R' Shlomo Chaim Friedman of Sadagora

https://en.wikipedia.org/wiki/Sadigura_(Hasidic_dynasty)

GEDCOM Note

Son of R. Isaac Friedman, main propagator of Roumanian Chasidism & founder of Buhusi Dynasty; great grandson of R. Israel Friedman. (Rosenstein, Neil. The Unbroken Chain, 2nd edition.)
--------------------------------------------------------

From Friedman. The Golden Dynasty:

After the [3rd] Sadigerer Rebbe's [Reb Avrohom Yaakov] petirah (death), his chassidim looked to the Rebbe's younger brother, Reb Shlomenu, to fill his brother's place. Reb Shlomenu, however, refused to take up the position, although he did agree to sit in his brother's place, on various occasions during the year, notably on Yom Tov and on the yahrzeit (anniveersary of the death) of his zeides (grandfathers). He explained to one of the chassidim:

"A person cannot change his way of life like he changes his clothes, or even a job. This is a Heavenly matter, a holy derech (path), it can't be changed so easily." To a second person, Reb Shlomenu added, "I have already taken a shlichus (mission) on myself in this world. I can't retract from it."

Although Reb Shlomenu refused to be crowned Rebbe, many years before, in 1908, when his father Reb Yisroel Sadigerer had been niftar [passed awat], he had assumed the mantle of the Rabbonus together with his older brothers.

Despite the fact that Reb Shlomenu was the youngest of the five brothers, he attracted many of the elder and more senior chassidim. His deep and penetrating divrei Torah were printed and distributed all over Galicia. When one of the divrei Torah came into the hands of Belzer Rebbe, Reb Yissocher Dov zt'l, he marvelled greatly that such a young person could produce such a masterpiece, and he remarked that it was Toras Emes (real true Torah)!

When the first World War broke out and Reb Shlomenu was forced to flee to Vienna, he decided to give up being Rebbe, leaving his older brother, Reb Avrohom Yaakov, to lead the chassidim. Despite the chassidim's vigorous protests, Reb Shlomenu refused to retract his decision; he wanted to serve Hashem in the way that suited him. In a letter to one of the chassidim, Reb Shlomenu wrote, "I never accepted to be a Rebbe in the usual sense, I wish to go in my own way, the way of life that I have chosen for myself over many years. My derech (path) is the derech of many of the talmidim (students) of the Baal Shem Tov. Boruch Hashem I have succeeded in my derech and Hashem should help me succeed further."

Reb Shlomenu was not a man who sat back and saw to his own life and problems. Although he had retired from being Rebbe, he didn't stop helping others for a minute. In another letter, Reb Shlomenu wrote,

"My position as a Rebbe is not confined to a particular spot. It is a moving position, each time it finds itself in a different place. Sometimes it is in a cellar or in a shack which serves as a house for a poor family. Other times it is in a rich man's office where I remind him of his duty to his less fortunate brothers. Or it is in the council offices where I draw their attention to some important matter."

In 1938 Reb Shlomenu left Vienna for Eretz Yisroel, settling in Tel Aviv. There he freed himself further from the trappings of the Rabbonus. Although in Europe Reb Shlomenu was always accompanied by at least one gabbai (attendant), if not two, in Eretz Yisroel he refused to have a gabbai. When he was asked the reason for the change he answered,

"My father was always accompanied by many gabbaim, yet at home when he went from one room to another, he was by himself. In Eretz Yisroel I feel as if I am in my home, therefore a gabbai is quite unnecessary."

In 1949 Reb Shlomenu left Eretz Yisroel for Europe. He went to seek out the many Yiddishe (Jewish) children that were still in non-Jewish hands and were being brought up as goyim. These children had been given away during the second World War to avoid their being killed by the Germans, and after the war's end their new foster parents were in no hurry to return them. Reb Shlomenu saw it as his life's mission to rescue these children and bring them back to Yiddishkeit. In a letter Reb Shlomenu wrote:

"My stay in this lowly world is between one Heavenly sphere and the other. I came down here, a messenger from Above, to participate in the great tikkun (rectification), to perfect the world through Hashem's sovereignty."

