Rebitzin Bronia Spira' {Koschitzky} (Melchior)

The Bluzhover Rebbetzin, Rebbetzin Bronia Spira

Last Friday and Sunday, thousands of Yidden in America and Eretz Yisrael attended the levaya of the unforgettable Bluzhover Rebbetzin who passed away last Thursday after pursuing good and chesed for 94 years.

A HOME OF INCOMPARABLE CHESED

Rebbetzin Bronia was born in the Polish town Sosnowicz in 5670/1910, to her father Rav Moshe Menachem Malchior who was a close chassid of Rav Yisroel of Grodzisk. Her family was also very close to Rav Shlomo Chanoch of Radomsk whose court was in their town. The derech that reb moishele followed was a continuation of what he saw in his father reb yitzchok yoseif yachieal mechel melchior’s home, which was a home over flowing with chesed, reb mechel’s home was at a time right across the Russian border and at that time the Russian czar conscripted jewish young boys for at least a period of 25 years in order to cause them to forget there yidishkeit therefore if any jewish boy had a chance to escape he did so, but it wasn’t as simple as it sounds even if you escaped out of Russia if the authorities caught you they sent you back to mother Russia, in the town of Reb Mechel which was in very close proximity to the Russian border very often a run away would show up but the runaways were very careful not to attract any attention because there were allot of informers even within the synagogues, one day reb moishele saw a young man whom he thought to be a runaway because of his disheveled state and he went over to him and asked him does a yid need anything the runaway scared that Reb moishele was an informer didn’t answer and fled, the next day reb moishele searched the tow until he found the yid and approached him with the same question again the yid took off, the third day when Reb moishe approached him the yid confided in reb moishele that he is a deserter from the Russian army and he is in dire need of food drink and a place to bathe sleep and a change of clothing, reb moishele gave the yid his address and told him to be there at a certain time’ sure enough the yid showed up and a young woman [Rebitzin mindel] let him in to a the kitchen were she gave him to eat and to drink then she led him to a room that he could rest bathe and change his clothing when he woke up he was led into a room were he saw the young man that invited him and an older man reb mechel, the old man stuck both of his hands deep into his pockets and took out whatever they could carry and gave it to him without counting the contents, and the young man did the same with one hand then the young women led him across the border to safety,

Rav Moshe Menachem was a prosperous fruit wholesaler, but his main business was racing after chesed and inculcating the values of tzeddaka and chesed in his eleven children.

For example, his wife, Rebbetzin Mindel who managed the business during his long hours of study each day, once noticed a woman who was not merely stealing fruit every day, but helping herself to oranges that were the most expensive item of all.

When she complained about this to her husband he replied, “Don’t do anything before you follow her and see why she needs those oranges so badly.”

Following her husband’s instructions, Rebbetzin Mindel followed the thief and found that her husband was seriously ill and in desperate need of nutritious fruit that she simply couldn’t afford. Rav Moshe Menachem promptly instructed his wife to supply the woman with baskets of oranges free of charge. A few weeks later reb moishele and his wife saw a funeral procession passing there store and as the halocho and custom was they closed shop and went to join sure enough they saw that the widow was none other then their thief when they came home reb moishele turned to his wife and asked her if she saw who the widow was when she answered in the affirmative reb moishele said now think what you would of felt like now had you embarrassed the woman you would have eaten yourself up with remorse thinking that because the patient didn’t get the oranges he so badly needed he died and its all your fault, vus far a punim volsti gihat!

Every Friday night reb moishele had a custom that all children in the town from poor to rich came to his house and he would test them on whatever the child was learning if the child knew [which was seen to happen] the child was rewarded with an orange a very expensive item, all types of people used to come in during the seuda to reb moishele who was known to be able to "shprechup an einhoro" [to take off the power of an evil eye], following the seuda reb moishele would sit down and say tehilim for the duration of the evening finishing the whole seifer of tehilim three times every Friday night, never sleeping, till the oilem came for coffee in the morning.

Every Thursday night, Rebbetzin Mindel used to pack baskets with baked goods and Shabbos food, and send her children out through the town to leave them on poor people’s doorsteps, quickly running away before the door was opened.

No visitors from out of town ever visited the Radomsk Rebbe without stopping in at Rav Moshe Menachem for cake and coffee, and he was particular that his guests should be served by his girls and not by any of his servants. Every Shabbos, about thirty-five guests including rebbes and meshulachim sat at his table, and on these occasions too, he insisted that they be served by his daughters.

