http://en.wikipedia.org/wiki/Ilya_Ehrenburg

Ilya Grigoryevich Ehrenburg (Russian: Илья́ Григо́рьевич Эренбу́рг, pronounced [%C9%AA%CB%88l%CA%B2ja ɡrʲɪˈɡorʲɪvɪtɕ ɪrʲɪnˈburk] ( listen); January 27 [O.S. January 15] 1891 – 31 August 1967) was a Soviet writer, journalist, translator, and cultural figure.

Ehrenburg is among the most prolific and notable authors of the Soviet Union; he published around one hundred titles. He became known first and foremost as a novelist and a journalist – in particular, as a reporter in three wars (First World War, Spanish Civil War and the Second World War). His articles on the Second World War have provoked intense controversies in West Germany, especially during the sixties.

The novel The Thaw gave its name to an entire era of Soviet politics, namely, the liberalization after the death of Joseph Stalin. Ehrenburg's travel writing also had great resonance, as did to an arguably greater extent his memoir People, Years, Life, which may be his best known and most discussed work. The Black Book, edited by him and Vassily Grossman, has special historical significance; detailing the genocide on Soviet citizens of Jewish ancestry, it is the first great documentary work on the Holocaust.[citation needed]

In addition, Ehrenburg wrote a succession of works of poetry.

Contents [show] Life and work[edit]

This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed. (February 2012) Ilya Ehrenburg was born in Kiev, Russian Empire to a Jewish family; his father was an engineer. Ehrenburg's family was not religiously affiliated; he came into contact with the religious practices of Judaism only through his maternal grandfather. Ehrenburg never joined any religious denomination. He learned no Yiddish, although he edited the Black Book, which was written in Yiddish. He understood himself as a Russian, and later as a Soviet citizen, but left all his papers to Israel's Yad Vashem. He took strong public positions against antisemitism. He wrote in Russian even during his many years abroad.

When Ehrenburg was four years old, the family moved to Moscow, where his father had been hired as director of a brewery.[citation needed] At school, he met Nikolai Bukharin, who was two grades above him; the two remained friends until Bukharin's death during the Great Terror of 1938.

In the aftermath of the Russian Revolution of 1905, both Ehrenburg and Bukharin got involved in illegal activities of the Bolshevik organisation. In 1908, when Ehrenburg was seventeen years old, the tsarist secret police (Okhrana) arrested him for five months. He was beaten up and lost some teeth. Finally he was allowed to go abroad and chose Paris for his exile.

In Paris, he started to work in the Bolshevik organisation, meeting Vladimir Lenin and other prominent exiles. But soon he left these circles and the Communist Party. Ehrenburg became attached to the bohemian life in the Paris quarter of Montparnasse. He began to write poems, regularly visited the cafés of Montparnasse and got acquainted with a lot of artists, especially Pablo Picasso, Diego Rivera, Jules Pascin, and Amedeo Modigliani. Foreign writers whose works Ehrenburg translated included those of Francis Jammes.

During the World War I, Ehrenburg became a war correspondent for a St. Petersburg newspaper. He wrote a series of articles about the mechanized war that later on were also published as a book ("The Face of War"). His poetry now also concentrated on subjects of war and destruction, as in "On the Eve", his third lyrical book. Nikolai Gumilev, a famous symbolistic poet, wrote favourably about Ehrenburg's progress in poetry.

In 1917, after the revolution, Ehrenburg returned to Russia. At that time he tended to oppose the Bolshevik policy, being shocked by the constant atmosphere of violence. He wrote a poem called "Prayer for Russia" which compared the Storming of the Winter Palace to rape. In 1920 Ehrenburg went to Kiev where he experienced four different regimes in the course of one year: the Germans, the Cossacks, the Bolsheviks, and the White Army. After antisemitic pogroms, he fled to Koktebel on the Crimea peninsula where his old friend from Paris days, Maximilian Voloshin, had a house. Finally, Ehrenburg returned to Moscow, where he soon was arrested by the Cheka but freed in short time.

He became a Soviet cultural activist and journalist who spent much time abroad as a writer. He wrote modernistic picaresque novels and short stories popular in the 1920s, often set in Western Europe (The Extraordinary Adventures of Julia Jurenito and his Disciples (1922),[1] Thirteen Pipes). Ehrenburg continued to write philosophical poetry, using more freed rhythms than in the 1910s.

