Micha Josef Berdyczewski

Micha Josef Berdyczewski (Hebrew מיכה יוסף ברדיצ'בסקי), or Mikhah Yosef Bin-Gorion (August 7, 1865—November 18, 1921) (surname also written Berdichevsky) was a Ukrainian-born writer of Hebrew, a journalist, and a scholar. He appealed for the Jews to change their way of thinking, freeing themselves from dogmas ruling the Jewish religion, tradition and history, but is also known for his work with pre-modern Jewish myths and legends. He wrote in Hebrew, Yiddish and German and has been described as "the first Hebrew writer living in Berlin to be revered in the world of German letters".

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי - בן גוריון

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לידה 19 באוגוסט 1865
מז'יבוז', אוקראינה
פטירה 18 בנובמבר 1921 (בגיל 56) ברלין, גרמניה עיסוק סופר, הוגה דעות שפות היצירה גרמנית, יידיש, עברית תחום כתיבה פרוזה, הגות הושפע מ ניטשה, הגל השפיע על יוסף חיים ברנר

מיכה יוסף בִּן גָּרְיוֹן (בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי) (בכתיב יידי: בערדיטשעווסקי; בכתב רוסי: (Бин-Горион) ‏Миха Йосеф Бердичевский) ‏(19 באוגוסט 1865, מז'יבוז', חבל פודוליה, האימפריה הרוסית – 18 בנובמבר 1921, ברלין, גרמניה) היה סופר והוגה דעות עברי אשר טבע דפוסי כתיבה חדשים בספרות העברית, קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות: "מחניים", עורבא פרח", "קלונימוס ונעמי", "מרים" ועוד.[1]

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 יצירתו 3 עמדתו בנושא "היהדות כתרבות" 4 כתביו 4.1 פרוזה 4.2 אגדות וסיפורי עם 4.3 מאמרים 4.4 מאספים 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

ביוגרפיה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בנם של משה אהרון ופרל, נולד ב-19 באוגוסט 1865 בעיירה מז'יבוז' שבחבל פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) למשפחת רבנים חסידיים. בשנת 1873 עברה משפחתו לעיירה דובובה במחוז אומן, שם שימש אביו כרבה של הקהילה במשך כחמישים שנים, עד שנרצח, עם רבים מבני הקהילה בפוגרום שנערך בעיירה בשנת 1919.[2][3] חוויות הילדות של ברדיצ'בסקי מחייו בקהילה היהודית בעיירה דובובה, על ההוי היומיומי והחסידי כאחד, שספג בבית הוריו ובסביבתו, נטבעו היטב בסיפוריו ובמאמריו מאוחר יותר.[4]

בשנת 1875, בהיותו בן 10, נפטרה אמו, וזמן קצר לאחר מכן נישא אביו לאישה שנייה, שהביאה עמה למשפחה את שלושת ילדיה שלה, ולאחר מכן נולדו למשה אהרון ואשתו החדשה שני ילדים נוספים. מסיפוריו הביוגרפיים של ברדיצ'בסקי, כמו "אוכמתא וחוורתא" ו"פת לחם", משתקפת דמותה של האם החורגת כאישה שעינה הייתה צרה בילדיה החורגים, אך מחליפת המכתבים בינה ובין ברדיצ'בסקי ודאגתו ותמיכתו בה לאחר הפוגרום, בו נהרג בעלה, ניתן להתרשם שהוא לא נטר לה טינה.[2] עם כל זאת, נושא האם החורגת חזר והופיע מספר פעמים בסיפוריו.[5]

