Rabbi Uri Zohar

Uri Zohar (Hebrew: אורי זוהר‎, born November 4, 1935) is a former Israeli film director, actor, and comedian who left the entertainment world to become a rabbi.

Biography

Uri Zohar was born in Tel Aviv on November 4, 1935. In 1952, he graduated high school and did his military service in an army entertainment troupe. His first marriage ended in divorce.

By 1956, he was a popular stand-up comedian. In 1960, he studied philosophy at the Hebrew University of Jerusalem. He was sentenced to three months of community service on charges of marijuana possession. In the 1960s, he directed and starred in Israeli films, among them Hole in the Moon, Three Days and a Child, Every Bastard a King, Big Eyes and Metzitzim. In 1976 he was awarded the Israel Prize for cinema, which he declined.

Uri Zohar at the microphone, performing with the Loul group for soldiers during the Yom Kippur War (1973) In the late 1970s, through the influence of Yitzhak Shlomo Zilberman, Zohar turned to religion, becoming a Haredi Orthodox Jew and a rabbi. In 1977, he began wearing a kippa on the television game show he was hosting.[2] He is active in the movement to attract secular Jews to religious orthodoxy, and uses his entertainment skills to promote this objective. In the 1992 Israeli elections, Zohar directed the television broadcasts for Shas.

Awards and recognition

In 2012, Cinémathèque Française in Paris held a retrospective of Zohar's work. The event included lectures and screenings of all his major films. Zohar was described as one of Israel's most interesting film directors due to his exploration of manhood and machismo, male-female relationships and the impact of the military.

Books

• My Friends, We Were Robbed
• Waking Up Jewish

Movies

• The True Story of Palestine (1962)
• Hole in the Moon (1964)
• Moishe Ventalator (1966)
• Three Days and a Child (1967)
• Every Bastard a King (1968)
• Hitromamut (1970)
• The Hero (1971)
• Metzitzim (1973)
• Ha-Tarnegol (1973)
• Big Eyes (1974)
• Hatzilu Et HaMatzil (1977)

Uri Zohar (hebräisch אורי זוהר; * 6. November 1935 in Tel Aviv) ist ein ehemaliger israelischer Filmregisseur und Schauspieler. In den 1970er Jahren wechselte er Beruf und Lebensstil und wurde zu einem orthodoxen Rabbiner.

Biographie

Nach dem israelischen Abitur absolvierte Uri Zohar seinen Militärdienst bei Lahakat Nachal, der Unterhaltungstruppe von Nachal, einem Teil der israelischen Armee. Nach Auftritten als Stand-up-Comedian studierte er 1960 Philosophie an der Hebräischen Universität Jerusalem, wurde in den frühen 1970er Jahren zum führenden israelischen Filmregisseur und galt gleichzeitig als enfant terrible. Nach einer Verurteilung zu drei Monaten Dienst an der Gemeinschaft wegen des Besitzes von Marihuana wurde ihm 1976 der Israel-Preis zugesprochen, den er jedoch nicht annahm – der erste Fall einer solchen Verweigerung.

Nach einem Treffen mit dem aus Berlin gebürtigen Rabbiner Jizchak Shlomo Zilberman (1929–2001) änderte er um das Jahr 1977 seinen Lebensstil und trat zunächst in einer Fernsehshow mit Kippa auf. Von einem Vertreter des säkularen Judentums wurde er zu einem Sprecher der charedischen Bewegung. Bei der Knessetwahl 1992 drehte er eine Fernsehwerbung für die Schas-Partei.

Anlässlich einer Retrospektive der Cinémathèque française im Oktober 2012 wurde Zohars Beitrag zum israelischen Filmschaffen in den 1960er und 70er Jahren als eine Verbindung von Elementen der Nouvelle Vague mit der israelischen Realität gewürdigt.

