Natalia Ginzburg

http://en.wikipedia.org/wiki/Natalia_Ginzburg

Natalia Ginzburg née Levi (Italian: [nata%CB%88li%CB%90a ˈɡintsburɡ]; 14 July 1916, Palermo – 7 October 1991, Rome) was an Italian author whose work explored family relationships, politics during and after the Fascist years and World War II, and philosophy. She wrote novels, short stories and essays, for which she received the Strega Prize and Bagutta Prize. Most of her works were also translated into English and published in the United Kingdom and United States.

An activist, for a time in the 1930s she belonged to the Italian Communist Party. In 1983 she was elected to Parliament from Rome as an Independent.

נטליה גינצבורג Natalia Ginzburg

לידה 14 ביולי 1916 פלרמו, איטליה
פטירה 7 באוקטובר 1991 (בגיל 75) רומא, איטליה שם לידה Natalia Levi עיסוק סופרת, פוליטיקאית, שחקנית בן/בת זוג לאונה גינצבורג, Gabriele Baldini צאצאים קרלו גינצבורג לאום איטלקים, יהודים ע מקום לימודים אוניברסיטת טורינו שפות היצירה איטלקית, צרפתית סוגה רומן, תיאטרון פרסים והוקרה פרס סטרגה (1963) פרס בגוטה פרס שארל ויון בשפה האיטלקית (1952) עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים

נטליה גינצבורג (באיטלקית: Natalia Ginzburg;‏ 14 ביולי 1916 – 7 באוקטובר 1991) הייתה סופרת איטלקייה ממוצא יהודי.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים ביוגרפיה נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, בת לג'וזפה לוי, מדען יהודי-איטלקי, רופא ומומחה לאנטומיה ופרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית (לימים אמרה "עכשיו אני מרגישה יהודייה וקתולית גם יחד"). היא גדלה בעיקר בטורינו. את סיפורה הראשון, I Bambini, פרסמה בשנת 1933 בכתב העת Solaria. ב-1938 נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי ממוצא רוסי, מרצה לספרות רוסית, ומאז חתמה על מרבית יצירתה בשם נטליה גינצבורג. ב-1940 הוגלה בעלה לכפר פיצולי שבחבל אברוצו עקב דעותיו האנטי-פשיסטיות, והוא חויב להתייצב מדי בוקר בתחנת המשטרה המקומית. כעבור חודשיים הצטרפה אליו נטליה גינצבורג עם שני ילדיהם, והם שהו שם עד 1943. במהלך תקופה זו נולד ילדם השלישי. על הרומן הראשון שלה, La strada che va in città (הדרך אל העיר), שיצא לאור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה. ב-1943, לאחר נפילת משטרו של מוסוליני, חמקו בני הזוג לרומא וערכו בחשאי עיתון אנטי-פשיסטי. בתחילת 1944 נאסר בעלה על ידי הגסטפו, ועבר עינויים קשים שגרמו למותו.

בעקבות זאת החלה גינצבורג לעבוד כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים "אינאודי", תחילה ברומא ואחר-כך בטורינו (קשריה עם ההוצאה, שבעלה השתתף בהקמתה, החלו עוד בסוף שנות השלושים). בין השאר תרגמה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

הרומן השני שלה, "ככה זה קרה", יצא לאור ב-1947. ב-1950 נישאה לגבריאל בלדיני , מרצה לספרות אנגלית. בכך החלה התקופה הפורייה ביותר בקריירה הספרותית של גינצבורג, במהלכה פרסמה את מרבית היצירות שהקנו לה מוניטין. ב-1952 הוציאה את "כל אתמולינו" ובאותה שנה עברה המשפחה לרומא, שם המשיכה להתגורר בשארית חייה. בשנים 1960-1962 כיהן באלדיני כמנהל המכון האיטלקי לתרבות בלונדון, וגינצבורג הצטרפה אליו לשהות בלונדון. ב-1963 זכתה בפרס סטרגה עבור ספרה לקסיקון משפחתי.

בשנת 1964 הופיעה בסרטו של פייר פאולו פאזוליני, "הבשורה על-פי מתי". בעלה השני נפטר ב-1969.

גינצבורג כתבה גם עשרה מחזות. כך תיארה את ביקורתה של אלזה מורנטה על אחד ממחזותיה:

ערב אחד היא הזמינה אותי לארוחת ערב עם אדריאנה אסטי - בדיוק סיימתי לכתוב את "התחתנתי אתך רק בשביל הכיף" - והיא אמרה לי שהמחזה לא מוצא חן בעיניה, שהוא מטופש ומתקתק. היא באמת לא אהבה אותו; והיא צעקה עלי, לא הסתפקה בהערות. ממש כעסה. היא אמרה, "איך יכולת לעשות דבר כזה?"

— קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005, עמ' 102 ב-1972, זמן מה לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, פירסמה בעיתון "לה סטמפה" מאמר שכותרתו "היהודים", ובו תיארה את יחסה ליהודים ולישראלים. בין השאר כתבה:

נראה לי שאני מעורבת באופן ישיר בכל דבר הקשור ליהודים. אני יהודייה רק למחצה, מצדו של אבי, אבל תמיד חשבתי כי החלק היהודי שבי בוודאי כבד יותר ומעיק עלי יותר מהחלק שאינו יהודי. אם אני נפגשת במקרה עם מישהו ומגלה כי הוא יהודי, באופן טבעי אני מרגישה זיקה כלפיו. ייתכן אפילו כי לאחר רגע הוא ייראה בעיני בלתי נסבל, ובכל זאת נותרת בי תחושה של שותפות לדבר עבירה. נטייה זו נראית לי מוזרה ואין היא חביבה עלי כלל, משום שהיא מתנגשת בגלוי בכל מה שהאמנתי בו כל ימי חיי, מפני שאני עדיין טוענת כי אין זיקה בין יהודי ליהודי פרט לזיקה שטחית ביותר, מכיוון שאני חושבת כי כל בני האדם חייבים להשתחרר ממגבלות מוצאם. זה מה שאני חושבת, ובכל זאת אינני מצליחה להימנע מתחושה מוזרה ואפלה של קנוניה משותפת כאשר אני פוגשת יהודי. ... אחרי המלחמה אהבנו את היהודים שעלו לישראל והרגשנו אהדה כלפיהם, מתוך מחשבה כי הם שרדו למרות הניסיון להשמיד אותם, וכי איבדו את ביתם ואינם יודעים לאן ללכת. אהבנו את זכר הכאב שנשאו עמם, את השבריריות שלהם, את ההליכה חסרת התכלית ואת הכתפיים השחוחות מפחד. אלה תכונות שגם כיום אנו אוהבים בבני האדם. הופתענו מאוד כאשר נעשו לעם חזק, תוקפני ונקמני. קיווינו שיקימו מדינה קטנה ולא חמושה, רודפת שלום, קיווינו שכל אחד ואחד מהם ישמור על חזותו השברירית, המרירה, המהורהרת, הבודדה. ייתכן שזה לא היה אפשרי. אבל השינוי שהתחולל בהם היה אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו.

— קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005, עמ' 174 במהלך כל חייה הייתה פעילה פוליטית, ובדומה לאנטי-פשיסטים אחרים הצטרפה לאחר מלחמת העולם השנייה למפלגה הקומוניסטית האיטלקית, עזבה אותה, בתחילת שנות השמונים חזרה אליה, ובשנת 1983 נבחרה מטעמה לבית הנבחרים של איטליה. היא כיהנה בפרלמנט עד למותה.

מספר סרטי קולנוע נעשו על פי ספריה ומחזות שכתבה. ב-1967 יצא לאור הסרט "Ti ho sposato per allegria" (התחתנתי אתך רק בשביל הכיף) על פי מחזה שכתבה ב-1965 והיא אף הייתה שותפה לכתיבת התסריט. ב-1970 יצא לאור הסרט "Teresa" (טרזה), גם הוא על פי מחזה שלה וגם בו השתתפה בכתיבת התסריט. ב-1976 יצא לאור הסרט "Caro Michele" (מיקלה שלי) על פי ספרה. הסרט זכה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין בקטגוריית הבמאי (מריו מוניצ'לי). ב-2003 יצא לאור בספרד "Las dellaVoces de la noche" (קולות הערב) בבימויו של סלוודור גרסיה רואיז.

ב-7 באוקטובר 1991 נפטרה ברומא.

בנה, קרלו גינצבורג, הוא פרופסור להיסטוריה והתפרסם כמחבר הספר הגבינה והתולעים.

ספריה La strada che va in città ‏ (1942) È stato così ‏ (1947 ) עברית: ככה זה קרה, תרגם מירון רפופורט, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. Tutti i nostri ieri ‏ (1952) עברית: כל אתמולינו, תרגמה ניצה בן-ארי, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1990. Valentino ‏ (1957) עברית: ולנטינו (ארבעה רומנים קצרים), תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2001. Sagittario ‏ (1957) Le voci della sera ‏ (1961) עברית: קולות הערב (שלושה רומנים קצרים: "כך זה קרה", "קולות הערב", "הדרך אל העיר"), תרגם מירון רפופורט, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1994. Lessico famigliare ‏ (1963) עברית: לקסיקון משפחתי, תרגמה מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988. ב-2012 יצא לאור בספריה החדשה בשם "אמרות משפחה", תרגמה מרים שוסטרמן-פדובאנו, מתרגם שותף - מנחם פרי. Mai devi domandarmi ‏ (1970) Caro Michele ‏ (1973) עברית: מיקלה שלי, תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995. Vita immaginaria ‏ (1974) La famiglia Manzoni ‏ (1983) La città e la casa ‏ (1984) עברית: העיר והבית, תרגם אלון אלטרס, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1998. לקריאה נוספת קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005.

אמרות משפחה - נטליה גינצבורג. הוצאת עם עובד, 2012

קישורים חיצוניים

ספרי נטליה גינצבורג

באתר הספריה החדשה טקסט של הספר : "Natalia Ginzburg: A Voice of the Twentieth Century"

(באנגלית) IMDB Logo 2016.svg נטליה גינצבורג , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) פטרישיה עקובס, נטליה גינצבורג , באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) גיש עמית, "נשקפות לנו סכנות רבות בשעה שאנו מגוללים לפני הקוראים את הדף שלנו" , באתר הארץ, 3 באוקטובר 2005 יותם שווימר, נטליה גינצבורג: אומץ היא מילת המפתח , באתר ynet, 15 בדצמבר 2012 שהם סמיט, נטליה גינזבורג שותקת את הטרגי וממשיכה הלאה , באתר הארץ, 18 בינואר 2013 אריק גלסנר, על "אמרות משפחה", של נטליה גינצבורג, הוצאת "הספרייה החדשה" , באתר "מבקר חופשי", פורסם במקור במדור לספרות שב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות", 25 בינואר 2013 עופרה עופר אורן, הספר "המידות הקטנות": חכם. חשוב. ראוי, וגם מצחיק , בבלוג "סופרת ספרים", 14 בנובמבר 2019 נטליה גינצבורג

באתר Find a Grave (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%94_%D7%92...