Yaakov Farkas

ויקיפדיה: זאב הוא כינויו האמנותי של יעקב פַרְקַש (1923 – 15 באוקטובר 2002), שהיה קריקטוריסט ומאייר ישראלי. חתן פרס סוקולוב לעיתונות (תשמ"א-1981) ופרס ישראל לתקשורת ועיתונות (תשנ"ג-1993)

יעקב פרקש נולד בשנת 1923 בבודפשט, בירת הונגריה. הוא גדל בכפר והתעניין עוד מגיל צעיר בציור, וכשהיה בן 12 צייר קריקטורות, שאותן קיבץ בעיתון שיצר וחילק בכפרו

בשנת 1936 עבר ללמוד בגימנסיה בעיר קֶצ'קֶמֶט. בהתחלה לא צפו לו עתיד מזהיר בציור, בין היתר בשל העובדה שהיה עיוור צבעים; מורו לציור בתיכון לא התרשם מיכולתו במיוחד, וכינה אותו "הצייר הגרוע ביותר בכיתה".‏‏‏‏ חרף כל זאת המשיך פרקש לצייר, ובשנתו האחרונה בבית הספר צייר בתשלום קריקטורות של בני כיתתו

כשסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, ביקש פרקש ללמוד עיתונאות, אך מכיוון שבאותה תקופה נאסר על יהודים להירשם לאוניברסיטה, פנה במקום זאת ללמוד נגרות. בראשית מלחמת העולם השנייה ניצל פרקש מלשרת בחזית הרוסית, ובמקום זאת שובץ כנגר במחנה צבאי. זמן מה לאחר מכן נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד ומשם למחנה הריכוז דכאו. לאחר המלחמה נשלח למחנה מעבר לפליטים, עבר הכשרה ציונית בהונגריה וניסה להעפיל לארץ ישראל, אך גורש ונשלח למאסר בקפריסין. בתקופה זו המשיך פרקש לצייר קריקטורות ביומנו הפרטי. לבסוף הצליח לעלות לארץ ישראל ב-1947 עם רעייתו מרים, גויס לחטיבה 7, והשתתף באופן פעיל בקרבות לטרון ב-1948

בתחילת דרכו בארץ עבד כפועל בניין ובסלילת כבישים. במקביל, ניסה למכור את ציוריו. את הקריקטורה הראשונה שלו מכר לעתון "אומר". לבסוף פנה לאפרים קישון, אף הוא יליד הונגריה, שבאותו זמן עבד בעיתון "מעריב". בתיווכו של קישון נשכר פרקש ב-1952 כקריקטוריסט על ידי "מעריב", שם נדרש לצייר קריקטורה יומית, רעיון חדש בזמנו. לדעתם של עורכי העיתון הניסוי לא הצליח, ולאחר כמה חודשים הועבר לעבוד כמאייר. באותה תקופה החל פרקש לחתום על ציוריו בשם העט "זאב", שמקורו נעוץ בשם משפחתו ("פרקש" בהונגרית פירושו "זאב"). את השם בחר בעצת קישון, שעודד אותו לבחור שם קצר וקולע, אך הייתה זו בחירה טבעית: כבר שהיה תלמיד בהונגריה נקרא על ידי מוריו וחבריו "לוּפּוּס" ("זאב" בלטינית), ושנים לאחר מכן, כשניסה לעלות לארץ, נרשם תחת השם "יונה וולף" ("וולף" פירושו "זאב" ביידיש ובגרמנית), וכך גם נקרא בעת שהותו בקפריסין. בשנת 1953 היה שותף להוצאת כתב העת "דחליל". י

בשנת 1955 התמנה זאב למנהל האמנותי של השבועון "דבר השבוע" והיה חבר מערכת השבועון, ומשנת 1958 ועד תחילת שנות ה-60 היה הקריקטוריסט של העיתון.‏[2] לרשותו עמד עמוד שלם של קריקטורות מדי שבוע, והוא אף הוסיף איורים לכתבות ומאמרים של המשתתפים האחרים

ב-1962 שכר אותו עיתון "הארץ" כקריקטוריסט, ושם צייר קריקטורה יומית בין דפי המאמרים ודעות. כעבור שנה ניתן לו מדור קבוע במוסף העיתון של יום שישי בשם "על כל פנים". מדור זה היווה קריקטורה אחת גדולה שהשתרעה על פני דף שלם, ועל פי רוב כללה כמה נושאי אקטואליה שונים תחת מוטיב מאחד. על קריקטורות אלו תמיד היה חותם בליווי דיוקן עצמי קטן שבו הוא נראה מחזיק מכחול גדול-מידות מטפטף. זאב המשיך לעבוד ב"הארץ" עוד כארבעים שנה, עד סוף שנת 2001, סמוך למותו

