Lou Reed

From his Wikipedia page:

http://en.wikipedia.org/wiki/Lou_Reed

Death

In the spring of 2013, Reed underwent a liver transplant in Cleveland. Afterwards he claimed on his website to be "bigger and stronger" than ever. On October 27, 2013, Reed died at the age of 71 from liver disease at his home in Southampton, New York, on Long Island. [54][55][56][57] His physician Charles Miller noted that Reed "was fighting right up to the very end. He was doing his Tai Chi exercises within an hour of his death, trying to keep strong and keep fighting."[58]

Tributes were paid to Reed on Twitter, including Iggy Pop, Miley Cyrus, Salman Rushdie, Samuel L. Jackson and Lenny Kravitz,[59] Ricky Gervais, Ryan Adams, Elijah Wood, and many others.[60][59] John Cale, his Velvet Underground bandmate, posted on his Facebook: "The world has lost a fine songwriter and poet…I've lost my 'school-yard buddy'".[61]Former Velvet Underground drummer Mo Tucker responded by saying that Reed was "generous, encouraging and thoughtful. Working with him sometimes could be trying to some people, but never to me. I guess we learned from each other. We all learned from each other.[62]

Footnotes:

• 54. New York Times obituary
• 55. "Lou Reed, Velvet Underground Leader and Rock Pioneer, Dead at 71". Rolling Stone. October 27, 2013. Retrieved October 27, 2013.
• 56. Sam Jones and Shiv Malik. "Lou Reed, lead singer of Velvet Undergound, dies aged 71 | Music". theguardian.com. Retrieved October 27, 2013.
• 57. "BBC News – Lou Reed, Velvet Underground frontman, dies at 71". BBC Online. October 27, 2013. Retrieved October 27, 2013.
• 58. New York Times story on Lou Reed's death
• 59. USA Today, Lou Reed, Fans from Miley Cyrus to Lenny Kravitz had something to say about Lou Reed. Retrieved on October 27, 2013
• 60. Sherwell, Philip (October 27, 2013). "Lou Reed dies aged 71". The Daily Telegraph. Retrieved October 27, 2013.
• 61. Wile, Rob (October 27, 2013). "Here's Velvet Underground Co-Founder John Cale's Reaction To Lou Reed's Passing". Business Insider. Retrieved October 27, 2013.
• 62. CNN Entertainment obituary

---

From NNDB:

http://www.nndb.com/people/391/000024319/

Lou Reed

• AKA Lewis Allen Reed
• Born: 2-Mar-1942
• Birthplace: Brooklyn, NY [1]
• Gender: Male
• Race or Ethnicity: White
• Sexual orientation: Bisexual (Ben M. Angel notes: during his last two decades in an apparently committed heterosexual relationship)
• Occupation: Musician
• Nationality: United States
• Born: [1] Beth El Hospital, Brooklyn, NY.
• Father: Sidney Joseph Reed (accountant)
• Mother: Toby Futterman
• Girlfriend: Shelly Albin
• Wife: Betty (m. 9-Jan-1973, div.)
• Wife: Sylvia Morales (m. 14-Feb-1980, div. 1994)
• Wife: Laurie Anderson (musician, cohabiting since 1995, m. 12-Apr-2008)
• High School: Freeport High School, Freeport, NY
• University: BA, Syracuse University, NY (1964)

Executive summary: The Velvet Underground

An enduring but complicated figure whose shadow stretches back four decades to the very beginnings of the American rock underground, Lou Allen Reed was born on Long Island to a middle-class, suburban family -- a family with whom he soon found himself at odds, as they were unable to accept his unconventional attitudes and sexually ambiguous behavior. During his teen years, they went so far as to have him confined in a mental hospital, where he was forced to endure electro-shock treatments and drug therapy as a means to ward off any nascent homosexual tendencies; somehow Reed managed to emerge from this ordeal with his attitudes intact, and, despite his parents' disapproval, continued to pursue his musical interests.

Highly influenced by R&B and early rock music, Reed performed with a number of different bands during his high school years, making his first recording as a member of the doo-wop ensemble The Shades. After high school he moved on to Syracuse University, where his interests broadened to include free jazz and other more experimental forms of music. It was at this time that -- inspired by poet and friend Delmore Schwartz -- Reed decided to pursue a career as a writer.

After completing his studies at Syracuse, Reed moved to New York City and took a job as a songwriter at Pickwick Records. His hit-making duties proved less than rewarding, and he soon joined forces with fellow disillusioned employee John Cale to try and create some music that was more worthwhile. Initially assuming the name The Warlocks, the two spent short periods working with various other musicians as The Primitives and The Falling Spikes before finally enlisting guitarist Sterling Morrison and drummer Angus MacLise and becoming The Velvet Underground in 1965. Later in the year MacLise quit and was replaced by Moe Tucker, at which time the band began performing in local clubs and cafés; not long afterward they came to the attention of art prankster Andy Warhol, who, intrigued by their unconventional approach, offered to assume management duties for the band.

Warhol subsequently integrated the Velvets into his multimedia project The Exploding Plastic Inevitable, adding German vocalist Nico to the line-up and sending them out on a tour of the US and Canada in 1966. Later in the year, the band's debut was recorded within the space of one or two days; the album was eventually released by MGM in early 1967, sporting a Warhol-designed peelable banana as its cover. The strange mix of styles -- and particularly the controversial subject matter dealt with in Reed's lyrics -- resulted in an extremely mixed reception for the album, with sales being far from brisk.

By the following year both Warhol and Nico were shed, and the band enlisted The Mothers of Invention's producer Tom Wilson to create their second album White Light/White Heat. Public and critical interest remained elsewhere. By this time, the relationship between Reed and Cale had entirely deteriorated, and Cale was fired from the band before sessions for a third album were organized.

After bringing in Doug Yule to replace Cale, Reed recorded two more albums with the Velvets in a markedly different stylistic vein: The Velvet Underground (1969) and Loaded (1970) -- although a considerable amount of material not contained on these albums was also generated during this period (most of which would eventually surface in the mid-80s on the collections VU and Another View). The personal and professional dynamics of the group remained unstable, however, and in August of 1970 Reed made the decision to quit just prior to the release of Loaded.

The next year was spent away from the music industry, living in his parents' house on Long Island and working for his father's accounting firm; in 1971 a contract with RCA finally initiated the launch of his solo career, and an eponymous album followed in 1972. Primarily featuring Velvets-era material, the release accordingly received the same lack of interest that had plagued his previous band.

