Alexander Penn

Alexander Penn (אלכסנדר פן‎, Russian: Александр Пэнн; 1906 – April 1972) was an Israeli poet.

_________________________________________________________________

http://www.haaretz.com/hasen/spages/899368.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=898827

Alexander Penn.jpg

Alexander Penn From Wikipedia, the free encyclopedia For the politician, see Alexander G. Penn. Alexander Penn Alexander Penn.jpg Native name אלכסנדר פן Born 1906 Nizhnekolymsk, Russia Died April 1972 Citizenship Israeli Occupation Poet Alexander Penn (Hebrew: אלכסנדר פן‎, Russian: Александр Пэнн; 1906 – April 1972) was an Israeli poet.[1][2] Contents [hide] 1 Early years 2 Career 3 References 4 External links Early years[edit]

Penn was born in Nizhnekolymsk, Russia. As a youth, he was a boxer. He moved to Moscow in 1920, to study cinema, and published his first poems in Russian that year. In 1927, he immigrated to Mandate Palestine. He worked as a boxing trainer in Tel Aviv, as well as a farm hand, a construction worker and a guard. Career[edit]

Penn began writing poetry in Hebrew, which he learned only after settling in Palestine. He published these poems in the daily Hebrew newspaper Davar and a variety of literary magazines. Penn was a devout Marxist, and a member of the Israeli Communist Party. He edited the literary section of the party's paper Kol Ha'am. Among many other works, Penn composed the poem "Vidui" (My Confession), a turbulent piece about love and death. The poem was set to music in the early 1970s and has been recorded since then by numerous Israeli singers and musicians, including Michal Tal who was the first to make a recording of it, Yehudit Ravitz, Gila Almagor, and most recently Marina Maximilian Blumin. In 2005, Penn was voted the 171st-greatest Israeli of all time, in a poll by the Israeli news website Ynet to determine whom the general public considered the 200 Greatest Israelis.[3] Dalia Karpel wrote in a review published in the newspaper Haaretz, of Penn's life and work: Penn was a contemporary of Israeli poets Avraham Shlonsky and Natan Alterman. He left romantic love poems, conformist and non-conformist patriotic poems, political poems and well-known songs. But most of his fame seemed to derive from his Bohemian lifestyle. He contracted diabetes before the age of 30, but did not stop smoking and drinking large quantities of alcohol, and saw himself as someone who can overcome the weaknesses of the body in defiance of medical science. His romance with communism, on the other hand, led to his ostracism.In 1989, Prof. Halperin published a first biography of Penn, "Shalekhet Kokhavim" (Shedding of the Stars: Alexander Penn. His Life and Work Until 1940, Hebrew). In the new biography she presents updated facts about his life. He was born Avraham Pepliker-Stern in 1905 - that is what is written on his card in the Political Red Cross archive, says Halperin. His father, Yosef Stern, ran a heder (a Hebrew school for young children) for a while, and afterward was a Hebrew teacher and wrote poems as well. He changed his family name to Pepliker in order to avoid military service. Penn shorted the name and took the "peh" from Pepliker and the final "nun" from Stern. References[edit]

Jump up ^ "Пэнн Александр (Penn Aleksandr)". Электронная еврейская энциклопедия (Electronic Jewish Encyclopedia) (in Russian). Archived from the original on 28 December 2008. Retrieved December 17, 2008. Jump up ^ "Alexander Penn". The Institute for the Translation of Hebrew Literature. Retrieved December 17, 2008. External links[edit]

Alexander Penn, Has It Ever Been?, translated into English by Yuval Marton [1] Authority control VIAF: 56765380 ISNI: 0000 0000 7103 2625 Categories: 1906 births1972 deathsCommunist poetsHebrew-language poetsIsraeli communistsIsraeli JewsIsraeli poetsJewish poetsRussian Jews

• Reference: Famous People Throughout History - SmartCopy: Oct 25 2020, 12:26:37 UTC

אלכסנדר פֶּן (14 בפברואר 1906 – 20 באפריל 1972) היה משורר ישראלי שנודע בתולדות חייו הסוערים שהתערבבו בהם מזגו החם ואהבה לחיי הבוהמה, משיכה לארץ ישראל ורעיונות קומוניסטיים. הוא כתב שירים ליריים ויצריים וכן שירים אידאולוגיים פוליטיים.

פן נחשב לאחד מראשוני הבוהמה התל אביבית. הוא היה נשוי פעמיים, ואב לשלוש בנות ובן משלוש נשים שונות.

