Sara Levi-Tanai

Sara Levi-Tanai (Hebrew: שרה לוי-תנאי‎; c. 1910 – 3 October 2005) was an Israeli choreographer and song writer. She was the founder and artistic director of the Inbal Dance Theater and recipient of the Israel Prize in dance.

Prizes and awards In 1964, Levi-Tanai's Book of Ruth won an award from the Théâtre des Mondes in Paris. In 1973, she was awarded the Israel Prize, in dance, for her contributions in the field of performing arts.[1][2] In 1984, she won the Moshe Halevi Theater Prize, awarded by the Tel Aviv Municipality. In 1986, she was the first recipient of the Israel Labor Federation (Histadrut) Prize for music and dance. In 1988, she was made an honoured citizen of Tel Aviv. See also List of Israel Prize recipients References

Cohen, Selma Jeanne (1998). International Encyclopedia of Dance: 4. Oxford University Press. p. 155. ISBN 0195123085.

"Israel Prize recipients in 1973 (in Hebrew)" Archived from the original on January 18, 2010. Retrieved 2010-09-02. https://en.wikipedia.org/wiki/Sara_Levi-Tanai

https://jwa.org/encyclopedia/article/levi-tanai-sara

שרה לוי תַּנָּאי (1910 – 2 באוקטובר 2005) הייתה כוריאוגרפית ומלחינה ישראלית, מייסדת ומנהלת להקת המחול "ענבל" ומחלוצות המחול בארץ. כלת פרס ישראל למחול לשנת 1973.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 כתיבה הלחנה ובימוי 3 להקת ענבל 4 הוקרה 5 הנצחה 6 לחניה 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים ביוגרפיה

שרה לוי-תנאי נולדה בירושלים להורים ממוצא תימני אשר עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. הוריה גידלוה ביפו אולם בתקופת מלחמת-העולם הראשונה גורשו יהודי יפו על ידי השלטונות העותמאניים ורוכזו במחנה פליטים שהוקם בכפר-סבא. בתחילה נספו אחיה ואימה והיא עברה עם אביה לצפת. לאחר מכן נפטר גם אביה, כך שהיא התייתמה בגיל צעיר ונשלחה לבית היתומות בצפת, ולאחר מכן למוסד הילדים "שפיה". בתום שהותה במוסד נרשמה ללימודי גננות במכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב. לאחר לימודיה, עבדה כגננת בגן ילדים בשכונת שפירא בתל אביב והתגוררה בבית משפחת הסופר יהודה בורלא. בביתם גם נקבעה שנת הולדתה המשוערת.

לשם עבודתה כגננת, חיברה והלחינה לוי-תנאי שירי ילדים ושירי משחק לילדים. רבים מחומרים אלו פורסמו על ידי מרכז הגננות כחוברת פדגוגית לגננות. היא למדה משחק בסטודיו של צבי פרידלנד אך לא הצליחה להתקבל לאחד משני התיאטראות הממוסדים בתל אביב. "לא התקבלתי לתיאטרון הבימה ואף לא בתיאטרון האהל", סיפרה לימים. "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי".[1] בסטודיו הכירה שרה את ישראל תנאי, שעלה לארץ בגפו מאירופה ב-1933,[2] ונישאה לו ב-1935. ישראל תנאי, שכיהן לימים כמנכ"ל הארגוני של הסתדרות המורים, נפטר ב-1963, בגיל 52.[3]

לאחר אכזבתה מן הניסיונות להתקבל לתיאטרון העברי, נסעה בשנת 1938 ללונדון, שם ניסתה להתקבל כשחקנית והופיעה כזמרת. היא שבה לארץ ישראל לאחר כחצי שנה.

כתיבה הלחנה ובימוי את צעדיה הראשונים במחול החלה ככותבת וכבמאית של טקסים ומסכתות עבור קיבוצים ומושבים, במקביל לעבודתה כגננת. לצד כתיבה והלחנה של שירים למופעים, ביימה גם מחולות לטקסים אלו. בין מופעים אלו ניתן לציין את "שיר השירים" בקיבוץ רמת הכובש ואת "מגילת רות" (1947) ו"בראשית" (1950) בקיבוץ משמר השרון.[4]

כתבה והלחינה שירים ויצירות מוזיקליות לריקודים, בייחוד נודע שירה "אל גינת אגוז". כתבה גם שירים לילדים כמו :"נסדר מעגל גדול", "ליצן קטן נחמד"[5] ו"באנו חושך לגרש". בשנת 1957 הלחינה את מילות השיר "ברווזיים" של לאה גולדברג שתרגמה אותו מרוסית[6].

לוי-תנאי כתבה את "אסיף וסכת", בעיבודו של גיל אלדמע, ובלחן מאת עמנואל עמירן.[7]

להקת ענבל

חברות להקת ענבל, 1956 Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – להקת ענבל בשנת 1949 החלה לוי-תנאי לעבוד עם קבוצה של נערים ונערות בני העדה התימנית. המפגשים נערכו במבנה בית הספר "כרמל". הנערים התנסו בקבוצה במשחק, תנועה וכדומה. מתוך קבוצה זו צמח דור הרקדנים הראשון של להקת "ענבל", אשר מנה כשבעה נערים. הלהקה החלה לעבוד באופן מסודר בשנת 1950 וכונתה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". הלהקה הופיעה במושבים, קיבוצים ובישובים אחרים בארגונה של המרכז לתרבות של ההסתדרות.

