Yaacov Cohen Alkiki

במפקד מונטיפיורי משנת 1875 מופיע יעקב כהן בן מאיר אלקיקי אופה, גר עם בנו , אימו , 2 יתומים וגיסתו.

יעקב הכהן אלקיקי, אבי סבי, היה מן המשפחות הותיקות והמיוחסות של ירושלים העתיקה. בשעת רצון מלפניה, היתה סבתי מספרת את הסיפור הבא: אחד מן השכנים של המשפחה בעיר העתיקה הסתכסך עמה בענין כלשהוא. תוך כדי הסכסוך ביזה האיש את אב המשפחה ואמר לו שהוא כלל אינו כהן, אלא מתהדר בכבוד לא לו. אב המשפחה נעלב מאוד על הזלזול ביחוסו הכהני ובקש מן האיש לחזור בו מטענתו, להתנצל ולאמר שרק בשעת כעס אמר את הדברים אולם הם אינם נכונים. והאיש בשלו, מסרב לחזור בו וטוען שאין המשפחה משפחת כהנים אלא שנטלו גדולה לעצמם וכינו עצמם בשם לא להם. חלפו שנים. דבר העלבון לא נשכח מאב המשפחה. בהגיע עת פקודתו, הושכב אב המשפחה על הארץ, כפי ההלכה, וחברא קדישא הוזמנה לבוא ולטפל בו ולכבדו בכבוד האחרון. והנה דבר פלא. ככל שניסו אנשי החברא קדישא להרימו מן הארץ, לא הצליחו. כאילו נדבק אל הארץ ומאן להתנתק ממנה. בדחיפות הזעיקו את הרב לשאול בעצתו מה לעשות. בהגיע הרב, הוא נזכר בענין המחלוקת והעלבון ואמר: "רק כאשר יגיע השכן המבזה ויתנצל, רק אז תוכלו להרים את הנפטר מן הארץ". מיהרו לקרוא לשכן המסוכסך והמבזה ודרשו ממנו להתנצל בפני גופתו של הנפטר. בקול בוכים הוא בקש סליחה ומחילה ואמר שבדה את הדברים מליבו. כשהתבוננו הנוכחים בנפטר ראו שהוא פשט את אצבעות ידיו כדרך הכהנים בברכת כהנים. או אז הרימו אנשי החברא קדישא את הנפטר, והפעם ללא כל קושי, ויכלו לכבדו בכבוד הראוי לו. סבתי היתה חותמת את הסיפור באומרה שמשפחת סבי הם משפחה של "כוהנים אַפְּרוּבָאדוֹס" דהיינו כהנים שהוכחה אמיתות כהונתם.

   לימים, כאשר כבר גרנו בפסגות, (בשנת 1991 או 1992)  נסעתי לעבודתי ב"הדסה" בעין כרם ב"טרמפ" עם שכני, רוני עוזרי, שהיה אז מנהל בית האבות שבקרית מנחם. הוא עבר דרך שכונת רחביה ואסף אל רכבו את יו"ר הנהלת בית האבות, רב קשיש בשם שמואל כהן (ז"ל. שמעתי שנפטר ברבע הראשון של תשס"ו בגיל מופלג) מותיקי ירושלים. שוחחנו על דא ועל הא, וכדרכם של יהודים שאלני מי אני ומי הם הורי. כשסיפרתי לו שאנו ירושלמים ותיקים ומסרתי לו את שמות משפחות הורי, הוא מיד אמר: אספר לך סיפור שבודאי אינך יודע על משפחת אבי אמך, משפחת כהן אלקיקי.  והוא סיפר באוזני את הסיפור הזה על כל פרטיו.

בספרו "אלו ואלו" מספר ש"י עגנון "סיפורים נאים של ארץ ישראל". הסיפור הרלבנטי לעניננו הוא הסיפור "כהן אמת". אצטט אותו כלשונו:

    "נחמיה כהן נחתום מנחתומי ירושלים, כל ימות השנה היה אופה לחם ולפסח אופה היה מצות לכולל קהל עדת הספרדים. פעם אחת בשנת בצורת העלה את שכר האפיה. נפלו דברים בינו ולבין החכם באשי. גער בו החכם בנזיפה וקראו רשע. אמר לו נחמיה, לכהן קורא מעלתו רשע. אמר לו החכם איני מאמין בכהונה שלך. מיום שחרב בית המקדש ואין לנו כהנים בעבודתם אין ידוע מי הוא כהן אמת. אמר לו נחמיה לכן ביום פטירתנו מן העולם, אם אני אמות תחילה או אם מר יסתלק תחילה ידע שאני כהן אמת. שלושים שנה לאחר אותו מעשה שבק נחמיה כהן חיים לכל חי. כשבאו נושאי המטה לא יכלו להזיז את מטתו. הוסיפו עליהם אנשים ולא הזיזו אותה. הביאו בחורים חזקים בעלי כח שטוענים עמל על כתפיהם ולא יכלו להזיזה. רעשה כל העיר ונשמע הדבר בבית החכם באשי. בא החכם באשי ואמר מזמורים ועשה כמה סגולות ולא הועיל כלום. בתוך הדברים נזכר באותה תגרה. נפל על מטתו של המת ואמר מחול לי על אותו עוון. הוציא הנפטר ידיו מן המטה וזקף את שתי כפיו ככהן בדוכנו. אמר החכם באשי חטאתי לאלוקי ישראל ולכהן צדקו. ואמר לנושאי המטה שאוהו, נשאו את המטה ונמצאה קלה. אמרו מימיהם של נושאי מטה לא מצאו מטה קלה שכזו."