תולדות חייו

ילדותו ונעוריו

לפי עדותו, פן נולד בשנת 1906 בניז'ני-קולימסק שבערבות השלג, לחוף ים הקרח הצפוני ברוסיה, לאב יהודי, מצאצאי הרבי שניאור זלמן מלאדי, ולסובוטניקית בת לרוזן שבדי בשם ינסן. אמו נפטרה זמן מה לאחר לידתו, והוא גדל אצל סבו, שהיה צייד דובים. כשהיה בן עשר נהרג הסב במסע ציד, ואלכסנדר הצעיר הלך ברגל במשך שנים אחדות לעבר מוסקבה, שבה התגורר אביו. לאחר הגיעו לבית אביו, גויר (שהרי לא היה יהודי על-פי ההלכה). יש הטוענים שבביוגרפיה זו יש מן הבדיון.

מחקר של פרופ' חגית הלפרין (ממרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב) טוען ששמו האמיתי היה אברהם פפליקר-שטרן והוא היה בן ליהודייה האוקראינית סוניה זפרמן וליוסף שטרן.

בשנת 1920 התחיל לכתוב שירים ברוסית, והתפרסם שירו הראשון "בן ההפקר". הוא התיידד עם כמה ממשוררי "הדור החדש" ברוסיה, ולדימיר מאיקובסקי, בוריס פסטרנק וסרגיי יסנין (לימים תרגם משיריהם לעברית). בנוסף, למד ראינוע (אמנות הסרט האילם) במוסקבה.

פן התאמן באגרוף במועדון הספורט "מכבי" במוסקבה, וגם ערך את ירחון המועדון. המועדון פעל במחתרת מאז שהיבסקציה סגרה אותו בשנת 1920. הרדיפות חיזקו את נטייתו של פן אל הציונות ואל היהדות, והוא למד בעל פה קטעים מהתנ"ך ומשיריהם של ביאליק ושל זלמן שניאור. ב-1926 נאסר בגלל פעילות ציונית ונשלח לאסיה התיכונה. יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, הייתה פעילה בארגון "הצלב האדום הפוליטי", ופעלה לשחרורו של פן, וב-1927 הוא יצא מברית המועצות.

עלייה לארץ ישראל

פן עלה לארץ ישראל ב-1927. בתחילה הצהיר שהוא ציוני, אבל כעבור כמה זמן הכחיש דבר זה וטען שהוא הגיע לארץ רק במקרה, ולא ידע עליה דבר. יחד עם נתן אקסלרוד הקים את בית הספר הראשון בארץ לאמנות הראינוע (בשם "מולדת"). הוא עבד גם עם ירושלים סגל וניסה את כוחו במשחק ובבימוי, אבל ניסיונתיו בתחום זה כשלו.

לאחר מכן היה שותף לניסיונה של קבוצת "השחר" מרחובות להתיישב על אדמת רוחמה ולייסד במקום התיישבות חקלאית. פן נחשב בלתי כשיר לעבודה גופנית והוצב בעיקר בתורניות שמירה.

נישואיו עם בלה דון

בתקופה זו חיזר פן אחרי בלה דון, שהייתה אהובת חברו מימי מכבי במוסקבה ונסע לברלין לטיפול רפואי. דון דחתה את חיזוריו של פן והוא איים כי אם לא תיענה לו הוא יתאבד בירייה. במהלך שמירה, ירה ופצע פן את עצמו, וטען כי ערבים ירו בו. לאחר חקירה השליכו אותו החברים מהקבוצה, והוא עבר לגור בתל אביב.

בלה דון הוקסמה מן המעשה, ועברה לגור איתו בתל אביב. כעבור מספר חודשים, בשנת 1928 נישאה דון בת ה-18 לפן, שכתב באותה שנה את שירו "לא אני הוא האיש". באותה שנה נולדה בתו זרובבלה (לימים זרובבלה פיין), והזוג עבר לרחובות. פן היה מראשוני המאמנים לאגרוף במועדון הספורט הפועל תל אביב, והוא הצליח לפרנס בקושי את משפחתו משיעורי אגרוף שהעביר. באותה תקופה החל לשתות ואף הכה את אשתו. בלה הרתה זמן קצר לאחר הולדת זרובבלה. היא רצתה לבצע הפלה, אך פן שיכנע אותה ללדת את הילד בטענה שהוא ימצא עבודה מכניסה יותר. הם חזרו לתל אביב ושכרו חדר, ובשנת 1931 נולד בנם אדם, שמת בגיל שנה וחצי.

כתיבה בעברית

בעת עלייתו לארץ ישראל, לא ידע פן עברית, ולמרות זאת הוא השתלט במהירות על השפה ותוך שנים מעטות החל לכתוב בשפה העברית.