As a friend of many of the European Left, Ehrenburg was frequently allowed by Stalin to visit Europe and to campaign for peace and socialism. In 1936–39, he was a war journalist in the Spanish civil war, but also got involved directly in the military activities of the Republican camp.

World War II[edit] Ehrenburg was active in war journalism throughout World War II. As a consequence, he is one of many Soviet writers, along with Konstantin Simonov and Aleksey Surkov, who have been accused by many of "[lending] their literary talents to the hate campaign" against Germans during World War II.[1] His article "Kill" published in 1942 — when German troops were deeply within Soviet territory — became a widely publicized example of this campaign, along with the poem "Kill him!" by Simonov.[2][3] In "Kill", Ehrenburg wrote: "We shall kill. If you have not killed at least one German a day, you have wasted that day... Do not count days; do not count miles. Count only the number of Germans you have killed." After criticism by Georgy Aleksandrov in Pravda in April 1945,[4] Ehrenburg responded that he never meant wiping out the German people, but only German aggressors who came to our soil with weapons, because "we are not Nazi" to fight with civilians.[5] He wrote already in May 1942 : "The German soldier with weapon in hand is not a man for us, but a fascist. We hate him [...] When the German soldier gives up his weapon and surrenders, we will not touch him with a finger – he will live."[6] Ehrenburg fell into disgrace at that time and it is estimated that Aleksandrov's article was a signal of change in Stalin's policy towards Germany.[7][8]

Ehrenburg was a prominent member of the Jewish Anti-Fascist Committee.

In 1942 Ehrenburg was a companion to Leland Stowe, an American journalist who traveled to Soviet front lines. In his book They Shall Not Sleep published in the USA in 1944 Stowe describes his interaction with Ehrenburg.

Postwar writings[edit] In 1954, Ehrenburg published a novel titled The Thaw that tested the limits of censorship in the post-Stalin Soviet Union. It portrayed a corrupted and despotic factory boss, a "little Stalin", and told the story of his wife, who increasingly feels estranged from him, and the views he represents. In the novel the spring thaw comes to represent a period of change in the characters' emotional journeys, and when the wife eventually leaves her husband this coincides with the melting of the snow. Thus the novel can be seen as a representation of the thaw, and the increased freedom of the writer after the 'frozen' political period under Stalin. In August 1954, Konstantin Simonov attacked The Thaw in articles published in Literaturnaya gazeta, arguing that such writings are too dark and do not serve the Soviet state.[1] The novel gave its name to the Khrushchev Thaw. Just prior to publishing the book, however, Ehrenburg received the Stalin Peace Prize in 1952.

Ehrenburg is particularly well known for his memoirs (People, Years, Life), which contain many portraits of interest to literary historians and biographers. In this book Ehrenburg was the first legal Soviet author to mention positively a lot of names banned under Stalin, including the one of Marina Tsvetaeva. At the same time he disapproved of the Russian and Soviet intellectuals who had explicitly rejected Communism or defected to the West. He also criticized writers like Boris Pasternak, author of Doctor Zhivago, for not having been able to understand the course of history.

Ehrenburg's memoirs were criticized by the more conservative faction among the Soviet writers, concentrated around the journal Oktyabr. For example, as the memoirs were published, Vsevolod Kochetov reflected on certain writers who are "burrowing in the rubbish heaps of their crackpot memories."[9]

For the contemporary reader though, the work appears to have a distinctly Marxist-Leninist ideological flavor characteristic to a Soviet-era official writer.

He was also active in publishing the works by Osip Mandelstam when the latter had been posthumously rehabilitated but still largely unacceptable for censorship. Together with Vasily Grossman, Ehrenburg edited The Black Book that contains documentary accounts by Jewish survivors of the Holocaust in the Soviet Union and Poland. Ehrenburg was also active as a poet till his last days, depicting the events of World War II in Europe, the Holocaust and the destinies of Russian intellectuals.

Death[edit]

Ilya Ehrenburg's grave with a wire reproduction of his portrait by Picasso Ehrenburg died in 1967 of prostate and bladder cancer, and was interred in Novodevichy Cemetery in Moscow, where his gravestone is adorned with a reproduction of his portrait drawn by his friend Pablo Picasso.

