר יהודה ליבוש ווייזר - המלבי"ם

רבי מאיר לייבוש ווייזר המכונה המלבי"ם (מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל), נולד בשנת ה'תקס"ט י"ט לחודש אדר, בעיר וולצ'יסק שבמחוז וואהלין שבאוקראינה, לאביו רבי יחיאל מיכל ווייזר.

ילדותו: בילדותו למד רבנו תורה מפי אביו אשר לימדו תנ"ך ולאחר מכן גמרא, אחד הדברים החשובים שלמד רבנו מפי אביו הייתה שפת לשון הקודש אשר הייתה לו לעזר רב בכתיבת המאמרים, בעוד שרוב הסופרים התורניים בזמן רבנו כתבו בלשון הקודש מעורבת בארמית ומתובלת בלא מעט יידיש הרי שרבנו כתב בשפת לשון הקודש צחה מתובלת במעט בארמית.

מעטים מאד אך איכותיים היו ימי לימודם, רבנו התייתם מאביו בגיל צעיר מאד ואמו נישאה לרב העיר רבי לייב מוולצ'יסק, רבנו עבר לחסות תחת חסותו של הרב אשר שלחו ללמוד תורה מפי רבי משה הלוי הורביץ.

העילוי מוואהלין: כאשר הגיע רבנו לגיל מצוות גלה למקום תורה ויצא ללמוד בישיבה מעטירה בעיר וורשא, שם נודע במשך הזמן כ- "העילוי מוואהלין". לא רק בנגלה הראה רבנו בקיאות והתמדה אלא גם בתורת הנסתר היה רבנו בקיא ולמדה מפי רבי צבי הירש אייכנשטיין האדמו"ר מזידיצ'וב.

נישואיו: בגיל ארבע עשרה התחתן רבנו ומסיבות שונות התגרש כמה שנים לאחר מכן. בשנת ה'תקצ"ח כאשר היה רבנו בן עשרים ושבע נשא בזיווג שני את בת רבי חיים אוירבך אלמנת בנו של בעל החמדת שלמה אשר נפטר בגיל צעיר, חמיו אשר היה מן האמידים תמך בו כדי שיוכל לשבת ללמוד באין מפרע. באותם שנים כתב רבנו את ספרו 'ארצות החיים' אשר היה פירוש על השולחן ערוך, כתיבתו הפורה והמעניינת הפליאה רבים וטובים וגדולי הרבנים החתם סופר מן הבולטים שבהם נתנו את המלצותיהם על ספרו.

רבנותו: בשנת תקצ"ח מיד לאחר נישואיו השניים התמנה רבנו לכהן כרב ואב"ד בעיר וורשנה שבמחוז פוזנן. כעבור שבע שנים התמנה לרב העיר קמפן (קעמפען. היום: קמפנו שבפולין) שבפרוסיה. ולאחר שהשלטונות ברוסיה לא אישרו את מינויו לרבנות קהילת וילנא, נתמנה המלבי"ם כעבור זמן קצר כרבה הראשי של בוקרשט בירת הנסיכות הרומניות המאוחדות.

רבנו התקבל באהדה בכל שכבות הציבור, אך המשכילים שביניהם שציפו ממנו להבנה לחידושים ברוח האמנציפציה שביקשו להנהיג, התבדו מהר מאד כאשר נוכחו כי רבנו מקפיד על קלה כבחמורה.

רבנו נהג לדרוש דרשות בבית הכנסת הגדול בבוקרשט ובנוסף ייסדו מעריציו בית כנסת אשר נקרא על שמו. רבנו היה פעיל מאד בחיי הקהילה. אולם סגנון מנהיגותו היה סמכותי וקפדני, קנאי לשמירת המסורת. רבנו השגיח אישית על משגיחי הכשרות ועל השוחטים ואיים בחרם על כל אלו שהפרו את דרישותיו. על השוחטים צווה רבנו להציג בפניו מדי בוקר את כליהם לבקורת. כאמור היה רבנו מעורה בחיי הקהילה והתעניין מקרוב בסדרי הלימוד במסגרות תלמודי התורה, קבע סטנדרטים חדשים לרמת הכשרות, דרש דרשות שמשכו המוני מאמינים לבית הכנסת ואירגן סידורי עירוב חדשים בשכונות היהודיות בבוקרשט.

מלחמתו במשכילים: רבנו ניהל מלחמות גלויות עם תנועת ההשכלה שפשתה אז. לחם נגד הקמת בתי ספריהם ובעיקר לחם נגד בניית "בית הכנסת המקהלתי" Templul Coral (ההיכל הכוראלי) אשר תוכנן להיות כפי דגם שאר בתי הכנסת הרפורמים באירופה. יריביו המשכילים ובראשם ד"ר יוליו באראש פנו לשטונות והעלילו על רבנו עלילות שווא, לשמחתם קבלו השלטונות את תלונותיהם וכמעט ורבנו נשלח לכלא בשלשלאות של ברזל, בניסי ניסים ניצל רבנו ברגע האחרון בהתערבותו של סיר משה מונטיפיורי. באותה תקופה מת עליו בנו אהרן אשר נקבר בבית הקברות היהודי בבוקרשט. לאחר התערבות מצידו של הד"ר וורטהיימר אישרו השלטונות לרבנו להשאר בתפקידו אך נאסר עליו לדרוש בבית הכנסת הגדול בבוקרשט.

