Rishon LeZion Jacob Saul Eliashar, Rishon LeZion

ויקיפדיה

RABBI YAAKOV SHAUL ELIACHAR (or Elyashar) was CHACHAMBASHI (Chief Rabbi) of Jerusalem; born at Safed, June 1, 1817. He was taken to Jerusalem in 1823. He was the grandson of Rabbi Yaakov ben Chaim Eliasher. His father, Eliezer Yeruchim was a Dayan, shochet, and chazzan in Sefad. He was arrested by the Turkish authorities in Safed, but succeeded in escaping and settled with his family in Jerusalem. When Rabbi Yaakov Shaul was seven, he lost his father. His mother remarried in 1828 to Rabbi Benjamin Mordecai Navon. His stepfather became his teacher and supported him for many years.

Rabbi Elyashar married the daughter of Rabbi Rafael Meir Panigel. He rapidly became known as an outstanding Torah scholar and enjoyed tremendous respect. In 1853 he was appointed a Dayan in the Sephardic Beth Din of Jerusalem under Rabbi Abraham Ashkenazi. In 1855 Rabbi Eliashar was appointed Associate Chief of the Beth Din. In 1869 Rabbi Elyashar took over as the new head of the Beis Din. In 1880 Rabbi Elyashar was invited to the position of Chachambashi of the Ottoman Empire but he deferred this position to his father in law Rabbi Panigel until 1893 when his father in law passed away and Rabbi Eliashar was appointed as the new Chachambashi, a position he maintained until 1904 at a very advanced age.

In 1893 His Imperial Majesty, the Sultan AbdulHamid II, Emperor of the Ottoman Empire confirmed his appointment in a official Firman, sending him an official robe and a medal of the Medjidie order. In 1898, when Emperor William II of Germany visited Jerusalem, Rabbi Eliashar together with Rabbi Shmuel Salant, Chief Ashkenazi Rabbi of Jerusalem, welcomed the Emperor who presented them with a medal. Rabbi Yaakov Shaul Eliashar spoke Ladino, Spanish, Hebrew, Arabic, Turkish, Italian, and Greek which served him well in his capacity as Chachambashi. Ladino was the primary language among the Sephardim of Jerusalem.

Rabbi Eliashar took responsibility for the wellbeing of the Sephardic community in Isreal and traveled to Turkey, Syria, Egypt and Italy on missions on their behalf. He became very close to Rabbi Shmuel Salant who was in charge of the Ashkenazi community. They worked tirelessly together on many projects for the benefit of the public. Rabbi Eliashar would consult with Rabbi Salant on every important matter that was on the agenda in Palestine. Rabbi Eliashar assisted Rabbi Salant with the Rabbi Meir Baal Haneis Salant charity fund which supported the Ashkenazy community.

Rabbi Yaakov Shaul Eliashar authored a large body of Torah literature in all facets of Judaism, including Simla leIsh, Ma'aseh Ish, Shoel Ish, and Ish Emunim. A cultured scholar and a fluent linguist, Rabbi Elyashar wrote thousands of responsa in answer to questions from both Ashkenazim and Sephardim all over the world. He was respected by the authorities and the heads of other religious communities, He also corresponded with most of the leading Rabbinical authorities of his time including Rabbi Yosef Chaim (1834-1909), one of the most revered rabbi of the generation, known as the Ben Ish Chai. Rabbi Yosef Chaim asked Rabbi Eliashar to assist Babylonian rabbis who wished to immigrate to Jerusalem. He was also instrumental in the complex issue of men who left Baghdad to settle in Jerusalem and abandoned their wives and families.

In 1904, due to old age, he relinquished his position as Sephardic Chief Rabbi and two years later, in 1906, he passed away. He was mourned by the entire Jewish community, Sephardi and Ashkenazi alike. He was buried on the Mount of Olives. The Givat Shaul district of Jerusalem is named after him.

____________________________________________________________________________

הרב יעקב שאול אלישר

https://www.rabbimeirbaalhaneis.com/Rabbi%20Yaakov%20Shaul%20Eliash... http://www.farhi.org/Documents/The%20Matriarch.htm

RABBI YAAKOV SHAUL ELIASHAR (1817-1906)

RABBI YAAKOV SHAUL ELIASHAR (or Elyashar) was CHACHAMBASHI (Chief Rabbi) of Jerusalem; born at Safed, June 1, 1817. He was taken to Jerusalem in 1823. He was the grandson of Rabbi Yaakov ben Chaim Eliasher. His father, Eliezer Yeruchim was a Dayan, shochet, and chazzan in Sefad. He was arrested by the Turkish authorities in Safed, but succeeded in escaping and settled with his family in Jerusalem. When Rabbi Yaakov Shaul was seven, he lost his father. His mother remarried in 1828 to Rabbi Benjamin Mordecai Navon. His stepfather became his teacher and supported him for many years. 