When poor guests arrived with lice ridden clothes that his servants couldn’t bear to touch, it was his daughters’ that did the laundry. There was no thought of not wanting to do a chesed for a guest.

Two Yiddish proverbs were constantly on Rebbetzin Mindel’s lips:

“Der pudliker zol zayn shmutzig, ober der ponim zol leichten,” “Your floor should be dirty and your face should shine (with hospitality),” and, “Mein shvell zol nisht farvaksen veren,” “My threshold shouldn't get overgrown with weeds!”

These lessons were not wasted on the Rebbetzin. When she was only sixteen years old, her father gave her a checkbook and said:

“Bronia veiss vem tzi geben in vus tzi geben,” “Bronia knows to whom to give and how much to give.”

Shortly before her chasuna in 5689/1929, the Rebbetzin went with 3,000 rubles (a large sum in those days) to buy her wedding trousseau in Warsaw, then regarded as the Paris of Poland. In the middle of her shopping, she noticed a poor kalla and gave her half her money without hesitation.

“After all,” she explained, “no one will notice if I spend less on myself.”

The rebitzin used to visit the sick and infirm and wash and bathe them and spoon feed them according to need when she was leaving to get married and live out of town she didn't let her heavy patients know for fear they might not be able to cope with the thought that she wont be coming anymore sure enough when after a period of all types of excuses one of them found out that bronia wont be coming anymore the patient committed suicide.

FLEEING THE GERMANS

The rebbetzin’s first husband was her cousin, Rav Yisrael Avraham Koshitzky who had been born years before in her own home. It was common in those times for yichusdik families to limit their marriages to close and distant relatives. The couple set up a business in Berlin and she had her first child, Rav Tzvi Yehuda (the present Bluzhover rebbe) after being married for seven years.

Shortly before the Polish Jews were thrown out of Germany in 5698/1938, a Nazi official invited Rav Yisroel Avraham into his office and said to him, “I’m giving you a tip – leave Germany this very morning!”

By following the Nazi’s advice and leaving right away, Rav Yisrael Avraham escaped being arrested along with thousands of Polish Jews (Oist Yidden) and having almost all his possessions confiscated. His second child, Rav Yitzchak Elozor was born two weeks after the outbreak of World War II in the Jewish hospital of Lodz, Poland under the shadow of a Nazi flag fluttering over its roof. With messirus nefesh, ten men wended their way to a secret venue to provide a minyan for the bris, carefully covering their beards to save them from being pulled out by German soldiers.

When the German’s invaded Russia in 5701/1941, they overran the eastern half of Poland that until then had been occupied by the Communists. This is when the einstatzgruppen (extermination squads) first started to systematically murder hundreds of Jews. Until then the persecution of Jews was more sporadic. This created the mistaken impression that the Nazis were persecuting the Jews of Eastern Poland as part of their drive to stamp out Communism, and that it was safer for Jews to move to the west.

Because of this supposition, the Radomsker Rebbe instructed the Rebbetzin who was blond, had blue eyes and knew perfect German, to travel around disguised as a gentile and help save Jews by moving them to the west. More than once she traveled in first class compartments next to German officers.

On one occasion, noticing a Jew at a railway station who was terrified to buy a ticket, she sidled past him and unobtrusively slipped a ticket into his pocket. It was hard for her to keep a straight face when the embittered Jew, who thought she was a gentile, muttered under his breath, “Der Rishante es zol ir nor nisht gerechent veren,” “May this not be counted as a merit to the goyte.”

Very often, she used her sharp wits to escape danger.

During her long trips, the Rebbetzin constantly drank strong coffee to keep wide awake, but on one trip she fell asleep from exhaustion on a train and dreamt that someone was snatching away her oldest son.

“Hersch Leib!” she screamed out.

“Welcher herren ruffen zi,” “Which ‘herr’ (Mr) are you calling for?” asked a German officer right next to her.

“Innen zicher nisht!” “You certainly not!” she answered quickly.

SHE AND HER HUSBAND PART FOREVER

Later in the war, the Germans surrounded Briegel, where she and her husband had sought refuge, and he suggested that they split up. With her Aryan appearance it was easier for the Rebbetzin to flee onwards to Bochnia with her younger son, while her husband remained in Briegel with his elderly mother who had very Jewish features and couldn’t flee to Bochnia disguised as a gentile. With great messirus nefesh, he decided that he could not leave his mother behind.

