Kurt Walter Aronade

אבי, קורט ארונדה נולד בשנת 1915 בקטוביץ שהייתה אז שייכת לגרמניה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לדרזדן, שם גדל אבי .

אביו ברטהולד היה עורך דין, ואמו קטה- עקרת בית.

אבי היה הבן הבכור, שובב וקונדס, ואחיו הצעיר גונטר היה הילד הטוב והתלמיד המצטיין. כנראה שעובדה זו גרמה לאבי להפוך לפרפקציוניסט במקצועו ולשאוף לשלמות. לימים הוא באמת הפך למומחה והגיע להשגים גבוהים במקצועו. אבי למד בבית הספר העממי והתיכון בדרזדן,

ואז נשלח לבית ספר מקצועי ולמד שרברבות ורתחות. בשנת 1936 סיים את לימודיו והצטלם עם שאר החניכים והמורים בקורס. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9D קורס שרברבות ורתחות] במרץ 38 נפטר אביו ונקבר בבית הקברות היהודי בדרזדן. בנובמבר 1938 התרחש ליל הבדולח. כבר אז היה ידוע, וגם אמי סיפרה לי, שלא הייתה זו התפרצות ספונטנית כפי שנטען, אלא פוגרום מתוכנן היטב. יום קודם עברו נציגי הממשל הנאצי בין הבתים וחילקו לנאמניהם אלות ולבנים, והנחיות לקחת חלק בפרעות. בפוגרום נופצו חלונות ראווה של בתי עסק יהודים, ושברי הזכוכית נתנו לאירוע את שמו. נשרפו בתי כנסת ובתי יהודים הותקפו. נעצרו כ- 3000 יהודים על פי רשימות מוכנות מראש. ביניהם אבי ואחיו שנלקחו למחנה בוכנוולד שאז עוד לא היה מחנה השמדה.
חברו הטוב של אבי- שלוימה, פנה אל ארגון החלוץ בברלין, בבקשה לשחררו. "החלוץ" הייתה תנועה של ארגוני נוער יהודי ציוני, שהכשירו את חבריה לעלייה ולחיי קיבוץ. "החלוץ" שחרר את אבי ואת אחיו, השיג עבורם היתרי עבודה, ואפשרות לבחור בין הולנד לדנמרק. אחיו בחר בהולנד, הצטרף שם למחתרת ומאוחר יותר נתפס בידי הנאצים וניספה באושוויץ בשנת 1944. אבי העדיף את דנמרק משום ששם עבדו בחוות פרטיות, ואילו בהולנד הייתה הכשרה קיבוצית.

