Shemaya

____________________________________________________________________

Shmaya - שמעיה, or Shemaiah, Samaias or Sameas) was a rabbinic sage in the early pre-Mishnaic era who lived at the same time as Avtalyon. They are known as one of the zuggot ("couples"): Shmaya and Avtalyon. Both Shmaya and Avtalyon were converts to Judaism and were both descendants of King Sancheriv of Assyria who destroyed the northern Kingdom of Israel.

He was a leader of the Pharisees in the 1st century BC; president of the Sanhedrin before and during the reign of Herod the Great. He and his colleague Abtalion are termed in Pesahim, 66a the gedole ha-dor (the great men of the age), and darshanim (exegetes) (ibidem, 70a). Grätz has shown (Geschichte iii. 171) that neither Shemaiah nor Abtalion was of Gentile descent, although both were Alexandrians. Of the political life of Shemaiah only one incident is reported. When Herod on his own responsibility had put to death the leader of the national party in Galilee, Hyrcanus II permitted the Sanhedrin to cite him before the tribunal. Herod appeared, but in royal purple robes, whereupon the members of the Sanhedrin lost courage. Only Shemaiah was brave enough to say: "He who is summoned here on a capital charge appears like one who would order us to execution straightway if we should pronounce him guilty. Yet I can blame him less than you and the king, since ye permit such a travesty of justice. Know then that he before whom ye now tremble will some day deliver you to the executioner." This tradition is found twice, in Josephus, Antiquities of the Jews xiv. 9, sect. 4, and Sanhedrin, 19, where the name is altered (compare Grätz, Geschichte iii. 711).

Shemaiah said: "Love work. Hate authority. Don't get friendly with the government." (Avoth 1:10).

Of the private life of Shemaiah almost nothing is known, except that he was a pupil of Judah ben Tabbai. According to Avoth i. 10, his favorite maxim was, "Love handicraft, shun power, and make for thyself no friends of worldly might." This apothegm, like those of his colleague Abtalion, is significant of the misery of the entire period.

The tombs of Shmaya and Avtalyon are located in Jish, a Maronite Christian village in the Galilee.

שמעיה (יש המזהים אותו עם "סמייאס", קדמוניות היהודים טו, ג) היה נשיא הסנהדרין בתקופת הזוגות (סוף תקופת החשמונאים), המאה השנייה לפני חורבן בית המקדש השני. הוא היה חברו של אבטליון, שהיה אב בית הדין, ויחד היו מגדולי חכמי הפרושים. אחריהם באו הלל הזקן ושמאי הזקן, שחתמו את תקופת הזוגות

יש הסבורים כי סמייאס המוזכר בקדמוניות, הוא שמאי ולא שמעיה

שמעיה ואבטליון היו בנים למשפחת גרים, ולפי דברי התלמוד הבבלי (גיטין דף נ"ז עמוד ב') היו מבני בניו של סנחריב

לפי המסורת נמצאים בגוש חלב קבריהם של שמעיה ואבטליון - בסמוך לכניסה לכפר. זהו מבנה קטן ובו סרקופג כפול. קבריהם היו מקובלים על עולי הרגל בימי הביניים

המאמר במסכת אבות

מאמרו המפורסם של שמעיה במסכת אבות (פרק א משנה י), משקף את המתח ששרר בין חכמי הפרושים לבין בית הורדוס בימי בית שני

...שמעיה ואבטליון קיבלו מהם. שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות; ואל תתוודע לרשות

בפירוש המשנה כתבו המפרשים כי שמעיה הציב הנחיות לחיים טובים ונכונים

אהוב את המלאכה - אסור לאדם להתבטל, וכתב רבי עובדיה מברטנורא: אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שעמום ושנא את הרבנות - רבנות זאת השררה. ראוי לאדם שלא יבקש לעצמו שררה (פירוש המשניות לרמב"ם). אל תתוודע לרשות - רשות אלו השלטונות. אל תשבע אמונים לשלטון, אם השלטון אינו טהור. הרקע לאמירתו זאת היה כנראה האירוע בקשר עם עדותו של הורדוס בפני הסנהדרין

המחלוקת על אודות הסמיכה

בכל הנושאים בהם מוזכרים שמעיה ואבטליון במקורות, הם מסכימים זה עם זה, ותמיד הלכות נמסרו בשם שניהם. מלבד, נושא הסמיכה, שבו הם חולקים זה על זה

המחלוקת היא האם מותר לסמוך (להניח את הידיים על ראש הבהמה המוקרבת) ביום טוב או לא; שמעיה סובר שיש לסמוך, ואילו לדעת אבטליון אין לסמוך

מחלוקת זאת לא התחילה בימי הלל ושמאי, אלא עוד בראשית תקופת הזוגות. (מסכת חגיגה פרק ב', משנה ב'). המחלוקת נמשכה גם לאחר תקופת הזוגות, ונחלקו בה גם בית שמאי ובית הלל

נשיא הסנהדרין

במשנה ובתלמוד מצוטטות אימרות ומעשים המראים על היחס המעריך שהיה לחכמי הדור כלפי שמעיה ואבטליון, ומעידים על כך שתפסו מקום חשוב בציבוריות היהודית של תקופתם, אף מעבר לכוהנים הגדולים. אלה היו בתקופת בית המקדש השני, פעמים רבות, שייכים למחנה הצדוקים, או שהיו בורים, שקנו את הכהונה בכסף. התלמוד מספר על מקרה של זלזול של הכהן הגדול בשמעיה ואבטליון (בתרגום לעברית): י

"מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והיו הולכים כל הציבור אחריו. כיון שראו (הציבור) את שמעיה ואבטליון - עזבו אותו והלכו אחרי שמעיה ואבטליון. בסוף באו שמעיה ואבטליון להיפטר בברכה מן הכהן הגדול. אמר להם: יבואו בני עממין לשלום (הזכיר להם את עובדת היותם בני גרים, לביישם)! אמרו לו: יבואו בני עממין לשלום - שעושים מעשה אהרן (שהיה אוהב שלום ורודף שלום ונוח לבריות), ולא יבוא בן אהרן לשלום - שאינו עושה מעשה אהרן