“In any case we don’t know which way to go in order to survive,” he told his wife. “But maybe one of us will survive.” " plus he said the clal is that if you change your place the gezaira can become botul and if you don't take Yitzchak and go now his life will be on your cheshbon, the rebbitzin left and came back three times not being able to leave but her husband didn't relent.

The rebbetzin received his last postcard on Erev Rosh Hashana 5702/1942.

“Yitzchak Elazar (their second born) is about to be three years,” he wrote her. “See that you make him peyos like a Yid and put a tallis katan on him. Maybe we will still see each other. If not, please be mochel me. Kivud em iz a groisse mitzva (honoring one’s mother is a great mitzva).” And I can't leave my mother alone.

During the subsequent aktion (Nazi raid) of Briegel, her husband was deported on a train and threw his elder son out by the rail tracks en route. Somehow, the Rebbetzin sensed what had happened and sent a messenger to look for him. The messenger found the boy lying concussed next to the rails and he spent a few weeks in the Bochnia hospital until the Rebbetzin suddenly decided to take him out. The Nazis burnt the hospital to the ground the very next day, and murdered all its patients, doctors and nurses.

To add to the Rebbetzin’s burdens, the twin daughters of her murdered sister-in-law joined her, bringing along their mother’s British immigration papers to Palestine. This put the Rebbetzin in a dilemma. Her own papers only listed two children, and although her sister’s papers listed at least four children, the photos attached to them looked nothing like her or her two boys. In addition, her sister-in-law was about ten years older and using her papers would mean less chance of being given work and being allowed to survive.

“What should I do?” she asked the famed Rav Moshenu Boyaner.

“Use your sister-in-law's papers,” he said.

“But this will put me and my children at risk because of the mismatching photos,” she protested.

“Hashem is everywhere,” he replied. “But there is priority in going to Eretz Yisrael especially when it comes to saving lives. The zechus of Eretz Yisrael will stand for you.”

The Rebbe’s decision saved all their lives. Because the Palestinian papers gave them British status, the Rebbetzin and her four children were sent to Bergen Belsen camp in 5703/1943 to be kept for future prisoner exchanges with England.

Rav Aharon of Belz was in Bochnia at the time. The night before he fled from there to Hungary, he sent his brother, Rav Mordechai Rokeach (the Bilgoraj Rebbe) to the Rebbetzin with a message that she should come to the Belzer Rebbe’s lodgings with her children.

When she arrived at his home that was crowded with visitors, the Rebbe asked her what berocha she would like.

“Gitte doros (good descendants)!” she announced unhesitatingly.

“People are worried whether they will survive and she’s concerned about her future doros?” people whispered in disbelief.

The Rebbe placed a handkerchief on the children’s heads and blessed them.

“Frau Koshitzky iz assenteert (Mrs. Koshitzky is guaranteed to survive)!” remarked a bystander as she left.

On the way to Bergen Belsen, the Rebbetzin was delayed at the notorious Montelupe Prison and accused of being a spy. Her perfect German and Aryan appearance had aroused the Nazis’ suspicions. For three weeks, she and the children were taken out every day to be shot in order to intimidate her.

“Avraham gave his son to the akeida once, and I gave him a sacrifice every day,” she said of this terrible time.

In 1943/5703, conditions in Bergen Belsen were good compared to other camps, and children under six years old were even given a daily liter of milk. The Rebbetzin however, sent her baby’s milk to the sickly Bluzhover Rebbe (known as the Prochnika Rav in those times) in exchange for his learning Torah with her children. In addition, she spent part of her valuable bread ration to buy a Tanach from another prisoner. For these “strange” deeds she became known as the “meshiggene (mad) Koshitzky.”

When Pesach drew close, the Bluzhover Rebbe asked Commandant Hesse, the head of the camp, for permission to receive flour and an oven for the chag instead of his normal bread ration. Amazingly, Hesse agreed to forward the request to Berlin, and even more amazingly, he received a positive reply. When the Jewish inmates heard that matzos were available, hordes of people begged to be included in the Pesachdik kitchen, including people who had never kept kosher in their lives, and the soft hearted Rebbe couldn’t say no to anyone. In addition, because so many adults wanted matzos, he ruled that children should get none.

The Rebbetzin refused to accept this.

“These people have eaten treif all their lives,” she complained. “My children have been eating kosher and treif is metamtem (contaminates) the heart!”

In response, the Rebbe gave up his post as the distributor of the Pesach food, and in the end the Rebbetzin succeeded in getting Pesachdik food for her children.