In the hopes of avoiding the dismal response given to his first solo effort, Reed enlisted the help of long-standing Velvets fans David Bowie and Mick Ronson to create his second offering, Transformer (1972). Given a thorough glam makeover by the pair, the album featured one of his most commercially successful songs (Walk On The Wild Side) and at last provided a bit of forward momentum to his floundering career. Regardless of his new-found popularity, the subject matter of Reed's songs remained as uncompromising as ever -- a fact that was abundantly evident on the Bob Ezrin-produced follow-up release Berlin (1973), a concept album that explored the disintegrating lives of two drug addicts.

This oscillation between commercial success and commercial suicide continued throughout the rest of his 70s output: the live collection Rock N Roll Animal (1974) reviving the enthusiasm generated by Transformer, followed by the blatantly mainstream Sally Can't Dance (1974) and the extreme, formless feedback assault of Metal Machine Music (1975). Upbeat pop was then shamelessly indulged on Rock And Roll Heart (1976), only to be discarded in favor of the the raw punk of Street Hassle (1978).

With the arrival of the 1980s, Lou Reed at last managed to gain control of his self-destructive personal habits, with the result that his recorded output became far less erratic. The strong critical momentum generated in the first half of the decade by The Blue Mask (1982), Legendary Hearts (1983) and New Sensations (1984) served to cement his standing as a major American songwriter once and for all, and this status was further reinforced by later releases such as New York (1989) and Magic And Loss (1992).

The 80s even witnessed a temporary reconciliation between Reed and his former bandmate John Cale, brought about by the death of Andy Warhol in 1987. The pair initially renewed their partnership in order to commemorate their former producer with the 1990 collection Songs For Drella, but by 1993 a full-scale reunion of the Velvet Underground had been organized. Not surprisingly, the reunion only managed to survive a brief European tour before the relationship between Reed and Cale once again hit the skids, and the death of Sterling Morrison in 1995 brought an end to the possibility of any future band revivals.

In distinct contrast to his years with the Velvet Underground, in the 90s and 00s Reed found himself an established and widely-respected member of the music industry. What would prove to be an enduring relationship with performance artist Laurie Anderson was started in the early 90s, with some musical cross-pollination resulting: in 1994 Reed contributed vocals and guitar to a track on her album Bright Red/Tightrope, with Anderson in turn adding vocals to his 1996 release Set The Twilight Reeling and viola to 2000's Ecstasy.

During this same period, a relationship of a different nature was also established with theater director Robert Wilson, initiated with the collaborative production Time Rocker (1996) and resuming for the Edgar Allan Poe-derived POE-Try in 2001. The Raven, a recorded version of the latter project featuring readings by Anderson, David Bowie, Steve Buscemi, Willem Dafoe, Amanda Plummer and several others was eventually released in 2003, and closely followed by the live document Animal Serenade in 2004.

Career

• The Velvet Underground Guitarist/Vocalist 1965-70, 1993
• Lou Reed
• Endorsement of Honda scooters (1984)
• Alcoholics Anonymous 1981
• The Creative Coalition Advisory Board
• Narcotics Anonymous 1981
• Rock and Roll Hall of Fame 1996
• Grammy Best Long Form Music Video, for Lou Reed: Rock and Roll Heart (shared) (1999)
• Suicide Attempt
• Institutionalized
• Shock Treatment
• Animal Bite on the backside, by a fan, Buffalo, NY (24-Mar-1973)
• Funeral: Andy Warhol (1987)
• Liver Transplant (2013)
• Jewish Ancestry
• Risk Factors: Heroin, Amphetamines

FILMOGRAPHY AS ACTOR

• Arthur 3: The War of the Two Worlds (22-Aug-2010) [VOICE]
• Arthur and the Revenge of Maltazard (26-Nov-2009) [VOICE]
• Palermo Shooting (24-May-2008) · Himself
• Berlin (4-Sep-2007) · Himself
• Prozac Nation (8-Sep-2001) · Lou Reed
• Lulu on the Bridge (14-Aug-1998) · Not Lou Reed
• Blue in the Face (15-Sep-1995) · Man with Glasses
• Faraway, So Close! (18-May-1993) · Himself
• Permanent Record (22-Apr-1988) · Himself
• The Secret Policeman's Third Ball (1987) · Himself
• Rock & Rule (5-Aug-1985) [VOICE]
• Get Crazy (Sep-1983)
• One Trick Pony (3-Oct-1980)
• Jimi Hendrix (10-Oct-1973) · Himself
• The Velvet Underground and Nico (8-Feb-1966) · Himself

Official Website: http://www.loureed.org/

Author of books:

• Between Thought and Expression: Selected Lyrics of Lou Reed (1991)
• Pass Thru Fire: The Collected Lyrics (2000)
• Emotion in Action (2003)
• The Raven (2003, utilizing the works of Edgar Allen Poe)
• Lou Reed's New York (2006)

---

From the Associated Press:

Anderson Calls Lou Reed a 'Prince' in Tribute Note

LOS ANGELES November 1, 2013 (AP)

Laurie Anderson says her late husband Lou Reed was a "prince and a fighter" whose music reflected his love of life.

Anderson's tribute to Reed was published Thursday in a suburban New York newspaper. Reed died Sunday at 71 from complications following a liver transplant.

Anderson wrote that she brought Reed from the hospital to their home in Springs, N.Y., one week earlier. She says he "spent his last days here being happy and dazzled by the beauty and power and softness of nature."

Anderson says Reed was a "tai chi master" who was practicing its forms with his hands when he died.

She signs the letter as "his loving wife and eternal friend."

לוּ ריד

'

(באנגלית: Lewis Allen "Lou" Reed‏; 2 במרץ 1942 – 27 באוקטובר 2013) היה זמר ופזמונאי רוק יהודי אמריקאי.

יצירתו של ריד זכתה לראשונה להכרה בזכות פעילותו כגיטריסט, הסולן וכותב השירים המרכזי של הוולווט אנדרגראונד. הלהקה זכתה לתשומת לב מועטה יחסית במשך תקופת קיומה (1965–1973), אך נחשבת כיום לזרע ממנו נבטו להקות רוק אלטרנטיבי רבות[1]. כמה מן השירים שכתב ריד לוולווט אנדרגראונד עסקו בנושאים שנחשבו לטאבו, כמו סאדו מאזו ("Venus in Furs"), טרנסווסטיטים ("Sister Ray") וטרנסקסואליות ("Lady Godiva's Operation"). כגיטריסט הוא השתמש בדיסטורשנים פרועים, בפידבקים רועשים ובכיווני גיטרה לא מקובלים.