Familie

Zohars erste Ehe mit der Sängerin Ilana Robina wurde geschieden. Mit seiner zweiten Frau, die in seinem Film Enayim gdolot („Große Augen“) auftrat, hat er sieben Kinder. Zwei seiner Söhne sind mit zwei Töchtern seines Freundes und Berufskollegen Arik Einstein verheiratet.

Uri Zohar Réalisateur phare du mouvement de la nouvelle sensibilité, Uri Zohar réalise onze longs métrages entre 1964 et 1977 avant de devenir rabbin haredim.

Après son service militaire, Uri Zohar travaille comme humoriste puis acteur dans des cabarets et théâtre. Il fait son entrée dans le cinéma en jouant dans les grandes épopées patriotiques qui jalonnent le paysage cinématographique israélien des années 1950.

Son premier long métrage, Un trou dans la lune parodie le cinéma sioniste. D'une grande radicalité formelle, il est la pierre d'angle d'un nouveau mouvement cinématographique. Le film va se dissocier du cinéma officiel des années 1940 et 50. Reflet des problèmes sociaux et politique de la société israélienne contemporaine, son esthétique et sa démarche se rapprochent de la Nouvelle vague française.

Une rétrospective lui est consacrée à la Cinémathèque française en 2012.

Comme réalisateur

• 1964 : Un trou dans la lune (חור בלבנה, Hor B'Levana)
• 1966 : Moishe Ventilator
• 1967 : Trois jours et un enfant (שלושה ימים וילד, Shlosha Yamim Veyeled)
• 1968 : Fish, Football and Girls (Ha-Shehuna Shelanu)
• 1968 : Chaque bâtard est roi (כל ממזר מלך, Kol Mamzer Melech)
• 1970 : Take off (Hitromamut)
• 1971 : Le Coq (Ha-Tarnegol)
• 1971 : Bloomfield, co-réalisé avec Richard Harris
• 1972 : Les voyeurs (מציצים, Metzitzim)
• 1974 : Les yeux plus gros que le ventre (Einayim G'dolot)
• 1977 : Sauvez le maître-nageur (Hatzilu Et HaMatzil)

מויקיפדיה:

הרב אורי זוהר (נולד בשם אורי דז'אדק ב-4 בנובמבר 1935 בתל אביב) בעברו הוא שחקן, קומיקאי ובמאי קולנוע ישראלי בולט, עד חזרתו בתשובה בסוף שנות השבעים שזכתה לתהודה רבה. כשנה לפני שהחל בתהליך חזרה בתשובה זכה בפרס ישראל, אך סירב לקבלו.

ביוגרפיה

זוהר נולד בתל אביב להורים שעלו לארץ מפולין שנתיים טרם לידתו.

קריירה בעולם הבידור

בעת שירותו בצה"ל, באמצע שנות ה-50, תקף קצין ונשפט למחבוש. בעת ישיבתו בכלא הצבאי גילה אותו ארי הרצברג, מפקד להקת הנח"ל, וצירפו ללהקה. זוהר שירת בלהקה יחד עם חיים טופול ואברהם הפנר, שותפיו לעתיד בעשייה בתחום הקולנוע. נמנה עם יוצאי הלהקה שהקימו את להקת "בצל ירוק" שזכתה להצלחה כבר מתוכניתה הראשונה, "כביסת הרש" (1958). בשנת 1960, לאחר חמש תוכניות, התפרקה הלהקה. לאחר מכן שיתף פעולה עם שייקה אופיר במספר מערכונים, כמו "יוסק'ה ברגר התעשר" ו"תקרית גבול". בסוף שנות ה-50 הקים עם אברהם דשא (פשנל) את משרד ההפקות "התיאטרון העממי". בשנים 1961–1962 השתתף במופעים המוזיקליים "משלי ערב" ו"תל אביב הקטנה", שהועלו במועדון החמאם ביפו. הוא החל לשדר תוכניות הגיגים ברדיו, העלה תוכניות יחיד (הוא נהג לאלתר על הבמה ונחשב מראשוני הסטנדאפיסטים בישראל), ועם הקמת הטלוויזיה הישראלית החל להנחות וליצור תוכניות טלוויזיה, כמו תוכניות המערכונים "לול" אותה ביים, ולאחר מכן התוכנית "זה הסוד שלי". בנוסף הנחה אירועים שונים, בהם טקסי "מלכת היופי" ואירוע הניצחון של מכבי תל אביב ב-1977. היה פעיל באת"ר – אזרחים תומכי רבין.