ב-1929 הכיר פן את אברהם שלונסקי, שעודד אותו לפרסם שירים בעברית. כעבור זמן קצר הכיר גם את נתן אלתרמן ואת ביאליק. שיריו התפרסמו בעיתונים "דבר", "במפנה" ובכתבי העת "כתובים", "עתים", "טורים", "אורלוגין" ו"מאזניים". בעיתון "קול העם" היה לפן טור קבוע שנקרא "י. ח" שפירושו "יישר חוח (קוץ)!" שהיה טור פוליטי-חברתי-עוקצני.

בשנת 1932 פרסם ב"דבר" פזמונים פוליטיים-אקטואליים בשם העט "תנו רבנן". טור זה קדם לטורו הנודע של נתן אלתרמן, "הטור השביעי". בשנת 1935 כתב אלכסנדר פן את השירים לסרט הראשון דובר העברית בשם "זאת היא הארץ", של הבמאי ברוך אגדתי, שתיאר את המפעל הציוני. בעקבות מלחמת האזרחים בספרד כתב פן את הפואמה "ספרד על המוקד".

חנה רובינא ורחל לופטגלס

בשנות ה-30 היה פן חבר בוועדת הרפרטואר של תיאטרון "הבימה". הוא פגש בשחקנית התיאטרון המפורסמת חנה רובינא וניהל איתה רומן (בעודו נשוי לבלה דון). ב-1934 נולדה בתו שלימים הפכה לזמרת אילנה רובינא.

אשתו השנייה, רחל לופטגלס, הייתה אחות, בה פגש כשטיפלה ברובינא שהחלימה מהלידה הקשה. פן נותר נשוי לרחל וניהל רומנים מחוץ לנישואין עד לסוף ימי חייו. לעתים רחל הייתה מחכה על מדרגות ביתם עד שהיה מסיים את מפגשיו. רחל הרתה לפן את בתו השלישית, סינילגה, לימים סינילגה אייזנשרייבר-פן. (פרוש שמה - שלג באחת השפות הסיביריות, שפת הטונגוסים; התפרסם בזכות ספרו של הסופר הרוסי ויאצ'סלב שישקוב שאחת הדמויות בו היא בחורה שמאנית אשר גרה ביער ומפתה גברים, ושמה סינילגה).

מחלתו ומותו

פן היה חולה סוכרת, ובשנים האחרונות לחייו החריפה מחלתו והרופאים נאלצו לקטוע את רגלו, ולאחר מכן קטעו גם את רגלו השנייה. במוצאי יום העצמאות של שנת 1972 נפטר, ונקבר בבית הקברות קריית שאול. על קברו נכתבו המלים "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי", השורה הראשונה מתוך שירו "על גבעות שיך אבריק", שנכתב בעקבות רציחתו של השומר אלכסנדר זייד, והולחן על ידי מרדכי זעירא.

מסכת חייו הדרמטית הונצחה בשנת 2002 בסרט "היה או לא היה", ובהצגה נושאת אותו שם שכתבה עדנה מזי"א בשנת 2007. בשנת 2008 ביקשה עיריית תל אביב לתלות שלט לזכרו בחזית הבניין שבו התגורר, ברחוב דיזנגוף 211. עקב התנגדות השכנים לכך, כיוון שבגד ודיכא את אשתו, הציבה העירייה עמוד לזכרו במקום.

דעותיו הפוליטיות

פן נקרע בין דעותיו הקומוניסטיות, בין אופיו הניהלסטי, הבוהמייני, המרדני והסוער, שמתואר לפעמים כאנרכיסטי, ובין חיבתו לארץ ישראל. בתחילה נמשך לציונות ולאחר מכן אימץ דעות אנטי-ציוניות. פן היה קומוניסט אדוק ולוחמני. הוא הצטרף לפק"פ בשנת 1947 והיה למשורר הבולט והחשוב ביותר של המפלגה. פן ניהל את המדור הספרותי בעיתון הקומוניסטי הישראלי "קול העם", והיה חבר במק"י (ממשיכתה של הפק"פ), כמו כן הפך פן לידיד של מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס. בעקבות דעותיו הפוליטיות, הוחרם פן על ידי הממסד ושירתו לא פורסמה במשך כ-20 שנים, כמו כן לא היה חבר באגודת הסופרים העבריים.

במלאת לפן חמישים שנה אמר עליו אלתרמן: לולא היה משתייך משורר זה למחנה בו הוא עומד, הרי, ללא ספק, היה חגו מקיף את כל החוגים הציבוריים והיה הופך לחגה של השירה העברית החדשה. שירתו היא זרם בפני עצמו בספרות העברית, והביקורת הישראלית עוד תצטרך לתת דעתה ולחקור ביתר עמקות ופירוט את הזרם הזה שיסודו - מרד.