Later in the war, the Bluzhover Rebbe couldn’t get permission to eat Pesach food, and by the time Pesach was over, he was almost dead from hunger and in desperate need of extra rations to survive. Who would provide them? It so happened that the Rebbetzin had sold all her chometz Pesach rations to a gentile before Pesach, and he generously put her bread aside and returned it to her after Pesach. She sent this store of bread to the Rebbe and it saved his life.

"No matter how much I give her,” he said in later years, “I'll never repay what she did for me. Even if I brought her a house in Times Square it would not pay for that bread.”

Camp food the whole year round was basically kosher, consisting of little more than bread and watery soup made of potato peels. But occasionally pieces of schweinine (pork skin or fat) would be floating on the top. On these occasions, the Rebbetzin would skip her soup and give it to her children. Sometimes her twelve-year-old nieces would fool her and remove the treif from her soup before she noticed.

One day she and her children heard shooting from an adjoining building. The Nazis were exterminating Dutch prisoners of war held there.

“Zo hot men gemacht mit mein papa!” “This is what happened to my father,” remarked the Rebbetzin’s eldest son.

BUILDING IN AMERICA

After the war, the Rebbetzin spent two years in Eretz Yisrael, and then she traveled to America and married the Blozohver Rebbe who had lost his wife, children, grandchildren and most of his chassidim in the Holocaust. He adopted her children and showered them, and later her grandchildren with as much love, as if they were his own.

Together, the Rebbe and Rebbetzin rebuilt his shattered court, and helped build Yiddishkeit in America in the process.

The Rebbetzin threw herself into the task with all her energy, providing the lavish hospitality that so much helped people feel close to the Rebbe’s warmth. She kept an open house and her “shmatte kigel” (a giant kigel cooked a pillow case) became famous. She prepared kiegel and cake for everyone in the beis hamidrash kiddush each week. On Motza’ei Yom Kippur, when cake and coffee were served at the beis midrash for the whole tzibbur, till everyone ate, she didn’t eat.

She always insisted that her aprons and clothes have a lot of pockets to keep all the candies and goodies that she constantly handed out, not differentiating between her own grandchildren and every other Jewish child. She simply never stopped giving.

A kabbala (custom) she received from her mother was that unlike most people who make their homes Pesachdik long in advance, she left her kitchen cleaning till the last minute.

“While everyone else is cleaning,” she explained, “there will still be food for people in my house.”

Although she insisted on nothing but the best for every Yid, she herself always ate the stale leftovers so that nothing should be thrown out and go to waste. If an orange was partly rotten, she would slice out the bad part and eat the rest.

Her humor, encouragement and bitachon were the counterpoint of the Rebbe’s sanctity and gadlus and in later years the Rebbe remarked to his closest chassidim, “Alles iz ihrs,” “Everything is hers.”

The Rebbetzin always had the appropriate gesture for each person. On one occasion, an “alter bachur” (someone who couldn’t find a wife) was complaining to the Rebbe when the Rebbetzin came in and declared, “You know what I have for you? A peanut chew!”

“Ah, the Rebbetzin remembers,” he laughed.

Her constant refrain to people was, “Vos du darfts, ich bin du,” “Whatever you need, I am here for you.”

“In Shamayim I am sure she is now saying, ‘Kinder ich bin du, vos darft etz?’ said her son, Rav Yitzchak Elozer in his hesped this week. ‘Children, I am here (in Shamayim). What can I do for you?’”

May she be a meiliz yosher for Klal Yisrael and may her memory be a blessing.

 אשת חיל עטרת בעלה

נר זכרון לדמותה המופלאה של אשת רבינו הקוה"ט הרבנית הצדקת מבלאזוב מרת בראנה שפירא נ"ע שנפטרה לבית עולמה ביום י"ג מרחשון שנת תשס"ה אשה אחת מאלף היתה הרבנית מבלאזוב מרת בראנה שפירא נ"ע, דמות נדירה שהשתייכה לסוג נשים צדקניות מדורות הקודמים, והצטיינה כל ימיה בחכמתה ובטוב-לבה הרחום, בידה הפתוחה וברוב חסדיה ומעשיה הטובים, עד כי מצאה חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. אולם גולת הכותרת של מעלותיה וסגולותיה הלא היא: "אשה יראת ד' – היא תתהלל". זכתה צדקת זו ותהי עזר כנגדו של כקש"ת מרן אדמו"ר זי"ע ו"אמה של מלכות" במשך יותר מיובל שנים.