באותה תקופה ביצע שירים שהפכו לקלאסיקה של הזמר העברי, בהם "שיר הפטנטים" ו"החופש בבית הבראה", אותו ביצע יחד עם אשתו דאז, אילנה רובינא. שאלה שאפיינה את זוהר בהופעותיו הייתה: "אני יפה?".

בשנת 1976 שיחק בתיאטרון חיפה בהצגה "הנבחרים" מאת יעקב שבתאי בבימויו של עודד קוטלר.

עד שנת 1977, השנה בה החל בתהליך חזרה בתשובה, היה זוהר שחקן ובדרן מבוקש.

קריירת בימוי ומשחק

זוהר הרבה לביים סרטים עלילתיים, סרטוני פרסומת וכן סרטים באורך מלא שבהם גם השתתף. בסרט "עץ או פלסטיין" (1962) שיתף פעולה עם איש הקולנוע נתן אקסלרוד והבמאי יואל זילברג. הסרט, בקריינותו של חיים טופול, התבסס על "יומן כרמל" של אקסלרוד, ותיאר את חיי היישוב בארץ ישראל מתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 עד קום המדינה. סרטו העלילתי הראשון היה "חור בלבנה" משנת 1964.

בשנת 1966 ניסה להעלות ערב כוכבים בראשותו של אורי זוהר. התוכנית נכשלה באופן חרוץ, הקהל החל לצעוק בוז ודן בן אמוץ עלה להרגיע את הרוחות. לאחר התוכנית הכריז זוהר במסיבת עיתונאים שהוא פורש מהבמה ומתרכז בקולנוע. לאחר מכן באו הסרטים "מוישה ונטילטור" (1966) ובשנת 1968 נבחר לביים את ההפקה הבינלאומית הגדולה "בלומפילד", אך פוטר לאחר כמה ימים עקב מחלוקות עזות עם כוכב הסרט ריצ'רד האריס. סרטו "שלושה ימים וילד" על-פי הנובלה של א.ב. יהושע הביא לו ביקורות מעולות וזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן בפסטיבל קאן). בשנים שאחרי ביים את "השכונה שלנו", "כל ממזר מלך" "התרוממות", "התרנגול" משנת 1971. זוהר גם שיחק ב"קוראים לי שמיל" (1973 בבמויו של ג'ורג' עובדיה) ויצר את סדרת הטלוויזיה "לול".

בסוף שנות ה-60 אספו סביבם זוהר וחברו אריק איינשטיין מספר אמנים ואנשי בוהמה, לחבורה שנקראה "חבורת לול". הוא ביים את הטרילוגיה "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" על הווי החוף הנהנתני של תל אביב שאפיין את חבורת "לול" (את האחרון ביים כשהוא כבר חבוש כיפה). את הסרט "עיניים גדולות", שנכתב לפי תסריטו של הסופר יעקב שבתאי, יצר זוהר כביקורת עצמית על חייו, שם שיחק לצד אשתו השנייה אליה שוסטר, ומספר תוכניות טלוויזיה שנקראו בשם "לול". מערכוני התוכניות, אותם כתב זוהר יחד עם אנשי החבורה, הפכו עם הזמן לקלאסיקות של הבידור הישראלי, כגון "חידון התנ"ך", ממנו נבעו מטבעות לשון כגון: "גפן במובן גאפן", "זמנך עבר!", "צ'מעתי אותך!", "מה הוא קופץ?" ו"הנבחן הבא!". קטע קלאסי אחר הוא "לה מרמור, מאת פרלש", בו במקום משחק כדורגל משודרת בטלוויזיה האופרה "לה מרמור". כתגובה, זוהר שובר את המקלט וזועק: "למה, למה, הרי שילמנו את האגרה!". במערכון מפורסם אחר מגלמים זוהר ואיינשטיין דמויות טיפוסיות של עולים חדשים המגיעים ארצה וסופגים עלבונות מצד העולים שקדמו להם.

