Jean-Paul Sartre

Jean-Paul Charles Aymard Sartre was one of the leading figures in 20th century French philosophy. He was commonly known simply as Jean-Paul Sartre was a French existentialist philosopher, playwright, novelist, screenwriter, political activist, biographer, and literary critic.

His work continues to influence fields such as Marxist philosophy, sociology, critical theory and literary studies. Sartre was also noted for his long polyamorous relationship with the feminist author and social theorist Simone de Beauvoir. He was awarded the 1964 Nobel Prize in Literature but refused.

Jean-Paul Charles Aymard Sartre [%E2%80%86%CA%92%C3%A3pol saχtχ], né le 21 juin 1905 dans le 16e arrondissement de Paris et mort le 15 avril 1980 dans le 14e arrondissement, est un écrivain et philosophe français, représentant du courant existentialiste, dont l'œuvre et la personnalité ont marqué la vie intellectuelle et politique de la France de 1945 à la fin des années 1970.

Écrivain prolifique, fondateur et directeur de la revue Les Temps modernes (1945), il est connu aussi bien pour son œuvre philosophique et littéraire qu'en raison de ses engagements politiques, d'abord en liaison avec le Parti communiste, puis avec des courants gauchistes, au sens léniniste du terme, plus particulièrement maoïstes, dans les années 1970.

Intransigeant et fidèle à ses idées, il a toujours rejeté tant les honneurs que toute forme de censure ; il a notamment refusé le prix Nobel de littérature en 1964 ; exception notable, il a cependant accepté le titre de docteur honoris causa de l'Université de Jérusalem en 1976. Il refusa de diriger une série d'émissions télévisées qu'on lui proposait, parce qu'on y mettait comme condition la réalisation d'une maquette préalable, et expliqua : « Je n'ai plus l'âge de passer des examens. » Il contribua à la création du journal Libération, allant jusqu'à le vendre lui-même dans les rues pour donner plus de publicité à son lancement.

Il a partagé sa vie avec Simone de Beauvoir, philosophe de l'existentialisme et féministe, avec laquelle il a formé un couple célèbre du xxe siècle. Leurs philosophies, bien que très proches, ne sauraient être confondues. De 1949 jusqu'à sa mort, il a simultanément vécu une liaison avec Michelle Vian, la première épouse de Boris Vian, qui tape notamment ses textes à la machine en vue de leur parution dans la revue Les Temps modernes.

D'autres intellectuels ont joué pour lui un rôle important à différentes étapes de sa vie : Paul Nizan et Raymond Aron, ses condisciples à l'École normale supérieure ; Maurice Merleau-Ponty et Albert Camus dans les années d'après-guerre, puis Benny Lévy (alias Pierre Victor) à la fin de sa vie.

Selon de nombreux commentateurs et pour Sartre lui-même, sa vie est séparée en deux par la Seconde Guerre mondiale. On distingue alors deux grandes périodes dans l'œuvre sartrienne : une approche philosophique théorique axée sur l'ontologie de L'Être et le Néant (1943) ; puis une période plus pratique, où l'auteur cherche à appliquer sa méthode exposée dans la Critique de la raison dialectique (1960). Cette seconde période de son œuvre a fortement influencé les sociologues qualitativistes comme Erving Goffman.

Jean-Paul Sartre laisse derrière lui une œuvre considérable, sous forme de romans, d'essais, de pièces de théâtre, d'écrits philosophiques ou de biographies. Sa philosophie a marqué l'après-guerre, et il est, avec Albert Camus, un symbole de l'intellectuel engagé.

De son engagement dans la résistance en 1941 (engagement mis en doute en raison de son attitude trouble durant l'Occupation), jusqu'à sa mort, en 1980, Sartre n'a cessé de défrayer la chronique.

Il s'investit en effet sur de nombreux sujets, embrassant avec ferveur les causes qui lui ont semblé justes. Parfois assimilé à un Voltairen 4 du xxe siècle, Sartre demeure un militant jusqu'au bout de sa vie.