הרבנית בראנה נ"ע נולדה וגדלה בבית נשגב שהיה בבחינת מקדש-מעט, ככתוב "ושכנתי בתוכם", בית מלא תורה ויראה, אהבת ישראל, חמלה ורחמים, גמילות חסדים, ואמונת צדיקים. מבית זה ינקה כל תכונותיה הנפלאות ומדותיה התרומיות. הכירו עליה כי מגזע קודש מחצבתה: הן אביה והן אמה היו מיוצאי חלציו של מרן הגה"ק כ"ק מרן אדמו"ר המפורסם רבי שלמה מקרשאנוב זצוק"ל, שהיה נכד המהר"ם טיקטין זי"ע וידוע לנו שבימי חורפו שימש ר"מ ומרביץ תורה בישיבת דודו מרן הגאון הקדוש הרבי ר' שמעלקי מניקלשבורג זי"ע, גם היה מתלמידיו החביבים ואחרי פטירתו עבר ללמוד ולהתדבק ברבו הגאון הקדוש ד' הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע .

אביה של הרבנית היה החסיד והנגיד המפורסם רודף צדקה וחסד רבי משה מנחם מלכיור הי"ד ממקימי היהדות בעיר סוסנובצה יצ"ו , אשר יחד עם אמה היא זוגתו הצדקת מרת מינדל הי"ד, ניהלו שניהם בית פתוח לרווחה כביתו של אאע"ה והצטיינו להפליא בצדקת פזרונם. לבם הטהור נשא אותם תמיד להשכיל אל דל ולהיות משגב לדך, בכל מיני תחבולות ואופנים, עד כי גם מגילות שלמות לא יכילו את אלפי החסדים שגמלו עם אחב"י. אמרו עליו על רבי משה מנחם ששולח פירות בכל ערב שבת לגדולי האדמו"רים צדיקי הדור ומבקש שיברכוהו ב"פירות (ילדים) טובים", כי זו היתה משאת נפשו הזכה, ואכן נתקבלה בקשתו ומן השמים ברכוהו בצאצאים מסולאים אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', ואשר בהם ישראל יתפאר.

במיוחד הצטיינה בהליכותיה בתו בראנה נ"ע, סמל האצילות ועדינות הנפש,אשר משחר ימיה גילתה להיטות למעשי צדקה וחסד, ואביה העשיר אף הפקיד בידיה את חלוקת כספי ה"מעשר" שלו לנצרכים ולדברי מצוה אחרים, לפי מיטב שיפוטה. מסתמך היה על תבונתה, ובעיקר על טוב-לבה ורגישותה לסבל הזולת, שתדע לכלכל את מעשיה בטוב טעם ודעת, ולחלק את כספי הצדקה כראוי. מלבד זאת הושיטה עזרתה באופנים שונים לחלכאים ונדכאים חסרי אמצעים. האושר הגדול ביותר היה אצלה – לעזור לזולת. כל העניים והגלמודים שנזקקו לרופאים ולתרופות, דאגה היא לשלם עבורם לרופא המתאים ולבית המרקחת, ובלבד שיקבלו את הטיפול הדרוש. עוד יותר הגדילה לעשות, כאשר התנדבה לטפל היא עצמה בחולים שלקו במחלות מדבקות רח"ל שרוב האנשים חששו אפילו להתקרב אליהם, אך היא לא שתה לבה לחששות ובמסי"נ טרחה במו ידיה להאכילם ולהשקותם ולרחצם כאחות רחמניה, ומן השמים שמרו עליה שלא ניזוקה עי"ז מעולם.

כשהגיעה הרבנית נ"ע לפרקה, נישאה לבן-דודה הרה"ח הנגיד ר' ישראל אברהם קושיצקי הי"ד ג"כ מנכדי הרבי רבי שלמה מקרשאנוב זי"ע הנ"ל, בן-עליה מחסידי רדומסק בפולין, שהיה מקורבו ואיש-אימוניו של האדמו"ר רבי שלמה חנוך הי"ד. מסופר כדוגמא נוספת מצדקותה וגדולת מעשי החסד שלה בימי נעוריה, כי לפני כלולותיה נתן אביה העשיר בידה סכום נכבד מאד, ע"מ שתיסע לעיר הגדולה וורשה ותרכוש לעצמה שם ממיטב הבגדים המשובחים כיאות לכלה מיוחסת ובת נגידים. אכן על אם הדרך היא פגשה בבת ישראל כלה עניה שלא היה לה מאומה, ומבלי לחשוב הרבה עמדה והפרישה לה ברוח נדיבה מחצית מן הכסף שבידיה, ונסעה עמה אל החנויות שהיו פחות יקרות כדי לקנות יחד את כל המלבושים וכדו' עבור שתיהן בשווה, ואת כל זה עשתה בטבעיות גמורה כדבר המובן מאליו.

