Rabbi Shmuel Bornstein, 2nd Admur Sochaczew

Shmuel Bornsztain (16 October 1855– 10 January 1926, 4 Cheshvan 5616 – 24 Teves 5686),also spelled Borenstein or Bernstein, was the second Rebbe of the Sochatchov Hasidic dynasty. He was known as the Shem Mishmuel by the title of his nine-volume work of Torah and Hasidic thought. He was a leading Hasidic thinker in early 20th-century Europe and a Rebbe to thousands of Hasidim in the Polish cities of Sochaczew (Sochatchov) and Łódź.

Through his father's line, he was a descendent of the Rema and the Shach. His grandfather was Rabbi Ze'ev (Wolf) Nachum Bornsztain, Rav of Biala and a Hasid of the Kotzker Rebbe. His mother, Sara Tzina Morgenstern, was the daughter of the Kotzker Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Morgenstern. Continued

השני לבית סוכצ'וב במ"ס שם משמואל

ר' שמואל נולד בשנת תרט"ז בבית סבו ר' מנחם מנדל מקוצק (אמו הצדקת שרה צינא הייתה בת האדמו"ר מקוצק) בזמן שאביו הגאון ר' אבהמ'לי היה סמוך שם על שולחן חותנו. ימי נעוריו עברו עליו בפרצבה ובקרושניביץ, מקומות שר' אברהמ'לי שימש בהם ברבנות והריץ תורה ברבים. בימים ההם שאב ממנו ר' שמואל הצעיר את רוב תורתו, - כי הרבנות לא גזלה מזמנו הרבה, וכרבי הוכתר רק בשנת תר"ל – וגם אז לא רבו שורות חסידיו והדופקים על פתחו, ולא הפריעוהו בלימודו. ולכן יכול היה להתמסר כרצונו לחינוכו ולימודיו של בנו יחידו המוכשר, ולהלעיטו ממכמני גנזיו.

בשנת תרל"ד-1874 נשא לאישה את יוטא לאה בת החסיד הקוצקאי המפורסם ר' אליעזר ליפמן, חתנו של הרה"ק ר' שלמה מרדומסק, בעל "תפארת שלמה", אולם גם אחרי נישואיו לא עזב את בית אביו, כמנהג אותם הימים, לאכול "קעטס" בבית חותנו, - אלא נשאר לגור בקרבת אביו בקרושניביץ, כי קשתה על שניהם הפרידה. וכך עבר הזוג יחד עם ר' אברהמ'לי זצ"ל לנאשעלסק ואח"כ לסוכצ'וב. כאן היה גר בדירה נפרדת ברחוב הורשאי, והיה מתפרנס מחנות של יין. הגם שלאמיתו של דבר לא הקדיש אף פעם זמן רב ביותר למסחרו, שהיה מתנהל ע"י נאמן בית.

אחרי מות אשתו הראשונה במיטב שנותיה, נשא אישה שנייה (בשנת תרס"ג-1903) את מירל בת הרה"ג ר' משה נתן שפירא אב"ד קשיונז (מח"ס "שמן למאור").

אחרי פטירת אביו הגאון ר' אברהם זצ"ל (אב תרע"ד-1910) הכתירוהו החסידים לממלא מקומו כאדמו"ר בסוכצ'וב ועבר אז לגור בדירת אביו ב"חצר".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אב תרע"ד-1914) נמצא במקום מרפא בגרמניה. שם נעצר כנתין רוסי, ורק אחרי מאמצים רבים הצליח – יחד עם אדמו"רים אחרים שהיו באותו מצב – לחזור לפולין. אולם מחמת נגישות היהודים ע"י ממשלת הצאר והתנכלותם לאנשי המעלה, הייתה סכנה בשובו לסוכצ'וב, העיירה הקטנה, ולכן החליט להישאר זמנית בלודז', וכך נשאר שם משך ימי המלחמה ולא היה בסוכצ'וב בזמן חורבנה (תרע"ה-1915).