For close to two years Reb Shlomenu travelled throughout Europe searching high and low for his lost brethren. Special frum absorption centers were set up in Eretz Yisroel to look after the children that Reb Shlomenu rescued. After a number of years, when these children grew older, Reb Shlomenu helped them to get married and set up frum (religious) homes. He would appear at their chasunahs (weddings) as a mechutan (in-law, close relative), even signing his name on the wedding invitation.

Reb Shlomenu excelled as a true manhig Yisroel (Jewish leader), not someone who liked to make long flowery speeches for the masses to hear, but as a manhig in action. In his notebook he wrote: "A speech which is not followed by the appropriate actions, not only is the speech not worth anything, it is even detrimental. The speaker thinks that he has already done his duty. He forgets that he still has the obligation to help complete the task at hand."

The Sadigerer Rebbe, Reb Avrohom Yaakov, used to say, "My brother Reb Shlomenu is kodosh ve-tahor." (pure and holy) Indeed, anyone who ever saw Reb Shlomenu whilst he was davening never forgot the experience. His tefillos (prayers) gushed forth from the depths of his soul. Each word was said and pronounced with intense kavanah, (intention) accompanied by hot tears. The realization that he was standing in front of Hashem enveloped his whole being, elevating him to a level far above this mundane world. All his energy was inserted into his davening, (praying Yid.) and often he had to pause to rest in the middle until he regained his strength.

During the tishen (Chassidic gatherings, lit. Rebbes' table) that he gave on special occasions, Reb Shlomenu sat deep in thought as his mind drifted back to times gone by. Often when he recounted stories of divrei Torah from his zeides, he would burst into tears, weeping like a small child. Those present could almost visualize the particular tzaddik who was being spoken about."

His advice and his berachos (blessings) were given with that same emotion as during davening or a tish. One could sense his great love and feeling for every person. Reb Shlomenu wrote in his notebook, "I have tried for myself what I suggested to others with the unpleasantness and the problems that go with it, and the result was excellent. It has worked wonders!"

Not many people were zoche (had merit) to truly understand and appreciate who Reb Shlomenu was. He always shunned the limelight, preferring to let others receive the honor whilst in reality he did most of the work. Those who were granted the privilege of an inside view saw in him a model of a true servant of Hashem, a person who strove constantly to become ever closer to Hashem.

Reb Shlomenu was niftar [passed away] in his eighty-fifth year on the twenty sixth of Av 5732 (1972). His passing was a major blow for all the Ruzhiner chassidim worldwide, who until this day speak of him with emotion and longing.

הרב שלמה חיים פרידמן נולד א' סיון תרמז (18.5.1887) בסאדאגורה, בוקובינה.

לאביו האדמ"ור ר' ישראל (נכד ר' ישראל מריז'ין, מצאצאי רבי דב , המגיד הגדול ממזריטש) ולאמו בת-שבע בת הצדיק ר' שלוםיוסף פרידמן.

למד מפי מלמדים מיוחדים בטירת בית אביו עד לדרג גבוה בש"ס ופוסקים ובתורת הנסתר ובחסידות. נטה לתנועה הציונית משחר נעוריו, פעל למען הקהקל, ובגיל 14 ערך והוציא בהכפלה שבועון ציוני דתי (עפ"י דוגמת השבועונים האנטיציוניים "מחזיקי הדת" ו"קול מחזיקי הדת", שיצאו אז בלבוב והתחרו ביניהם) ושלח אותו חינם לחצרות האדמו"רים. כן השתתף לפני הבחירות לפרלמנט האוסטרי בתעמולה רבתי בעד מועמדי הרשימה היהודית הלאומית.

בשנת תרס"ד (1904) נשא לאשה את בריינדל בת ר' שמואל הורנשטיין , ממשפחת הגבירים החסידים הורנשטיין מראדומייסל (פרטים עליו בערך של בן-אחיו מרדכיהורנשטיין , כרך ב' עמוד 1004). (נפטרה בתל-אביב, כ"ו אייר תשכ"א-10.6.1961).