אחרי הנישואין התיישבו היא ובעלה לראשונה בעיר ברלין בארץ אשכנז, שם נולד בנם הבכור, הוא כ"ק האדמו"ר רבי צבי יהודה מבלאזוב שליט"א. מענין הדבר שפדיון-הבן שלו נערך במרחק, אצל הרבי הקדוש מרדומסק הי"ד, שהיה הכהן הפודה אע"פ שהילד נשאר עם אימו בבערלין. אח"כ כשגברו הרדיפות נגד היהודים בגרמניה הארורה, והרגישו כי האדמה בוערת מתחת לרגליהם עלה בידם בחסדי ד' - בתחילת שנת תרצ"ט - להימלט לפולין עם כל הונם ורכושם. היה זה לילה אחד לפני שגירשו הנאצים ימ"ש מארצם את כל היהודים שהיו רשומים כנתיני פולין, אך בהשגחה פרטית נודע להם ביום האחרון מן הגזירה והגירוש הצפוי, והם הספיקו לצאת ברכבת האחרונה. שם בפולניה נולד להם בנם השני הרה"צ רבי יצחק אלעזר שליט"א, ביום ד' בתשרי שנת ת"ש, שבועות ספורים אחרי פרוץ המלחמה העולמית הנוראה.

במהלך ימי מלחמה זו והשמדת יהודי פולין ניספה עקדה"ש בעלה רבי ישראל אברהם הי"ד, במקהלות קדושים וטהורים מיליוני אחב"י, והרבנית נ"ע נשארה לבדה עם שני ילדיה הרכים וסככה עליהם כל התקופה בסיכון עצמי ממש כנשר על גוזליו האומר מוטב יכנס החץ בי וכו'. יתירה מזו: בשיא הצרות והסכנות דאגה לא רק לשלומם ולבריאותם הגופנית אלא ג"כ לרוחניות שלהם. לא יאומן כי יסופר, אשר אף בהיותם נצורים ב"לאגער" תחת אימי מות כרתה פרוסות לחם מפיה ע"מ למכרם תמורת ספר תנ"ך שהשיגה עבור ילדיה, ואף שילמה באופן מיוחד ליהודי יר"ש שילמד עמהם בחשאי ויחדיר בהם יידישקייט.

בכל ימי תקופת השואה, כשביקש צורר היהודים היטלר ימ"ש להשמיד להרוג ולאבד כל נפש יהודית, פעלה הרבנית נ"ע ללא הפוגה ותוך מסירות נפש בפועל להציל מצפרניהם מאות מאחב"י שנלכדו בשחיתותם, בכל מיני תכסיסים ותחבולות, ולעזור לאומללים בכל מה שאפשר, להשביע רעבים ולהלביש ערומים וכיו"ב. במסוה על פניה נדדה ימים ולילות במסילת הברזל מעיר אחת לרעותה, נכנסה ויצאה בגיטאות הנצורים, כשהיא מצטיידת במסמכים מזויפים, וחילצה אנשים מישראל הרבה פעמים ממאסר ומעונשין ואפילו ממות בטוח ברגע האחרון ממש. גם פיזרה הון עתק משלה ע"מ לשחד בשלמונים את הרוצחים הרשעים לצורך פעולות אלה.

בפרק מסוים עברה הרבנית בחשאי עם ילדיה לגיטו בוכניא, וכאשר האדמו"ר מבעלזא מרן הגה"ק רבי אהרן רוקח זי"ע עמד לעזוב את המקום (בבריחתו לא"י דרך הונגריה) נקראה אליו באישון לילה ע"י אחיו הגה"צ מו"ה רבי מרדכי מבילגוריי זצ"ל, וכאשר נכנסה עם ילדיה בקודש פנימה שאל אותה הצדיק (שידע את פעולותיה הנשגבות) מה מבוקשה וחפצה, ותען בצדקותה שכל משאלת לבה להתברך בדורות ישרים ("גוטע דורות"). מיד הניח האדמו"ר הקדוש את שתי ידיו הטהורות על ראשי הילדים והרעיף בחום ובהתרגשות רבה את ברכותיו כבקשתה. האנשים מסביב שהאזינו לדבריה הגיבו תחילה בתמהון, כאילו היא מדברת מחוץ לשיטה, שהרי מחוץ תשכל חרב ה"אקציות" רח"ל באין מציל, והיא אין לה מה לבקש כעת כי-אם "גוטע דורות"? אולם עד ארגיעה הבינו כמה היטיבה לבקש, ויקראו לעברה שהיא כבר מבוטחת לחלוטין ("איר זענט שוין אסאנטירט"), אחרי שזכתה לברכת קדשו.