English translations[edit] The Tempering of Russia, Knopf, NY, 1944. European Crossroad: A Soviet Journalist In the Balkans, Knopf, NY, 1947. The Ninth Wave, Lawrence And Wishart, London, 1955. The Stormy Life of Lasik Roitschwantz, Polyglot Library, 1960. A Change of Season, (includes The Thaw and its sequel The Spring), Knopf, NY, 1962. Chekhov, Stendhal and Other Essays, Knopf, NY, 1963. Memoirs: 1921-1941, World Pub. Co., Cleveland, 1963. [10] The Second Day, Raduga Publishers, Moscow, 1984. Life of the Automobile, Serpent's Tail, 1999. The Fall of Paris, Simon Publications, 2002. The Storm, University Press of the Pacific, 2003. My Paris, Editions 7, Paris, 2005 http://ww2gravestone.com/people/ehrenburg-ilya-gregoryevich/

русский писатель, поэт, публицист, журналист, переводчик с французского и испанского языков, общественный деятель, фотограф

ru.wikipedia.org

https://en.wikipedia.org/wiki/Ilya_Ehrenburg

איליה גריגורייביץ' ארנבורג

''''''(לעיתים: אהרנבורג; ברוסית: Илья Григорьевич Эренбург (מידע • עזרה);‏ 26 בינואר 1891 - 31 באוגוסט 1967) היה סופר סובייטי-יהודי.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 יצירתו 2.1 ספריו שתורגמו לעברית 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים ביוגרפיה

ארנבורג בשנת 1925 איליה ארנבורג נולד ב-1891 בקייב למשפחה יהודית ממוצא ליטאי. אביו גרש היה מהנדס, ואימו חנה – עקרת בית. המשפחה לא הייתה דתית, את היהדות למד להכיר דרך מפגשיו עם סבו מצד האם. ב-1895 המשפחה עברה למוסקבה, אחרי שאביו קיבל שם עבודה כמנהל מפעל לייצור תמד. בבית הספר פגש בניקולאי בוכארין, והיה לחברו עד שבוכארין מת כקרבן "הטיהורים הגדולים" של סטלין. לאחר המהפכה הרוסית של 1905, ארנבורג ובוכארין הצטרפו יחדיו לפעילות המחתרתית של הבולשביקים. בינואר 1908 עצרה אותו האוכרנה באשמת פעילות נגד משטר הצאר; לאחר כחצי שנה שוחרר עד למשפט. הוא הוכה ואיבד כמה שיניים.

בדצמבר של אותה שנה הוא נסע מרוסיה לפריז שבצרפת, גם שם חבר לשיתוף פעולה עם הבולשביקים ובין השאר נפגש עם לנין. עד מהרה הוא עזב חוגים אלה ואת המפלגה הקומוניסטית, והצטרף לאנשי הבוהמה הפריזאית ברובע מונפרנאס. שנה אחר כך פורסם ספר שיריו הראשון. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש ככתב צבאי עבור עיתונים רוסיים, ביניהם "אוּטרוֹ רוֹסִי" (Утро России, השחר הרוסי) ו"בּירְז'ֵוִי וֵדוֹמוֹסְטִי" ((רו'), ידיעון הבורסה) וסיקר את החזית המערבית. הוא כתב סדרת מאמרים על המלחמה הממוכנת שמאוחר יותר גם כונסו בספר ("פני המלחמה"). ספרי השירה שלו מתקופה זו עסקו בנושאי הרס ומלחמה, דוגמת ספר שיריו השלישי "בערב".

בקיץ 1917, לאחר המהפכה הבולשביקית, חזר לרוסיה, היה בין מתנגדי הקומוניזם ונטה לאנרכיזם. בסתיו 1918 עבר לקייב, שם חי לצד בן דודו – רופא העור ד"ר אלכסנדר לוריא. באוגוסט 1919 הוא נשא לאישה את אחייניתו של ד"ר לוריא, ליובוב מיכאילובנה קוזינצובה (רו'), הצעירה ממנו בשמונה שנים.

