Susi Gabriela Aronade

ועכשיו נעבור לאימי- זוזי- קיצור של זוזנה- שושנה. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%9E%D7%99 זוזי]

אימי נולדה וגדלה בברלין למשפחת וויגרט, שהייתה בורגנית אמידה. הייתה להם דירת ששה חדרים עם פסנתר כנף, משרתת ואומנת. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94]-ההורים של אמי]

אביה, אלפרד, היה יועץ עסקי לחברות שעסקו בפרוות, ואימה, אלן, עקרת בית, אומנית בנשמתה.

[%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%9E%D7%99 ואחותה]

אימי ואחותה הגדולה אווה, חיו וספגו את תרבות גרמניה. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94]-הכיתה של אמי] אימי הספיקה לגמור את בחינות הבגרות שלה כשנסגרו האוניברסיטאות בפני היהודים. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94 ריקה]

האדמה החלה לבעור תחת רגליהם אך אימי, שהייתה קשורה בעבותות אהבה לאימה, סרבה לעזוב את הוריה. ידיד משפחה, ישב לילה שלם, ושכנע אותה שמבחוץ יקל עליה להוציא את הוריה מגרמניה. היא קיבלה רישיון עבודה כעוזרת בית בלונדון, ושוכנעה לעזוב. היא עבדה שם אצל משפחה יהודית מתבוללת, שאכלה בשר חזיר, אך בפני ילדיהם טענו שזה בשר אווז. היא הייתה מעבידה תובענית ביותר ודרשה מאימי כליום להזיז את הרהיטים, להרים את השטיחים, לטאטא ולשטוף ולהחזיר הכל למקום. ותמיד היו לה תלונות. יום אחד לא היה לאימי כוח והיא רק שאבה יפה וסידרה הכל במקום. ואז הגיעה הגברת ואמרה: "היום עבדת יפה!" אחרי כשנה הוזמנה אימי לביקור בדנמרק לחודשיים, כאורחת בית החולים "נילס סטנסן" לחולי סכרת. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%AA החולים]

היא עבדה ללא שכר במעבדה, וקיבלה מגורים ודמי כיס. ואז הצטרפה אנגליה למלחמה, ואימי נאלצה להישאר בדנמרק. החודשיים הפכו ל-4 שנים. בדנמרק נוצרו קשרים חברתיים בין היהודים יוצאי גרמניה שהצליחו להימלט. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94- קבוצת הייקים בדנמרק]

הפליטים היקים קיימו יחסי חברה פעילים ושמחים, ערכו מפגשים, והרבה הכרויות הפכו לרומנטיות. כך גם הכירה אמי את אבי. כאמור הגיעו הורי לדנמרק בסוף שנת 38 תחילת 39, ובאפריל 1940 נכבשה דנמרק בידי הנאצים. הכיבוש היה "לא מלחמתי" והמדיניות הגרמנית הייתה מתונה מאוד. הנאצים היו מעוניינים בשקט כדי לשמור על קווי תקשורת לנורבגיה וכדי לקבל מוצרים חקלאיים. הם קיוו שהדנים שהיו "ארים", בני "גזע טוב" יתמזגו עם הגרמנים, וישתלבו באימפריה הגרמנית. ממשלת דנמרק שיתפה פעולה כדי שהכלכלה שלה תשרוד, ויהיה לה למי למכור את סחורותיה, וגם כדי להגן על העם הדני מפורענויות המלחמה. כך קיבלו הדנים חירות פנימית. הממשלה המשיכה לתפקד, והובטח חופש פעולה של המוסדות: הפרלמנט, המשטרה, ובתי המשפט. הנאצים לא ניסו להנהיג את הטלאי הצהוב כי שוויון האזרחים בדנמרק הוא אחד מעמודי התווך של החוקה. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94- המלך על סוסו] מספרים על מלך דנמרק, כריסטיאן ה-10 שהבטיח כי אם יחויבו היהודים לענוד טלאי צהוב, יענוד גם הוא טלאי כזה! הוא המשיך לרכוב מדי בוקר על סוסו ברחבי הבירה כשרק שני שוטרים בבגדים אזרחיים, רכובים על אופניים, מלווים אותו. כשנשאל על ידי הנאצים אם אינו פוחד להסתובב בעיר ללא משמר, ענה: כל העם שומר עלי! למרות כל זאת גברה בקרב העם הדני התנגדות לשלטון הנאצי. תנועת המחתרת בדנמרק הגבירה את פעילותה, והיו תקריות רבות בין אזרחים דנים לחיילים גרמנים. המחתרת הפציצה בית חרושת דני לסוכר, שהיה מסווה למפעל נשק של הנאצים. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94 ריקה] הנאצים הלכו מניצחון לניצחון, ועם הזמן החמירה התערבות הגרמנים בדנמרק. הם הציבו אולטימטום ותבעו לחוקק חוקי חירום: איסור שביתות ועונש מוות למבצעי חבלות. הממשלה בגיבוי המלך דחתה את האולטימטום. ב-25 באוגוסט 1943 נכנסו כוחות גרמנים לקופנהגן והקיפו את ארמון המלכות. המלך היה במעצר בית, ושוב מספרים שהנאצים רצו להניף את דגל צלב הקרס על גג הארמון, אך המלך הודיע שישלח חייל להורידו. הנאצים איימו שהחייל יירה ויופל, אך המלך אמר: החייל אהיה אני! ואז ויתרו הנאצים על הרעיון. עם זאת- חיילים וקצינים נעצרו והוכרז מצב חירום. הממשלה הדנית התפטרה,והנאצים הרגישו עצמם פטורים מהצורך למצוא חן. הם לא ראו טעם להמשיך ביחס המועדף ליהודים. הרשויות הדניות לא ניהלו רישום נפרד של יהודים, אך הגרמנים החרימו את כתובותיהם ממשרדי הקהילה היהודית. ברור היה שזו רק שאלה של זמן- שיגיעו לכל היהודים. אל נמל קופנהגן הגיעה אניה גדולה שנועדה להעביר את כל היהודים אל יעד בלתי ידוע. ב-28 בספטמבר הודלף לדנים שגירוש היהודים נקבע ל-1 באוקטובר, ומיד יידעו את הקהילה היהודית.