מרדנותו של פן באה לידי ביטוי לא רק כלפי החברה הישראלית, אלא גם כלפי מפלגתו. פן היה היחידי שנמנע מלתרום לגיליון החגיגי לציון יום הולדתו השבעים של סטלין בשנת 1948, כמו כן נאלץ להתמודד עם צנזורה פנימית: ראשי המפלגה סירבו להדפיס שירים בעלי אופי לאומי-ציוני בספרו וב-1965 סירב "קול העם" לפרסם שיר שכתב פן בגנות הצהרתם האנטי-ישראלית של אולבריכט ונאצר (השיר הופץ בסופו של דבר בהעתקים פרטיזניים).

עם הפילוג במק"י בשנת 1965 נשאר פן במפלגה שרוב רובה היה עתה יהודי. לאחר תמיכת מק"י במלחמת ששת הימים בשנת 1967 הוא עזב את המפלגה על אף שכתוצאה מהפצרותיו של חברו מיקוניס המשיך לפרסם ב"קול העם" וקיבל תמיכה מן המפלגה.

שירתו

פן כתב שירים ליריים וגם שירים אידאולוגיים פוליטיים. במהלך חייו פרסם רק שלושה ספרי שירה, ששניים מהם מכילים פואמות ארוכות. רק בשנת 1956, 26 שנה לאחר שפרסם את שירו הראשון בעברית, יצא לאור מבחר ראשון משיריו, בשם לאורך הדרך, בהוצאת הספרים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בהקדמה לספר זה כתב פן: במבחר יצירותי זה אינני פוסח אף על סוג אחד מכלל סוגי השירה שטיפחתים בשירה העברית. בצורה רטרוספקטיבית הריני מפגין לעין הקורא סדרת שירים למן הליריקה האישית ביותר עד להתגלמותה בליריקה סוציאלית-חברתית.

בשנת 1965 יצא לאור בברית המועצות, ברוסית, קובץ שיריו הלב בדרך. אחדים מהשירים תורגמו על ידי פן עצמו. היה או לא היה, שנערך בידי יוסי גמזו, יצא לאור בהוצאת צ'ריקובר בשנת 1972, יומיים לאחר מותו של פן. בנוסף לשירים כולל הספר שני פרקים מהרומן האוטוביוגרפי סאנ'קה ז'יד, שבו מתאר פן את המסע הרגלי שערך בנעוריו, מבית סבו לבית אביו. בהקדמה לקובץ זה כתב גמזו: אפשר שלא מקרי - אף כי, ודאי, פטאלי - היה הפסדנו אנו, אוהבי־השיר, שאינם נמנים עם קוראי הבמות בהן נדפסה שירתו של פן, ושלא זכינו לקראו באותן במות, שלהן הורגלנו. עוול זה - יותר משהוא עוול שחטאוּ למשורר ממונים־מטעם, נעדרי־טעם, במימסדנו הספרותי - הריהו עוול לשוחר השירה העברית, הרשאי לשאול עתה, כלמראה מכּר ותיק: היה או לא היה? והיכן הסתתר כל העת?

בשנת 1977 יצא לאור, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", מבחר שירים נוסף, בשם רחוב העצב החד-סטרי. מבחר משיריו, בשם לילות בלי גג, שנערך בידי עוזי שביט, יצא בשנת 1985, אף הוא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". כל כתביו המקובצים יצאו בשנת 2005 לאור תחת השם השירים, בשני כרכים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט.

רבים משיריו של פן הולחנו, ובהם "וידוי" (שהלחין סשה ארגוב, ביצעה לראשונה מיכל טל בשנת 1971 ומאוחר יותר גם יהודית רביץ), "היה או לא היה" (שהלחין מרדכי זעירא) ובוצע על ידי אריק לביא ו"לא אני הוא האיש", שזכה לכמה לחנים, בין היתר מצד צביקה פיק, רוני וייס ומשה וילנסקי. שיר מוכר נוסף שכתב הוא "סורו מני" ללחן עממי, שבוצע במקור על ידי "צלילי הכרם" ומאוחר יותר על ידי גידי גוב.

אלכסנדר פן אלכסנדר פן (14 בפברואר 1906 – 19 באפריל 1972) מקום קבורה בית הקברות קריית שאול ידוע בשל היותו מראשוני אנשי הבוהמה התל אביבית מקצוע משורר, צייר מפלגה פוליטית פק"פ, מק"י