בלודז' בקרב עדת חסידיו ואנ"ש המרובים, עבר יחד אתם את ימי המלחמה הקשים, התענה בכל אשר התענו הם, עמד בשער לעודדם ולסעדם, וניהלם בעצה ותושיה בימים הטרופים. מעניין כי השנים האלו מצוינים בפעולתו הנמרצת להרמת קרן התורה והחסידות, ועדים לכך המאמרים המרובים –שנדפסו בס' "שם משמואל" – אשר השמיע אז בקרב עדת נאמניו והתופסים את רובו של הספר. לא רק חסידי סוכצ'וב היו משכימים לפתחו, רבו הפונים אליו מחסידי שושלות אחרות וגם לא חסידים מרובים היו בין באי ביתו.

אולם קשתה עליו הישיבה בעיר הגדולה ומרובת האוכלוסין, הפריעו לו המוני הפונים אליו בעבודת קודשו, גם במצב בריאותו פגע הדבר, צרות הרבים העיקו עליו כמשא כבד, ולכן עבר לגור (בשנת תרע"ט-1919) לזגירז, עיירה קטנה ע"י לודז, כדי להתרחק קצת משאונה והמונה של עיר תעשייתית זו. כאן התיישב והקים בית מדרשו בשנים שלאחר כך גם יסד ישיבה, למרות שראה כאן את ישיבתו כזמנית בלבד, ולא חדל מלתכן תכניות לחזור לסוכצ'וב החרבה.

בשנת תרפ"ו-1926 תקפה עליו מחלתו. בעצת רופאיו הועבר לאוטווצק, מקום קיט ע"י ורשה, אולם לא ארכו לו שם הימים ונפטר בגיל שבעים (כ"ד טבת תרפ"ו) והובא למנוחת עולמים באוהל אביו בסוכצ'וב. וכל בית ישראל ספדו מרה את האבידה.

בן יחיד היה להוריו (מלבדו הייתה להם עוד בת בשם אסתר, נשואה לר' מאיר בורנשטיין, אחי אביה, גרו בסוכצ'וב ושם נפטרה בחיי אביה), ומשחר ימיו לא זזה ידו מיד אביו. תמיד שהה במחיצתו, ראה עצמו כתלמידו לכל דבר, והעריצהו לבלי גבול. גם במרוצת השנים, בהיותו כבר בעצמו אב למשפחה גדולה, לא עבר עליהם יום מבלי שיתראו. גם אח"כ כשמילא מקום אביו, כשכבר היה בעצמו אדמו"ר, עדיין לא הרגיש כעומד ברשות עצמו, כצועד בדרך משלו, אלא תמיד נדמה היה לו, שהוא נשען על כתפי אביו הגאון, כאילו רק פרשן הוא לדבריו.

ולא בגלל היותו מטבעו חלש אופי וזקוק בסעד לתמכו, להיפך, תקיף בדעתו היה ר' שמואל אשר לא נתבטלה בפני איש, ועומד איתן על שלו בדעה צלולה וחריפה. אבל לגבי אביו, כלפיו ותרן היה תמיד, בן ותלמיד מקשיב.

מאידך, גם יחס אביו אליו שונה היה מן הרגיל. הגאון המפורסם בדורו, פוסק ההלכות אשר על דעתו אין עוררין, התייחס לבנו בכבוד ובהערצה, העריך מאוד את דעתו בתורה, בנגלה כבנסתר, והביט עליו כעל איש המעלה. היה מכנה אותו (שלא בנוכחותו) ר' שמואל שלי ("מיין ר' שמואל") את רבים מבין הפונים אליו בענייני שמים ובמילי דעלמא, היה שולח לר' שמואל באומרו: "אצל ר' שמואל שלי כבר הייתם?" ומתעניין לשמוע את דעתו בנידון. האיש החזק הזה, לא עשה דבר קטן או גדול מבלי להתייעץ עם בנו.

פרט מעניין. בעל ה"אבני נזר" לא היה נוהג (בכל אופן בשנים האחרונות) לערוך שולחן בסעודה השלישית בשבת. לכן היו החסידים רגילים להתאסף בבית ר' שמואל זצ"ל, הוא היה עורך שולחן בסעודה שלישית, עם אמירת "תורה" כמנהג האדמו"רים (בחיי אביו ובמקומו) והאב מצדו היה ממריץ חסידים שנקלעו לפניו בשעה זו ללכת לשולחנו של ר' שמואל זצ"ל ואפילו מגלה היה רגשי הקפדה כלפי אלה שהשתמטו מכך.