ב-29 בספטמבר, ערב ראש השנה, עברו שליחי המחתרת מבית לבית והזהירו את היהודים. בתי כנסת נסגרו, והיהודים הועברו מבתיהם והוחבאו, בבתי חולים, בבתים פרטיים ובמחסנים. ביום הזה היתה פעולת שיא נגד היהודים, חולל בית כנסת ונעצרו כמה מאות, בהם קשישים. גל מחאות הציף את דנמרק, וכולם כאחד קמו להציל את היהודים. הם עשו זאת באופן ספונטני על ידי העברת אזהרות, ארגון מקומות מחבוא, מזון והסעות לחוף. התחושה שרווחה בקרב הדנים היתה שהפעולה של הגרמנים נגד היהודים עומדת בניגוד לכל כללי ההגינות ומפרה את ערכי המשפט הדני. היה עליך לעזור להם כדי לשמור על ההערכה העצמית שלך. הורי בדיוק תכננו את החתונה שלהם, אך נאלצו לבטל את המסיבה. הם שלחו הודעות ביטול לכל המוזמנים, ורק אחד שלא קיבל את הודעת הביטול, הגיע לקופנהגן. לא מצא מסיבה, אך לעומת זאת, נערך נאותה שעה חיפוש של הנאצים בביתו שבאי המרוחק, וכך ניצל מידיהם! הורי קיימו חתונה חפוזה ועברו לגור בבית ידידים דנים- משפחת סקאוהנסן. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%96%D7%95%D7%92 סקאוהנסן]

