Nachum Samsonov

עץ משפחת סמסונוב

הבכור נחום היה נשוי כבר לרבקה (בת אברהם הקטון), כשעלה לישראל. בהומל השתלם בפנקסאות, והיה מנהל חשבונות ופקיד. הוא היה אדם משכיל וישר וידוע באהבתו לספרים. בחדרה עסק בחקלאות, והיה מעורב בהגנת המושבה. הוא לקח גם חלק פעיל בארגונים שונים במושבה ואף היה ראש וועד המושבה בשנת 1918. את ביתו הוא בנה בסוף רח' הגיבורים כמעט בגבול המושבה. רק בת אחת, רוחמה, נותרה בחיים מארבעת ילדיו. השלושה נפטרו מהקדחת וממחלה. (יש אי ודאות לגבי מספר הילדים שנפטרו, שניים או שלושה). תמונה עגומה זאת מייצגת את המציאות האכזרית בה חיו המתיישבים בחדרה על פני כעשרים שנה.

זיכרונות מבית הדוד נחום מפי האחיינית פנינה:

לבושים בבגדי שבת נהגו בני משפחתי ואנוכי לבקר בבית הדודים נחום ורבקה, כשאנו פוסעים בחולות עד הקרסוליים. בתם רוחמה הייתה בחורה מעניינת ואהבה לקרוא ספרים. היא הייתה מבוגרת ממני בשנים רבות, ותמיד רציתי להדמות אליה ולהקשיב לדבריה. רוחמה הייתה הבת הבכירה של חדרה וביובל החמישים לחדרה קבלה את תעודת אזרחות החאן.

אני זוכרת את ביתם, שהיה צריף. שלושה חדרים היו בו. חדר אוכל במרכז ושני חדרי שינה משני צדדיו. המטבח היה מעין סוכה בחצר. רהיטים לא היו בחדר האוכל מלבד שולחן ארוך ועליו מפה צחורה ומגוהצת כנייר. הדודה הייתה חרוצה מאד, בשלה ואפתה נהדר. אני עדיין זוכרת את טעם הטורטים שלה. הדודה נפטרה ממחלה קשה. זה היה מקרה המוות הראשון במשפחה שאני חוויתי ,וזה השאיר עלינו הילדים רושם כבד.

זיכרונות מבית הדוד נחום מפי האחיינית רמה:

ביתו של הדוד נחום נחשב אז לרחוק ממש, בקצה המושבה. אורי אחי ואני היינו רוכבים אליו על החמור השחור והאתון הלבנה. החצר הגדולה של הדוד הייתה מוקפת חומה, צבעה היה אפור, בוודאי הייתה עשויה מלבנים גדולות. בחצר עצמה שררו ניקיון וסדר מופתיים. בחלקה האחד של החצר היו הסוסים והעגלות וכל הקשור בהם, ובחלקה האחר גינה. הערוגות היו מסודרות ומטופחות, בחלקן גידל ירקות למיניהם ובחלקן פרחים. כל מיני פרחים בכל מיני צבעים, והגינה כולה פורחת, צבעונית ויפיפייה.

חדר אחד בבית הדוד היה מיוחד - הספרייה . כל ספר שהודפס בארץ ניצב על המדפים, שמור בנייר הדק בו הגיע מבית הדפוס. הדוד קרא את כל הספרים ומותר היה לאחרים לשבת ולקרוא בספרייה ואחר כך להחזיר את הספר למקומו. אסור היה להוציא ספר מבית הדוד. כה חבל שהספרייה המיוחדת לא נשמרה, כמו הרבה דברים אחרים שאבדו

אני דרורה רויכמן בת רוחמה לבית סמסונוב וצבי אהרונסון, נכדה למנחם נחום סמסונוב.