לוחית זיכרון לאלכסנדר פן ליד ביתו ברח' דיזנגוף 211 בתל אביב אלכסנדר פֶּן (14 בפברואר 1906 – 19 באפריל 1972) היה משורר ישראלי שנודע בתולדות חייו הסוערים שהתערבבו בהם מזגו החם ואהבה לחיי הבוהמה, משיכה לארץ ישראל ורעיונות קומוניסטיים. הוא כתב שירים רגשיים ויצריים וכן שירים אידאולוגיים-פוליטיים. פן נחשב לאחד מראשוני הבוהמה התל אביבית. הוא היה נשוי פעמיים, ואב לשלוש בנות ובן משלוש בנות זוג. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 תולדות חייו 1.1 ילדותו ונעוריו 1.2 עלייה לארץ ישראל 1.3 נישואיו עם בלה דון 1.4 כתיבה בעברית 1.5 חנה רובינא ורחל לופטגלס 1.6 מחלתו ומותו 2 דעותיו הפוליטיות 3 שירתו 4 דיסקוגרפיה 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים תולדות חייו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] לפי עדותו, פן נולד בשנת 1906 בניז'ני-קולימסק שבערבות השלג, לחוף ים הקרח הצפוני ברוסיה, לאב יהודי, מצאצאי הרבי שניאור זלמן מלאדי, ולסובוטניקית בת לרוזן שבדי בשם ינסן. אמו נפטרה זמן מה לאחר לידתו, והוא גדל אצל סבו, שהיה צייד דובים. כשהיה בן עשר נהרג הסב במסע ציד, ואלכסנדר הצעיר הלך ברגל במשך שנים אחדות לעבר מוסקבה, שבה התגורר אביו. לאחר הגיעו לבית אביו, גויר (שהרי לא היה יהודי על-פי ההלכה). מחקר של פרופ' חגית הלפרין (ממרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב) טוען ששמו האמיתי היה אברהם פפליקר-שטרן והוא היה בן ליהודייה האוקראינית סוניה זפרמן וליוסף שטרן[1]. בשנת 1920 התחיל לכתוב שירים ברוסית, והתפרסם שירו הראשון "בן ההפקר". הוא התיידד עם כמה ממשוררי "הדור החדש" ברוסיה, ולדימיר מאיקובסקי, בוריס פסטרנק וסרגיי יסנין (לימים תרגם משיריהם לעברית). בנוסף, למד ראינוע (אמנות הסרט האילם) במוסקבה. פן התאמן באגרוף במועדון הספורט "מכבי" במוסקבה, וגם ערך את ירחון המועדון. המועדון פעל במחתרת מאז שהיבסקציה סגרה אותו בשנת 1920. הרדיפות חיזקו את נטייתו של פן אל הציונות ואל היהדות, והוא למד בעל פה קטעים מהתנ"ך ומשיריהם של ביאליק ושל זלמן שניאור. ב-1926 נאסר בגלל פעילות ציונית ונשלח לאסיה התיכונה. יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, הייתה פעילה בארגון "הצלב האדום הפוליטי", ופעלה לשחרורו של פן, וב-1927 הוא יצא מברית המועצות. עלייה לארץ ישראל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] פן עלה לארץ ישראל ב-1927. בתחילה הצהיר שהוא ציוני, אבל כעבור כמה זמן הכחיש דבר זה וטען שהוא הגיע לארץ רק במקרה, ולא ידע עליה דבר. יחד עם נתן אקסלרוד הקים את בית הספר הראשון בארץ לאמנות הראינוע (בשם "מולדת"). הוא עבד גם עם ירושלים סגל וניסה את כוחו במשחק ובבימוי, אבל ניסיונתיו בתחום זה כשלו. לאחר מכן היה שותף לניסיונה של קבוצת "השחר" מרחובות להתיישב על אדמת רוחמה ולייסד במקום התיישבות חקלאית.[2] פן נחשב בלתי כשיר לעבודה גופנית והוצב בעיקר בתורניות שמירה. נישואיו עם בלה דון[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בתקופה זו חיזר פן אחרי בלה דון, שהייתה אהובת חברו מימי מכבי במוסקבה ונסע לברלין לטיפול רפואי. דון דחתה את חיזוריו של פן והוא איים כי אם לא תיענה לו הוא יתאבד בירייה. במהלך שמירה, ירה ופצע פן את עצמו. בלה דון הוקסמה מן המעשה, ועברה לגור איתו בתל אביב. כעבור מספר חודשים, בשנת 1928 נישאה דון בת ה-18 לפן, שכתב באותה שנה את שירו "לא אני הוא האיש". באותה שנה נולדה בתו זרובבלה (לימים זרובבלה ששונקין-פיין), והזוג עבר לרחובות. פן היה מראשוני המאמנים לאגרוף במועדון הספורט הפועל תל אביב, והוא הצליח לפרנס בקושי את משפחתו משיעורי אגרוף שהעביר. בלה הרתה זמן קצר לאחר הולדת זרובבלה. היא רצתה לבצע הפלה, אך פן שיכנע אותה ללדת את הילד בטענה שהוא ימצא עבודה מכניסה יותר. כתיבה בעברית[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בעת עלייתו לארץ ישראל, לא ידע פן עברית, ולמרות זאת הוא השתלט במהירות על השפה ותוך שנים מעטות החל לכתוב בשפה העברית. ב-1929 הכיר פן את אברהם שלונסקי, שעודד אותו לפרסם שירים בעברית. כעבור זמן קצר הכיר גם את נתן אלתרמן ואת ביאליק. שיריו התפרסמו בעיתונים "דבר", "במפנה" ובכתבי העת "כתובים", "עתים", "טורים", "אורלוגין" ו"מאזניים". בעיתון "קול העם" היה לפן טור קבוע שנקרא "י. ח" שפירושו "יישר חוח (קוץ)!" שהיה טור פוליטי-חברתי-עוקצני. בשנת 1932 פרסם ב"דבר" פזמונים פוליטיים-אקטואליים בשם העט "תנו רבנן"[3]. טור זה קדם לטורו הנודע של נתן אלתרמן, "הטור השביעי". בשנת 1935 כתב אלכסנדר פן את השירים לסרט הראשון דובר העברית בשם "זאת היא הארץ", של הבמאי ברוך אגדתי, שתיאר את המפעל הציוני. עוד באותה שנה התפרסמה הפואמה הפציפיסטית הארוכה נגד!, שהייתה פופולרית מאד בחוגי השמאל ביישוב. בעקבות מלחמת האזרחים בספרד כתב פן את הפואמה "ספרד על המוקד". חנה רובינא ורחל לופטגלס[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בשנות ה-30 היה פן חבר בוועדת הרפרטואר של תיאטרון "הבימה". הוא פגש בשחקנית התיאטרון המפורסמת חנה רובינא וניהל איתה רומן (בעודו נשוי לבלה דון). ב-1934 נולדה בתו שלימים הפכה לזמרת אילנה רובינא. אשתו השנייה, רחל לוּפטגלַס (בת אחיו של מעצב הבמה עמנואל לופטגלס), הייתה אחות. הוא פגש בה כשטיפלה ברובינא שהחלימה מהלידה הקשה. פן נותר נשוי לרחל עד יום מותו. רחל הרתה לפן את בתו השלישית, סינילגה, לימים סינילגה אייזנשרייבר-פן. (פרוש שמה - שלג באחת השפות הסיביריות, שפת הטונגוסים; התפרסם בזכות ספרו של הסופר הרוסי ויאצ'סלב שישקוב שאחת הדמויות בו היא בחורה שמאנית אשר גרה ביער ומפתה גברים, ושמה סינילגה). סינילגה ילדה את בתה הבכורה , אלכסנדרה, בשנת 1968. פן אמר, כי היא הנותנת לו טעם לחיים. בשנותיו האחרונות לחייו היה קשה לפן לכתוב ועל כן הקדיש לנכדתו, אותה אהב יותר מכל, שיר קצר ללא שם וכתב "לאלכסנדרה זהבת העין". מחלתו ומותו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] פן היה חולה סוכרת, ובשנים האחרונות לחייו החריפה מחלתו והרופאים נאלצו לקטוע את רגלו, ולאחר מכן קטעו גם את רגלו השנייה. במוצאי יום העצמאות של שנת 1972 נפטר, ונקבר בבית הקברות קריית שאול. על קברו נכתבו המלים "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי", השורה הראשונה מתוך שירו "על גבעות שיך אבריק", שנכתב בעקבות רציחתו של השומר אלכסנדר זייד, והולחן על ידי מרדכי זעירא. בשנת 1975 העבירה בתו סינילגה את ארכיונו הספרותי למכון כ"ץ לחקר הספרות העברית (כיום מרכז קיפ) באוניברסיטת תל אביב. מסכת חייו הדרמטית הונצחה בשנת 2002 בסרט "היה או לא היה", ובהצגה נושאת אותו שם שכתבה עדנה מזי"א בשנת 2007. בשנת 2008 ביקשה עיריית תל אביב לתלות שלט לזכרו בחזית הבניין שבו התגורר, ברחוב דיזנגוף 211. עקב התנגדות השכנים לכך, הציבה העירייה עמוד לזכרו במקום. דעותיו הפוליטיות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