כאמור הגיעו הורי לדנמרק בסוף שנת 38 תחילת 39, ובאפריל 1940 נכבשה דנמרק בידי הנאצים. הכיבוש היה "לא מלחמתי" והמדיניות הגרמנית הייתה מתונה מאוד. הנאצים היו מעוניינים בשקט כדי לשמור על קווי תקשורת לנורבגיה וכדי לקבל מוצרים חקלאיים. הם קיוו שהדנים שהיו "ארים", בני "גזע טוב" יתמזגו עם הגרמנים, וישתלבו באימפריה הגרמנית. ממשלת דנמרק שיתפה פעולה כדי שהכלכלה שלה תשרוד, ויהיה לה למי למכור את סחורותיה, וגם כדי להגן על העם הדני מפורענויות המלחמה. כך קיבלו הדנים חירות פנימית. הממשלה המשיכה לתפקד, והובטח חופש פעולה של המוסדות: הפרלמנט, המשטרה, ובתי המשפט. הנאצים לא ניסו להנהיג את הטלאי הצהוב כי שוויון האזרחים בדנמרק הוא אחד מעמודי התווך של החוקה. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94- המלך על סוסו] מספרים על מלך דנמרק, כריסטיאן ה-10 שהבטיח כי אם יחויבו היהודים לענוד טלאי צהוב, יענוד גם הוא טלאי כזה! הוא המשיך לרכוב מדי בוקר על סוסו ברחבי הבירה כשרק שני שוטרים בבגדים אזרחיים, רכובים על אופניים, מלווים אותו. כשנשאל על ידי הנאצים אם אינו פוחד להסתובב בעיר ללא משמר, ענה: כל העם שומר עלי! למרות כל זאת גברה בקרב העם הדני התנגדות לשלטון הנאצי. תנועת המחתרת בדנמרק הגבירה את פעילותה, והיו תקריות רבות בין אזרחים דנים לחיילים גרמנים. המחתרת הפציצה בית חרושת דני לסוכר, שהיה מסווה למפעל נשק של הנאצים. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94 ריקה] הנאצים הלכו מניצחון לניצחון, ועם הזמן החמירה התערבות הגרמנים בדנמרק. הם הציבו אולטימטום ותבעו לחוקק חוקי חירום: איסור שביתות ועונש מוות למבצעי חבלות. הממשלה בגיבוי המלך דחתה את האולטימטום. ב-25 באוגוסט 1943 נכנסו כוחות גרמנים לקופנהגן והקיפו את ארמון המלכות. המלך היה במעצר בית, ושוב מספרים שהנאצים רצו להניף את דגל צלב הקרס על גג הארמון, אך המלך הודיע שישלח חייל להורידו. הנאצים איימו שהחייל יירה ויופל, אך המלך אמר: החייל אהיה אני! ואז ויתרו הנאצים על הרעיון. עם זאת- חיילים וקצינים נעצרו והוכרז מצב חירום. הממשלה הדנית התפטרה,והנאצים הרגישו עצמם פטורים מהצורך למצוא חן. הם לא ראו טעם להמשיך ביחס המועדף ליהודים. הרשויות הדניות לא ניהלו רישום נפרד של יהודים, אך הגרמנים החרימו את כתובותיהם ממשרדי הקהילה היהודית. ברור היה שזו רק שאלה של זמן- שיגיעו לכל היהודים. אל נמל קופנהגן הגיעה אניה גדולה שנועדה להעביר את כל היהודים אל יעד בלתי ידוע. ב-28 בספטמבר הודלף לדנים שגירוש היהודים נקבע ל-1 באוקטובר, ומיד יידעו את הקהילה היהודית.

ב-29 בספטמבר, ערב ראש השנה, עברו שליחי המחתרת מבית לבית והזהירו את היהודים. בתי כנסת נסגרו, והיהודים הועברו מבתיהם והוחבאו, בבתי חולים, בבתים פרטיים ובמחסנים. ביום הזה היתה פעולת שיא נגד היהודים, חולל בית כנסת ונעצרו כמה מאות, בהם קשישים. גל מחאות הציף את דנמרק, וכולם כאחד קמו להציל את היהודים. הם עשו זאת באופן ספונטני על ידי העברת אזהרות, ארגון מקומות מחבוא, מזון והסעות לחוף. התחושה שרווחה בקרב הדנים היתה שהפעולה של הגרמנים נגד היהודים עומדת בניגוד לכל כללי ההגינות ומפרה את ערכי המשפט הדני. היה עליך לעזור להם כדי לשמור על ההערכה העצמית שלך. הורי בדיוק תכננו את החתונה שלהם, אך נאלצו לבטל את המסיבה. הם שלחו הודעות ביטול לכל המוזמנים, ורק אחד שלא קיבל את הודעת הביטול, הגיע לקופנהגן. לא מצא מסיבה, אך לעומת זאת, נערך נאותה שעה חיפוש של הנאצים בביתו שבאי המרוחק, וכך ניצל מידיהם! הורי קיימו חתונה חפוזה ועברו לגור בבית ידידים דנים- משפחת סקאוהנסן. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%96%D7%95%D7%92 סקאוהנסן]

