Viola Bindish

אני זוכרת מילדותי בית מלא אורחים. בבית התארחו – שתי קבוצות - הונגרים ניצולי שואה, או ציירים. את אמי ויאולה אני זוכרת כמי שהיתה תמיד מצוידת ב"עזרה ראשונה" של כלי ציור, כי תמיד מזדמן משהו מרתק שכדאי לשרבט במהירות, ואחר כך לצייר ביתר הרחבה, להכניס כחלק מתמונה גדולה או להכניס למגירה, אולי פעם יהיה צורך ברישום הזה. אמא היתה "יוצאת לדרך" , בעקר לנסיעות לאחיותיה בתל אביב, ותמיד הזדמן ברכבת או באוטובוס מודל מעניין. היא השאירה אחריה עשרות רישומים ואולי יותר מעשרות לא ספרתי. בשנים הראשונות היא ציירה הרבה עם פחם. ציורי דמויות טבע דומם. שירבוטים קטנים – הבית היה מלא מהם. כל מעטפה שהגיעה זכתה להתמלא מיד בשירבוטים, שוליים של עיתונים, כרטיסים, כל פיסת נייר שהיתה בסביבה, התמלאה חיש מהר בציורון. העפרונות – היו עפרונות רכים – נדמה לי שקראו לזה

 .B8  היו גם עפרונות מוזרים עם צורה אליפטית. והרבה הרבה קופסאות עם פחמים. היה אוסף של דיקטים שלהם היו מצמידים דפי נייר עם נעצים. והיו גם מספר כני ציור. ההרגשה היתה שהידיים חייבות לנוע כל הזמן על גבי נייר, לשחרר דרך הציור משהו שהפריע . היו לה מכרות וחברות, ששכנעה אותן להתחיל לצייר, כדי להשתחרר ממועקות שונות. "גדוד" שני של מכרים – היו ההונגרים. ניצולי שואה. אמא אהבה מאוד לדקלם שירים, בעקר מן הספרות ההונגרית. היא זכרה בע"פ עשרות, וכשהיו מתאספים ידידים הונגרים, היו מבקשים ממנה להקריא שירים. האירוח היה מלווה דרך קבע בעוגות גבינה "טורוש דרקלי" משהו דומה בצורתו לאזני המן, או לחילופין בערמות של "פלצ'ינטה" דקיקים (סוג של בלינצ'ס) שהיו מתחרים עליהם מי יאכל יותר. זו היתה חבורה עליזה, תמיד היה מקום לכלם גם לשינה אם יש צורך.

ויאולה נולדה בעיר סומבוטהיי. המשפחה היתה משפחה דתית אמה אדוקה מאוד מעיירה (Szucsány) בסלובקיה, ואבא שנדור אדם דתי, אבל פחות אדוק, מהעיר Ballon בסלובקיה. אבי המשפחה, שנדור, יליד 1867, היה סוחר בדים, ואלה היו נישואיו השניים, אשתו הראשונה נפטרה משחפת, והוא נותר עם ילדה, שלימים נפטרה גם כן משחפת. במשפחה היו תשעה ילדים, ויאולה היתה השישית במספר. המשפחה גרה בדירות שכורות, כשבכל מיטה ישנות שתי אחיות. האחיות הגדולות, היו המפרנסות של המשפחה. ויאולה שנולדה ב 1918, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, זכרה כי היה סיפור מסביבה, שכשראתה לראשונה קוביית סוכר כשהיתה כבת שנתיים, שאלה "ומה זה?" האם ברטה התחילה לבכות, ילדה שלא מכירה קוביית סוכר - זה היה סממן לעוני רב. האם קיבלה קטרקט בגיל צעיר יחסית, וחלק מהזכרונות של ויאולה נסבו סביב העובדה שברטה ראתה רק אור וחושך, אבל למעשה היתה עיוורת. (נושא זה הונצח כנראה בצורה עקיפה במספר יצירות שלה שנוצרו בהשפעת שיר – "עיוורים על הגשר" Vakok a hídon של המשורר Babits Mihály. ) למרות האדיקות הדתית, הילדים הלכו לבית ספר. וויאולה אהבה ללכת לבית הספר. בבית הספר, היה שם למשפחת וילהלם – שכל הבנות הן תלמידות מצטיינות. זאת על אף העובדה, שכולן עבדו אחר