בנעוריו החל מיכה יוסף לקרוא בכתבי תנועת ההשכלה. ספרים כמו יוסיפון ו"מורה נבוכי הזמן" של נחמן קרוכמל (רנ"ק) השפיעו עליו עמוקות, והשפעתם ניכרת בכתביו. בד בבד הוא המשיך להצטיין בלימודי התלמוד, ובשנת 1882 הוא נישא לבת-שבע וייס, בתו של אחד מגבירי העיירה טפליק, לשם עבר ברדיצ'בסקי, כנהוג. אך כעבור שנתיים או שלוש נשלח על ידי חותנו חזרה לביתו, ונאלץ לתת גט לאשתו, משום שהמשיך לעיין בספרות האסורה. חווית הגירושים הכפויים מאשתו האהובה עליו הטביעה את חותמה על ברדיצ'בסקי והוא מרבה לספר על אהבות לא ממומשות ביצירתו.[2] סיפורו הראשון שפורסם הופיע בעיתון המליץ באפריל 1888 בשם "הציץ ונפגע", עוסק בעלילה בדיונית שנגזרה מחוויותיו האוטוביוגרפיות עם חותנו.[6]

ברדיצ'בסקי עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין, והחל לעשות לעצמו שם כמשכיל תורני, נאמן מסורת. לאחר פנייתו אליו של נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", החל ברדיצ'בסקי לפרסם מאמרים בעיתון, שהיו מוזנים בחוויותיו של מי שעומד בצומת שבין העולם התורני לעולם המשכילי.[2] הפרסום הראשון מפרי עטו היה "תולדות ישיבת עץ החיים" ("האסיף", תרמ"ז). רוב פרסומיו בתקופה זו היו מאמרים פולמוסיים, וסגנונו רצוף הרגשנות הפך לסימן ההיכר שלו גם בכתיבתו המאוחרת. בין היתר, נמנה עם הכותבים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.[7] במאי 1887 נישא ברדיצ'בסקי בשנית לחנה פלדמן מהעיר ברשד. הנישואים לא עלו יפה, וכשנתיים לאחר מכן התגרש ממנה.

דיוקנו של ברדיצ'בסקי בצעירותו ב-1890 עבר לעיר אודסה, שהייתה מרכז לסופרים העבריים באותה תקופה. בסוף אותה שנה נסע ללימודים בגרמניה. ברדיצ'בסקי למד באוניברסיטאות בברסלאו וברלין, וסיים בברן, שם קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה (1896). הוא למד את תורתם של גדולי הפילוסופים הגרמנים כניטשה והגל, והושפע מהם עמוקות. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בקשר בין אתיקה ואסתטיקה. בעשר השנים עד שובו לאוקראינה פרסם מאמרים וסיפורים רבים בעיתונות העברית.

עד 1900 כבר פרסם ברדיצ'בסקי תשעה ספרים. בין הפרסומים הידועים שלו היו מאמרים שכתב בעיתון "השילוח" בעריכת אחד העם, שעסקו בפולמוס שבין אחד העם לבין קבוצה של סופרים, בראשות ברדיצ'בסקי, בנושא חשיבותה של הספרות היפה לעומת הספרות העיונית. אחד העם התעקש לפרסם בכתב העת שלו מאמרים עיוניים, או ספרות בעלת חשיבות לאומית-יהודית, ולא ספרות יפה, שהערך שלה אסתטי בלבד. הוא הפנה את הקוראים המחפשים חומר כזה לספרויות העולם. ברדיצ'בסקי טען לעומתו, שבכך, כאילו מגדיל אחד העם את ה"קרע שבלב" בלב הצעירים היהודים - מושג שרווח במשנתו של הסופר. הצעירים, לדעתו, אמורים למזג בין התרבות המסורתית הפנימית לבין תורת הנאורות האירופית. הוויכוח ניטש בין שני האישים הידועים במשך כשנתיים וביסס את מעמדו של ברדיצ'בסקי בקרב אנשי הרוח העבריים.[8] במהלך תקופה זו הוא חיבר ופרסם קובצי סיפורים ומאמרים, וביניהם הנובלות החשובות "מחניים" ועורבא פרח".

בשנת 1900 נישא ברדיצ'בסקי בשלישית לרחל רמברג, רופאת שיניים (בתם של יעקב ראמברג, מו"ל עברי בוורשה, שותף בהוצאת "תושיה" ומחבר "מילון עברי", ואיגה ראמברג, עסקנית בוורשה ובתל אביב),[9] שאותה הכיר באוניברסיטת ברלין. בנישואים אלו הוא זכה לשיתוף פעולה פורה עם רעייתו, שהמשיכה בהוצאת כתביו גם לאחר מותו.

