Moshe Barazani

משרד הביטחון - דף הנצחה

Moshe Barazani, also Barzani (1928–1947), was an Iraqi Kurdish Jew and a member of Lehi ("Freedom Fighters of Israel," aka the "Stern Gang").

He was born in Baghdad to a Jewish family from Northern Iraq that moved to Jerusalem when he was an infant. He joined Lehi at an early age and took part in sabotage operations. He was arrested during a curfew, charged with conspiracy to murder British Brigardier A. P. Davis and sentenced to death by hanging by a British military court on April 21, 1947.

However before the execution, he and his comrade Meir Feinstein committed suicide in their cells in the central prison in the Russian Compound in Jerusalem with improvised grenades which had been smuggled inside oranges.

The story of Feinstein and Barazani became one of the most famous tales of heroism in the history of Zionism. Menachem Begin was so moved by the deeds of the two men that he requested in his will that he be buried next to them on the Mount of Olives, which he was. In order to commemorate the 60th anniversary of Barazani's death, a state ceremony was held at the Museum of the Underground Prisoners in Jerusalem in 2007.

________________________________________________________________________________

משה ברזני

• Reference: MyHeritage Family Trees - SmartCopy: Jul 24 2023, 6:12:39 UTC
• Reference: MyHeritage Family Trees - SmartCopy: Jul 24 2023, 6:13:08 UTC

משה ברזני (14 ביוני 1926, ב' בתמוז ה'תרפ"ו - 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת הלח"י שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בהיותו בן 21 בצינוק בטרם הועלה לגרדום. על שמו קרוי רחוב בתל אביב, הנמצא בשכונת רמת אביב ג' וכן בירושלים בשכונת תלפיות מזרח.

ילדות

משה ברזני, נולד ב-14 ביוני 1926, ב' בתמוז תרפ"ו, בבגדד בעיראק, למשפחה ממוצא כורדי. בן ל-לולו ואברהם. אחיו של אביו היה הרב יצחק ברזאני, רב ואב בית הדין של העיר ארביל בעיראק. בגיל שמונה עלה לארץ ישראל עם משפחתו בת שבעת הנפשות. אביו חכם אברהם ברזני היה ממשפחת מקובלים. הוא התחנך על אהבה לארץ ובביתו הייתה אווירה של שאיפה לגאולת ישראל. בגיל עשר נאלץ לנטוש את לימודיו כדי לסייע בכלכלת משפחתו. כבר בגיל צעיר הצטרף למחתרת הלח"י, בעקבות אחיו הבכור, וזכה לתמיכה מצד הוריו.

פעילות בלח"י

משה פעל ביחידת הנוער של הלח"י בהפצת כרוזים ומודעות כשנה וחצי. לאחר מכן עבר לפעולות מיקוש וחבלה. ב-22 באוקטובר 1946 השתתף בפיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה ממערב לירושלים.

ב-9 במרץ 1947 הלך באחד מרחובות ירושלים כשבכיסו רימון מסוג "מילס", באמצעותו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית. באותו זמן שרתה העיר תחת מצב צבאי, וסיור בריטי נתקל והפתיע את משה שבאמתחתו הרימון. הדבר אירע בפינת הרחובות רש"י ותחכמוני בשכונת מקור ברוך, בקרבת מחנה "שנלר". הוא נתפס והובא למשטרת מחנה-יהודה. בתחילה ניסה להסתיר את השתייכותו למחתרת וטען כי בשל המצב הצבאי לא היה יכול להגיע לבית הוריו וכי הרימון נמסר לו בעד 100 מיל. משה נעצר והועמד למשפט צבאי.

המשפט והקץ לחייו

בדומה לחברי המחתרות, כפר משה בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותו. בבית הדין שינה את טענותיו מעת מעצרו. הוא סירב למנות לעצמו סניגור, התעלם ממהלך המשפט וישב במעיל אפור, מכנסי חאקי קצרים ולראשו כיפה, תוך שהוא מעיין בתנ"ך.

לאחר הקראת ההאשמות נשאל אם הוא מודה או מכחיש. הוא רק ביקש לומר מספר מילים. ללא התרגשות הכריז: העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי ככל שאר העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה! י

ב-17 במרץ בשעה 10:25 החל המשפט של ברזני. בשעה 11:55 דן אותו בית המשפט למוות בגרדום. לאחר הקראת גזר הדין חזר וקרא משה אל השופטים: "בתליות לא תפחידונו" והחל לשיר את "התקווה". השוטרים באולם הפסיקו את שירתו וסחבו אותו מהאולם כשהוא כבול שלשלאות. במשפט לא נכחו בני משפחתו משום שלא הורשו לצאת מן השטח הצבאי. כשהגיעו כבר תם המשפט.