הצהרים, נתנו שיעורים פרטיים או בעבודות אחרות. ויאולה היתה ילדה מאוד שובבה, דעתנית, הרפתקנית. את השובבות שלה, הזכירה תמיד, אמה. אם היא ואחותה הצעירה רוז'י קיבלו כל אחת בגד חדש, ברור היה שויאולה תחזור הביתה עם בגד קרוע. על דעתנותה העיד הסיפור כי הלכה לאיבוד בגיל 3, ונמצאה במשטרה, שם הודיעה כי תגלה את שמה – רק לאחר שתקבל דובדבנים. היא נהגה בגיל מבוגר לצאת לטיולים רבים בטבע, באיזורי הרים מכוסה יערות על גבול אוסטריה. וגם הלכה לאיבוד ועברה בטעות את הגבול לאוסטריה. ובזכות הדרכה של מישהו שפגשה הצליחה לחזור הביתה. היא הרגישה תמיד קרבה מאוד גדולה לאחותה הבכורה הרמין (יפה) ונהגה לבקר אותה בתל אביב אחת לשבועיים . שתי האחיות הבכורה יפה, וזו ונולדה אחריה לואיזה היו מאוד קרובות זו לזו. ומאוד השפיעו על המשפחה כולה. שתיהן היו גם בבגרותן מאוד דתיות. במשפחה היו 2 בנים. שניהם למדו בחדר. הגדול שביניהם, האב התכוון לרשום אותו לבית ספר כללי, אלא שהוא נתבקש לבוא לראיון אצל המנהל. מנהל בית הספר, אחז בשני פיאותיו ואמר לו – "את אלה נצטרך להוריד". כשיצא הילד (מאיר – נקרא במשפחה בובי) הוא הודיע לאב, לפה אני לא אבוא, ואת הפיאות אני משאיר. וכך נרשם לחדר ולא לאותו בית ספר. במשפחה היתה עזרה הדדית רבה. והקשר החזק נימשך גם כשהתבגרו. כל הבנות היו אוהבות ספר, ואצל רוז'י וויאולה היתה חיבה מיוחדת לשירה ההונגרית. רוז'י זכרה הרבה שירים בע"פ, כשהיתה באושוויץ, ואחותה הצעירה צעדה לפניה שבורה וחפויה, רוז'י לחשה לה לאוזן, בואי נדקלם שירים, וכך הם דיקלמו לעצמם שירים, ופתאם צטרפה אליהם צעירה נוספת ואמרה – אני רוצה לדקלם איתכן... במועד מאוחר יותר, הפכה רוז'י למדקלת קבועה בביתן כדי לעודד את הבנות. ויאולה גם כן שאבה המון עידוד מקריאת שירים. בחוגים ההונגריים שהסתובבה ביניהם בישראל, לא פעם היתה מדקלת שירים ואחרים מאזינים. אפילו על ערש דווי, היתה מדקלת עם המטפלת שלה. ממש עד יומה האחרון. אחד מהמכרים שלה בהונגריה (שעלה ארצה לפני שאספו את היהודים) היה נער בשם Felleg György או בשם החיבה שלו Gyuri שנהג לצאת איתה לשדה ולהקריא לה את שירי הביכורים שלו. הוא הכיר לה חלק ממשוררי האוונגרד ההונגרים, ביניהם ג'וזף אטילה שויאולה מאוד העריצה את שירתו. האחות לואיזה, שהיתה מבוגרת מויאולה ב 7 שנים, החלה לצייר בגיל צעיר, קיבלה פרסים, והלכה ללמוד ציור בבודפשט. ויאולה הצטרפה אליה לאחר זמן מה, גם היא כדי ללמוד פיסול וציור וקיבלה ממנה עזרה רבה . בשנת 1940 נישאה לבחור שלמד ציור כמוהה והיה בן של צייר ידוע בבודפשט. כשישה שבועות לאחר הנישואין, גוייס הצעיר, וויאולה לא שמעה ממנו יותר. לאחרונה גיליתי שנעלם בקרב על וולווגרד כבר בינואר 1943. בזמן המלחמה, הסתתרה ויאולה תחילה בבית פרטי עם לואיזה הרמין ואימרה בינדיש שהפך לימים לבעלה. מישהו הלשין עליהם, והם נלקחו למבנה שבו אספו הנאצים את היהודים שלא היתה ודאות לגבי יהדותם. ויאולה היכרה שם זוג צעיר, ויחד הם הצליח לגנוב סולם שירדו בעזרתו למרפסת בקומה שניה ומשם קפצו למטה