בשובו לאוקראינה נתקל ברדיצ'בסקי במציאות האכזרית של חיי היהודים בתחום המושב, ובעקבות כך עוסקים רבים מסיפוריו בהתפוררות אורח החיים המסורתי. לאחר תקופה קצרה בוורשה חזר לגרמניה, שם חי, רחוק ממרכזי הספרות היהודיים, עד יום מותו. את שנותיו האחרונות הקדיש לעבודה ספרותית מאומצת ולמחקר, אסף אגדות וסיפורי עם והמשיך לפרסם בעברית, ביידיש ובגרמנית. בשנת 1920 נודע לברדיצ'בסקי על הירצחם של אביו, אחיו ובני עיירת הולדתו בפוגרום שנערך במקום, והוא חש שמתפקידו להנציח עולם הולך ונעלם. אירוע זה כנראה גם תרם לערעור בריאותו. לאחר מותו המשיכו אשתו ובנם היחיד עמנואל להוציא לאור את כתביו.[8]

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נפטר ב-1921, בן 56. על שמו נקרא מושב שדות מיכה שבחבל עדולם, וכן רחובות בתל אביב, חולון, באר שבע, גבעתיים וקריית אתא.

יצירתו חיים נחמן ביאליק תיאר את יצירתו של ברדיצ'בסקי כ"מרכז העמוק והפנימי של מחשבת הדור ושל תחושותיו" כוחה הגדול של יצירתו היא באותנטיות שלה ובחשיפה הגדולה שהעניק לכל פרפורי נפשו וזעזועי רוחו. הוא היה "סופר טוטאלי" שהעניק גם לתוכן וגם לצורה כנות ייחודית וטבעית. לא היה כמוהו איש חופשי הרוח שבעט במוסכמות ולא השתעבד לשום תבנית או סוגה מקובלת. החופש הזה של יצירתו, איפשר לו, לדעת ביאליק, להעמיד אתגר בפני המסורת הרבנית והספרותית כאחד.[2]

נושאם העיקרי של סיפוריו של ברדיצ'בסקי הוא היחיד, המתמרד במסורת העיירה היהודית, והוא מוחרם בידי החברה השמרנית. הגיבור יוצא לחפש את מזלו במערב אירופה. בדרך כלל מסתיימים הסיפורים בתבוסתו של הגיבור, שאינו מסוגל להשלים בין הכוחות המתרוצצים בקרבו או להיקלט בסביבתו החדשה, והוא נותר גלמוד. הסיפורים עוסקים בהתלבטויות הקשות של הגיבור בין מאוויו הטבעיים, שאיפתו להגשמה וידע בעולם המודרני לבין העבותות של העולם המסורתי שכובלים את מעשיו ומחשבותיו. זהו אותו התלוש בספרות העברית שניתק מהעולם הישן, אך לא הצליח גם להתאקלם בעולם החדש, ומכאן גם התפתח ה"קרע שבלב" - מונח שטבע ברדיצ'בסקי. הגיבורים של סיפוריו "מחניים" ועורבא פרח" מיטיבים להמחיש את הגיבור התלוש עם הקרע שבלב.

עוד שירה שלישית באה לנו, שירה מורכבת משתי אלה הקודמות, מורכבת מניגודן זו לזו... המשורר יחיש הוד החדר וגם מועקת החדר. ביד אחת הוא רוצה להסיר מעליו את עול הדורות, וביד השנית הוא ממשיך את השלשלת הלאה; הוא בעצמו הנהו עוד חוליה אחת בשלשלת, שהוא אומר לקרעה... שירה זו היא שירת הקרע שבלב: הלב קרוע וּמוּרתח, כוחות שונים מושכים אותו לכאן ולכאן, והמשורר עומד על פּרשת דרכים ואומר שירה.