ב-1971 פתח ריד בקריירת סולו ארוכה ומגוונת שהניבה במהירות את להיטו הראשון כאמן יחיד, "Walk on the Wild Side". למרות זאת, במשך תקופה של למעלה מעשור יצר ריד תחושה שהוא נמנע בכוונה תחילה מהגעה אל הזרם המרכזי ומהצלחה מסחרית[2]. הוא פיתח לעצמו תדמית משוחררת ופרועה ויצר אלבומים נסיוניים שתיסכלו מבקרים רבים וגרמו להם להביע את צערם על התפרקותה של הוולווט אנדרגראונד. הדוגמה הבולטת ביותר היא אלבומו הידוע ביותר לשמצה של ריד מ-1975 שכלל הקלטות של לולאות פידבקים וזכה לשם "Metal Machine Music". ריד עצמו העיר מאוחר יותר על הוצאת האלבום כי "אף אחד לא אמור להיות מסוגל לבצע דבר שכזה ולשרוד". למרות התנהלותה הבלתי שגרתית של הקריירה שלו, עד לשנות השמונים המאוחרות הצליח ריד להשיג הכרה נרחבת כאחד מאמני הרוק החשובים והמשפיעים ביותר.

תוכן עניינים
1 נעוריו ותחילת דרכו 2 קריירה 2.1 הוולווט אנדרגראונד 2.2 קריירת סולו 2.2.1 שנות השבעים 2.2.2 שנות השמונים 2.2.3 שנות התשעים 2.2.4 שנות האלפיים 3 דיסקוגרפיה 3.1 עם הוולווט אנדרגראונד 3.2 אלבומי סולו 3.2.1 אלבומים 3.2.2 אלבומי הופעה 3.2.3 שיתופי פעולה 3.2.4 אלבומי אוסף 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים נעוריו ותחילת דרכו

לו ריד כבוגר תיכון ריד נולד למשפחה יהודית בברוקלין וגדל בכפר פריפורט שבעיר הניו-יורקית המפסטד. אביו, יועץ מס במקצועו, שינה את שם המשפחה מרבינוביץ לריד. הוא פיתח עניין ברוק אנד רול וברית'ם אנד בלוז וניגן במספר להקות במקביל ללימודיו התיכוניים. הקלטותיו הראשונות התבצעו במסגרת להקה בשם The Shades שהושפעה מדו-וופ.

הוא למד באוניברסיטת סירקיוז וסיים תואר בספרות אנגלית. שם התחבר עם המשורר הניו-יורקי דלמור שוורץ, שלימד באוניברסיטה. שוורץ עודד את ריד להתרכז בכתיבה, והשפיע על החלטתו לשלב מרכיבים של שיחה בשיריו ולנסות להחדיר רגישויות של רומן ספרותי אל מוזיקת הרוק. מאוחר יותר יכתוב ריד "כה שנון היה הדדאלוס שלי לבלום שלך"[3]. בתקופת לימודיו גם פיתח ריד משיכה לג'אז חופשי ולמוזיקה אקספרימנטלית.

ב-1963 עבר ריד לניו יורק והחל לעבוד ככותב שירים בחברת ההקלטות פיקוויק רקורדס. ב-1964 זכה "The Ostrich" ("היען") שלו, פרודיה על סוגי הריקודים שהיו פופולריים באותה התקופה, להצלחה יחסית. החברה הרגישה שלשיר יש פוטנציאל להיות להיט והרכיבו להקה סביב ריד לשם קידומו של השיר. הלהקה, שכונתה The Primitives, כללה את חברו בוולווט אנדרגראונד לעתיד ג'ון קייל, שהגיע לניו יורק למטרת לימודי מוזיקה וניגן עם המלחין לה מוטה יאנג. קייל הופתע כשגילה שטרם הקלטתו של שיר הומוריסטי ריד כיוון את כל מיתרי הגיטרה שלו לאותו התו, דבר שיצר אפקט של צליל מתמשך שהזכיר את הסאונד שלהקת האוונגרד של קייל התנסתה בו. לאחר ששמע את יתר ההקלטות שברפרטואר של ריד שכללו בין השאר את אחד מלהיטיה לעתיד של הוולווט אנדרגראונד, "Heroin", החליט קייל לחבור אל ריד מבחינה מוזיקלית.

קריירה הוולווט אנדרגראונד Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוולווט אנדרגראונד ריד וקייל שכרו חדר בלואר איסט סייד שבמנהטן, ובצוותא עם סטרלינג מוריסון (מכר של ריד מן הקולג') ומורין טאקר הקימו את הוולווט אנדרגראונד (המתופף המקורי אגנוס מק'ליז עזב את הלהקה עוד לפני ההופעה הראשונה ב-11 בדצמבר 1965). על אף חוסר יציבותה התמידית (קייל עזב ב-1968 וריד ב-1970) ועובדת היותה בלתי רווחית בתקופת קיומה, הלהקה נחשבת היום ללהקת הרוק האלטרנטיבי הראשונה בעיני מבקרים רבים ולאחת מהלהקות המשפיעות ביותר בהיסטוריה[4].

בעת שהופיעה במועדוני דאונטאון הלהקה משכה את תשומת לבו של אנדי וורהול, שהתקשרות שמו עם הלהקה הובילה לעלייה מיידית בפופולריות שלה ולהיסחפותו של ריד אל תוך סצנת אמנות מתפתחת ורבגונית. ריד כמעט שלא העניק ראיון מבלי להזכיר את וורהול כהשפעה גדולה עליו. למרות זאת, קונפליקט נוצר בין הלהקה לבין וורהול כאשר הוא העלה רעיון שהלהקה תנגן בסגנון השאנסון ותצרף אליה את הדוגמנית-לשעבר והזמרת הגרמניה ניקו. למרות הסתייגותו, ריד כתב לניקו מספר שירים שהפכו מאז לקלאסיקות ונכללו באלבום הבכורה של הלהקה שכונה "The Velvet Underground and Nico" כמחאה על הניסיון לצרף את ניקו ללהקה. ריד וניקו אף היו נאהבים למשך תקופה קצרה.