ארנבורג נהג לספר כי התאהב באשתו כשראה אותה לראשונה מוליכה את כלבה ברחוב. חיי נישואיהם היו "לא מקובלים", מלכתחילה הם לא גרו יחדיו. הוא מעולם לא היה "מונוגמי" ולא טרח להסתיר זאת מאשתו. כמה חודשים לפני חתונתם נקשר לידוויגה סומר והוא הפגיש בין שתי הנשים. בדצמבר 1919 עבר מרוסטוב על דון, דרך קרץ', לקוקטבל שבנפת פאודוסיה, שם חי גם המשורר והמבקר מקס וולושין (אנ'). ארנבורג כתב אז שיר בשם "תפילה לרוסיה" (1918), בו השווה את ההסתערות על ארמון החורף של הצאר לאונס. כאשר חלתה ליובוב מיכאילובנה בטיפוס וארנבורג עצמו סבל מכאבים בחזהו ולא היה בו הכוח לטפל בה, טיפלה ידוויגה באשתו, ונשארה לשמור עליה כל הלילה. עם חזרתו למוסקבה ארנבורג נאסר על ידי המשטרה החשאית הבולשוויקית באשמת "ריגול לטובת ה'לבנים'"; הוא שוחרר הודות להתערבותו של חברו הטוב בוכארין. לא הייתה זו הפעם האחרונה שבוכארין עזר לו, בזכותו קיבלו ארנבורג ואשתו דרכוני יציאה מהארץ. ב-1921 הוא עזב את רוסיה ועבר לברלין ואחר כך לפריז, שבה שהה כמעט 20 שנה. בתקופה זו ביסס לעצמו מעמד מרכזי בספרות הסובייטית. מרבית חומרי הכתיבה שלו עסקו במציאות הפוליטית ברוסיה. בברלין כתב את יצירתו המפורסמת "הרפתקאותיו של חוליו חורניטו", שנטתה לכיוון האנרכיסטי והציגה תמונת פסיפס של החיים באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה. הספר מכיל תיאורים עתידיים של אירופה ורוסיה, שאכן התרחשו בסופו של דבר, ביניהם חזיונות נבואיים על חיסול קהילות יהודיות 20 שנה לפני השואה. עשרות שנים מאוחר יותר סופרים ועיתונאים יפניים פנו לארנבורג בשאלה, האם כבר בעת פרסום הספר (1922) עמד לרשותו מידע על הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי.

ארנברג היה מקורב לחוגי השמאל הצרפתיים, ובאותה עת כתב בעיתונות הסובייטית (מ-1923 היה כתב של "איזבסטיה"). שמו וכשרונו הפובליציסטי גויסו לתעמולה הסובייטית לשיווק תמונה אטרקטיבית של המשטר הקומוניסטי. הוא נסע רבות ברחבי אירופה, ולאחר עליית הנאצים לשלטון, הפך לאחד משופרי התעמולה האנטי-נאצית הסובייטית ברחבי אירופה. במהלך מלחמת האזרחים הספרדית בין 1936–1939 היה ארנבורג כתב צבאי של "איזבסטיה" בספרד. הוא פעל כמסאי, כסופר (אוסף הסיפורים הקצרים "מתוך הפסקת האש", והרומן "מה צריך אדם", שניהם מ-1937) וכמשורר (אוסף השירה "נאמנות", 1941). לאחר תבוסת הרפובליקנים עבר לפריז. לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים מצא מקלט בשגרירות הסובייטית בעיר.

עוד בזמן מלחמת העולם השנייה שב מצרפת לברית המועצות, שם כתב את הרומן "נפילת פריס" (1941) על הסיבות הפוליטיות, המוסריות וההיסטוריות לתבוסתה של צרפת במלחמה. הוא הפך לאחד ממהלליו הבולטים של סטלין והיה כתב "הכוכב האדום" - בטאון חיילי הצבא האדום, שחולק להם בכל החזיתות במהלך מלחמת העולם. ב-1942 החל לשמש כחבר הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, ויחד עם וסילי גרוסמן צבר חומר רב על שואת היהודים, שנאסף כולו ב"ספר השחור", שנועד להתפרסם גם ביידיש - אך הוצאתו לאור נאסרה לבסוף על ידי השלטונות הסובייטים.