כשמיהרו השופטים לצאת מן האולם קרא משה: "ליישוב - חזק ואמץ!". בצינוק ישב עם מאיר פיינשטיין , לוחם אצ"ל שנידון אף הוא למוות. כשפגש את אביו בשבת האחרונה בתא אמר לו: הרי אתה אדם אדוק אבא המאמין בעולם הבא. על מה תצטער? אני כטיפה בים של שישה מיליון אחים. אני קורבן לעם ולמולדת... דמנו לא ילך לאיבוד ומתוכו תצמח ישועה לעם ישראל...

עוד לפני משפטו של משה, נקבעו סידורים ליצירת קשר בינו לבין חברי המחתרת אם יועבר לצינוק התלייה. את הקשר קיימו באמצעות בננות, אשר היו יוצרים חריץ קטן בקליפותיהן, ואליו דוחפים פתק ובו אותיות זעירות ומקודדות, עטוף גומי דקיק המגן עליו מפני הלחות. לאחר מכן היו סוגרים את ראש הבננה וגם החיפושים המדוקדקים באוכל לא חשפו את הדבר. בעת ההמתנה לביצוע גזר הדין נרמז למשה מספר פעמים כי אם יבקש חנינה, יינצל מעונשו. אך כדי שלא ייגרם נחת רוח לבריטים וכדי שלא ייראה שלוחמי המחתרת מתחננים על נפשם סירב ברזני בכל תוקף לבקשת חנינה, גם כשהפצירו בו הוריו. באחד הימים משה ומאיר ביקשו מחבריהם בבית הסוהר להבריח אליהם זוג רימונים, אחד תכננו להשליך על פמליית התלייה ובשני להתאבד.

מטעני הנפץ הוברחו אליהם אל התא מוחבאים בתפוזים על ידי אליעזר בן עמי. כאשר לא הצליחו לשכנע את הרב גולדמן שעתיד היה לבקרם, שלא להגיע אל התלייה ויתרו על התוכנית כדי שלא ייפגע.

האחרון שפגש את השניים היה רב הוועד הלאומי, הרב יעקב גולדמן. הם ביקשו ממנו למסור את דבריהם האחרונים. וכך מסר לו משה: אני מבקש סליחה ממשפחתי שגרמתי לה כל כך הרבה צער. הנני מבקש מהם לקרוא מדי יום ביומו עמוד מספר סבי "מנחת יהודה" לעילוי נשמתי. ועוד בקשה לי אל אחי העצור בלטרון, שכאשר יוולד לאשתו בן, יקרואוהו על שמי. את ספרייתי, שיש בה מאה ספרים, אני מצווה לספריית בית הסוהר המרכזי בירושלים

ב-ב' באייר תש"ז, 21 באפריל 1947, הניחו משה ומאיר את שני הרימונים בין ליבותיהם, וכשהם חבוקים פוצצו עצמם למוות בטרם ישיגם התליין.

לאחר מותם

הרב הראשי ציווה לקבור את השניים למחרת, בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קברות "קדושי המאורעות" תרצ"ו-תרצ"ט. גופותיהם הובלו תחת משמר כבד של משוריינים. הלוויתם הייתה מצומצמת בשל העוצר אשר הטילו הבריטים בירושלים. כוחות צבא ורכבים צבאיים מילאו את כל העיר. נכחו רק משפחתם הקרובה, ארוסתו של פיינשטיין, רחל, ארבעה עיתונאים, והרב אריה לוין שהיה האבל הראשי.

לאחר שברזני ופיינשטיין הוכרו כחללי מערכות ישראל, הוחלפו המצבות שעל קבריהם בהר הזיתים, במצבות המקובלות בצה"ל. המצבות המקוריות נמצאות כיום בחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים (כיום - מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים) י

בעיני רבים נחשבו השניים לגיבורים. האצ"ל והלח"י הכריזו עליהם כעל בעלי "תהילת עולם". נתן אלתרמן כתב עליהם שיר שפורסם בטורו "הטור השביעי". י