— למהות השירה / מ.י. ברדיצ'בסקי (פרוייקט בן יהודה) סיפורים רבים עוסקים בנוף העיירה היהודית, והם מבוססים במידה רבה על זכרונותיו של המספר מעיירת ילדותו באוקראינה, אך גם בהם מורגשת העמדה האמביוולנטית של משיכה ודחייה כאחת, כלפי העולם הישן, כנגד המנהגים והדעות הקדומות של ההווי המסורתי. ואילו מתחת לפני השטח של העיירה הענייה והמנוונת רוחשים הרגשות והיצרים, החטאים והאיסורים החברתיים, בדרך שלא נמצאה עד עתה בספרות העברית. אווירה מיתית ומאבק בכוחות קדומים וביד הגורל שלטת בסיפוריו של ברדיצ'בסקי, ולצורך המחשת האווירה הוא נעזר פעמים רבות במטפורות וסימבוליקה של הלשון, במשפטים קטועים ובעיצוב מרומז בלבד של העלילה והדמויות.[8]

ברדיצ'בסקי קרא ל"שינוי ערכין" בחברה היהודית - סיסמה שהפכה למטבע לשון ידוע. זכותו של היחיד לחיות במימוש חופשי של מאווייו הייצריים והאינטלקטואלים כאחד, ולא להיות מרותק לדף של גמרא. עם זאת הוא לא נטש דפים אלו של ארון הספרים היהודי ובשנותיו האחרונות עסק בכינוס אגדות ומחקרי המקרא.

במהלך 1903 פרסם ברדיצ'בסקי חמישים ושלוש רשימות בעיתון "הצפירה" בסדרת כתבות שלו, שהופיעה בעמוד הראשון של העיתון, בשם "על הפרק". בניגוד לסגנון כתיבתו הפובליציסטי האקסטטי והלירי הרגיל, השתדל ברדיצ'בסקי להתאים את עצמו לרוח הצפירה והביע בקצרה את דעתו על עניינים שוטפים, ויחד עם זאת הצליח להעניק לכתבה עומק מחשבה בלבוש אמנותי, ומבלי לוותר על הנימה האישית. לדברי שמואל ציטרון, היה זה מעט המחזיק את המרובה.[10][11]

ברדיצ'בסקי כתב בדרך כלל בעברית והיה קנאי לתרבות העברית ועצמאותה, מבלי להתבטל בפני תרבות הגוים, גם אם הטיף לפתיחת עולמם של הצעירים בפני התרבות האירופית. אך בשנים 1902 - 1906 חלה תפנית מפתיעה בלשון הכתיבה שלו, והוא החל לכתוב גם ביידיש. נראה שהביקור שערך עם אשתו החדשה בדובובה, עיירת הולדתו, בשנת 1902, עורר בו את ההתקרבות המחודשת לשפת ילדותו, כפי שהוא עצמו מעיד. בשנת 1907 מיצה הניסיון הזה את עצמו, והוא חזר לכתוב בעברית.[12]

עמדתו בנושא "היהדות כתרבות" Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות כתרבות ברדיצ'בסקי האשים את ה"רוחניות היתרה" כפי שזו באה לידי ביטוי בספרות הנביאית, התלמודית, ההלכתית והרבנית. באמצעות "שינוי הערכין" – מושג שטבע – גרס שלא הגלות היא שגרמה להתנוונות היהדות, אלא טבעה המנוון של היהדות הוא הסיבה לגלות המתמשכת. לפי עמדתו, היהדות מעולם לא הייתה אחידה, ואף על פי שמוקד היהדות הוא תרבותי, אין הכרח להישאר מחויבים לערכים שאפיינו את היהדות בעבר. ברדיצ'בסקי הרבה להתעניין בתופעות חריגות בתולדות עם ישראל, ובסיפורים שקיבץ ניכרת נטייה זו. הוא תבע להרחיב את תחומיה של הספרות העברית, ומשך אחריו תומכים צעירים רבים. ברדיצ'בסקי היה נציגה העיקרי של עמדה זו, מול עמדתו של אחד העם. אף על פי כן, הוא לא חד משמעי בכתביו. לעיתים הוא שלל מכל וכל את המורשת הגלותית, ולעיתים הסכים עם אחד העם שהיצירה התרבותית אינה יכולה להתקיים ללא מורשת העבר.