קריקטורותיו נדפסו מחדש לעתים קרובות בעיתונות העולמית, בעיתונים כמו ה"ניו יורק טיימס" ו"לה מונד," בשבועונים האמריקאים "טיים" ו"ניוזוויק", ובשבועון הגרמני "דר שפיגל". י

כישרונו ותפוקתו הגדולה זיכו אותו בשלל פרסים, בהם פרס שווימר לעיתונות (1971), פרס הצילינדר הנודד של אמנות לעם, והתואר "אביר השלטון" בתחום התקשורת מטעם התנועה לאיכות השלטון (2002). במקרה האחרון, ציינה אותו ועדת הפרס לשבח על "אומץ בחשיפת האמת, על היכולת לומר דברים רבים במשיכת קולמוס ועל ליווי מדינת ישראל בדרך אמנותית ועיתונאית מיוחדת". י

בשנת תשמ"א-1981 זכה פרס סוקולוב לעיתונות. ועדת הפרס קבעה כי הקריקטורות שלו "מחנכות את דעת הקהל לחשיבה ביקורתית, לייעודי האומה, לאומץ מוסרי, לראייה מפוכחת, לטוהר מידות ולפיתוח הטעם הטוב, בלא שמץ של זדון או רוע-לב".‏ הפרס היוקרתי ביותר שבו זכה היה פרס ישראל בתחום התקשורת והעיתונות (תשנ"ג-1993). בנימוקיהם קבעו השופטים כי הפרס הוענק לזאב "על הצטיינותו בתחום הקריקטורה הפוליטית והתמדתו היום-יומית, ובמשך שנים ארוכות, להביע במספר קווים עמדות ברורות בענייני על הצטיינותו בתחום הקריקטורה הפוליטית והתמדתו היום-יומית, ובמשך שנים ארוכות, להביע במספר קווים עמדות ברורות בענייני המדינה והעולם, בדרך חדה ומצליפה אך תמיד עם חיוך. מר פרקש מיסד את הקריקטורה הפוליטית היומית, כפן בלתי נפרד וחיוני של העיתונות הישראלית, במשימותיה לבטא מסרים ציבוריים מובהקים".‏ בראיון‏‏‏‏ הסביר זאב כי ראה את הפרס בתור המחמאה הגדולה בחייו, וזאת משום שהפרס ניתן לו בתחום העיתונות ולא בתחום האמנות

אף שהצליח להעלות חיוך על פני קוראיו מדי יום, בחייו הפרטים ידע הרבה צער. ב-1974 שכל את בנו דני בתאונת מסוקים בצבא.‏ ב-1983 נפטרה אשתו מרים.

נוסף על עבודתו כקריקטוריסט, זאב גם עבד כמאייר. הוא אייר עבור עשרות ספרים שיצאו לאור בישראל, בהם יצירות של חבריו יוסף לפיד ואפרים קישון, אף הם יוצאי הונגריה, שאליהם היה קרוב במיוחד. ביחד עם הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוֹש) כונו הארבעה "המאפיה ההונגרית" – כולם אנשי עיתונות שעסקו בהומור, שאת השראתם שאבו מהסופר הסאטירי ההונגרי פרידיש קארינתי

לזאב הייתה השפעה רבה על קהילת הקריקטוריסטים הישראלים, והוא נחשב ל"אחד מגדולי הקריקטוריסטים הפוליטיים בארץ".‏‏‏ הוא הרבה לתמוך ולעודד אמנים ישראלים צעירים שניסו להיכנס לתחום זה, בפרט ילדים ובני נוער. בין אלו שאותם עודד היו המאייר והקריקטוריסט מישל קישקה ונמרוד רשף

פרקש נפטר ב-15 באוקטובר 2002 לאחר מחלה ממושכת, בגיל 79. נקבר בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב.‏ הותיר אחריו שתי בנות: נעמי (אחות) ודורית (זמרת), וחמישה נכדים

בשנת 2008 תרמו בנותיו את אוסף יצירותיו למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון והן שמורות בארכיון שם

הקריקטוריסט ניסים חזקיהו סיכם את חייו של זאב בתיאור הבא: "אוזניים גדולות, לב רחב וכישרון ענק – על פי כל קנה מידה, זאב היה תופעה בלתי מוסברת. עותק יחיד במינו. אמן שיצר קריקטורות פוליטיות שנונות, אייר פורטרטים בקו גאוני, משוגע לתיאטרון, אוהד שרוף של ספורט, הציג תערוכות ברחבי הגלובוס, שבר שיאים של כמויות יצירה, הקפיד לפרגן לכל הקולגות ולא התפנה להסתכסך עם אף אחד, אפילו לא פוליטיקאי". י