Wikipedia

ז'אן-פול סארטר

לידה 21 ביוני 1905
הרפובליקה הצרפתית השלישית פריז, צרפת
פטירה 15 באפריל 1980 (בגיל 74) צרפת פריז, צרפת מקום לימודים תיכון הנרי הרביעי, אקול נורמל סופרייר, Cours Hattemer, תיכון לואי הגדול, סורבון מוסדות תיכון קונדורסה זרם אקזיסטנציאליזם תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה הושפע מ דקארט, קירקגור, קאנט, הגל, ניטשה, מרקס, הוסרל, היידגר, דה-בובואר, קאמי השפיע על דה-בובואר, קאמי, לוי, לוינס, ז'נה, לאינג, צ'ה גווארה מדינה צרפת פרסים והוקרה פרס נובל לספרות (1964) פרס הרומן הפופוליסטי לגיון הכבוד עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עריכת הנתון בוויקינתונים

ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף) בביקורו בישראל ב-1967 יחד עם סימון דה בובואר (אוחזת בזר). ראשונה מימין לאה גולדברג, במרכז אברהם שלונסקי. ז'אן-פול סארְטְר (בצרפתית: Jean-Paul Sartre‏; 21 ביוני 1905 – 15 באפריל 1980) היה פילוסוף, סופר, מחזאי, מבקר ומשורר צרפתי. נחשב לדמות מפתח בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותו 1.2 נעוריו 1.3 מלחמת העולם השנייה 1.4 לאחר המלחמה 1.5 סארטר וקומוניזם 1.6 שנות ה-60 וה-70 2 סארטר וספרות 3 הגותו 4 בין ספריו 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

ביוגרפיה ילדותו ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905. בגיל שנה התייתם מאביו, שהיה קצין ימי, והמשיך לחיות עם אמו וסבו (אבי אמו). בילדותו נפגעה קשות עינו הימנית ממחלה, דבר שגרם לפזילה קשה ולעיוורון חלקי, שהותירו את פניו מוזרות למראה. בשנת 1917 נישאה אמו שנית לבעל מספנות, והמשפחה עברה להתגורר בלה רושל. הסב, שדיכא את בניו שלו, אהב ופינק את ז'אן פול, ונתן לו לעשות כרצונו בספרייתו הגדולה. כשהיה בן ארבע לקה בעינו הימנית ומאז לא שב לראות בה. כשהגיע לבית הספר גילה שאמו שיקרה לו בדבר יופיו. פניו היו כעורים ועינו החולה שיוותה לו מראה גרוטסקי. הוא ספג מכות, השיב לחבריו בבוז, לעג והלצות. לימים ירדוף נשים. כמו שאמר "כדי להיפטר ממשא כיעורי"[1] הוא קנה לעצמו את המנהג, עליו שמר במשך שנים רבות, לקרוא שלוש מאות ספרים בשנה[1].

נעוריו בשנת 1920 חזר לפריז. בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1933–1934 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בתקופת לימודיו חבר אל סטודנטים אחרים שהיו עתידים להיות אנשי רוח בעלי השפעה דוגמת פול ניזן ורמון ארון.

לאחר תום לימודיו התקבל לעבודה במסגרת מערכת החינוך הצרפתית כמורה בבית ספר תיכון. כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, פרסם סארטר את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר.

מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, ושירת כעוקב רוחות ומזג אוויר במסגרת סוללת תותחים בקו מז'ינו. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא, תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטריר, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם גילה סימפתיה כלפי תנועת ההתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחירות". לאחר התפוררות הקבוצה הוא התמסר לכתיבה ולהוראה, ובין השאר פרסם את מחזהו "הזבובים" אשר בו הגניב מחאה סמויה כלפי השלטון הנאצי. בזמן שהיה פעיל בהתנגדות, החל לגלות נטייה לכיוון קומוניסטי, בין השאר עקב ההערכה שחש כלפי המחתרת הקומוניסטית בצרפת.

לאחר המלחמה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, פרץ סארטר לתודעה הציבורית הצרפתית בעקבות פרסום ספרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". סארטר פגש בתקופה זאת את אלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים קרובים עד אשר סארטר התקרב אל כמה מרעיונות הקומוניזם בעוד קאמי התאכזב מהקומוניזם. מחלוקת זו הפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, והגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגיה הגדולה שלו, "דרכי החירות" (1945–1949).

