Moshe Morris Litvinski

עקב אלחנן לא הצליח בעסקיו ולדברי נכדו היה גם איש נדיב שהיה מוכן לפזר את כספיו לעזרת הזולת . פועלו העיקרי היה ביצירת קשרים טובים עם נכבדים הערבים ביפו ובפיתוח המסחר והתעשייה.למעשה השתתף ביסודה של ת"א והיה מ 60- החברים הראשונים ואחד מחמישה עשר הראשונים שבנו בתים.

לשרה בלינה וליעקב אלחנן נולדו שלושה בנים, שלהם האירה ההצלחה פנים .הבכור היה מוריס שנולד ב,1888- השני –אמיל שנולד כעבור שלוש שנים וריימונד האח השלישי שנולד כעבור שלוש שנים נוספות , היה בן הזקונים ובן התפנוקים של המשפחה.

יעקב אלחנן נפטר בתל אביב בשנת תרע"ז (31.10.1916) ונקבר בבית הקברות הישן.

ילדות
את ילדותם בילו מוריס ,אמיל וריימונד ביפו, לב היישוב. באותם ימים עמדה ת"א בראשית בנינה ויעקב אלחנן העתיק מגוריו אל מול "גימנסיה הרצליה" מקום שמאוחר יותר נקרא רח' אחד העם .הילדים למדו ב"אקול דה פרר" ביפו. ריימונד נשלח לקושטא ללמוד משפטים.

מוריס, בגמר לימודיו הצטרף לבנק אנגלו פלשתינה(לימים בנק לאומי) שהוקם ע"י הברון רוטשילד ושזלמן דוד לבונטין היה מנהלו הכללי הראשון . מוריס עלה בסולם הפקידות ונעשה לפקיד ראשי בבנק . כך גם השתתף בקבלת הפנים שעשו ביפו לנציב העליון. אך כל אותה העת חשבה המשפחה על איכות חיים גבוהה ,לכן הצטרפה לקבוצת אחוזת בית. וכך ב- 1909 השתתפו יעקב אלחנן ומוריס בהגרלת המגרשים הראשונה שהתקיימה בדיונת, במקום שאח"כ הפך לעיר תל אביב ובכך נמנים הם על מייסדי ומקימי העיר.

במגרש שהגרילו בנו את ביתם –ברחי אחד העם 22 - ניתן לראות ועד היום בקומה השנייה את סמל הקונסוליה האסטונית, כי מוריס ליטוינסקי, האח הבכור ,קיבל מינוי של קונסול של כבוד לרפובליקה האסטונית.

מלחמת העולם הראשונה

ימים קשים ורעים פקדו את הישוב בארץ בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ימים של מבוכה ורעב. הארבה כילה את היבולים, מגיפות הכולירע וטיפוס –הבהרות התפשטו והפילו חללים רבים. נוסף על כל אלה, איימה על היישוב סכנת גירוש מהארץ. אלה שהצליחו להתחמק מהגירוש – גויסו לצבא. מוריס ואמיל היו בגיל הצבא ומחשש פן יגויסו –ברחו השניים מצרימה ואילו ריימונד שהיה נער עדין פטור מחובת הגיוס, הוזעק מקושטא לשבת בבית הוריו בארץ, לחכות עד יעבור זעם המלחמה .

במצרים שוטטו מוריס ואמיל כפליטים חסרי בית, ללא משפחה וללא ידידים וכמו אלפי פליטים אחרים נאבקן על כל מקום עבודה.

במצרים

לאוזניהם של השניים גונבה שמועה, כי בסיס מסוים של הצבא הבריטי בקהיר סובל ממחסור בבצלים. כן נודע להם, שהצעה אשר תסתכם בחמישים לירות- תזכה במכרז. מוריס, בעל הופעה נאה ומשכנעת ,פנה לסניף הראשי בקהיר של הבנק האיטלקי "בנקן-די-רומא". נכנם לבנק ופנה לעבר חדר המנהל ואמר: "קיבלתי הזמנה לאספקת בצלים לצבא הבריטי אבל חסר לי סכום של חמישים לירות".

המנהל סקר את מוריס ונתן לו את הסכום המבוקש. בסימן עסקת הבצל גדלו והתרחבו עסקי האחים . ממכרז למכרז ומעסקה לעסקה זכו מוריס ואמיל במונופול לאספקת מזון עבור הצבא הבריטי.

כאשר השתפר המצב והאחים ליטוינסקי זכו לאשראי של - 30,000 לירות בבנק האיטלקי (סכום גדול מאוד אז), פנה מוריס אל המנהל ואמר : "שאלה אחת מטרידה אותי. כיצד נתת חמישים לירות לבחור צעיר אשר אפילו ערבויות ובטחונות לא היו בידו ?".