מאמרו המכונן והמפורסם ביותר פורסם בעיתון "הכוכב האדום" ב-24 ביולי 1942 (תורגם לעברית בידי אלכס בנדרסקי). הרוג!

להלן קטעים משלושה מכתבים שנמצאו על גופם של חיילים גרמנים הרוגים: מנהל החווה ריינהרד כותב ללויטננט אוטו פון שיראק: "את הצרפתים לקחו מאיתנו למפעל ולכן בחרתי בשישה רוסים מאזור מינסק. הם הרבה יותר עמידים מהצרפתים. רק אחד מהם מת, והאחרים המשיכו לעבוד בחווה ובמפעל. החזקתם לא עולה לנו כלום ואנו לא צריכים לסבול מכך שהחיות האלה, שילדיהן אולי הורגים חיילים גרמנים, אוכלות לחם גרמני. אתמול הוצאתי להורג שני רוסים ארורים שגנבו חלב המיועד לחזירות מניקות... " מתיאס דימליך כותב לאחיו החייל הנרי דימליך: "בליידן ישנו מחנה לרוסים, שם ניתן לראות אותם. הם לא מפחדים מהנשק, אך אנו מדברים איתם בלשון השוטים." אוטו אסמן כותב ללויטננט הלמוט ויגאנד: "יש אצלנו שבויים רוסים. הטיפוסים האלה טורפים תולעי גשם על מגרשי שדה התעופה, הם מתנפלים על דליי מי קולחין. ראיתי איך הם אוכלים דשא. ולחשוב שאלה – אנשים..."

על כך כותב ארנבורג: בעלי עבדים, הם רוצים להפוך את עמנו לעבדים; הם לוקחים את הרוסים אליהם, מענים אותם, מעבירים אותם על דעתם מחמת הרעב, עד אשר בעת גסיסתם הם אוכלים עשבים שוטים, תולעים, והגרמני המטונף עם הסיגריה הרקובה בין שיניו מתפלסף: "האלו אנשים"? אנו יודעים הכול. אנו זוכרים הכול. אנו מבינים: הגרמנים אינם בני אדם. מעתה המילה "גרמני" בשבילנו היא הקללה האיומה ביותר. מעתה המילה "גרמני" משחררת את הנצרה. לא נוסיף לדבר. לא נוסיף למחות. נתחיל להרוג. אם לא הרגת במהלך היום לפחות גרמני אחד, יומך היה לשווא. אם אתה חושב ששכנך יהרוג גרמני למענך, לא הבנת את האיום. אם לא תשכים להרוג גרמני, הגרמני יהרוג אותך. הוא ייקח את קרוביך ויענה אותם בגרמניה הארורה שלו. אם אתה לא יכול להרוג גרמני בכדור, הרוג אותו בכידון הרובה. אם בגזרתך ישנה הפוגה, אם אתה מצפה לקרב, הרוג גרמני לפני הקרב. אם תתיר לגרמני לחיות הוא יתלה איש רוסי ויאנוס אישה רוסיה. אם הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד - אין דבר יותר משמח מגופות של גרמנים. אל תספור את הימים. אל תספור ורסטאות. ספור דבר אחד: את הגרמנים שהרגת. הרוג גרמני! – מבקשת אמך הזקנה. הרוג גרמני! – מתחנן ילדך הקטן. הרוג גרמני! – זועקת מולדתך היקרה. אל תחטיא. אל תפספס. הרוג!

הסיסמה "להרוג את הגרמנים!", שמופיעה לראשונה במאמר זה, הייתה בשימוש נרחב בכרזות סובייטיות. אדולף היטלר הורה באופן אישי שיש לתפוס ולתלות את ארנבורג. לקראת תום המלחמה, בעקבות מאמרו המטיל ספק ברצונן של בעלות הברית לשפוט את הנאצים, פרסם ראש מחלקת התעמולה של המפלגה הקומוניסטית גיאורגי אלכסנדרוב באפריל 1945 בעיתון פראבדה, מאמר בו טען כנגד ארנבורג כי הוא "מפשט יתר על המידה". ארנבורג בתגובה הפסיק להטיל ספק בבעלות הברית במאמריו.