בשנות הארבעים והחמישים, היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. התפיסה הפופולרית נטתה לדמות שוני וניגוד בין הדעות בהן החזיק סארטר לדעותיו של אלבר קאמי. בשנת 1948, הכליל הוותיקן את כתביו ברשימת הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולה מלבראנש ואנטואן ארנו.

סארטר קיים מספר מערכות-יחסים בו-זמניות, זאת לצד הקשר העקבי והרציף עם שותפתו סימון דה בובואר, קשר זה בא לידי ביטוי בספריה: "המנדרינים" (Les Mandarins) ו"היא באה על מנת להישאר" (Elle est venue pour rester). למרות היחס החיובי מצד הציבור והתקשורת בו זכתה הזוגיות הבלתי שגרתית של בובואר וסארטר, לאחר שנחשפו עובדות רבות אודות היחסים ביניהם, ניתן לציין כי למרות ההסכם ביניהם אודות "שקיפות" במערכות היחסים שלהם, הסתיר סארטר מבובואר את האמת על יחסיו הרציניים עם דולורס ואנטי ארנרייך האמריקנית; את השנים האחרונות של חייו בילה בקרבה אינטלקטואלית משמעותית יותר עם חברו הטוב בני לוי; ואת ירושתו הספרותית השאיר לאישה צעירה שאותה אימץ לבת, ארלט אלקיים.

סארטר וקומוניזם התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שהתאפיינה ביצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943, הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אף שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק נגד ההקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה לאחד התומכים החשובים ביותר של האלג'יראים במלחמתם לעצמאות. הייתה לו מאהבת יהודיה אלג'יראית, ארלט אלקיים, שהוא אימץ לבת בשנת 1965.

כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות. רק בשנות השבעים הסתייג מסטלין והוקיע את פשעיו (וזאת לאחר שכבר בשנות החמישים המאוחרות דלף הנאום הסודי של חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות, אודות משטרו של סטלין).[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

יצירתו העיקרית מתקופה זו היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ומארמזת ל"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. הדגש של סארטר על ההומניזם של מרקס המוקדם ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לוויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר חילק את הגותו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, ולתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"הקפיטל".

שנות ה-60 וה-70

סארטר, 1967 באוקטובר 1964 נודע לסארטר כי יש אפשרות שהוא יזכה בפרס נובל לספרות. לאחר בירור קצר בין ידידיו, ששללו כולם את הרעיון, כתב סארטר מכתב לוועדת הפרס בו ביקש שלא יעניקו לו את הפרס. אולם המכתב לא הגיע ליעד הנכון וב-22 באוקטובר 1964 הודיעה הוועדה על הענקת הפרס לסארטר. סארטר סירב לקבל את הפרס. במאמר לעיתון שוודי הסביר סארטר כי ככותב הוא מבקש להיות חופשי מהכרה חיצונית העלולה להשפיע על כתיבתו ולכן סירב לקבל את אות לגיון הכבוד ולהיות חבר בקולז' דה פראנס. סארטר הוסיף כי על אף שאין בפרס בעיה כשלעצמו, הוא ניתן בתוך מסגרת בורגנית המזוהה עם ערכי המערב. סארטר ציטט טענה בלה פיגארו, שהפרס הוענק לו לאחר שהתברר מהאוטוביוגרפיה שלו שעברו הפוליטי כבר אינו מעצור משמעותי. מאוחר יותר גילה סארטר נאמנות פחותה לאידאולוגיה שלו. כפי שמגלה האוטוביוגרפיה של לארס גילנסטן, אחד מחברי ועדת פרס נובל, פנה סארטר בחשאי לוועדה וסיפר כי שינה את דעתו ביחס לפרס או, ליתר דיוק, ביחס לקבלת הכסף המוענק על ידי ועדת הפרס.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

במרץ 1967 ביקר בישראל, סייר גם ביישובים בצפון הארץ והתעניין במיוחד באופי החיים בקיבוץ.[2]. סארטר המשיך להיות פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968. בשנת 1972, אחרי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מחה נגד הזעזוע שביטאה העיתונות הצרפתית מן המעשה, וכינה את יחסה "שערורייתי". לטענתו, היה הטרור נשק נורא המופעל על–ידי מי שאין להם ברירה אחרת. [%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו, ענה סארטר: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זאת תהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לעצב בתוך עצמי".[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

עם הזמן, חלה הדרדרות במצבו הבריאותי של סארטר. עם זאת המשיך לעבוד בקצב על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של הסופר גוסטב פלובר ("האידיוט של המשפחה"), שאותן לא סיים. הוא נפטר ב-15 באפריל 1980 מבצקת בריאות ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. בלווייתו השתתפו כ-50,000 איש.