הגירוש: לאחר שנתיים שוב פעם ניסו המשכילים את מזלם בעלילות שווא, הפעם כבר לא הועילו תחנוניהם של הקהילה היהודים ולא התערבויות מצד כל מיני גורמים אחרים, רבנו נעצר, קיבל צו גירוש והובל לנמל ג'יורג'יו אשר על גדות הדנובה, משם גורש רבנו לבולגריה.

לאחר שהות קצרה בבולגריה נסע רבנו לקושטא להתלונן בפני השלטונות אשר הרומנים היו כפופים להם, אך ללא הועיל. בלית ברירה שב רבנו לעירו של חמיו, לנצ'נה (לונטשיץ) שם הוכתר לכהן כרב ולירוש את מקום חמיו רבי חיים אוירבך. גם בלנצ'נה קמו עליו מתנגדים והפעם לא רק כאלו מחוג המשכילים ולכן עבר רבנ ולכהן בעיר חרסון שבאוקראינה. בשנת תרל"ב ביקשוהו בני העיר מוהילוב שברוסיה כי יבוא לכהן כבוד כרב ואב"ד בעירם המעטירה, זמן קצר לאחר מכן שוב קמו עליו מתנגדיו ולאחר שהעלילו עליו עלילות שווא הוציא נגדו מושל העיר צו גירוש מיידי.

פטירתו: הקהילה היהודית בניו יורק - ארצות הברית הזימנו את רבנו לכהן כרב בעירם אך עקב חולשתו נאלץ רבנו לדחות את בקשתם. רבנו קיבל עוד כל מיני הצעות שונות אשר את כולם דחה עד אשר לבסוף הסכים להזמנה מבני קהילת קרימנטשוק, אולם בדרכו לשם, בעודו בקייב, בירת אוקראינה נפטר רבנו ונשמתו עלתה בסערה השמיימה - בשנת ה'תר"מ ראש השנה א' לחודש תשרי.

מקום קברו: לפני כמה וכמה שנים התאמץ הרב ישראל מאיר גבאי יו"ר האגודה למצוא את המיקום המדוייק לקברו של המלבי"ם, לאחר מאמצים רבים אשר נכשלו ובהמלצת חבר פנה הרב ישראל מאיר גבאי לאחד העיתונים ופרסם שם מודעה קצרה בה הוא מבקש עזרה מכל אדם אשר אולי ידע איזה פרט על מקום מנוחת המלבי"ם. לא עבר זמן רב ואחד מראשי הישיבות הגדולים בירושלים הזמין את הרב ישראל מאיר גבאי אליו לביתו וסיפר לו סיפור מעניין ביותר: לפני כארבעים שנה בתקופה בה עדיין שלטו הקומניסטים באוקראינה, פעלו כמה מגדולי הליטאים להעביר את עצמות גדולי עמנו לארץ ישראל, בכדי להצילם מחילול ובזיון, בין אותם גדולים אשר הועברו הינו הרה"ק רבי יוסף יוזל הורוביץ - הסבא מנובהרדוק אשר הועבר להר המנוחות. לאחר שתדלנות רבה מצד העסקנים קבלו אישור מיוחד להעביר עצמות מבית הקברות היהודי שבקייב. כאשר רצו אותם עסקנים להעביר את עצמותיו של המלבי"ם והחלו במלאכת החפירה, נדהמו לגלות כי הקרקע תחת למצבתו הינה קרקע בתולה שמועלם לא נקבר בה אדם. לאחר בירור מקיף נודע כי באותם ימים, עת הרימו המשכילים ראשם וליגלגו לשומרי התורה ומצוותיה, נלחם בהם המלבי"ם במסירות נפש ממש, ובעקבות כך שנאוהו המשכילים שנאה מרה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלאחר פטירתו פחדו בני הקהילה בקייב שהמשכילים יחללו את קברו כדי "לנקום" בו על מלחמתו חסרת הפשרות בהם. משום כך, קבעו את ציונו במקום אחד בבית הקברות והעמידו עליו מצבה נאה, אולם את גופתו הקדושה קברו במקום אחר בבית הקברות - כך שידוע בוודאי כי המלבי"ם נקבר בבית הקברות המסויים בקייב אך לא נשאר מי שיאמר תחת איזו מצבה או תחת איזה שם.

מספריו: בין מסע למסע ובין רבנות לרבנות, השלים רבנו את פירושו הידוע על התנ"ך. ארצות החיים - על השולחן ערוך ארצות השלום - דרשות ומוסר ארץ חמדה - על התורה התורה והמצווה - על התורה יאיר אור - ביאור למילים נרדפות מקרא קודש - על התנ"ך משל ומליצה יסודי חכמת ההיגיון - ביאור חוקי ההגיון הכרמל - אוסף ביאורי לשון אשר נאספו מספריו על ידי הרב יוסף גרינבוים