כתביו פרוזה מחוץ לתחום מעמק רפאים בין החומות מאורעות ומעשים משני עולמות בסתר רעם בית תבנה גרי רחוב מרים-רומאן מחיי שתי עיירות רעם היופי פת לחם אגדות וסיפורי עם צפונות ואגדות מאוצר האגדה ממקור ישראל (פורסם בגרמנית כ־Der Born Juden ["%D7%91%D7%90%D7%A8 יהודה", ליפסיה 1923-1916], תורגם לאחר מכן לעברית) חיי משה מאמרים דברי חזון שינוי ערכין עם וארץ משני עברים סתירה ובנין דברי ספרות דור וסופריו לשאלת התרבות דברי ביקורת חוקים וספרים לפנות ערב ועוד

מאספים על אדמת נכר, (כתבי מיכה יוסף בן גריון), מגרמנית לעברית - אשר ברש, הוצאת א"י שטיבל, תל אביב, תרצ"ו, 1935, (כמו כן תורגמו לעברית מבחר מכתביו ביידיש - "כתבים יהודיים מאת קרוב רחוק", אשר קרויים בגרמנית - "על אדמת נכר"). כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הוצאת דביר, 1975. מהדורה שלמה ומלאה של כל כתבי ברדיצ'בסקי, בסדר כרונולוגי, עם הערות וביאורים

אבנר הולצמן ויצחק כפכפי (עורכים), כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן גריון), 11 כרכים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996-2014. (החל בכרך ה': עורך: אבנר הולצמן) א. כתבים ראשונים, 1886–1888. ב. כתבים ראשונים, 1888–1890. ג. במכללות המערב, 1891–1895. ד. בין התחומים, 1894-1898. ה. שינוי ערכים: מאמרים, 1899–1896. ו. שינוי ערכים (ב): מאמרים, 1899–1902. ז. סיפורים, 1898–1904. ח. מאמרים, 1903–1908. ט. סיפורי יידיש; תרגמו: מ"ז ולפובסקי, יצחק כפכפי, 2009. י. מאמרים ביידיש, מאמרים בגרמנית, הגיגים מן היומן; תרגמו: יצחק כפכפי, שלמה הרברג, מ"ז ולפובסקי, יוסף אבן, 2011 ‬ יא. סיפורים 1905–1913, 2014. ‬ יב. כתבים י"ב, סיפורים ורומאנים קצרים 1919–1921, מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון), בעריכת אבנר הולצמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם בית שלום עליכם, 2015, (256 עמודים). לקריאה נוספת נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון): מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית, תל אביב: עם עובד, תשל"ג, 1973. נחלת מי"ב, מפתח ביבליוגרפי ליצירות מיכה יוסף ברדיצ’בסקי-בן-גוריון ולחיבורים על אודותיו, דן אלמגור, שמואל פישמן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ב, 1982. אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, ירושלים, 2002. אבנר הולצמן, הספר והחיים: מסות על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2003. אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי), מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2011. אבנר הולצמן, עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 145 - 195 מאמרים

אלן מינץ, "ברדיצ'בסקי והבושה הארוטית: עיון בסיפור 'עורבא פרח'", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט, תשמ"ו (המאמר זמין לצפייה

במאגר JSTOR לאחר הרשמה) צבי מרק, "חסידות והפקרות: תשתיות היסטוריות ואוטוביוגרפיות לסיפור "ההפסקה" למ"י ברדיצ'בסקי", צפון ז (תשס"ד), עמ' 219–237. נורית גוברין, "מבוא: קווים להתפתחות הביקורת על יצירתו הסיפורית", בתוך הנ"ל (עורכת), מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן-גריון): מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית, תל אביב: עם עובד, תשל"ג, עמ' 7–51. נורית גוברין, "מ"י ברדיצ'בסקי והרעיון הציוני", דבש מסלע: מחקרים בספרות ארץ-ישראל: תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989, עמ' 7–12. נורית גוברין, "חכמת הפרצוף – מ.י. ברדיצ'בסקי בזיכרונותיו של בני זמנו", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 398–411. נורית גוברין, "ויכוח שאחר לבוא: פולמוס מ.י. ברדיצ'בסקי ויעקב קלצקין", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 412–418. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: קנאת אחים ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: שתי שנים ומחצה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ספרים של ועל מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בספרייה הלאומית מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית) הספרים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , באתר "סימניה" קטע קול ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ‏, 7 באוגוסט 2011 ביוגרפיה ברוסית כתבות:

אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ, שלום רצבי (עורכים), מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון

(סדרת נושא: עיונים בתקומת ישראל), מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח-2008. אבנר הולצמן, בין מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לדוד בן-גוריון , עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 191–204 חנן חבר, ‏הפוליטיקה של ספר חסידים מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , אות 2, אביב 2012 עמרי הרצוג, "רק הוא בן חורין גמור" , באתר הארץ, 9 בינואר 2008 יורם קניוק, פנינים של אפר, "רעם היופי" , באתר הארץ, 31 באוגוסט 2009 יצחק לאור, לו הייתה יפה רק חלק אחד מעשרה , באתר הארץ, 11 בספטמבר 2009 ורד לי, חמש שאלות לאבנר הולצמן: אוצר ברוחו , באתר הארץ, 20 באפריל 2011 נורית גוברין, איש הניגודים , מקור ראשון, מוסף "שבת", 7 ביולי 2011, גיליון 726 מיה וינשטוק, " התלוש" שוב על המדף שלכם, באתר ynet, 23 בנובמבר 2015 אריק גלסנר, על הקלאסיות של יצירת ברדיצ'בסקי – מאמר , 10 בפברואר 2016 כתביו:

כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בפרויקט בן-יהודה ממקור ישראל

מאת מיכה יוסף בן גריון (ברדיצ'בסקי), מהדורה מקוונת. פותחים ספר: רעם היופי , באתר הארץ, 27 ביולי 2009 קטע קול נתלי פיינשטיין, הקראה של הנובלה מחניים , באתר הארכיון הערות שוליים

כל יצירותיו של ברדיצ'בסקי ניתנות לצפייה כאן

בפרויקט בן יהודה

אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, בעריכת אניטה שפירא, מרכז זלמן שזר, 2011

אב"א אחימאיר, "עם קריאה ב"מגילת דובובה", המשקיף, 31 במאי 1950

גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1965

שולמית שמידט,  דמויות הנשים בסיפורי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וגרשום שופמן והשוואת דרכי עיצובן;  חיבור זה הוגש כעבודת גמר לקראת התואר 'מוסמך למדעי הרוח' באוניברסיטת תל אביב. (תל אביב, 1978)

מ. י. ברדיטשעווסקי, "הציץ ונפגע"

(פולייטון, תמונה בחמשה פרקים, מעין מעשה שהיה), המליץ, 13 באפריל 1888

מיכה יוסף בארדיטשאסקיא, "המדרש והמעשה ", עברי אנוכי, 27 ביולי 1888

אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , לקסיקון הספרות העברית החדשה

דוד תדהר (עורך), "רחל בן-גריון (ברדיצ'בסקי) ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1369.

אבנר הולצמן, "על משמר האומה; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי כפובליציסט פוליטי", עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 145 - 163

ראו למשל: מ.י.ב. "על הפרק " (ליקוטים)", הצפירה, 31 במרץ 1903

אבנר הולצמן, "בין עברית ליידיש; הלכה ומעשה בכתיבתו הדו-לשונית  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%94_%D7%99%D7%95...

---------------------------------

מיכה יוסף בִּן גָּרְיוֹן (בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי) (בכתיב יידי: בערדיטשעווסקי) ‏(19 באוגוסט 1865, מז'יבוז', פלך פודוליה, האימפריה הרוסית – 18 בנובמבר 1921, ברלין, גרמניה) היה סופר והוגה דעות עברי יליד פודוליה, אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". על שמו נקרא מושב שדות מיכה שבחבל עדולם