ב-21 בספטמבר 1948 פרסם ארנבורג מאמר בעיתון "פראבדה" בו תקף את הציונות ואת מדינת ישראל, שקמה ארבעה חודשים קודם כן. הוא טען כי ישראל היא מדינה "בורגנית" וייעד את עיקר מאמרו להוכחה שהעם היהודי למעשה אינו קיים. לטענתו, אין דבר משותף בין היהודים בארצות השונות ובמידה ויש קשר ביניהם, הוא נובע רק מהאנטישמיות. הוא טען כי קשר כזה היה נוצר גם בין כל הג'ינג'ים או סולדי האף, אילו היה קם מטורף כלשהו והיה מכריז כי יש לרדוף אותם. ארנבורג הסביר שישראל אינה פתרון לבעיה היהודית ומי שבא אליה, מגיע כדי לברוח מהגזענות והפאשיזם. לכן, יהודים שאינם מופלים לרעה בארץ מולדתם – אין צורך שיעלו לישראל; מכיוון שבברית המועצות היהודים אינם נרדפים, הרי שאין בה כל בעיה יהודית.[1] פגישתו עם גולדה מאיר, בביקורה ברוסיה באותו חודש, הייתה מתוחה כי סירב לדבר איתה אנגלית ויידיש ונזף בה על שאיננה מדברת רוסית. התנהגותו הגסה התפרשה כאילו היה "שתוי", אך לדעת חבריו היה חשוב לו שהדיווח שיגיע לסטלין לא יטיל ספק בנאמנותו או בכוונותיו. בדצמבר 1951, בעת דיון במרכז מפא"י, לפני הצבעה על משא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים, כינה דוד בן-גוריון את ארנבורג "היהודי הכי שפל שבעולם".[2] עם זאת, ארנבורג לא התנהג כיהודי מתבולל; כל מפגש עם האנטישמיות חיזק את זהותו היהודית ואישר אותה, כל פעם, מחדש. באותם ימים גרמה הפרנויה האנטישמית של סטלין להורות על מאסר המוני של אנשי רוח יהודים שכתבו ביידיש, ונראה שאיליה ארנבורג הילך בין הטיפות. הוא העז לומר בטקס יום הולדתו השישים ושניים (ב-1953) "אני מבקש להודות ללוחמי החופש שסובלים מהשמצות, רדיפות, עינויים ומעשי רצח. ברצוני להזכיר את לילותיהם האפלים של האסירים, את החקירות, המשפטים, את הדם והאומץ של כה רבים מהם". כאשר התבקש על ידי משלחת של פעילים לחתום על הצעה שסטלין ישלח את יהודי המדינה לסיביר ולבירוביג'ן, לקבל שם קורת גג והגנה - סירב לחתום על המכתב. ארנבורג פנה באופן אישי לסטלין במכתב העוסק בבעיה היהודית ובו טען ש"הרוב הגדול של הפועלים ממוצא יהודי נאמנים לגמרי למולדת הסובייטית ולתרבות הרוסית". סטלין לא הספיק לענות לו כי לקה אז בשטף דם קטלני במוח.

ארנבורג היה קומוניסט וסטליניסט אדוק, ורק בשנותיו האחרונות, לאחר מות סטלין, גייס מעט מכוחו לסייע לאינטלקטואלים שנרדפו בברית המועצות. הוא התנגד כל ימיו בחריפות לציונות. פעמיים זכה ארנבורג בפרס סטלין היוקרתי.

ב-1954 פורסמה הנובלה "ההפשרה", ממנה הכנוי לעידן היסטורי בברית המועצות: "ההפשרה של חרושצ'וב").

בנו של בן הדוד של ארנבורג הוא אברהם נגב מבאר טוביה, איש פלמ"ח והמושל הראשון של הנגב במלחמת העצמאות.

במוסד "יד ושם" שבירושלים נשמר כל החלק היהודי בארכיונו של ארנבורג שהוברח מברית המועצות לישראל לבקשתו של הסופר; על פי צוואתו נשמרה עובדת קיומו של הארכיון בישראל בסוד עד 20 שנה לאחר מותו.[3] בין היתר מצויים בארכיון זה חלק מכתבים ששימשו אותו לכתיבת "הספר השחור". עוד נחשפו בארכיון פרטים על פוגרום שנערך בליל השנה החדשה ("נובי גוד") של 1959 בכפר מאלחובקה הסמוך למוסקבה.