פן נקרע בין דעותיו הקומוניסטיות, בין אופיו הניהלסטי, הבוהמייני, המרדני והסוער, שמתואר לפעמים כאנרכיסטי, ובין חיבתו לארץ ישראל. פן היה קומוניסט אדוק ולוחמני. הוא הצטרף לפק"פ בשנת 1947 והיה למשורר הבולט והחשוב ביותר של המפלגה. פן ניהל את המדור הספרותי בעיתון הקומוניסטי הישראלי "קול העם", והיה חבר במק"י (ממשיכתה של הפק"פ), כמו כן הפך פן לידיד של מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס. בעקבות דעותיו הפוליטיות, הוחרם פן על ידי הממסד ושירתו לא פורסמה במשך כ-20 שנים, כמו כן לא היה חבר באגודת הסופרים העבריים. במלאת לפן חמישים שנה אמר עליו אלתרמן: לולא היה משתייך משורר זה למחנה בו הוא עומד, הרי, ללא ספק, היה חגו מקיף את כל החוגים הציבוריים והיה הופך לחגה של השירה העברית החדשה. שירתו היא זרם בפני עצמו בספרות העברית, והביקורת הישראלית עוד תצטרך לתת דעתה ולחקור ביתר עמקות ופירוט את הזרם הזה שיסודו - מרד. מרדנותו של פן באה לידי ביטוי לא רק כלפי החברה הישראלית, אלא גם כלפי מפלגתו. פן היה היחידי שנמנע מלתרום לגיליון החגיגי לציון יום הולדתו השבעים של סטלין בשנת 1948, כמו כן נאלץ להתמודד עם צנזורה פנימית: ראשי המפלגה סירבו להדפיס שירים בעלי אופי לאומי-ציוני בספרו וב-1965 סירב "קול העם" לפרסם שיר שכתב פן בגנות הצהרתם האנטי-ישראלית של אולבריכט ונאצר (השיר הופץ בסופו של דבר בהעתקים פרטיזניים). עם הפילוג במק"י בשנת 1965 נשאר פן במפלגה שרוב רובה היה עתה יהודי. בשנת 1967 לאור עמדות המפלגה ולאחר נישואי ביתו, סינילגה לארתור אייזנשרייבר, אשר ציין בפניהם ובפני רבים אחרים כי מדובר גם במתנת נישואין, עזב את המפלגה על אף שכתוצאה מהפצרותיו של חברו מיקוניס המשיך לפרסם ב"קול העם" וקיבל תמיכה מן המפלגה. בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בקיץ 1968 התנתק לחלוטין מהמפלגה הקומוניסטית. בארבע השנים האחרונות לחייו העביר שוב את מרכז הכובד של כתיבתו לשירה הלירית, והעובדה שניתק עצמו מהמפלגה ולא מילא בה עוד כל תפקיד הפכה אותו למוכר מעט יותר בציבור הרחב. שירתו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

