Eliyahu Golomb

אליהו גולומב

Eliyau Golomb (Hebrew: אליהו גולומב‎, born 2 March 1893, died 11 June 1945) was the leader of the Jewish defense effort in Mandate Palestine and chief architect of the Haganah, the underground military organization for defense of the Yishuv between 1920 and 1948.

The head of Hagana

אליהו גולומב (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 1893 – 11 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה",‏ ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920–1930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

אליהו גולומב נולד בי"ד באדר תרנ"ג לנפתלי ואסתר לבית קלר בעיירה וולקוויסק שבפלך גרודנו, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במערב בלארוס). בילדותו למד ב"חדר" ובגימנסיה רוסית והתוודע למהפכנים ולספרות הרוסית. בשנת 1909 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל על מנת ללמוד בגימנסיה "הרצליה". הוריו עלו לארץ ב-1911 והשתקעו בעיר תל אביב. אביו היה בעל טחנת קמח ברוסיה וגם ביפו. גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, בשנת 1913, שכלל בין השאר את משה שרת ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים")‏. כשסיים את לימודיו ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן יוסף זלצמן (מעובדי חוות כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".‏

בשנת 1914 נפטר אביו וגולומב נאלץ לשוב לעיר לצורך ניהול הטחנה של אביו. גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בשל טינתו לטורקים על שדנו את אביו למלקות משום שסירב להפעיל את טחנת הקמח שבבעלותו ביום שבת; אך בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האימפריה העות'מאנית נמצאת בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי. בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים גולומב את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם ארגון "השומר". גולומב נשא לאשה את עדה שרתוק, אחותו של משה שרת (שרתוק). תחילה רצה גולומב באהבת אחותה הגדולה רבקה, שהייתה ידידתו הקרובה, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.‏ לשניים נולדו שלושה ילדים - דקלה, דוד ודליה. בנו, דוד גולומב, היה לימים חבר הכנסת. בתו, דליה, הייתה נשואה לאשר ידלין, ופעילה מרכזית בארגון מחסום.

אליהו גולומב נפטר בתל אביב, בל' בסיון תש"ה ונטמן בבית העלמין טרומפלדור בעיר.

גולומב בארגון ההגנה

ביוני 1920 הוקמה "ההגנה" כ"ארגון ארצי". גולומב היה מתומכיה המובהקים של "ההגנה" והיה אחד ממקימי "ההגנה", תמך בפירוקו של ארגון "השומר" עם הקמתה, והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט. גולומב נחשב לבעל הסמכות העליונה בארגון "ההגנה", ועסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922–1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה. גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית, ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים. גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".‏

פעילות פוליטית וציבורית

גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.