מלבד היצירה, נודעה החבורה בראשותו של זוהר באורח חיים הולל, שכלל שימוש בסמים. בראשית שנות השבעים התפרע זוהר עם אחרים בבית המשפט המחוזי אשר החליט להאריך את מעצרו בחשד של שימוש בסמים. בעקבות זאת הורשע בהתנהגות פרועה בבית המשפט, בהעלבת שופט ובתקיפת שוטר ונידון בערעור בבית המשפט המחוזי לשלושה חודשי מאסר. את העונש ריצה בעבודות חוץ החל מ-1 באפריל 1974.

בשנת 1976 הוחלט להעניק לזוהר את פרס ישראל בתחום הקולנוע, אך הוא סירב לקבלו בהפגנת אי-סולידריות עם הממסד.

בשנת 1999 הנחה תוכנית בידור בערוץ הראשון.

בשנת 2012 נערכה בסינמטק הצרפתי רטרוספקטיבה מקיפה לסרטי אורי זוהר שאצר חוקר הקולנוע אריאל שוייצר. הרטרוספקטיבה עוררה הדים בישראל גם בשל החלטת אנשי "הגשש החיוור" לאסור את הקרנת סרטו של זוהר "התרוממות", שבו השתתפה שלישיית "הגשש החיוור", מכיוון שהם רואים בו "סרט מביש". בשנת 2013 ערך שוייצר רטרוספקטיבה מקיפה לקולנוע של זוהר שכללה עשרים ושלושה סרטים (כולל פרויקטים שבהם היה מעורב וסרטיו כשחקן), בסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה ובמסגרת פסטיבל קולנוע דרום.

חזרתו בתשובה

זוהר החל בתהליך של חזרה בתשובה בעקבות פגישה עם הרב יצחק שלמה זילברמן (בשמחה בירושלים של אריה יצחק שחזר בתשובה כמה שנים קודם לכן). בשינוי שעבר זוהר ניתן היה להבחין בתוכנית הרדיו "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, שם ניהל שיחות עם מאזינים בנושאי דת. בסוף התהליך הופיע זוהר בתוכנית הטלוויזיה שהגיש, "זה הסוד שלי", כשהוא חובש כיפה ומחולצתו גלויות ציציות. בשנת 1977 פרש זוהר סופית מעולם הבידור. הוא עבר לישיבת אור שמח, ולאחר מכן למד גם בישיבת אדרת אליהו של הרב זילברמן ואף העביר בה שיעורים. ניסיונו הקולנועי בא לידי ביטוי בבימוי תשדירי הבחירות של מפלגת ש"ס. משלהי שנות ה-90 הגיש זוהר תוכנית בידור ואירוח בערוץ 1 של רשות השידור.

חזרתו בתשובה של זוהר זכתה לתהודה בקרב הציבור בישראל, בשל פרסומו הרב קודם לכן. סדרת הטלוויזיה "לוויתן בחוף שרתון", בכיכובו של אסי דיין, עוסקת בבוהמיין חוזר בתשובה, בהשראת זוהר. הסופר הרב בנציון פירר גולל את סיפור חזרתו בתשובה בספר "אורי חוזר בתשובה". גם שירו של אריק איינשטיין משנת 1984, "הוא חזר בתשובה", נתפש בציבור כביטוי אבל על אובדן חברו, אורי זוהר. באוקטובר 2018, עלה לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "אורי זוהר חוזר" ששודר בערוץ 8 ב-HOT.

היה ממייסדי היישוב מעלה עמוס וניהל במשך מספר שנים את הקהילה ביישוב.