עד ליציאתו של האלבום "White Light/White Heat" וורהול וניקו כבר לא היו קשורים אל הלהקה, ומנהלה החדש והשמרני יותר סטיב ססניק הורה לריד לפטר את קייל. מוריסון וטאקר לא היו מרוצים מהעזבתו של קייל אך המשיכו עם הלהקה. את קייל החליף דאג יול בעל האישיות הפחות דומיננטית, אותו תיאר ריד בהופעות בצחוק כאחיו הקטן. מרגע עזיבתו של קייל הפכה הלהקה למוחצנת פחות ותיפקדה בעיקר ככלי לשיפור יכולות הכתיבה של ריד, כפי שמעידים אלבומיה הבאים, האלבום השלישי והאינטימי מאוד "The Velvet Underground" והאלבום הרביעי "Loaded" שכלל את שתי קלאסיקות הרוק הנושאות את חתימתו המוזיקלית המובהקת של ריד, "Sweet Jane" ו-"Rock and Roll".

ריד עזב את הוולווט אנדרגראונד ב-1970 אך הלהקה המשיכה בלעדיו שלוש שנים נוספות. ריד מאס מן הדרישה כלפיו וכלפי ססניק להצלחה מסחרית גדולה, כאשר משך זמן הקלטתו של האלבום "Loaded" היה ארוך יותר מאלה של שלושת האלבומים הראשונים יחד. האלבום תוכנן להיות "עמוס בלהיטים" ("Loaded with hits") אך הלהקה לא זכתה למעריצים חדשים בעקבות יציאתו. ריד החליט לנוח מעשיית המוזיקה ופרש אל בית הוריו בלונג איילנד.

קריירת סולו שנות השבעים ב-1972, כעת כאמן יחיד ולאחר אלבום בכורה שכלל בעיקר הקלטות מחדש של שירי הוולווט אנדרגראונד, הוציא ריד את האלבום "Transformer" שבעקבותיו הוא קוטלג כאמן גלאם רוק. דייוויד בואי ומיק רונסון הפיקו את האלבום וחשפו את ריד אל קהל נרחב יותר. סינגל הלהיט "Walk on the Wild Side" היווה קריצה והצדעה בעת ובעונה אחת לדמויות האקסצנטריות, הסרסורים והטרנסווסטיטים אליהם נחשף ריד מהיכרותו עם אנדי וורהול, ומילותיו הבוטות במתכוון מנעו את השמעתו ברדיו. השיר הפך למזוהה ביותר עם המוזיקה של ריד, אף שהוא פחות אופייני לריד משירים אחרים. השיר יצא מתוך כוונה לחבר פסקול לעיבוד של הרומן "A Walk on the Wild Side" של נלסון אלגרן לתיאטרון, אך פרויקט זה לא יצא לבסוף לפועל. עבודתו של רונסון על האלבום הניבה אספקטים חדשים בשיריו של ריד, כגון המיתרים השקטים בשיר "Perfect Day", שיר שהתגלה מחדש בשנות התשעים והפך ללהיט החדש בהופעותיו של ריד על חשבונו של "Walk on the Wild Side". אם כי "Transformer" היה הישגו הגדול ביותר של ריד מבחינה מסחרית וביקורתית, עדיין נותרה בריד רתיעה לא קטנה מהצל הגדול שהטילה הצלחת האלבום על שאר הקריירה שלו. הצעתו של דייוויד בואי להפיק לריד אלבום נוסף ברוח הפופ הרגיזה את ריד עד כדי כך ששיתוף הפעולה ביניהם הופסק ולא חודש עד להקלטתו של האלבום "The Raven" ב-2003.

בתקופה שלאחר יציאתו של "Transformer" פיתח ריד לעצמו תדמית ואישיות אקסצנטרית שנועדה לזעזע ולעורר הלם. הוא לבש חליפות עור שחורות וקולרים קוצניים, קיצץ וצבע את שערו וגילח בו סמלים פשיסטיים. הוא הוציא אלבום קונספט אפל בשם "ברלין]" שעסק בסיפורו של זוג ברלינאי המכור להרואין. שירי האלבום עוסקים באלימות במשפחה ("Caroline Says I", "Caroline Says II"), התמכרות לסמים ("How Do You Think It Feels"), ניאוף וזנות ("The Kids") והתאבדות ("The Bed"), ובסך הכול הוא נחשב לאלבום שנושאו מרירות ואף שנאה ("Oh Jim") העלולים להתעורר אצל בני אדם החווים בדידות גדולה עד כדי ביעות. השיר "The Kids" כולל הקלטה קורעת לב של ילדים הנלקחים מחסותה של אימם וקוראים לה בצעקות. האלבום מתואר לרוב כאחד מהאלבומים המדכאים ביותר שנוצרו מאז ומעולם, אך גם כאחד מאלבומי הקונספט החשובים של שנות השבעים. לאחריו יצא אלבום הופעה בשם "Rock n Roll Animal" ("חיית רוקנרול") שעל שערו התנוססה תמונתו של ריד בבגדי עור ובקולר. האלבום זכה להצלחה מסחרית וביסס את מעמדו של ריד כאליל נוער אמריקאי.

באותה התקופה גם חשף ריד את יחסו העוין כלפי בני אדם איתם הוא בא במגע, במיוחד בראיונות עם עיתונאי המוזיקה האמריקאי לסטר בנגס. בעקבות גישתו הפרובוקטיבית כלפי מסיבות עיתונאים, שהושפעה ככל הנראה מזו של בוב דילן, זכה ריד למוניטין של אחד מאמני הרוק ה"קשים" והבעייתיים ביותר, אפילו בתקופות בהן היה פיכח מסמים. תדמיתו ה"חולנית" התבססה על אמיתות מסוימות, כפי שהעידו שירי אלבומו הבא "Sally Can't Dance", שלכל הדעות עסקו בהתמכרות כבדה לסמים ובאפתיה של ריד עצמו. האלבום, שהושפע מ-R&B, נכנס לרשימת עשרת האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית, הדירוג הגבוה ביותר בקריירה של ריד, אך הפקתו של האלבום איכזבה את ריד עצמו שהגיב על הצלחת האלבום במילים "נראה שככל שאני מעורב פחות באלבום, הוא הופך ללהיט גדול יותר. אם לא אופיע באלבום כלל בפעם הבאה, הוא עלול להגיע אל המקום הראשון במצעד".

קריירת שנות השישים המוערכת (אף אם מעט נשכחת) של ריד סייעה לו להישאר חלק מ"סצנת הפריקים" של הזרם המרכזי של הרוק לצידם של בואי, איגי פופ ואליס קופר. הקריירה של ריד נראתה על סף של פריצה גדולה והלחץ מצד חברת תקליטי RCA לאלבום להיט נוסף היה גדול מאוד ושוב נמאס על ריד, שמצידו היה מודע לעובדה כי החברה מחויבת להוציא לאור כל אלבום שהיא תקבל מידו.