Rabbi Elyashar's son Chayim Moshe married the daughter, Vida, of Rabbi Rafael Meir Panigel. He rapidly became known as an outstanding Torah scholar and enjoyed tremendous respect. In 1853 he was appointed a Dayan in the Sephardic Beth Din of Jerusalem under Rabbi Abraham Ashkenazi. In 1855 Rabbi Eliashar was appointed Associate Chief of the Beth Din. In 1869 Rabbi Elyashar took over as the new head of the Beis Din. In 1880 Rabbi Elyashar was invited to the position of Chachambashi of the Ottoman Empire but he deferred this position to his father in law Rabbi Panigel until 1893 when his father in law passed away and Rabbi Eliashar was appointed as the new Chachambashi, a position he maintained until 1904 at a very advanced age. 

In 1893 His Imperial Majesty, the Sultan AbdulHamid II, Emperor of the Ottoman Empire confirmed his appointment in a official Firman, sending him an official robe and a medal of the Medjidie order. In 1898, when Emperor William II of Germany visited Jerusalem, Rabbi Eliashar together with Rabbi Shmuel Salant, Chief Ashkenazi Rabbi of Jerusalem, welcomed the Emperor who presented them with a medal. Rabbi Yaakov Shaul Eliashar spoke Ladino, Spanish, Hebrew, Arabic, Turkish, Italian, and Greek which served him well in his capacity as Chachambashi. Ladino was the primary language among the Sephardim of Jerusalem.

Rabbi Eliashar took responsibility for the wellbeing of the Sephardic community in Isreal and traveled to Turkey, Syria, Egypt and Italy on missions on their behalf. He became very close to Rabbi Shmuel Salant who was in charge of the Ashkenazi community. They worked tirelessly together on many projects for the benefit of the public. Rabbi Eliashar would consult with Rabbi Salant on every important matter that was on the agenda in Palestine. Rabbi Eliashar assisted Rabbi Salant with the Rabbi Meir Baal Haneis Salant charity fund which supported the Ashkenazy community.

Rabbi Yaakov Shaul Eliashar authored a large body of Torah literature in all facets of Judaism, including Simla leIsh, Ma'aseh Ish, Shoel Ish, and Ish Emunim. A cultured scholar and a fluent linguist, Rabbi Elyashar wrote thousands of responsa in answer to questions from both Ashkenazim and Sephardim all over the world. He was respected by the authorities and the heads of other religious communities, He also corresponded with most of the leading Rabbinical authorities of his time including Rabbi Yosef Chaim (1834-1909), one of the most revered rabbi of the generation, known as the Ben Ish Chai. Rabbi Yosef Chaim asked Rabbi Eliashar to assist Babylonian rabbis who wished to immigrate to Jerusalem. He was also instrumental in the complex issue of men who left Baghdad to settle in Jerusalem and abandoned their wives and families.

In 1904, due to old age, he relinquished his position as Sephardic Chief Rabbi and two years later, in 1906, he passed away. He was mourned by the entire Jewish community, Sephardi and Ashkenazi alike. He was buried on the Mount of Olives. The Givat Shaul district of Jerusalem is named after him.

]https://en.wikipedia.org/wiki/Yaakov_Shaul_Elyashar Yaakov Shaul Elyashar] (1 June 1817 – 21 July 1906), also known as Yisa Berakhah, was a 19th-century Sephardi rabbi in Ottoman Syria. He became Sephardi Chief Rabbi of Palestine in 1893.

הרב יעקב שאול אלישר (כינויו היש"א ברכה; כ"ג בסיוון ה'תקע"ז, 7 ביוני 1817 - כ"ח בתמוז ה'תרס"ו, 18 ביולי 1906) היה הראשון לציון בין השנים 1893–1906, ואב בית הדין בירושלים.

כינויו היש"א ברכה; (כ"ג בסיוון ה'תקע"ז 1817 - כ"ח בתמוז ה'תרס"ו 1906) היה הראשון לציון מ-1893 עד מותו. נצר למשפחת אלישר.