ואכן הרבה נסים גלויים התרחשו עמה בתוככי התופת, בודאי בזכות ברכת צדיקים, ובזכות מסירות נפשה להצלת יהודים ושאר מעשיה הנשגבים. במועד מסוים הגיע לידיה ה"פספורט" של גיסתה אחות בעלה, גב' מרים קושיצקי ע"ה, שבו היו רשומים שתי בנותיה, אשר הרבנית נ"ע לקחתן תחת חסותה ושאפה להצילן. אח"כ היא התלבטה, האם להשתמש בדרכון של עצמה שהשיגה מפאראגוואי, בו היו רשומים פרטי הזיהוי האמיתיים בצרוף תצלום שלה, או שמא כדאי לה להתחזות ולנצל את הדרכון של גיסתה מא"י (פלשתינא דאז), בו נרשמו שתי האחייניות, אך התצלום היה של אמן ובנקל אפשר היה להבחין שזו אחרת. השימוש בדרכון לא לה כרוך היה בסיכון חמור של פיקו"נ – סכנת חיים ממש. נכנסה, איפוא, הרבנית לשאול את פי הרה"ק רבי משה'ניו מבויאן הי"ד כדת מה לעשות. אחרי שהרהר ושקל בדעתו אמר לה: הקב"ה לית אתר פנוי מיניה, והישועה יכולה לבוא מכל מקום, אבל כבר אחז"ל שהמציל אפילו נפש אחת מישראל כאילו הציל וקיים עולם מלא, ומכיון שמדובר בהצלת שתי נפשות, ונוסף לכך זכותא דא"י, אין ספק שכדאי להשתמש בדרכון מארצנו הקדושה. היא עשתה כעצתו ומשמים השגיחו שלא יאונה לה כל מכשולת ולא עוד אלא שסוף-דבר היה כשהתגלגלה אח"כ למחנה בערגן-בעלזן, שהגרמנים ימ"ש הפרידו אז בין בעלי דרכון מדרום-אמריקה ובין בעלי דרכון מארץ ישראל, והראשונים ל"ע הועברו לאושביץ ונעקדה"ש, בעוד האחרים – והרבנית עם ילדיה ושתי הבנות בתוכם - היו להם החיים לשלל.

פרשה בפני עצמה היא התנהגותה ומעשיה המופלאים, ואיך שפרסה מלחמה לרעבים, בימי שהותה במחנה בערגן-בעלזן קרוב לשנתיים שלמות. בכל אותה תקופה נזהרה במסי"נ ולא באו אף פעם בפיה מאכלות אסורות, למרות שהדבר היה כמעט בלתי אפשרי בנסיבות השעה והמקום, ולא עוד אלא שלחמה כלביאה למען קיומו של מטבח כשר, והאסירים היהודים העמידוה בראש לנהל אותו. אף היא העלתה אז את הדרישה לתת זכות קדימה לילדים שלא טעמו טריפה מימיהם ולבם טהור, שלא ניטמטם עדיין ממאכלות אסורות, לכן כדאי לשמרם שישארו בתומתם ולספק להם מזון מ"המטבח הכשר" למרות שהאוכל בצמצום. כמ"כ כשקרב ובא חג הפסח דרשה בתוקף שידאגו לילדים בנוגע לכזית מצה וליל הסדר, מכיון שהם עוד אולי מימיהם לא ראו "סדר" ומצה, וחשוב שלכהפ"ח יטעמו פ"א מכל זה, ואם ישארו בחיים ילווה אותם זכר המצה וה"סדר" כל חייהם.