ב-1975, במהלך שהזכיר את הוצאתו של "Berlin" לאחר זו של "Transformer", הגיב ריד על הצלחתו כאמן גלאם רוק במה שנראה ככישלון מסחרי מתוכנן, אלבום כפול של צלילי פידבק אלקטרוניים בשם "Metal Machine Music". המבקרים תיארו את האלבום כמחווה של שאט נפש מצידו של ריד שמטרתה לסיים את חוזהו עם חברת RCA ולהרחיק את מעריציו המתוחכמים-פחות. אך ריד טען כי האלבום הוא יצירה אומנותית אמיתית ואף רמז כי ייתכן וישנם ציטוטים של יצירות מוזיקה קלאסית ה"קבורים" מתחת לפידבק. אף שהודה כי רשימת כלי הנגינה שבחוברת המצורפת לאלבום היא פרודית, ריד טוען ש"מטאל מאשין מיוזיק" היה ונותר אלבום רציני.

"Coney Island Baby" מ-1976, לעומת זאת, היה ברובו אלבום עדין וקל להאזנה, למרות העובדה שעדיין עסק בשירטוט חייהן של הנשמות האבודות בעיר הגדולה. בת זוגו באותה התקופה הייתה טרנסווסטיט בשם רייצ'ל (המופיעה על עטיפת אלבום האוסף "Walk on the Wild Side: The Best of Lou Reed" מ-1977) לה הוקדש האלבום. אלבומו הראשון בחברת אריסטה מ-1976, "Rock 'n' Roll Heart", לא עמד בציפיות, אך אלבומו הבא "Street Hassle" מ-1978 החזיר את ריד אל מסלול ההצלחה והיווה חלק ממהפכת מוזיקת הפאנק שריד היה למעשה אחד מהאמנים שהשפיעו על היווצרותה. בשנתיים הבאות יצאו האלבומים "The Bells" בו ניגן מוזיקאי הג'אז הנודע דון צ'רי ו"Growing Up in Public", אלבומו האחרון של ריד לפני שנגמל לחלוטין מסמים ומאלכוהול.

שנות השמונים ב-1980 נשא ריד לאשה את סילביה מוראלס (הם התגרשו לאחר תקופה של יותר מעשור). במשך תקופת נישואיהם היוותה מוראלס השראה לכמה משירי האהבה החזקים ביותר של ריד, במיוחד במסגרת האלבום "The Blue Mask" מ-1982. לאחר הצלחתם היחסית של "Legendary Hearts" מ-1983 ו-"New Sensations" מ-1984, הפך ריד לדמות ציבורית: הוא קיבל את משרת הפרזנטור של אופנועי הסקוטר של חברת הונדה, הצטרף ב-1986 אל סיבוב ההופעות "קשר של תקווה" שהתקיים לשם הגברת המודעות לארגון אמנסטי אינטרנשיונל, תקף את האלימות על כל האספקטים שלה באלבום "Mistrial" מ-1986 (בו נעשה שימוש נרחב במכונות תופים), ושר בפתיחות על סוגיות פוליטיות של העיר ניו יורק באלבום הקונספט הראשון שלו מאז שנות השבעים, "New York" מ-1989. באלבום הובעו בין השאר דעות על פשע, איידס, ג'סי ג'קסון, קורט ולדהיים ואפילו על האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

בעקבות מותו של אנדי וורהול במהלך ניתוח שגרתי ב-1987, חזר ריד לשתף פעולה עם ג'ון קייל באלבומם המשותף "Songs for Drella" מ-1990 ("דרלה" היה כינויו של וורהול, שילוב של "דרקולה" ו"סינדרלה"). האלבום סיים תקופה של 22 שנה בה ריד וקייל לא ניגנו יחד והתנהל במבנה של מעין ביוגרפיה של וורהול, ובו שר ריד על אהבתו לחברו המנוח אך גם על הרופאים שלא הצליחו להציל אותו ועל ואלרי סולאנס שניסתה להתנקש בחייו.

שנות התשעים

לו ריד בהופעה בספרד בשנת 2008 ב-1990 התאחדה הוולווט אנדרגראונד בפעם הראשונה לאחר עשרים שנה להופעת צדקה בצרפת. ב-1993 התאחדה הלהקה שוב לסיבוב הופעות אירופאי, אך תוכניות לסיבוב הופעות צפון-אמריקאי התבטלו עקב מחלוקת מחודשת שנתגלעה בין קייל לריד. ב-1996 צורפה הוולווט אנדגראונד אל היכל התהילה של הרוק אנד רול, כשבטקס ריד מבצע שיר בשם "Last Night I Said Goodbye to My Friend" ביחד עם קייל ומורין טאקר, לזכרו של חבר הלהקה לשעבר סטרלינג מוריסון שמת זמן קצר קודם לכן. ריד עצמו היה מועמד מאז פעמיים לכניסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול, ב-2000 וב-2001, אך מועמדותו נדחתה[5].

אלבומו הבא של ריד, "Magic and Loss" מ-1992, עסק בנושא המוות והושפע ממותם של שניים מחבריו הקרובים ממחלת הסרטן. בשנת 1994 הופיע ריד בנמל אילת, כאמן חימום לפני הופעתו של פיטר גבריאל. ב-1997 בוצעה גרסת כיסוי של השיר "Perfect Day" בה השתתפו מעל ל-30 אמנים שהופקה על ידי ה-BBC במסגרת מסע ההתרמה "Children in Need". באותה השנה יצא האלבום "Set the Twilight Reeling" שהיה רוקיסטי יותר משני קודמיו וכלל נגינת גיטרה מחוספסת של ריד, הורכב בעיקר מטקסטים הומוריסטיים (ביניהם הלהיטים הפרועים "Egg Cream" ו-"Sex With Your Parents (Motherfucker), Pt. II" המלגלג על שמרנותם של פוליטיקאים) וכאלה שעסקו בסוגים שונים של זוגיות והצליח אצל מעריציו הוותיקים.