אינני יודע אם ש"י עגנון דייק דיוק הסטורי בציינו את השם נחמיה כבעל המופת, או שמא כדרכו הספרותית נתן שם בעל משמעות, דהיינו שהקב"ה נחם את הכהן הנעלב. בכל זאת, במפקדי מונטיפיורי, ניתן לראות את העובדות הבאות: במפקד 1839 בירושלים מופיע מאיר כהן קיקי בן 35 (כלומר יליד 1804) ולו 2 ילדים: בכור בן 8 (יליד 1831) ואליהו בן 1 (יליד 1838). באותו מפקד מופיע נחמיה כהן קיקי שמקצועו אופה, והוא יליד 1798. יתכן מאוד שהוא אחיו של מאיר. במפקד 1856 מופיע בכור הכהן אלקיקי בן 24 (יליד 1832) וכמובן שהוא אותו בכור יליד 1831 אלא שכאשר מציינים את הגיל ולא את שנת הלידה יש טעות של ± שנה. מקצועו: משרת בתנור, אשתו: אורו (ילידת 1840) ולהם שתי בנות: ארמוזה בת 5 (ילידת 1851, נולדה כשאימה היתה בת 12!), ואסתר בת 2. (ילידת 1854). במפקד 1866 מופיעה אורו, ילידת ירושלים, ברשימת האלמנות כאלמנתו של בכור הכהן אלקיקי, עם 3 ילדים. במפקד 1875 אורו מופיעה כאלמנתו של בכור הכהן אלקיקי. גרה עם 2 יתומים (מה קרה לילד/ה השלישי/ת? אולי התחתן/ה?) בחזקת ניסים נחמיא כהן. באותו מפקד מופיע יעקב כהן בן מאיר אלקיקי בן 25 (יליד 1850 שאולי הוא אחיו של בכור, למרות שיש הפרש של 18 שנים ביניהם, ומשמעות הדבר שאביו הולידו כשהיה בן 46) אופה, גר עם בנו, אימו, 2 יתומים וגיסתו. האם גיסתו זו היא אורו, אלמנתו של בכור הכהן אלקיקי? ובעצם גם הוא גר בחזקת ניסים נחמיא כהן? האם שני היתומים הם בני אחיו? הבנות הנזכרות במפקד 1856 הן עתה בנות 24 ו-21 גיל קצת גדול כדי להקרא יתומות... ואולי גם אחיו השני, אליהו, הלך לעולמו והותיר אלמנה ושני יתומים והם אלה המתגוררים איתו? השערה עצובה זו אינה רחוקה מלהיות נכונה. אחד הסיפורים שהיתה סבתי מספרת על בעלה היה, שלאזנו היה צמוד עגיל כסף. היא הסבירה שהוריו עשו לו את העגיל כנגד עין-הרע, שהרי הבנים במשפחה היו נפטרים צעירים ועל מנת להצילו מגורל דומה ענדו על אזנו עגיל. העובדה ששמו היה אליהו, אולי מצביעה על כך שאביו, יעקב, קרא לו על שם אחיו, אליהו שנפטר בדמי ימיו. (אגב, התשובה שאני נותן לשאלה: כיצד יכול עגיל להציל מעין רעה, היא, שבכך שענדו לאזנו של בנם עגיל, הפכו אותו הוריו לבת. על בנות לא חלה הקללה של מות בגיל צעיר וכך ניצל.) בכל זאת, משפחת כהן אלקיקי אינו שם מצוי, שם אב סבי אליהו, הוא בודאי יעקב, והשם שניתן לו: אליהו, יתכן והוא על שם דודו, בנו השני של מאיר הכהן קיקי. איך קשור ניסים נחמיא למשפחה? מלבד העובדה שאורו גרה בחזקתו, כלומר בבית השייך לו, לא ידוע מן המפקד על קשר משפחתי. ובנוסף, התואר אלקיקי אינו נוסף לשמו במפקד זה. מכיון שרבות ההשמטות במפקדים אלה, ורבות מאוד הטעויות בגלל הדרך בה בוצעו, אין לשלול את ההשערה שנחמיא זה גם הוא היה אחד האחים, דהיינו גיס של אורו, והשם שמזכיר ש"י עגנון הוא מדויק....