זוהר מנחה חוזרים בתשובה. הוא מרצה ומקליט תשדירים בנושאי חזרה בתשובה, המושמעים בטלפון. בדרשותיו הוא מדבר בחריפות כנגד התרבות החילונית. את תהליך חזרתו בתשובה תיאר בספרון "ובחרת בחיים" (יצא אחר כך גם בשם "לא נתנו צ'אנס"). הוא מנחה תוכנית רדיו שבועית ברדיו ירושלים ורדיו דרום, ומגיש תוכניות טלוויזיה בערוץ "הידברות".

זוהר עומד בראש המערכת של ארגון "לב לאחים" החותר לרישום ילדים מבתים מסורתיים לבתי ספר חרדיים. עד כניסתו של אריה דרעי לכלא קיימו הוא וזוהר שידורים משותפים למטרה זו.

חיים אישיים

בתחילת שנות ה-60 היה נשוי לזמרת אילנה רובינא במשך כשנתיים.

מאוחר יותר נשא את אליה שוסטר, שחקנית, ששיחקה בסרט "עיניים גדולות", אותו ביים.

לזוג, המתגורר בירושלים, שבעה ילדים. שני בניו הבוגרים, אפרים פישל ושלום, התחתנו עם בנותיהם של אלונה ואריק איינשטיין, שירי ויסמין, ואף הן חזרו בתשובה עם אמן. חתונתם של אפרים פישל ושירי תועדה ב-1985 בסרטו הקצר של רנן שור, "חתונה בירושלים". איתמר, בן נוסף של זוהר, שיצא בשאלה, יזם בשנת 2004 את הסדרה "מציצים פנימה" שבה הם ניהלו ויכוחים בענייני אמונה, ערכים ופיוס בין חרדים וחילונים, לאחר מספר שנים חזר איתמר בתשובה. הסדרה צולמה בביתם בירושלים וכן באתרים שבהם התגורר ויצר זוהר בתל אביב. בן נוסף, בצלאל, ניהל את מוסדות מגדל אור של הרב יצחק דוד גרוסמן. הבן הקטן, דוד, הוא חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מפלגת דגל התורה. על בתו היחידה של זוהר, אחינועם, נכתב השיר "אחינועם לא יודעת", שנכלל באלבומו של אריק איינשטיין "פוזי".

פילמוגרפיה

• עמוד האש (1959) – שחקן
• חולות לוהטים (1960) – שחקן
• עץ או פלסטיין (1962) – במאי
• חור בלבנה (1964) – במאי, שחקן
• סבינה והגברים (1966) – שחקן
• מוישה ונטילטור (1966) – מפיק, במאי
• המניע לרצח (1967) – שחקן
• עליזה מזרחי (1967) – שחקן
• שלושה ימים וילד (1967) – תסריטאי, במאי
• כל ממזר מלך (1968) – תסריטאי, במאי
• השכונה שלנו (1968) – במאי
• לול (תוכנית טלוויזיה) (1969 - 1972) – תסריטאי, במאי, שחקן
• תעלת בלאומילך (1969) – שחקן (בתפקיד מנצח תזמורת מכבי האש)
• התרוממות (1970) – במאי
• שבלול (1970) – שחקן
• התרנגול (1971) – במאי, שחקן
• מציצים (1972) – מפיק, תסריטאי, במאי, שחקן (בתפקיד גוטה)
• קוראים לי שמיל (1973) – שחקן
• הבלש האמיץ שוורץ (1973) – שחקן
• עיניים גדולות (1974) – תסריטאי, במאי, שחקן
• הצילו את המציל (1977) – תסריטאי, במאי, שחקן
• הלהקה (1978) – שחקן אורח (בתפקיד עצמו)
• לול (סרט קולנוע שליקט את פרקי תוכנית הטלוויזיה) (1988) – שחקן
• שוק (2 סרטים קצרים) – שחקן
• צב"ר (צעיר בריא ורענן) – במאי ושחקן