שנות האלפיים ריד פתח את העשור החמישי לפעילותו עם "Ecstasy" מ-2000, שהמשיך את הכיוון האנרגטי של קודמו (בניגוד לאלבום הקודם שנפתח בסערה עם "Egg Cream", השיר הכבד ביותר הפעם הוא השיר החותם, "Big Sky"). בגיל 58 הצליח ריד להפתיע שוב את המבקרים עם השיר מעורר המחלוקת ביותר שהוציא מזה זמן רב (הפעם מבחינה ביקורתית), "Like a Possum", יצירה אפית בת 18 דקות המורכבת מדיסטורשנים רועשים ומטקסט העוסק בסקס ביזארי, סמים מסוכנים ומשאלה כללית של ריד להיות אופוסום. שאר הטקסטים התאפיינו בדרך כלל בנקודת מבט פסימית על נושא האהבה, ועסקו בין השאר ביחסים רומנטיים על סף התרסקות, צער על אהבה ישנה שלא החזיקה מעמד ("Baton Rouge") ובחינת רגשותיו האמיתיים של בן כלפי אביו ("Rock Minuet"). רוב המבקרים היללו את האלבום ותיארו אותו כניסיון מוצלח של ריד להמציא את עצמו מחדש מבחינה טקסטואלית ומוזיקלית. ביולי 2000 הופיע בישראל.

ב-2003 הוציא ריד אלבום קונספט כפול (יצא גם בגרסה מקוצרת על גבי תקליטור בודד) המבוסס על סיפוריו הקצרים של אדגר אלן פו בשם "The Raven", שלווה במחזמר בשם "POEtry" (שילוב של "פו" ו"שירה"). באותה השנה יצא אלבום אוסף כפול והראשון המשותף לריד ולוולווט אנדרגראונד, "NYC Man". ב-2004 יצא אלבום ההופעה הכפול "Animal Serenade" המתעד הופעה בלוס אנג'לס בה מלווה ריד בלהקה ללא מתופף ובזמר אנתוני הגרתי, וזכה לביקורות משבחות. ב-2007 יצא אלבומו הראשון של ריד שאיננו אלבום רוק, "Hudson River Wind Meditations" הכולל מוזיקת מדיטציה בסגנון אמביינט.

מאז שנות התשעים המאוחרות הייתה המוזיקאית לורי אנדרסון בת-זוגו של ריד, והשניים שיתפו פעולה מוזיקלית במספר שירים המופיעים באלבומים של שניהם. השניים נישאו ב-2008, וריד התארח בהופעתה של אנדרסון שהתקיימה בנובמבר 2008 בהיכל התרבות בתל אביב.

במאי 2013 עבר השתלת כבד לאחר שנים של עישון ושתיית אלכוהול. הניתוח לא סייע והוא נפטר ב-27 באוקטובר 2013, בגיל 71, מאי ספיקת כבד חריפה[6].

דיסקוגרפיה עם הוולווט אנדרגראונד לדיסקוגרפיה של הוולווט אנדרגראונד ראו הוולווט אנדרגראונד אלבומי סולו אלבומים Lou Reed 1972 Transformer 1972 Berlin 1973 Sally Can't Dance 1974 Metal Machine Music 1975 Coney Island Baby 1976 Rock 'n' Roll Heart 1976 Street Hassle 1978 The Bells 1979 Growing Up in Public 1980 The Blue Mask 1982 Legendary Hearts 1983 New Sensations 1984 Mistrial 1986 New York 1989 Magic and Loss 1992 Set the Twilight Reeling 1996 Ecstasy 2000 The Raven 2003 Hudson River Wind Meditations 2007 אלבומי הופעה Rock n Roll Animal 1974 Lou Reed Live 1975 Live: Take No Prisoners 1978 Live in Italy 1984 Live in Concert 1996 (הוצאה מחודשת של Live in Italy) Perfect Night: Live in London 1998 American Poet 2001 Animal Serenade 2004 שיתופי פעולה Songs for Drella 1990 (עם ג'ון קייל) Le Bataclan '72 2004 (עם ג'ון קייל וניקו) 2004 Fistfull of Love (עם Antony and the Johnsons) 2011 Lulu (עם מטאליקה) אלבומי אוסף Walk on the Wild Side: The Best of Lou Reed 1977 Rock and Roll Diary: 1967-1980 1980 City Lights 1985 Walk on the Wild Side & Other Hits 1992 Between Thought and Expression: The Lou Reed Anthology 1992 (מארז תקליטורים) Different Times: Lou Reed in the '70s 1996 Retro 1998 A Retrospective 1998 The Definitive Collection 1999 Perfect Day 1999 Very Best of Lou Reed 2000 Legendary Lou Reed 2002 NYC Man (The Ultimate Collection 1967-2003) 2003 קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: לו ריד ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לו ריד Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי

של לו ריד אמריקן מאסטרס: לו ריד דיסקוגרפיה ומילות השירים של לו ריד סינתזיסרדיו.נט

ראיון עם לו ריד מתוך המגזין סינתזיס ראיתי דינוזאור , ביקורת על הופעתו של לו ריד בסינרמה ניו יורק טיימס, בן סיסאריו, משורר בניו יורק , באתר הארץ, 18 בדצמבר 2006 עינב שיף‏, לו ריד בן 70: 7 דרכים להתאהב מחדש באגדה , באתר וואלה! NEWS‏, 2 במרץ 2012 עידן בן סימון, יום הולדת מושלם: לו ריד בן 70. שמונה סיבות לאהוב אותו (או לא) , באתר nrg‏, 2 במרץ 2012 "עכביש ישראלי על שמו של לו ריד " באתר רשת ב' של קול ישראל מריל ריד ווינר, אחותו של לו ריד מספרת לראשונה על שנותיו כנער דכאוני , באתר הארץ, 13 במאי 2015 סרטונים Spotify logo without text.svg לו ריד , באתר Spotify Last.fm icon.png לו ריד , באתר Last.fm (באנגלית) Allmusic Favicon.png לו ריד , באתר AllMusic (באנגלית) MusicBrainz Logo 2016.svg לו ריד , באתר MusicBrainz (באנגלית) לו ריד , אמן באתר Encyclopedia Metallum (באנגלית) לו ריד , באתר Discogs (באנגלית) Songkick logotype.svg לו ריד , באתר Songkick (באנגלית) לו ריד , באתר Genius לו ריד , באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט) F icon.svg לו ריד , ברשת החברתית פייסבוק Myspacelogo2013 icon.svg לו ריד , ברשת החברתית myspace YouTube play buttom icon (2013-2017).svg לו ריד , סרטונים בערוץ היוטיוב IMDB Logo 2016.svg לו ריד , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) לו ריד , באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי Allmovie Logo.png לו ריד , באתר AllMovie (באנגלית) בעקבות מותו:

סיקור מיוחד - לו ריד מת: נפרדים מאגדה , באתר וואלה! NEWS‏ בן שלו, לו ריד, 1942-2013 , באתר הארץ, 27 באוקטובר 2013 לו ריד הלך לעולמו , באתר ynet, 27 באוקטובר 2013 משה קוטנר, עשר היצירות הגדולות של לו ריד , באתר הארץ, 27 באוקטובר 2013 אילת יגיל, מאאוטסיידר לסנדק: לו ריד בדברי ימי הרוק , באתר ynet, 28 באוקטובר 2013 בן שלו, שני האקורדים הנצחיים של לו ריד , באתר הארץ, 28 באוקטובר 2013 רז ישראלי, מותו של לו ריד: קולו של זמר המחתרת נדם , באתר nrg‏, 28 באוקטובר 2013 שרון מולדאבי, ‏אובדן הקסם: עולם המוזיקה איבד אתמול את אחד מבכיריו - אמן הרוק לו ריד , באתר גלובס, 28 באוקטובר 2013 חמי רודנר, לו ריד, הגיבור של החלשים והמוזרים , באתר הארץ, 29 באוקטובר 2013 קסם ואובדן – אני עושה את לו ריד יותר טוב מכולם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95_%D7%A8%D7%99%D7%93

----------------------------------------

From his Wikipedia page:

http://en.wikipedia.org/wiki/Lou_Reed

Death

In the spring of 2013, Reed underwent a liver transplant in Cleveland. Afterwards he claimed on his website to be "bigger and stronger" than ever. On October 27, 2013, Reed died at the age of 71 from liver disease at his home in Southampton, New York, on Long Island. [54][55][56][57] His physician Charles Miller noted that Reed "was fighting right up to the very end. He was doing his Tai Chi exercises within an hour of his death, trying to keep strong and keep fighting."[58]

Tributes were paid to Reed on Twitter, including Iggy Pop, Miley Cyrus, Salman Rushdie, Samuel L. Jackson and Lenny Kravitz,[59] Ricky Gervais, Ryan Adams, Elijah Wood, and many others.[60][59] John Cale, his Velvet Underground bandmate, posted on his Facebook: "The world has lost a fine songwriter and poet…I've lost my 'school-yard buddy'".[61]Former Velvet Underground drummer Mo Tucker responded by saying that Reed was "generous, encouraging and thoughtful. Working with him sometimes could be trying to some people, but never to me. I guess we learned from each other. We all learned from each other.[62]

Footnotes:

• 54. New York Times obituary
• 55. "Lou Reed, Velvet Underground Leader and Rock Pioneer, Dead at 71". Rolling Stone. October 27, 2013. Retrieved October 27, 2013.
• 56. Sam Jones and Shiv Malik. "Lou Reed, lead singer of Velvet Undergound, dies aged 71 | Music". theguardian.com. Retrieved October 27, 2013.
• 57. "BBC News – Lou Reed, Velvet Underground frontman, dies at 71". BBC Online. October 27, 2013. Retrieved October 27, 2013.
• 58. New York Times story on Lou Reed's death
• 59. USA Today, Lou Reed, Fans from Miley Cyrus to Lenny Kravitz had something to say about Lou Reed. Retrieved on October 27, 2013
• 60. Sherwell, Philip (October 27, 2013). "Lou Reed dies aged 71". The Daily Telegraph. Retrieved October 27, 2013.
• 61. Wile, Rob (October 27, 2013). "Here's Velvet Underground Co-Founder John Cale's Reaction To Lou Reed's Passing". Business Insider. Retrieved October 27, 2013.
• 62. CNN Entertainment obituary

---

From NNDB:

http://www.nndb.com/people/391/000024319/

Lou Reed

• AKA Lewis Allen Reed
• Born: 2-Mar-1942
• Birthplace: Brooklyn, NY [1]
• Gender: Male
• Race or Ethnicity: White
• Sexual orientation: Bisexual (Ben M. Angel notes: during his last two decades in an apparently committed heterosexual relationship)
• Occupation: Musician
• Nationality: United States
• Born: [1] Beth El Hospital, Brooklyn, NY.
• Father: Sidney Joseph Reed (accountant)
• Mother: Toby Futterman
• Girlfriend: Shelly Albin
• Wife: Betty (m. 9-Jan-1973, div.)
• Wife: Sylvia Morales (m. 14-Feb-1980, div. 1994)
• Wife: Laurie Anderson (musician, cohabiting since 1995, m. 12-Apr-2008)
• High School: Freeport High School, Freeport, NY
• University: BA, Syracuse University, NY (1964)

Executive summary: The Velvet Underground

An enduring but complicated figure whose shadow stretches back four decades to the very beginnings of the American rock underground, Lou Allen Reed was born on Long Island to a middle-class, suburban family -- a family with whom he soon found himself at odds, as they were unable to accept his unconventional attitudes and sexually ambiguous behavior. During his teen years, they went so far as to have him confined in a mental hospital, where he was forced to endure electro-shock treatments and drug therapy as a means to ward off any nascent homosexual tendencies; somehow Reed managed to emerge from this ordeal with his attitudes intact, and, despite his parents' disapproval, continued to pursue his musical interests.

Highly influenced by R&B and early rock music, Reed performed with a number of different bands during his high school years, making his first recording as a member of the doo-wop ensemble The Shades. After high school he moved on to Syracuse University, where his interests broadened to include free jazz and other more experimental forms of music. It was at this time that -- inspired by poet and friend Delmore Schwartz -- Reed decided to pursue a career as a writer.

After completing his studies at Syracuse, Reed moved to New York City and took a job as a songwriter at Pickwick Records. His hit-making duties proved less than rewarding, and he soon joined forces with fellow disillusioned employee John Cale to try and create some music that was more worthwhile. Initially assuming the name The Warlocks, the two spent short periods working with various other musicians as The Primitives and The Falling Spikes before finally enlisting guitarist Sterling Morrison and drummer Angus MacLise and becoming The Velvet Underground in 1965. Later in the year MacLise quit and was replaced by Moe Tucker, at which time the band began performing in local clubs and cafés; not long afterward they came to the attention of art prankster Andy Warhol, who, intrigued by their unconventional approach, offered to assume management duties for the band.

Warhol subsequently integrated the Velvets into his multimedia project The Exploding Plastic Inevitable, adding German vocalist Nico to the line-up and sending them out on a tour of the US and Canada in 1966. Later in the year, the band's debut was recorded within the space of one or two days; the album was eventually released by MGM in early 1967, sporting a Warhol-designed peelable banana as its cover. The strange mix of styles -- and particularly the controversial subject matter dealt with in Reed's lyrics -- resulted in an extremely mixed reception for the album, with sales being far from brisk.