לאחר הופעה בכנס מחולות העם בדליה בשנת 1954, זכתה הלהקה לתמיכה כספית וארגונית של "קרן נורמן" (בעתיד "קרן התרבות אמריקה-ישראל"), שאִפשרה לה ליצור בתנאים טובים ואף להרחיב את מספר חברי הלהקה ל-12. התגובות לעבודתה של לוי-תנאי היו מעורבות. רבים זלזלו בעבודתה וראו בה "פולקלור מזרחי". עם זאת, נבחרה "ענבל" לייצג את ישראל בעולם. בשנים 1957–1959 יצאה הלהקה לסיבובי הופעות בצפון אמריקה ובאירופה.

לוי-תנאי הייתה המנהלת האמנותית של להקת "ענבל" במשך ארבעים שנה וזכתה עמה להצלחה רבה, הן בארץ והן בסיבובי ההופעות בעולם. היא כתבה יצירות מחול רבות המשלבות מוטיבים תנ"כיים, יהודיים-מסורתיים וחלוציים, כולל מוטיבים מעדות ישראל השונות ובראשן יהדות תימן. בין יצירותיה הידועות: "חתונה תימנית" ו"הבא לי גורל". ביצירותיה ל"ענבל" עבדה לוי-תנאי בשיתוף פעולה פורה עם המנהל המוזיקלי ומלחין הבית של הלהקה, עובדיה טוביה.

הוקרה תשט"ז-1956 – פרס אנגל ליצירת מוזיקה מקורית מטעם עיריית תל אביב, על הלחנה של שירים עממיים. 1957 – פרס ע"ש יוסף אהרונוביץ מטעם ההסתדרות הכללית, על יצירת "ענבל".[8] 1970 – פרס מילוא, על בימוי "אחותי כלה" ופועלה הכללי באמנות התיאטרון.[9] תשל"ג-1973 – פרס ישראל למחול. 1984 – פרס משה הלוי לאמנות הבמה. 1986 – פרס ההסתדרות למוזיקה ומחול ע"ש יהודה שרת. תשמ"ח-1988 – תואר יקירת העיר תל אביב-יפו. 2000 - פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה למפעל חיים יוני 2014 - השירות הבולאי הוציא בול לזכרה בעיצוב מריו סרמונטה ומאיר אשל במסגרת הסדרה "נשים פורצות דרך"[10]. לוי-תנאי נקברה בחלקת האמנים בבית העלמין ירקון.

הנצחה ב-16 ביוני 2016, הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לשרה לוי-תנאי, בכניסה לתיאטרון "ענבל", ברחוב אמזלג 15 בתל אביב. ליד הלוחית יש עמדת מסבירן ובה הסבר על לוי-תנאי בעברית (בקולו של גיל חובב) ובאנגלית. על המסבירן יש תמונה שלה.

לחניה זמירות; בעריכת שלמה קפלן, אבנר בהט, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל – מרכז לתרבות ולחינוך ('הספרייה למוסיקה ע"ש נסימוב', 226), 1972. (התוכן: פסוקי דזמרה; בלדות; משירת ספרד; רועים; שעשועים ומהתלות; משירי ביאליק; שירי ילדים; שירים לקולות) שאו זמרה; מבוא, עריכה ותיווי: אבנר בהט; עיצוב גרפי: אריאלה רייזמן (ניידט), ישראל: ענבל – תיאטרון מחול מרכז אתני רב תחומי; עמותת אעלה בתמר, תשע"ב 2012.[11] (כל שיריה) לקריאה נוספת הערך "לוי-תנאי, שרה", בתוך 'נשים בישראל: לקסיקון', עמ' 87, עם עובד בשיתוף ירחון נעמת, 1991. "מאה לשרה", תיאטרון 33, עמ' 133-73. גיורא מנור, דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי-תנאי, תל אביב: תיאטרון-מחול ענבל, תשס"ב 2002. ירון מרגולין, "מחולות מן האולימפוס", עמ' 122 ואילך. גילה טולידאנו, סיפורה של להקה: שרה לוי-תנאי ותיאטרון-מחול ענבל, תל אביב: רסלינג, 2005. הניה רוטנברג ודינה רוגינסקי (עורכות), שרה לוי תנאי: חיים של יצירה, תל אביב: רסלינג, 2015. אבירמה גולן, שרה לוי תנאי (הישראליות), צלטנר בית מלאכה לספרי ילדים, 2018. איירה: ליהי יעקב. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרה לוי-תנאי בוויקישיתוף שרה לוי-תנאי , באתר זמרשת MusicBrainz Logo 2016.svg שרה לוי-תנאי , באתר MusicBrainz (באנגלית) שרה לוי-תנאי , באתר בית לזמר העברי הספר שאו זמרה , באתר הספרייה הלאומית גילה טולידאנו, שרה לוי-תנאי , באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) רות אשל, שרה לוי-תנאי, 1910-2005 , באתר הארץ, 5 באוקטובר 2005 נפטרה שרה לוי תנאי , באתר ynet, 3 באוקטובר 2005 תולדות חייה , באתר העמותה למורשת הזמר העברי תקליטור משירי שרה לוי תנאי

מטעם העמותה למורשת הזמר העברי גיורא מנור, הפעמון של "ענבל": ריאיון עם שרה לוי-תנאי , דבר, 4 במאי 1973, המשך הספד לשרה לוי-תנאי , הגרדיאן, 21 באוקטובר 2005 ורד לי, האשה שהביאה לבמה את עבודות הכביסה, שאיבת המים ולישת הבצק , באתר הארץ, 7 במאי 2006 הצצה לארכיונה של שרה לוי-תנאי

באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים דינה רוגינסקי, ״ביני לבין אבי מפרידות 500 שנה״: המחול התימני של שרה לוי-תנאי , באתר "העוקץ", 10 בפברואר 2016 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%95%D7%99...

https://www.haaretz.co.il/gallery/1.1048727