סארטר וספרות סיפוריו הקצרים, שהתפרסמו בסביבות תחילת שנות ה-40 וחלקם נכללו אחר כך בקובץ הסיפורים "אינטימיות", זכו להצלחה מסחררת, אך עוררו עליו את ביקורת הכנסייה ושמרנים אחרים, כסופר המנסה לעורר מכירות באמצעות הפרובוקציה, אפילו גורמים מתונים יותר גרסו שהוא נטפל למכוער. כל אלה רק תרמו לפופולריות של ספריו. בעקבות סיפורים קצרים אלה, נסחף מבקר ספרותי מאלג'יר בזרם והפך להוגה אקזיסטנציאליסטי מוכר בעצמו - אלבר קאמי, שסירב להגדיר עצמו אקזיסטנציאליסט.

הוא האמין כי רעיונות תמיד מיוסדים על מצבי חיים אמיתיים, וכי לרומנים ולמחזות יש ערך לא פחות מלמאמרים מסובכים בביטוים של רעיונות פילוסופיים. הרומן, שמושפע מיצירתו של קפקא, עוסק בחוקר מדוכא בעיירה הדומה ללה-הבר, שבטוח כי חפצים דוממים ומצבים מאיימים על יכולתו להגדיר את עצמו, ואת החרות הרוחנית והאינטלקטואלית שלו. הדגשה זו על הכוח של דברים לא מודעים על פני דברים מודעים וחיים מזכירה את הביקורת של קרל מרקס כלפי הכוח של מוצרים על בני אדם ("פטישיזם מסחרי"), מה שרומז לכיוון שאליו פסע סארטר, לכיוון מהפכני ודיאלקטי-מרקסיסטי. הסיפורים ב"החומה" מדגישים את ההיבטים המקריים של המצבים שאנשים מוצאים עצמם בהם, ואת האבסורדיות של מאמציהם להתמודד עימם בצורה רציונלית. אסכולה שלמה של ספרות אבסורד צמחה ממצע זה.

רבים ממחזותיו הם סימבוליים מאד, ומשמשים כלי להמחשת הפילוסופיה שלו. המחזה הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות", כולל את השורה המפורסמת: "הגיהנום, הוא הזולת" (L'enfer, c'est les autres).

מלבד ההשפעה הברורה של "הבחילה", התרומה העיקרית של סארטר לספרות הייתה הטרילוגיה "דרכי החרות", שמציגות כיצד מלחמת העולם השנייה השפיעה על מחשבתו. בטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") הוא מעמיד את דמויותיו בבעיות מוסריות הקשורות לעולמן הפרטי ולעולם בכלל, בעיות המתמקדות במחויבות, אהבה, בחירה, שנאה ובנושא המעסיק אותו ביותר - החירות. את הספר הרביעי לא השלים משום שלא מצא טעם ועניין להשלימו, לפי דבריו שלו.

בשנת 1964 ביקר סארטר את הספרות בתיאור חריף וציני של שש שנות חייו הראשונות, "המילים". ספר זה הוא ניגוד אירוני לסופר מרסל פרוסט, שהמוניטין שלו עקף בצורה מפתיעה את זה של הסופר אנדרה ז'יד, שהיה דגם החיקוי לספרות ה"מעורבת" של דורו של סארטר. לדעתו של סראטר ספרות יכולה לשמש כתחליף הבורגני להתמודדות אמיתית עם העולם.

הגותו הגותו טמונה עמוק בתוך הרציונליזם, אך לא זה של המאה השבע עשרה שאפיין את כתבי הפילוסופים דקארט ולייבניץ. יש בו סלידה עמוקה מהגזמה, שבאה לידי ביטוי למשל בדברים אלה שכתב: "גאוניותו של פרוסט היא סך הכול עבודותיו, גאוניותו של ראסין הן סדרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בזמן שלא כתב אותה?".