By the following year both Warhol and Nico were shed, and the band enlisted The Mothers of Invention's producer Tom Wilson to create their second album White Light/White Heat. Public and critical interest remained elsewhere. By this time, the relationship between Reed and Cale had entirely deteriorated, and Cale was fired from the band before sessions for a third album were organized.

After bringing in Doug Yule to replace Cale, Reed recorded two more albums with the Velvets in a markedly different stylistic vein: The Velvet Underground (1969) and Loaded (1970) -- although a considerable amount of material not contained on these albums was also generated during this period (most of which would eventually surface in the mid-80s on the collections VU and Another View). The personal and professional dynamics of the group remained unstable, however, and in August of 1970 Reed made the decision to quit just prior to the release of Loaded.

The next year was spent away from the music industry, living in his parents' house on Long Island and working for his father's accounting firm; in 1971 a contract with RCA finally initiated the launch of his solo career, and an eponymous album followed in 1972. Primarily featuring Velvets-era material, the release accordingly received the same lack of interest that had plagued his previous band.

In the hopes of avoiding the dismal response given to his first solo effort, Reed enlisted the help of long-standing Velvets fans David Bowie and Mick Ronson to create his second offering, Transformer (1972). Given a thorough glam makeover by the pair, the album featured one of his most commercially successful songs (Walk On The Wild Side) and at last provided a bit of forward momentum to his floundering career. Regardless of his new-found popularity, the subject matter of Reed's songs remained as uncompromising as ever -- a fact that was abundantly evident on the Bob Ezrin-produced follow-up release Berlin (1973), a concept album that explored the disintegrating lives of two drug addicts.

This oscillation between commercial success and commercial suicide continued throughout the rest of his 70s output: the live collection Rock N Roll Animal (1974) reviving the enthusiasm generated by Transformer, followed by the blatantly mainstream Sally Can't Dance (1974) and the extreme, formless feedback assault of Metal Machine Music (1975). Upbeat pop was then shamelessly indulged on Rock And Roll Heart (1976), only to be discarded in favor of the the raw punk of Street Hassle (1978).

With the arrival of the 1980s, Lou Reed at last managed to gain control of his self-destructive personal habits, with the result that his recorded output became far less erratic. The strong critical momentum generated in the first half of the decade by The Blue Mask (1982), Legendary Hearts (1983) and New Sensations (1984) served to cement his standing as a major American songwriter once and for all, and this status was further reinforced by later releases such as New York (1989) and Magic And Loss (1992).

The 80s even witnessed a temporary reconciliation between Reed and his former bandmate John Cale, brought about by the death of Andy Warhol in 1987. The pair initially renewed their partnership in order to commemorate their former producer with the 1990 collection Songs For Drella, but by 1993 a full-scale reunion of the Velvet Underground had been organized. Not surprisingly, the reunion only managed to survive a brief European tour before the relationship between Reed and Cale once again hit the skids, and the death of Sterling Morrison in 1995 brought an end to the possibility of any future band revivals.

In distinct contrast to his years with the Velvet Underground, in the 90s and 00s Reed found himself an established and widely-respected member of the music industry. What would prove to be an enduring relationship with performance artist Laurie Anderson was started in the early 90s, with some musical cross-pollination resulting: in 1994 Reed contributed vocals and guitar to a track on her album Bright Red/Tightrope, with Anderson in turn adding vocals to his 1996 release Set The Twilight Reeling and viola to 2000's Ecstasy.

During this same period, a relationship of a different nature was also established with theater director Robert Wilson, initiated with the collaborative production Time Rocker (1996) and resuming for the Edgar Allan Poe-derived POE-Try in 2001. The Raven, a recorded version of the latter project featuring readings by Anderson, David Bowie, Steve Buscemi, Willem Dafoe, Amanda Plummer and several others was eventually released in 2003, and closely followed by the live document Animal Serenade in 2004.

Career

• The Velvet Underground Guitarist/Vocalist 1965-70, 1993
• Lou Reed
• Endorsement of Honda scooters (1984)
• Alcoholics Anonymous 1981
• The Creative Coalition Advisory Board
• Narcotics Anonymous 1981
• Rock and Roll Hall of Fame 1996
• Grammy Best Long Form Music Video, for Lou Reed: Rock and Roll Heart (shared) (1999)
• Suicide Attempt
• Institutionalized
• Shock Treatment
• Animal Bite on the backside, by a fan, Buffalo, NY (24-Mar-1973)
• Funeral: Andy Warhol (1987)
• Liver Transplant (2013)
• Jewish Ancestry
• Risk Factors: Heroin, Amphetamines

FILMOGRAPHY AS ACTOR

• Arthur 3: The War of the Two Worlds (22-Aug-2010) [VOICE]
• Arthur and the Revenge of Maltazard (26-Nov-2009) [VOICE]
• Palermo Shooting (24-May-2008) · Himself
• Berlin (4-Sep-2007) · Himself
• Prozac Nation (8-Sep-2001) · Lou Reed
• Lulu on the Bridge (14-Aug-1998) · Not Lou Reed
• Blue in the Face (15-Sep-1995) · Man with Glasses
• Faraway, So Close! (18-May-1993) · Himself
• Permanent Record (22-Apr-1988) · Himself
• The Secret Policeman's Third Ball (1987) · Himself
• Rock & Rule (5-Aug-1985) [VOICE]
• Get Crazy (Sep-1983)
• One Trick Pony (3-Oct-1980)
• Jimi Hendrix (10-Oct-1973) · Himself
• The Velvet Underground and Nico (8-Feb-1966) · Himself

Official Website: http://www.loureed.org/

Author of books:

• Between Thought and Expression: Selected Lyrics of Lou Reed (1991)
• Pass Thru Fire: The Collected Lyrics (2000)
• Emotion in Action (2003)
• The Raven (2003, utilizing the works of Edgar Allen Poe)
• Lou Reed's New York (2006)

---

From the Associated Press:

Anderson Calls Lou Reed a 'Prince' in Tribute Note

LOS ANGELES November 1, 2013 (AP)

Laurie Anderson says her late husband Lou Reed was a "prince and a fighter" whose music reflected his love of life.

Anderson's tribute to Reed was published Thursday in a suburban New York newspaper. Reed died Sunday at 71 from complications following a liver transplant.

Anderson wrote that she brought Reed from the hospital to their home in Springs, N.Y., one week earlier. She says he "spent his last days here being happy and dazzled by the beauty and power and softness of nature."

Anderson says Reed was a "tai chi master" who was practicing its forms with his hands when he died.

She signs the letter as "his loving wife and eternal friend."