Moshe Gutl Levin

http://www.salomon200.com/content_inner.asp?id=35&title=משה-גוטל-וציפורה-(סלומון)-לוין&langid=1

משה גוטל לוין, היה חתנו של יואל משה סלומון. אשתו ציפורה, בתו הצעירה של יואל משה סלומון, האריכה ימים כמו בעלה, וחייתה 97 שנה. ציפורה ידועה היתה בחכמתה, בהשכלתה עצמית ובחוש ההומור שלה. בשנותיה האחרונות סבלה מאוד ממחלה קשה והצהירה: "יהודים זקנים לא צריכים להיוולד!" נולדו לבני הזוג לוין 8 ילדים: אברהם, מיכל(חת), ישראל, יצחק, דניאל, עזרא, יעל ומלכה. בגיל 8 נפטר הילד דניאל מטיפוס . אמו הזכירה את שמו כל יום במשך כל חייה הארוכים. משה גוטל נולד בעיירה ינושק שבליטא בשנת 1879. בגיל 90 כתב משה את זכרונותיו: " האמא ז"ל סיפרה לי שנולדתי בלי רוח חיים ואלו שעמדו על יד הלידה החליטו שאין מה לעשות דבר, אבל הרופא שנמצא במקום לא התייאש ומצא תרופה בזה שהפיח בפי עשן מהסיגריה שעישן ואז התחלתי להשתעל ולהשיב הרוח, וככה יצאתי לאוויר העולם". אותו תינוק חסר רוח חיים זכה לחיות עד גיל 97, הביא לעולם 8 ילדים, ובחייו זכה ל13 נכדים ול 18 נינים.

כשהיה בן 4 עברה משפחתו של משה לקורק באירלנד בה התאזרחו כנתינים בריטיים, ובה שהו עד מלאת למשה 13שנה . ב1892נסעה המשפחה ארצה כדי לחגוג בה את הבר מצווה של משה ומאז נשארה המשפחה כאן. משה היה תלמיד ישיבה מצטיין ובגיל 19 נשא לאישה את ציפורה, בתו של יואל משה סלומון. הנישואין ההרמוניים ארכו 76 שנה עד מותם.

אחרי נישואיו, משה וגיסו חיים סלומון פתחו בית מסחר לשיווק תרופות בירושלים ב1901 . ב1902 שני הגיסים נסעו ללבנון לענייני עסקים. בדרכה מיפו ללבנון עגנה אוניתם כשעתים בנמל חיפה ומשה התאהב בעיר הנמל הקטנה שישבה במפרץ היפהפה למרגלות הר הכרמל. משה החליט לפתוח בחיפה סניף של בית המסחר לתרופות.וב 1903 עבר לגור בה עם משפחתו. גיסו חיים המשיך לנהל את העסק בירושלים. ב1913 פתח חיים סלומון את בית המסחר ביפו ובן דודו בן דודם אלשטיין החל לנהלו. וכך נוסד "סלומון לוין ואלשטיין", שעדיין פעיל בימינו.

העימות ההולך ומתעצם בין האימפריה הבריטית והעותומניתהפך לקשים ביותר את חייו של משה, אזרח בריטי שחי בא"י שהיתה אז חלק מהאימפריה העותומנית. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא נקרא אל השלטונות התורכיים שנתנו לו שתי ברירות: וותר על האזרחות בריטית או לך לבית סוהר. משה ביקש כמה ימים לחשוב על כך ולמחרת בבוקר ובאונייה ברח לאלכסנדריה במצרים, עם כל משפחתו.

כדי לפרנס את משפחתו שמנתה אז כבר שבעה ילדים החל משה לגשר בין הצבא הבריטי והאוכלוסיה המצרית. הוא הפך לספק הירקות של הצבא באלכסנדריה. מאוחר יותר עברו לפורט סעיד. המשפחה גרה בצפיפות בדירות לא גדולות. מצרים היתה אז ארץ רדופת מחלות ומגפות. בנם של משה וציפורה, דניאל נפטר בגיל שמונה ממחלת טיפוס. ציפורה חלתה בדבר, אך ניצלה ממוות בזכות טיפולו המסור של משה שלא נטש אותה על אף סכנת ההדבקות.

עם תום המלחמה חזרה המשפחה ארצה. כאן נרתם משה לעבודתו המחודשת במסחר התרופות. לאחר כמה שנים ייסדו הוא ושותפיו את בית החרושת לתרופות "אסיא" בפתח תקווה, שברבות הימים התרחב והפך למפעל הענק לתרופות "טבע".

עבודתו המסורה לא מנעה ממנו להיות פעיל ציבור בעירו חיפה. במשך שנים רבות כיהן כראש ועד הקהילה היהודית בחיפה והצליח לאחד את פלגי העדות השונים לקהילה מאוחדת – הראשונה בא"י, וזאת בתקופה בה הקהילה היוותה מעין ממשלה לעניני דת, סעד ושירותים ציבוריים . מאחר והשפה האנגלית היתה שגורה בפיו נעזר בה משה לגשר בין קהילתו לשלטונות המנדט הבריטי. על כך העניקה לו הממשלה הבריטית את תואר ה OBE. מאוחר יותר העניקה לו העיר חיפה אזרחות כבוד.

משה נפטר בשיבה טובה בגיל 97.עד שנה לפני מותו היה פעיל והמשיך בעבודתו במפעל התרופות ובעבודתו הציבורית ובעיקר בארגון ה"רוטרי".

משה עצמו סיכם את אישיותו בראיון עם שמעון סאמט מעיתון ה"ארץ" בהיותו בן 93: "לא ביקשתי מהכלל תמורה שבממון או בשררה. לא רדפתי אחרי כבוד שווא ועל מה שעשיתי אני מברך ומתברך. מכאן לא נשאתי ואינני נושא בלבי טינה אלא חיבה להכלל"