אחרי פטירת אביו סירב לקבל את האדמורות, את השלטון הרוחני על אלפי החסידים, והסתפק בהמשכת דרך האבות במעשים טובים ובקיום הקשר עם חוג מצומצם של ותיקי החסידים.

בראשית מלחמת העולם, ב-1914, הגיע בזרם הפליטים לווינה. גם שם לא עסק באדמו"רות, אלא בהעברת הזמנות לפחמי-הסקה בחורף, במסחר ספרים וכדומה, כדי להתפרנס איך-שהוא, ואת יתרת זמנו הקדיש למעשים טובים. אחרי התפרסמות דבר הצהרת בלפור בווינה יסד, ביחד עם הרבי חיים מאיר שפירא מדרוהודיטש, הסתדרות חסידית במגמה ציונית בשם "ישוב ארץישראל", ואחרי שסיפחוה להסתדרות המזרחי שימשו בתור נשיאי המזרחי באוסטריה. בתפקיד זה המשיך הרב פרידמן עד לעלותו לארץ, וכל הפעולות לטובת יהודים והכלל, שעשה במסגרת זו ובמסגרות אחרות ובתור יחיד, הכל עשה בהתנדבות, ללא קבלת כל תשלום

שהוא. פעל למען הקהק"ל וקרן היסוד ובעזרה לאלפי חלוצים שעברו את ווינה בדרכת לארץ, וכן בעזרה ליהודים אחרים שדחקתם השעה.

השתתף בציר בועידה הציונית העולמית (לונדון 1920) ובקונגרסים הציוניים בקארלסבאד (1923) ולוצרן (1935).

עלה לארץ בשנת תרצ"ח (1938) והתישב בתל-אביב.

לפני כעשר שנים, כשנשלח לשווייץ לריפוי, פעל שם למען פדיון ילדי ישראל, שבשנות השואה מצאו מפלט אצל נכרים, ולהחזירם לחיק עמם. אח"כ יסד בניו-יורק ועד קבוע למטרה זו, וממשיך בקשרי שיתוף-פעולה עמו.

כתב ב"מחזיקי הדת" בלבוב, ב"המצפה" שיצא בקראקוב וב"הצופה" (תל-אביב).

בנותיו : מרים אשת זאב וורין (לונדון), זהבה אשת יוסף לוזוביק (חיפה), הדסה אשת יוסף ויינשטיין (ניו יורק).

רבי שלמה חיים פרידמן, שהיה מכונה "ר' שלמה'ניו", כיהן גם הוא כאדמו"ר, אך לאחר שעבר לווינה בימי מלחמת העולם הראשונה, העדיף לעסוק בפעילות ציבורית למען הפליטים ולטובת ישוב ארץ ישראל ולא המשיך באדמורו"ת. היה שותף בהקמת ההסתדרות החסידית-ציונית, "אגודת יישוב ארץ ישראל" שהסתפחה לאחר כמה שנים למזרחי, ואת הקמתה הוביל ר' חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' והיה שותף לה גם ר' יעקב פרידמן מהוסיאטין. לאחר השואה התגורר אף הוא בתל אביב והמשיך בפעילות עניפה ובהצלת יתומים יהודיים בארצות אירופה. פרסם מאמרי הגות רבים. נפטר בכ"ו באב ה'תשל"ב ונטמן בבית העלמין נחלת יצחק שבגבעתיים. קובץ ממאמריו שפרסם בעיתון הצופה קובצו על ידי בני משפחתו בשם "דברים בעיתם". קובץ אחר, של דברי תורה שהשמיע בחו"ל ובארץ, יצא לאור בשם "חיי שלמה" בשנת ה'תשס"ו. (ויקיפדיה)

מראשוני החולמים לשיבת ציון. בשנת תרע"ז ייסד את אגודת יישוב ארץ ישראל שהסתפחה למזרחי ברבות הימים. להוט באהבתו לארץ ישראל והשתתף בקונגרסים הציוניים בקרלסבארד ובלוצרן. משנת תרצ"ח בארץ ישראל. (משנת הציונות הדתית עמ' 62)