זכרונות ילדות

זכרונותיו של ר' יעקב שאול אלישר, מהשנים 1819 - 1834, מובאים בספרו של אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל. הזכרונות נושאים את הכותרת: "אחרי מות ר' חיים פרחי". אביו , הרב אליעזר ירוחם אלישר , היה ראש השו"ב (השוחטים והבודקים) בצפת וכן דיין וחזן בקהילת יוצאי קושטא. אחיו, חיים פרחי היה "סופר וסוכן בבית השר הגדול הצדיק נודע למשגב, נדיב על נדיבות, כמר חיים פרחי זללה"ה". לאחר שהומת חיים פרחי, החלו הצרות, בייחוד על יהודי צפת. עבדאללה פאשה הטיל עליהם מיסים וארנוניות חדשים. אביו, אליעזר פרחי, הובא לבית האסורים בעכו. עכו הייתה במצור ימי, האסירים נשכחו וכך אביו שהה חצי שנה בבית הסוהר. הוא נמלט ממנו "בדרך פלא" , הגיע לצפת ומשם ברח לחצביה שבדרום לבנון, ומשם לדמשק. בדמשק הוא הורה לאשתו שתעלה עם בניו לירושלים. הפאשה שלח לחפש אחריו וכמעט "החריבו את כל בתי היהודים" בצפת. כאשר נודע לפאשה על בריחת המשפחה לירושלים, באו חיילים טורקים והיכו את המשרתות כדי שיגלו לאן המשפחה ברחה. בינתיים, אביו הגיע לירושלים, חלה ומת. בית דין צדק בירושלים שלח שליח לפאשה בדמשק, אשר החזיר למשפחת פרחי את רכושם בצפת. הרכוש נמכר ומהתמורה סילקו את החוב לאיש אשר במשך חצי שנה מימן את המזון לאליעזר אלישר, כאשר היה במאסר בעכו. מהשאר, המשפחה התקיימה בירושלים. אך צרותיה לא הסתיימו. בספטמבר 1825, עבדאללה פאשה לירושלים, צר עליה, כבשה והטיל עליה מס שנתי.

בשנת 1831, נכבשה ירושלים על ידי מחמד עלי הפאשה של מצרים. הוא החזיר את הסדר על כנו עד ש"ילדה קטנה יכלה ללכת בדרך עם זהובים בידה" ללא כל חשש. סיפורו של יעקב אלישר מסתיים, בהיותו בן 17, בתיאור המרד של בני הכפרים מחברון ומשכם אשר פלשו ירושלים וכלאו את החיילים של פאשה במצודת העיר. אלא, היו מוכנים להדוף אותם, גם אם הדבר היה גורר הרג של רבים מתושבי בעיר. בינתיים נודע הדבר למחמד עלי, אשר חזר לירושלים והשיב את הסדר על כנו.

תולדות חייו

נולד בצפת לאביו הרב אליעזר ירוחם אלישר ביום כ"ג בסיוון התקע"ז (1817). התייתם מאביו בי"ט באדר ב' ה'תקפ"ד (1824) כשהיה כמעט בן שבע, ללא אחים, ובעקבות כך עלה לירושלים. ב-1828 אומץ על ידי הרב המקובל בנימין מרדכי נבון (שלו נישאה אימו בשנית) שהפך למורו ורבו. כאשר הגיע לגיל בר מצווה, נחשב לעילוי בתורה, ואביו החורג כינה אותו "ישא ברכה" (על-פי תהלים כד, ה)

בצעירותו פירנס עצמו ממסחר, כאבותיו.

אביו החורג השיא לו ב-1832 נערה יתומה ופירנס אותם עשרים וארבע שנים.

בבית הרב נבון נולדו להם בתו הבכורה ושני בניו (ומאוחר יותר בן נוסף). עסק בתורה יומם ולילה וסייע לאביו החורג במעשיו. התקדם ברבנות ובהנהגת הציבור ונשלח כשליח הקהילה הספרדית בירושלים לחו"ל למספר שליחויות לגיוס כספים לישיבות. באיזמיר מילא שליחות חשובה כשליח אביו מאמצו, ובקושטא עיכבו אותו השרים ממשפחת קאמונדו בביתם כ-6 חודשים.

ב-1853 הוסמך לדיין ומורה הוראה על ידי רבני ירושלים. עד למינויו לרבה הראשי של ארץ ישראל שימש כדיין ומ-1869 כאב בית הדין למשך 24 שנים. היה אהוב ומקובל על בני כל העדות. קיבל ביחד עם הרב שמואל סלנט את פני הקיסר וילהלם השני בביקורו בירושלים ואף קיבל ממנו עיטור.

ב-1880 ויתר על כהונת הראשון לציון ו"חכם באשי" (פירוש הביטוי הוא ראש החכמים. תואר זה ניתן לרב הראשי של ישראל כהכרה של השלטונות שהוא הרב של כל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה ותפקידו של החכם באשי הוא ייצוג היהודים לפני השלטונות) לטובת מחותנו הרב רפאל מאיר פניז'יל. כיהן כראשון לציון 13 שנה, משבט תרנ"ג (1893) ועד לפטירתו בכ"ה תמוז תרס"ו (1906). נקבר, כאביו וסבו, בבית הקברות בהר הזיתים, בחלקת הרבנים, לצד אביו החורג ובסמוך להם חלקת משפחת אלישר.

שלט במספר שפות: לאדינו (ספרדית), עברית, ערבית, טורקית, איטלקית, פרסית ויוונית. השפה המדוברת בתקופה זו בירושלים הייתה הלדינו