סארטר התייחס לשאלות של צדקנות, דטרמיניזם וגורל. סארטר התייחס גם לשאלות של דת ואמונה באלוהים ובניגוד להוגים אחרים אשר גרסו שאלוהים לא קיים אך חלק מחוקי המוסר שלה כוחם יפה גם כעת (לשאת את שם אלוהיך לשווא, פסלים ואלילים לעומת לא תגנוב, וכו'), סארטר מטיל ספק בכולם מאחר שאי קיומו של אלוהים הוא אולי בבחינת שאלה ללא תשובה, אך אם אלוהים לא קיים בוודאות לא קיימים חוקים אלוהיים ולכן אין טוב מוחלט. הוא מטיל ספק בכול אשר קיים חוץ משני דברים: האדם קיים, האדם הוא חופשי. הוא דוחק באדם להיות חופשי ולבחור את דרך חייו מתוך עולמו הפנימי וכמו כן להבין שתוצאות מעשיו הן תוצאות מעשיו בלבד ולא של "יישות עליונה".

סארטר נבחר לשבת בבית דין אשר ישפוט את האמריקאים בפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא גם שלל את תקפותם של משפטי נירנברג באומרו שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים והמנצחים צריכים להצדיק את ניצחונם ("אם הנאצים היו מנצחים על דוכן הנאשמים היו יושבים צ'רצ'יל וטרומן" - מתוך תיעוד טלוויזיוני: סארטר ובובואר).[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור] בנוסף שלל נחרצות את האנטישמיות. בעצרת למען יהודי ברית המועצות, שנערכה בשנת 1971, נשא נאום חריף נגד האנטישמיות בברית המועצות.

בערוב ימיו שימש את סארטר מזכירו בני לוי (כונה אז פייר ויקטור). בעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, בחנו השניים את שאלת הישרדותם של היהודים לאורך זמן כה רב בהיסטוריה האנושית. הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שהביא את שניהם להבין את רעיון הגאולה היהודית שפניו אל העתיד. סארטר, סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות".[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

בין ספריו כתבים פילוסופיים:

תקווה עכשיו - השיחות של 1980 בין סארטר ובני לוי, תרגום: דניאלה יואל, אלעד לפידות ואלי שיינפלד; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלי שיינפלד, כרמל, ירושלים 2009. המבט, תרגום: אבנר להב, עריכה מדעית: ד"ר עירן דורפמן, סדרת ליבידו לתרגום, רסלינג תל אביב, 2007. היש והאין (1943) האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, (1946), ‫תרגם, ערך והוסיף אחרית דבר יעקב גולומב, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ן 1990. תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014. ארבעה מאמרים, מצרפתית - תהילה ואיתי דור-סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ד 1984. ארכה, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית-דבר - יונת סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ו 1986. הרהורים בשאלה היהודית, (1946), תרגום, הארות ואחרית דבר - מנחם ברינקר, ספרית פועלים, תל אביב, תשל"ח 1978. מחשבות על השאלה היהודית, תרגם מולי מלצר, אחרית דבר - יהודה מלצר, ידיעות ספרים וספרי עליית הגג, 2019. ביקורת התבונה הדיאלקטית (1960) לשאלת המתודה, תרגמו דרור ינון ורוני קליין, הוצאת כרמל, 2019. כתבים ספרותיים:

הבחילה, (1938), תרגמה מצרפתית הדרה לזר, תל אביב תשל"ח 1978. גיל התבונה, תרגמה מצרפתית יונת סנד, תל אביב תשל"ח 1978. החומה (1939) הטרילוגיה דרכי החירות (גיל התבונה, אורכה ומוות בלב) (1949-1945) אינטימיות, (1954), תרגום - יהושע קנז, ואחרים, הדר, תל אביב, 1982. המילים (1964): יצירה אוטוביוגרפית שני סיפורים : יום בבית הסוהר ; בחדר, עברית - מירי דור, מרחביה 1945. מחזות:

הזבובים, (1943), מבוסס על הסיפור המיתולוגי אלקטרה, נדפס בעברית בשנת 1968. בדלתיים סגורות, (1944), תרגום - אלי ביז'אווי, הביאה לדפוס רחל עזרא, רמת גן : בית צבי - בית הספר לאמנויות הבמה, 2004. בדלתיים סגורות, מצרפתית-חיה ומיכאל אדם, אור עם, תל אביב, תשמ"ב 1982. ידיים מזוהמות, מצרפתית יהושע סובול, אור עם, תל אביב, תשמ"ג 1983. מתים ללא קבורה (1946): על לוחמי מחתרת ומשתפי פעולה. הזונה המכובדת, (1946), על אפלית השחורים בארצות הברית, מצרפתית - עדה בן-נחום, רמת גן : המרכז הישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ז 1987. נידוני אלטונה השטן ואלוהים הטוב (1951). כתבים בתחום תורת הספרות:

ז'נה הקדוש, שחקן ומעונה בודלר, עברית - אבי וימר, כתר, ירושלים, 1986. ‬ ספרות מהי לקריאה נוספת מנחם ברינקר, ז’ן פול סרטר: דרכי החירות - ספרות, פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר, האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ב 1992. אני כהן-סולל, סארטר, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת דביר, 1996. פול סטראת'רן, שעה קלה עם סארטר, תרגמה עפרה אביגד, הוצאת מודן, 2000. הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, תרגמו עפרה אביגד וטל ארצי, כתר ספרים והוצאת עברית, 2007. רונלד ארונסון, קאמי וסארטר, סיפורה של ידידות והריב אשר שם לה קץ, תרגם רפי קינן, ספרי עליית הגג, 2008. יפה וולפמן, התיאטרון של סארטר, הוצאת רסלינג, 2009. רועי קלי, סארטר: אקזיסטנציאליזם ורומנטיקה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013. מאמרים על יצירתו:

ישראל מרגלית, "השאלה היהודית במשנתו של ז’אן פול סארטר", בתפוצות הגולה ח'(4), תשכ"ז 1967. תיאודור דרייפוס, "בחינות בזיקת "האני-הזולת" לפי מ"מ בובר וז’אן פאול סארטר", שנתון בר-אילן י"ב, תשל"ד 1973. מנחם ברינקר, "המפגש בין האנטישמי ליהודי על פי סרטר", בתפוצות הגולה י"ט, 1978. יהודית אוריין, "היהדות כאימפריאליזם של התבונה", מעריב, דצמבר 1978. זאב לוי, "הרהוריו של סארטר בשאלה היהודית", מבפנים מ"א(2), תשל"ט 1979. צבי מגן, "סארטר והשאלה היהודית", כיוונים 2, תשל"ט 1979. דניאל בן נחום, "האמנם סארטר אביו הרוחני של הטרור הבינלאומי?", על המשמר, פברואר 1981. ישראל אלדד, "כמה הערות על הפילוסופיה של סרטר והבעיה היהודית", כיוונים 32, תשמ"ו 1986. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ז'אן-פול סארטר ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: המילים ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ז'אן-פול סארטר ז'אן-פול סארטר , באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית) ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), סרטר ז'אן-פול , בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח נפתלי אילתי, סארטר על אנטשימיות, יהדות, ציונות וישראל ז'אן-פול סארטר , באתר פרס נובל (באנגלית) ראיון עם סארטר , דבר, 30 באוקטובר 1964 ז'אן-פול סארטר

באתר Find a Grave (באנגלית) הערות שוליים

פול ג'ונסון, אינטלקטואלים, תרגום: עדי גינצבורג-הירש, דביר, 1996 בעברית. 1988 בשפת המקור.

סארטר מביע התרשמותו מעמידת יישובי הספר , דבר, 19 במרץ 1967

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F-%D7%A4%D7%95%D7...

-------------------------------------

Jean-Paul Charles Aymard Sartre was one of the leading figures in

20th century French philosophy. He was commonly known simply as Jean-Paul Sartre was a French existentialist philosopher, playwright, novelist, screenwriter, political activist, biographer, and literary critic.

His work continues to influence fields such as Marxist philosophy, sociology, critical theory and literary studies. Sartre was also noted for his long polyamorous relationship with the feminist author and social theorist Simone de Beauvoir. He was awarded the 1964 Nobel Prize in Literature but refused.