אין לי הרבה זכרונות מסבא נחום כי הייתי בסך הכל ילדה בת תשע כשסבא נפטר. אני זוכרת את הלוויה שלו שהשאירה עלי פחד מפני המוות שנים רבות. סבא נחום היה איש צנוע, אני זוכרת שהוא חי לבד בחדר קטן ומטבח קטן. בתמונה המצורפת הוא נראה בצריפו הצנוע לאחר שזה הותקף על ידי פורעים ערבים שהחלו לשרפו. את סבתא אינני זוכרת למרות שזכרונותי מהילדות מתחילים די מוקדם. לעומת זאת אני זוכרת את סבתא מלכה, הסבתא רבה שלי, אימו.

מספורי אמא אני יודעת שהוא היה הראשון מבני סמסונוב שהגיע לארץ. אחריו עלו אשתו רבקה, סבתי, וכל המשפחה האחים וההורים. חדרה מאוד מצאה חן בעיניו והוא השתקע כאן. נולדו לסבתא וסבא שלוש בנות, שתים נפטרו בגיל צעיר האחת מאפנדציט והיא קבורה בזכרון יעקב והשניה מקדחת שחור השתן ואינני יודעת את מקום קבורתה. כנראה בחדרה, אבל יש הרבה מצבות של ילדים שאין עליהן כתובות. הבת השלישית היא אמי, רוחמה. כשבגרה התחתנה עם צבי אהרונסון מזכרון יעקב ונולדו להם שלושה, הבכורה, אני, דרורה, אחותי אפרת ז"ל ואחי משה ז"ל.

לסבא היה כרם שקדים ושטחים חקלאיים. הוא היה רוכב על אתון שלימים גם אני רכבתי עליה. בחצרו היה עץ תות ענק שבצילו היו נערכות שמחות כמו פדיון הבן של בני הבכור נחום והבר מצוה של אחי משה ז"ל. מתחת לעץ היו גם מקלפים את השקדים אחרי הקטיף בכרם. מתחת לעץ זה היתה אמא מרתיחה ומכבסת את הכביסה ואני זוכרת שכאשר סבא היה רואה אותה עושה זאת היה מבין שיש לו את אחותי אפרת ואותי כאורחות לארוחת הצהרים והיה שוחט יונים ומבשלן לכבודנו. סבא הוא זה שהביא אותי, בגיל שנתיים ושלושה חודשים לגן הילדים. ליד השער ישבה בת דודתי רמה, שהיתה בת שלוש, וסבא אמר לה: רמה'לה, את תשגיחי על דרורה. לא כל כך רציתי להשאר וסבא הבטיח לי מתנה. בקשתי פסנתר והוא אמנם קנה לי פסנתר, אך צעצוע. הוא ודאי לא תאר לעצמו שאני רוצה פסנתר גדול כפי שהיה בבית דודה זינה ודוד אהרון.

בכל שבת היינו הולכים לבית הכנסת. סבא ישב ליד החלון ומקומנו, של אחותי אפרת ושלי, היה על אדן החלון. לאחר התפילה היינו הולכות עם סבא לדוד אהרון לקידוש.

כאיש ספר היתה לסבא ספריה גדולה. הוא אסף כל מה שיצא לאור: ספרים, שבועונים וירחונים. את כל הספריה הוריש לאחותי ולי. סבא לא קרא אף פעם בשכיבה אלא בישיבה ליד שולחן הכתיבה, הוא היה אומר שצריך לתת כבוד למילה הכתובה.

את משק ביתו ניהלה ערבייה בשם אמנה. היא דברה יידיש שוטפת. היא היתה מכבסת ומגהצת. לגהץ חולצות לסבא הקפדן בלבושו זאת היתה אומנות. סבא היה מעורב בחיי המושבה, היה חבר בועד המושבה, כמדומני מזכיר הועד. בנוסף היה בחברה קדישא.

סבא אהב אותנו, נכדותיו, מאוד ואת נכדו משה לא זכה כמעט להכיר. הוא היה בן כמה חודשים כשסבא נפטר בגיל ששים וחמש. גם סבתא נפטרה צעירה ובתם אמי רוחמה נפטרה בגיל חמישים ולא זכתה לרוות נחת.

ישנם עוד סיפורים רבים אך לא זה המקום להרחיב.