ענה המנהל: "עשית עלי רושם טוב. "רושם טוב" נוסחה זו להצלחה בעסקים, נחרטה היטב בזיכרונו של מוריס, והוא השתמש בה שוב בלכתו אל סימו בנדרלי, יהודי צרפתי, ששימש מפקח של חברת "של" במזרח התיכון. לאחר שנפגשו היה מוריס בעל זיכיון של החברה להפעלת סוכנות ראשית בארץ ישראל.

בינתיים הכיר מוריס את רבקה (בקה) לבית קרמן . בחורה יפה, יהודיה מצריה, ממשפחה בעלת מעמד חברתי וכלכלי גבוה. הם נישאו ב- 1919במצרים.

החזרה ארצה - 1920
ב-1920 חזרו מוריס ואשתו ואמיל ממצרים. מפליטים בארץ זרה, הפכו לצמד שסימל הצלחה וכוח פיננסי . בעזרת רכושם הגדול הקימו בארץ את הסוכנות הראשית של חברת הדלק "של" וכן חברה קבלנית לבניית חנויות ביפו. את ריימונד הכניסו כשותף שווה בעסקים. מוריס ורבקה התגוררו עם האם, שרה בלינה, בבית מפואר בן שלוש קומות ברחוב אחד העם22. בבית זה נולד כעבור ארבע שנים בנם בכורם חיים . כאשר מלאו לחיים ארבע שנים, נסעה רבקה אל הוריה שבמצרים ושם ילדה את בנם השני רוזיה.

רבקה חזרה לארץ עם רוז'ה הפעוט והתלוננה על כאבים חזקים בכליות כאבים שהלכו והחריפו. הסיבוכים שהתגלו הביאו את הרופאים לידי החלטה לנתחה בדחיפות בפריז. הטיפול בחיים ורוז'ה הופקד בידי הסבתא מבורדו ורבקה נשלחה לפריז. שם , על שולחן הניתוחים, מצאה את מותה ב-1929. רוז'ה היה בן שבעה חודשים ולא זכה להכיר את אמו.

באותן שנים בהן חלו התפתחויות חשובות בחיי מוריס הבכור – עמד אמיל, האח השני, ברווקותו. הוא היה רווק מבוקש אצל קומץ המשפחות המכובדות והאמידות של הישוב הקטן. בימים ההם. על פי סגנון בתי האצולה באירופה, חיפשו הורים מיוחסים לבנותיהם חתנים ראויים ושווי מעמד.

בזיכרון יעקב התגוררה משפחת אפלבאום ולהם ארבע בנות. אחת מהן, מרגלית- בתו של אחד ממייסדי זיכרון יעקב ואמיל, נישאו ב-1926. אמיל היה אז בן שלושים וחמש ומרגלית בת עשרים ושש. שנה לאחר מכן נולד בנם יחידם אריאל.

כזוג בעלי אמצעים שכרו אמיל ומרגלית דירה מרווחת ברחוב לילינבלום, אזור היוקרה של אותם הימים ושילמו שש עשרה לירות דמי שכירות לחודש (משפחה ממוצעת השתכרה אז כחמש לירות בחודש). למרגלית שלא עבדה מחוץ לבית הייתה עוזרת, מבשלת ומטפלת.

עיסוקו העיקרי של אמיל בשנות השלושים היה רכישת קרקעות " עבור חברת האחים ליטוינסקי". לשם כך, קנה מכונית מדגם "אולדסמוביל" חומה ושכר נהג פרטי. הימים היו ימי מאורעות והשניים שוטטו בכבישים המשובשים , מזוינים באקדחים.

העסקה המתישה ביותר שביצע אמיל, הייתה כרוכה בשכנועם של לא פחות משישים יורשים ערביים למכור שטח אדמה בו 1,700 דונם על יד רשפון. בחיפוש אחר יורשים אלה , הגיע אמיל לעשרות כפרים ערביים ואף אל מעבר לירדן נסע .השפה הערבית השגורה בפיו עוד מהשנים שבילה במצרים הייתה לו לעזר במשא ומתן שניהל.

בינתיים, ביתו של האח הבכור מוריס ברחוב אחד העם הפך להיות גם בית הקונסוליה האסטונית. הכיצד?

מוריס התמסר לצד המנהלי של החברה ונסע לעתים תכופות לאירופה. שם, מצא ב"הזדמנות" משרת קונסול כבוד של מדינת אסטוניה. הוא הגיע לכך באמצעות קשרים שיצר במסיבות החברה הגבוהה. כיאה למעמדו, ניצבה מכונית "ביואיק" בפתח ביתו ונהג פרטי, לבוש מדים וחבוש כובע מצחייה עמד ממתין להוראות. מעולם לא נראה מוריס יוצא ממכוניתו, אלא אם קודם לכן פתח בפניו הנהג את הדלת (כאשר נדמו קולות התותחים שהשתוללו במלחמת העולם השנייה, גילה מוריס , להפתעתו , שהוא מחזיק במשרת קונסול כבוד של מדינה שנעלמה ממפת אירופה...).

תל ליטוינסקי- עיר גנים
שנות