כדי להשיג מעט כסף, יצאו למכור את אלבום הבולים שקיבל אבי מאביו. בעודם בחנות עבר חייל נאצי ושאל את אמי: האם זה בעלך? קחי אותו מיד הביתה, פן תיירו! הם שבו בחרדה לבית הידידים, כשבליבם חשש שמא עוקבים אחריהם ואז יפגעו גם חבריהם הדנים שנתנו להם מקלט. היה זה חשש שוא, אך מאז לא העזו יותר לצאת לרחוב. חברתם של הורי אסתר אולריך הדנית, אספה כסף מכל חבריהם ומסרה להם אותו במעטפה, כשדמעות בעיניה. הכסף נועד לתשלום לדייגים עבור העברתם לשבדיה. המצילים באו מכל שכבות האוכלוסיה, אך הדייגים מילאו תפקיד חיוני במבצע ההצלה. היה  ברור לדייגים שהם מסכנים את עצמם. אחדים פעלו חינם ואחרים ביקשו סכומים גדולים, עם זאת לא קרה שיהודי הושאר בדנמרק  מחוסר כסף. מי שהיה לו- שילם עבור אלה שלא היה להם. המעבר הקצר בין דנמרק לשבדיה היה מלא בחיילי הגסטפווהדייגים חיפשו נתיבים עוקפים. לאורך החוף, מעשרות נמלי דייגים הועברו כ- 7000 איש בסירות דייג וכלי שייט קטנים.הכל היה ספונטני ולא ממש מתוכנן, לכן היה דרוש כשרון אילתור ואומץ לב. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%AA דייג] להורי נקבע יום היציאה ל-6 לאוקטובר. הם נסעו ברכבת לדרום דנמרק, ושם המתינו עם עוד פליטים במחסן הנמל. הם ישבו בהמתנה מורטת עצבים וכדי להרגע שיחקו שניים מהם בשחמט, כשהאחרים צופים בעניין. אחד הילדים הקטנים, עמוס שמו,התגנב לאיטו אל מתחת לשולחן ובהנף יד העיף את השולחן, והפיל את לוח השחמט ברעש אדיר, כשכולם קופצים בבהלה ואימה. לאחר המתנה מתוחה, עלו לספינה גדולה למדי, עמוסה בפליטים, ויצאו לדרכם ללא אורות. לפניהם הפליגה ספינה מוארת- ריקה. במקרה שהנאצים היו מתקרבים, היתה הספינה עם הפליטים מדמימה מנוע כדי שלא יגלו אותם, ואז היו רואים רק את הספינה המוארת. מסתבר ששמירת הגרמנים על החופים לא היתה יעילה. במחסומי הוורמכט היו חיילים שהעלימו עין והחיפוש אחר יהודים היה רשלני במכוון. עם זאת נתפסו כ-500 יהודים ונשלחו לטרזינשטט. הצלב האדום הדני שלח לעצורים חבילות והצליח לחלץ את רובם מהמחנה. הורי, על כל פנים, הגיעו בשלום לחופי שבדיה, אמי עם מזוודה אחת ( בכל מעבר היתה לה מזוודה אחת פחות...) ואבי- מסתבר- ישב עם מעילו על כתם זפת בספינה, והרס את המעיל היחיד שהיה לו. בשבדיה קיבלו את פניהם עם כוס משקה חם ושמיכות, ועטפו אותם באהבה רבה. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%92%D7%A1%D7%95%D7%A8 ומשפחתית] העבירו אותם לעיירה קטנה קונגסור ושם ברבות הימים נולדתי בבית חולים סמוך. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%92%D7%98%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92] כשמלאו לי שלוש עברו הורי לגטבורג, ושם גרנו ממש בנמל, על הרציף שממנו הועמסו מכוניות על האוניות. כל יום הרימו המנופים מכוניות מול חלון הדירה, ואמא שלי אמרה שהילדה, (אני...) תחשוב שמכוניות זה דבר שעף. רקדתי בלט והרגשתי מאוד שבדית. עד שהגעתי לגיל ארבע וחצי. אז הודיע אבי שאנחנו עוברים לישראל. דוקא שאלו אותי אם אני מוכנה לעבור, ואני שאלתי: האם יש שם גלידה? כשנעניתי בחיוב, הבעתי את הסכמתי. הורי ארזו הכל בליפט גדול- כבר לא רק מזוודה אחת... ושלחו לארץ. אנחנו טסנו עד מרסיי, ושם חיכינו במחנה מעבר, באיזה ארמון נטוש, כשלושה שבועות. [%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94 "נגבה"]

משם- באניה "נגבה" עד ישראל. בתור ילדה זכור לי שבאמצע ההפלגה היתה שמחה גדולה, כי אמרו שאפשר להסיר את ההאפלה מהחלונות. עלה בדעתי שאפשר לאמת זכרון זה, ובדקתי בכתובים. הסתבר לי שבינואר 1949 הוכרזה בארץ שביתת נשק במלחמת השחרור. שהינו לילה אחד באוהל במעברת פרדס חנה ומשם עברנו לנתניה לבת הדודה של אבי. אחרי שלושה חדשים עברנו לבית קטן בשכנות עם חברו הטוב של אבי- שלוימה (זה שחילץ את אבי מבוכנוולד...)