פן כתב שירים ליריים וגם שירים אידאולוגיים פוליטיים. במהלך חייו פרסם רק שלושה ספרי שירה, ששניים מהם מכילים פואמות ארוכות. רק בשנת 1956, 26 שנה לאחר שפרסם את שירו הראשון בעברית, יצא לאור מבחר ראשון משיריו, בשם לאורך הדרך, בהוצאת הספרים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובליווי תחריטים מאת גרשון קניספל.[4] בהקדמה לספר זה כתב פן: במבחר יצירותי זה אינני פוסח אף על סוג אחד מכלל סוגי השירה שטיפחתים בשירה העברית. בצורה רטרוספקטיבית הריני מפגין לעין הקורא סדרת שירים למן הליריקה האישית ביותר עד להתגלמותה בליריקה סוציאלית-חברתית. בשנת 1965 יצא לאור בברית המועצות, ברוסית, קובץ שיריו הלב בדרך. אחדים מהשירים תורגמו על ידי פן עצמו. היה או לא היה, שנערך בידי יוסי גמזו, יצא לאור בהוצאת צ'ריקובר בשנת 1972, יומיים לאחר מותו של פן. בנוסף לשירים כולל הספר שני פרקים מהרומן האוטוביוגרפי סאנ'קה ז'יד, שבו מתאר פן את המסע הרגלי שערך בנעוריו, מבית סבו לבית אביו. בהקדמה לקובץ זה כתב גמזו: אפשר שלא מקרי - אף כי, ודאי, פטאלי - היה הפסדנו אנו, אוהבי־השיר, שאינם נמנים עם קוראי הבמות בהן נדפסה שירתו של פן, ושלא זכינו לקראו באותן במות, שלהן הורגלנו. עוול זה - יותר משהוא עוול שחטאוּ למשורר ממונים־מטעם, נעדרי־טעם, במימסדנו הספרותי - הריהו עוול לשוחר השירה העברית, הרשאי לשאול עתה, כלמראה מכּר ותיק: היה או לא היה? והיכן הסתתר כל העת? בשנת 1977 יצא לאור, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", מבחר שירים נוסף, בשם רחוב העצב החד-סטרי. מבחר משיריו, בשם לילות בלי גג, שנערך בידי עוזי שביט, יצא בשנת 1985, אף הוא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". כל כתביו המקובצים יצאו בשנת 2005 לאור תחת השם השירים, בשני כרכים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט. רבים משיריו של פן הולחנו, ובהם "וידוי" (שהלחין סשה ארגוב, ביצעה לראשונה מיכל טל בשנת 1971 ומאוחר יותר גם יהודית רביץ), "היה או לא היה" (שהלחין מרדכי זעירא) ובוצע על ידי אריק לביא ו"לא אני הוא האיש", שזכה לכמה לחנים, בין היתר מצד צביקה פיק, רוני וייס ומשה וילנסקי. שיר מוכר נוסף שכתב הוא "סורו מני" ללחן עממי, שבוצע במקור על ידי "צלילי העוד" ומאוחר יותר על ידי גידי גוב. דיסקוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר פן-אוסף שירים-נוסטלגיה עברית-2001 לראשונה בוצע שיר "וידו" על ידי מיכל טל בשנת 1971. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