עם השחרור מהשבי של הגרמנים ימ"ש בגמר המלחמה, היתה שוב דאגתה הראשונה לעתיד הרוחני של ילדיה. ראשית כל שלחה אותם לא"י שיתחנכו שמה לתויר"ש במוסדות של יראי השם, ואח"כ באה בעצמה לכאן בעקבותיהם, יחד עם שתי האחייניות. לימים דיברו בה נכבדות עם רבינו הקוה"ט זי"ע ששיכל כל משפחתו, ואחרי שנישאו בזיוו"ש עברה להתגורר בארה"ב והתמסרה מאד לחזקו ולהפיח בו רוח חדשה, כי היה שבור ורצוץ מאד אחרי השבר הנורא והסבל שעבר עליו בשנות הדמים. היא שנתברכה ב"חכמות נשים בנתה ביתה", כדברי שלמה המלך ע"ה, השגיחה על בריאותו ועשתה בכל דרך אפשרית לרומם רוחו ולהרים קרנו, כמו שכתוב "אשת חיל עטרת בעלה", וע"פ ביאור הגר"א זצ"ל "שמגינה על בעלה שלא יבוא עליו שום דבר רע" – ומה רב חלקה וזכותה בקימומה ופריחתה מחדש של חסידות בלאזוב אחרי החורבן.

מדותיה התרומיות של הרבנית הצדקת נ"ע היו לשם-דבר. בעשרות שנות מגוריה באמריקה הרבתה פעלים לתורה וחסד בממדים לא ישוערו. כה רכשה לעצמה לגיון אדיר של מעריצים ואוהבים, עקב אשר האירה פניה לכל יהודי ויהודיה מבאי ביתה, כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון. בסבלנות ללא-גבול טיפלה במסכנים ואומללים עגומי נפש, אנשי מצוקה וקשי-יום, כשהיא טורחת להרנין לבבם בכל מה שאפשר ומטה להם אוזן קשבת. הרבה כלות וחתנים חסרי-כל הכניסה לחופה, כשהיא דואגת למלא כל מחסוריהם, ונקשרו אליה גם אחרי שנתברכו בצאצאים והסתעפו מהם משפחות, כאילו היתה אמא וסבתא שלהם. הרבה משפחות עניות שברו רעבונן מנדבת לבה, ובמיוחד הפליאה לעשות עת צרכי עמך מרובין בערבי פסחים ושאר ימים טובים, כאשר סיפקה צרכי החג וקימחא דפסחא בכמויות גדולות לכל דצריך ולכל דכפין. אף פעם לא זכרה את עצמה, ותמיד היה לבה הרחום הומה ומתגעגע לעזור לזולתה ולתמוך בנזקקים, כל הגיגיה ומחשבותיה עסוקים היו איך להקל סבלותיהם של יהודים ולהגיש להם את הסעד הנחוץ בכבוד ובצנעה. אי הניב לתאר את התנהגותה ההירואית כל שנה במוצאי יום הקדוש, כשעוד לא באה טיפת מים בפיה אחרי הצום הארוך, אך היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתספיק להברות במאכל ובמשקה את כל הקהל הקדוש שנמצא בתפילת "נעילה" בביהמ"ד ובעזרת הנשים – הכל מרוב תשוקה בוערת ודחיפה פנימית להעניק ולהשפיע ליהודם רוב טובה וחסד.

בחכמת-לב נדירה, טבולה בנהר שוטף של טוב-לב, השכילה הרבנית להלך כנגד רוחם של כל איש ואשה. אף הגדילה להתחסד באלפי דרכים עם זרע רחומיו של הקב"ה מתוך אהבת ישראל צרופה, אהבת תורה ואהבת חסד, כפי שלמדה והורגלה בנעוריה בית אביה. מעולם לא ראו אצלה אף שמץ של תרעומת או כעס ח"ו. תמיד תהילת ד' בפיה ותמיד ריחפו על שפתותיה החיוך הטוב והמלה הידידותית, המלה המפייסת, עבור כל איש קטן כגדול, יהיה מי שיהיה, ומברכות פיה ואיחוליה הלבביים כולם יתברכון. מעריציה המרובים ידעו גם ידעו שברכותיה מתקיימות תמיד ובכוחן לפעול ישועות.

באצילות רוחה הקרינה הרבנית בראנה נ"ע קוי-זוהר על בית בלאזוב כולו, וכשהלכה לבית עולמה אחרי אריכות ימיה ושנותיה הורגש בעליל שנתייתם הבית מ"אמה של מלכות" וילבש קדרות. נעלמה מן האופק דמות פלאים של הכשרה בנשים, אשת חבר כחבר, שאין בנמצא כדוגמתה. אפס כי רישומי השפעתה הרוחנית שהקרינה על כל סביבותיה וזכר פעליה הנשגבים ישארו בזכרון לעד: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". יה"ר שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים, עם נשמות שרה רבקה רחל ולאה בגן עדן, עדי יקיצו וירננו שוכני עפר בב"א.