וברחו. הם מצאו מקלט במפעל ליצור ארונות קבורה שבו הסתיר האחראי יהודים נוספים. ויאולה היתה בהריון, והזכירה שוב ושוב את האירוע המחריד הזה. האחיות תמיד אמרו עליה – שהיא מאוד אמיצה (bátor ). מארועי המלחמה, ויאולה הזכירה הרבה את הרעב, הפחד, לא תמיד היה איפה להסתתר... המכות בחדר של הנאצים. במשפחה, כולם דיברו גרמנית. זכור לי בעיקר, משום שהאחות הגדולה הרמין, נישאה לגבר פולני מקסים שגדל בעיר שטרסבורג, וכיוון שלא ידע הונגרית, בנוכחותו נהגו האחיות לדבר ביניהם בגרמנית. כמו כן נשארו התכתבויות שונות שנגעו לאם ברטה והם כולם בגרמנית. בתקופת השואה, היו בסומבטהיי – בובי שגויס כעובד כפייה, (נפל בשבי הרוסי ושרד את המלחמה),האם ברטה עם 2 אחיותיה, האחות הגדולה עם 2 בנותיה הבן ארי הצעיר, ושלושת האחיות – מרגיט רוז'י ואדית. (האב נפטר לפני השואה). חלק זה של המשפחה נלקחו לאושוויץ. ברכבת העמוסה, הדודה, אחות של האם ברטה איבדה כנראה את שפיות דעתה...רוז'י זכרה שהיא הלכה להביא מים לאם ברטה, וכשחזרה עם המים, היא כבר לא היתה במקום. זו היתה הפעם האחרונה שהיא רוז'י ראתה אותה. את אושוויץ שרדו שלוש אחיות, בזכות היותן יחד. האחות המבוגרת יותר מבן השלוש – מרגיט, נהגה ללכת בשולי הקבוצה כשיצאו לעבוד, ולפי עדות רוז'י חטפה הרבה הצלפות בגלל המיקום הזה בשוליים. מרגיט, נהגה לקחת את הלחם שקיבלו, לחלק אותו לפרוסות דקיקות, כדי שיהיה אוכל במשך כל היום. אבל גם כך היה רעב, והרבה הרבה השפלה. היו תקופות שהאכילה את השתיים ממש בכוח, כי הן התיאשו מהחיים. ויאולה היתה בבודפשט. שם היתה יותר אפשרות להסתתר. והיו בודדים שעזרו. ויאולה היתה לאחר המלחמה, עם הבעל אימרה בינדיש והתינוק שנולד (שנדור) קודם במחנה עקורים בבמברג, שם נפטר התינוק. ואחר כך במחנה עקורים בשם שטרוט בעיר אנסבך. שם נולדתי אני טלילה. את השם נתן לי פעיל ציוני שראה את ויאולה הריון –ואמר לה אם בת – אז תקראי לה טלילה. בבמברג הכירה ויאולה 2 בני נוער, צעירה בשם אילי, וצעיר בשם ליוש, להפך לימים גם כן לצייר (ללי טל צייר מצפת). אתם היתה בקשר גם בישראל במשך שנים ארוכות. מגמניה עברו ויאולה ואימרה לצרפת, ואחר כך עלו לישראל. חוג הידידים שלהם כלל הרבה ניצולי שואה, ביניהם ללי טל ואחותו מרתה שהיה לה בן בשם דודי. חוג הידידים היו כול ם דוברי הונגרית. כמו היו תמיד הרבה ציירים בבית – זכורים לי שמות כמו בראון, ללי, יצחק גרינפד והיו עוד. ויאולה חיה בקריית אתא (אז – כפר אתא) עד יום מותה, ציירה ולימדה ציור. הפנייה לאתרי תמונות באינטרנט http://www.kieselbach.hu/artist/bindisch_-viola_10624 https://www.szepmuveszeti.hu/lista?person=&classification=&period=9... https://www.europeana.eu/portal/en/record/2032004/83.html https://www.youtube.com/watch?v=0xnMXbNmJow https://www.youtube.com/watch?v=2Nb8BYyy2VM https://www.youtube.com/watch?v=p3EkXxjiQws https://www.youtube.com/watch?v=4WDmaz7oayI http://museum.imj.org.il/artcenter/newsite/en/?artist=Bindish,%20Vi...