כדי להשיג מעט כסף, יצאו למכור את אלבום הבולים שקיבל אבי מאביו. בעודם בחנות עבר חייל נאצי ושאל את אמי: האם זה בעלך? קחי אותו מיד הביתה, פן תיירו! הם שבו בחרדה לבית הידידים, כשבליבם חשש שמא עוקבים אחריהם ואז יפגעו גם חבריהם הדנים שנתנו להם מקלט. היה זה חשש שוא, אך מאז לא העזו יותר לצאת לרחוב. חברתם של הורי אסתר אולריך הדנית, אספה כסף מכל חבריהם ומסרה להם אותו במעטפה, כשדמעות בעיניה. הכסף נועד לתשלום לדייגים עבור העברתם לשבדיה. המצילים באו מכל שכבות האוכלוסיה, אך הדייגים מילאו תפקיד חיוני במבצע ההצלה. היה  ברור לדייגים שהם מסכנים את עצמם. אחדים פעלו חינם ואחרים ביקשו סכומים גדולים, עם זאת לא קרה שיהודי הושאר בדנמרק  מחוסר כסף. מי שהיה לו- שילם עבור אלה שלא היה להם. המעבר הקצר בין דנמרק לשבדיה היה מלא בחיילי הגסטפווהדייגים חיפשו נתיבים עוקפים. לאורך החוף, מעשרות נמלי דייגים הועברו כ- 7000 איש בסירות דייג וכלי שייט קטנים.הכל היה ספונטני ולא ממש מתוכנן, לכן היה דרוש כשרון אילתור ואומץ לב. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%AA דייג] להורי נקבע יום היציאה ל-6 לאוקטובר. הם נסעו ברכבת לדרום דנמרק, ושם המתינו עם עוד פליטים במחסן הנמל. הם ישבו בהמתנה מורטת עצבים וכדי להרגע שיחקו שניים מהם בשחמט, כשהאחרים צופים בעניין. אחד הילדים הקטנים, עמוס שמו,התגנב לאיטו אל מתחת לשולחן ובהנף יד העיף את השולחן, והפיל את לוח השחמט ברעש אדיר, כשכולם קופצים בבהלה ואימה. לאחר המתנה מתוחה, עלו לספינה גדולה למדי, עמוסה בפליטים, ויצאו לדרכם ללא אורות. לפניהם הפליגה ספינה מוארת- ריקה. במקרה שהנאצים היו מתקרבים, היתה הספינה עם הפליטים מדמימה מנוע כדי שלא יגלו אותם, ואז היו רואים רק את הספינה המוארת. מסתבר ששמירת הגרמנים על החופים לא היתה יעילה. במחסומי הוורמכט היו חיילים שהעלימו עין והחיפוש אחר יהודים היה רשלני במכוון. עם זאת נתפסו כ-500 יהודים ונשלחו לטרזינשטט. הצלב האדום הדני שלח לעצורים חבילות והצליח לחלץ את רובם מהמחנה. הורי, על כל פנים, הגיעו בשלום לחופי שבדיה, אמי עם מזוודה אחת ( בכל מעבר היתה לה מזוודה אחת פחות...) ואבי- מסתבר- ישב עם מעילו על כתם זפת בספינה, והרס את המעיל היחיד שהיה לו. בשבדיה קיבלו את פניהם עם כוס משקה חם ושמיכות, ועטפו אותם באהבה רבה. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%92%D7%A1%D7%95%D7%A8 ומשפחתית] העבירו אותם לעיירה קטנה קונגסור ושם ברבות הימים נולדתי בבית חולים סמוך. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%92%D7%98%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92] כשמלאו לי שלוש עברו הורי לגטבורג, ושם גרנו ממש בנמל, על הרציף שממנו הועמסו מכוניות על האוניות. כל יום הרימו המנופים מכוניות מול חלון הדירה, ואמא שלי אמרה שהילדה, (אני...) תחשוב שמכוניות זה דבר שעף. רקדתי בלט והרגשתי מאוד שבדית. עד שהגעתי לגיל ארבע וחצי. אז הודיע אבי שאנחנו עוברים לישראל. דוקא שאלו אותי אם אני מוכנה לעבור, ואני שאלתי: האם יש שם גלידה? כשנעניתי בחיוב, הבעתי את הסכמתי. הורי ארזו הכל בליפט גדול- כבר לא רק מזוודה אחת... ושלחו לארץ. אנחנו טסנו עד מרסיי, ושם חיכינו במחנה מעבר, באיזה ארמון נטוש, כשלושה שבועות. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94 "נגבה"]

משם- באניה "נגבה" עד ישראל. בתור ילדה זכור לי שבאמצע ההפלגה היתה שמחה גדולה, כי אמרו שאפשר להסיר את ההאפלה מהחלונות. עלה בדעתי שאפשר לאמת זכרון זה, ובדקתי בכתובים. הסתבר לי שבינואר 1949 הוכרזה בארץ שביתת נשק במלחמת השחרור. שהינו לילה אחד באוהל במעברת פרדס חנה ומשם עברנו לנתניה לבת הדודה של אבי. אחרי שלושה חדשים עברנו לבית קטן בשכנות עם חברו הטוב של אבי- שלוימה (זה שחילץ את אבי מבוכנוולד...)