חגית הלפרין, יסודות סטאטיים ודינאמיים ביצירות אלכסנדר פן וגלגוליהם, דיסרטציה, 1986 חגית הלפרין, ‫ שלכת כוכבים: אלכסנדר פן - חייו ויצירתו עד 1940, פפירוס, 1989 חגית הלפרין, צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב, 2007 יעקב בסר (עורך), אלכסנדר פן: 100 שנים להולדתו, עתון 77, גיליון 305, נובמבר 2005 אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "אלכסנדר פן - כל חייו היו אגדה", עמ' 78-73 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

שירי אלכסנדר פן: "מולדת חדשה", "סְתָם נוֹשֵׂא", "לֹא אֲנִי..." (מוקרא על ידי אלכסנדר פן), "היא", "לך", דבר, 4 בנובמבר 1932, "את", דבר, 4 בנובמבר 1932"לאורך הדרך", דבר, 18 בפברואר 1966, "וידוי", נר לנשמת, שיר השירים אלכסנדר פן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית) שירי אלכסנדר פן אוסף מאתר 'נוסטלגיה עברית' "השירים", אלכסנדר פן, באתר nrg מעריב, 4 באוקטובר 2005 אלכסנדר פן ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" יאירה גנוסר, ככה לחתוך משורר, עתון 77, גיליון 305, נובמבר 2005 יצחק לאור, עשיית צדק עם משורר, באתר הארץ היה או לא היה אריאנה מלמד, מה עבר על פן, באתר ynet‏, 24 באוקטובר 2005 דליה קרפל, היה רע לתפארת, באתר הארץ. המשורר אלכסנדר פן המציא לעצמו ילדות אקזוטית קטע ארוך מתוך ספרה של הלפרין, "צבע החיים", באתר "טקסט" מתן חרמוני, לפייס את אלכסנדר פן, באתר הארץ ששון סומך, ערב-ערב עם אלכסנדר פן, באתר הארץ יֵצֶר ואידאולוגיה בשירת אלכסנדר פן פרופסור יוסי גמזו דוד מרחב, לזכרו של אלכסנדר פן, Gogay ‏, 3/11/2000 מרב יודילוביץ', זוכרים את אלכסנדר פן, באתר ynet‏, 20 בפברואר 2006 אלכסנדר פן, באנציקלופדיה ynet האזנה לשירי אלכסנדר פן באתר זמרשת חגית הלפרין, הקטנים אוהבים אגדות, הגדולים פוחדים לשכוח, באתר הארץ ראיון רדיו עם בתו של המשורר, סינילגה אייזנשרייבר-פן, בתוכנית 'המוסף לספרות' ברשת א' ששודרה ב-17 במאי 2013 (ראיינה: רונה גרשון-תלמי) הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

^ דליה קרפל, היה רע לתפארת, הארץ, 20 באוגוסט 2007 ^ אלכסנדר פן (1906־1972) לקסיקון הספרות העברית החדשה ^ ביבליוגרפיה של שירי "תנו רבנן" בארכיון "דבר" ^ רון ברטוש, תחריטי גרשון קניספל לשירי אלכסנדר פן, הוצאת ברוש וגלריה חנינא, תל אביב, 2013. קטגוריות: יהודים רוסיםאנשי העלייה הרביעיתאנשי בוהמה ישראליםמשוררים ישראליםמשפחת שניאורסוןמשוררים עברייםפעילי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינהקומוניסטים ישראליםעורכים ספרותיים ישראליםסגל קול העםחבורת יחדיומשוררים ששיריהם הולחנואקו"ם

Jump up ^ גיא בניוביץ' (June 20, 1995). "הישראלי מספר 1: יצחק רבין – תרבות ובידור". Ynet. Retrieved July 10, 2011.

Александр Пэнн