איליה ארנבורג נפטר ב-1967 במוסקבה. אישיותו נשארה שנויה במחלוקת; הישרדותו במשטר הדמים של סטלין שבה נרצחו כמעט כל חבריו מותירה סימני שאלה. בביוגרפיה של יהושע רובנשטיין "בסבך הנאמנות" מנסה הכותב להסביר זאת בקשריו הבין לאומיים, אך מבקרי ספרו זוכרים התנהגויות פחדניות/מתרפסות, ומרימים גבה.

יצירתו ארנבורג כתב מספר רב של רומנים, סיפורים, שירים, מחזות, וגם מאמרים, מסות וביקורות.

ספריו שתורגמו לעברית 13 מקטרות, קובץ סיפורים שתורגם לעברית בוורשה ב-1928, וביפו ב-1949; הוא הופיע בכמה מהדורות: בהוצאת תמוז, בתרגום אליעזר כרמי, ב-1966; בספרית תרמיל ב-1981 (תורגם על ידי אהרון בר, הוצאת תמוז). אנשים, שנים, החיים, פרקי זכרונות (תרגם אליהו פורת); יצא בשני כרכים בספרית פועלים, תל אביב, 1961-1962. לאחרונה, בפברואר 2006, נמצאו שני פרקים גנוזים, מהחלק השלישי של "אנשים, שנים, החיים" בעברית, שטרם יצאו לאור. שני הפרקים תורגמו אף הם - כמו שני הכרכים - בידי אליהו פורת, והיו אמורים לצאת לאור בכרך שלישי של זיכרונות איליה ארנבורג; ואולם, כרך זה לא נדפס מעולם, והפרקים נשכחו יותר מארבעים שנה בארכיונו של יעקב מאיוס. פרקים אלה בארכיון המרכזי של השומר הצעיר, יד יערי, בגבעת חביבה. בית חרושת לחלומות, תרגם אברהם סלמן, תל אביב, 1953. חזית מאוחדת, תרגם ש. הרברג, הוצאת שטיבל, תל אביב, 1933. קשר השווים, תרגם דניאל בן נחום, מרחביה, 1943. נפילת פריס, תרגמו גבריאל טלפיר ומרים טלפיר, הוצאת גזית, תל אביב, תש"י, 1950. תורגם גם בשם נפילת צרפת, תרגום רות כץ, הוצאת משה לוי נחום ובניו. הסערה, רומן על מלחמת העולם השנייה, תרגם ש. נחמני, ספרית פועלים, מרחביה, 1948. חייו הסוערים של לאזיק רויטשוואניץ, תרגמה ציפורה בר, עם עובד, 1986. הרפתקאותיו של חוליו חורניטו, תרגם אברהם סלמן, והופיע ב-1953 בהוצאת עידית. הספר השחור, ביחד עם וסילי גרוסמן, על טבח יהודים בידי הכובשים הגרמנים באזוריה הכבושים של ברית המועצות ובמחנות ההשמדה בפולין בשנים 1941–1945. תרגמה מרוסית מיכל ליטובסקי (את הפרקים על ליטא תרגם מיידיש ק"א ברתיני); עם עובד, תל אביב, 1991. שירים, תרגם יעקב בסר, עקד, תל אביב, 1968.‬ לקריאה נוספת יהושע רובנשטיין, בסבך הנאמנות: קורות איליה ארנבורג ותקופתו, תרגם מאנגלית אבריאל בר-לבב, הוצאת מוסד ביאליק, 2011. אברהם סוצקבר, "הסופר האחראי גם לשתיקתנו", פרקי זכרונות על איליה ארנבורג, מאזנים, 2, 1985. י' לדור, "שיר ציוני של איליה אהרנבורג, נתגלה בספריה הלאומית בירושלים", הארץ, 1968. הפן היהודי של איליה ארנבורג, בעקבות חומר חדש על המלחמה והשואה, מאת שמעון רדליך, נדפס בילקוט מורשת מ'ג, 1992. שמואל הופרט, הספר שנגנז פעמיים, תחקיר על גלגוליו של "הספר השחור", ידיעות אחרונות, 28 באוגוסט 1981. "עוד לא תמו כל פלאייך", על גילוי הפרקים האבודים מהתרגום העברי של אליהו פורת, לספרו של ארנבורג "אנשים, שנים, החיים", בלוויית פרק שלם, מטען 11, חורף 2007, המלביה"ד אלישע פורת, העורך יוסי גרנובסקי. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איליה ארנבורג בוויקישיתוף יהושע א. גלבוע, איליה ארנבורג: האיש שהסתגל ל"קו" וגילה עמדה גאה בשנותיו האחרונות , מעריב, 3 בספטמבר 1967 אלכס דורון, הסופר, אמן ההישרדות, שהערים על סטאלין , מעריב, 11 בדצמבר 1987 בר קוטלרמן, יונת שלום עקובה מדם , באתר הארץ, 25/03/2011 ריקה קידן, תגובה לבר קוטלרמן: הכל היה שקר , באתר הארץ, 15 באפריל 2011 אלישע פורת, ד"ש משר ההיסטוריה , באתר הארץ, 25/03/2011 אלי שאלתיאל, הזיקית הסובייטית , באתר הארץ, 27 בספטמבר 2011 נתן אלתרמן, השתיקה האחרונה , מאמר חריף שנכתב לאחר מותו של ארנבורג ומותח ביקורת על תמיכתו ברודנות הסובייטית. מיצירתו:

איליה ארנבורג, בתרגום מרים וילנסקי-שטקליס, עלם פרוסי , דבר, 6 באפריל 1945 איליה ארנבורג, בתרגום אריה אהרני, באבי יאר , מעריב, 8 בספטמבר 1967 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%94_%D7%90...

--------------------------------------------

http://en.wikipedia.org/wiki/Ilya_Ehrenburg

Ilya Grigoryevich Ehrenburg (Russian: Илья́ Григо́рьевич Эренбу́рг, pronounced [%C9%AA%CB%88l%CA%B2ja ɡrʲɪˈɡorʲɪvɪtɕ ɪrʲɪnˈburk] ( listen); January 27 [O.S. January 15] 1891 – 31 August 1967) was a Soviet writer, journalist, translator, and cultural figure.

Ehrenburg is among the most prolific and notable authors of the Soviet Union; he published around one hundred titles. He became known first and foremost as a novelist and a journalist – in particular, as a reporter in three wars (First World War, Spanish Civil War and the Second World War). His articles on the Second World War have provoked intense controversies in West Germany, especially during the sixties.

The novel The Thaw gave its name to an entire era of Soviet politics, namely, the liberalization after the death of Joseph Stalin. Ehrenburg's travel writing also had great resonance, as did to an arguably greater extent his memoir People, Years, Life, which may be his best known and most discussed work. The Black Book, edited by him and Vassily Grossman, has special historical significance; detailing the genocide on Soviet citizens of Jewish ancestry, it is the first great documentary work on the Holocaust.[citation needed]

In addition, Ehrenburg wrote a succession of works of poetry.

Contents [show] Life and work[edit]

This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed. (February 2012) Ilya Ehrenburg was born in Kiev, Russian Empire to a Jewish family; his father was an engineer. Ehrenburg's family was not religiously affiliated; he came into contact with the religious practices of Judaism only through his maternal grandfather. Ehrenburg never joined any religious denomination. He learned no Yiddish, although he edited the Black Book, which was written in Yiddish. He understood himself as a Russian, and later as a Soviet citizen, but left all his papers to Israel's Yad Vashem. He took strong public positions against antisemitism. He wrote in Russian even during his many years abroad.

When Ehrenburg was four years old, the family moved to Moscow, where his father had been hired as director of a brewery.[citation needed] At school, he met Nikolai Bukharin, who was two grades above him; the two remained friends until Bukharin's death during the Great Terror of 1938.

In the aftermath of the Russian Revolution of 1905, both Ehrenburg and Bukharin got involved in illegal activities of the Bolshevik organisation. In 1908, when Ehrenburg was seventeen years old, the tsarist secret police (Okhrana) arrested him for five months. He was beaten up and lost some teeth. Finally he was allowed to go abroad and chose Paris for his exile.

In Paris, he started to work in the Bolshevik organisation, meeting Vladimir Lenin and other prominent exiles. But soon he left these circles and the Communist Party. Ehrenburg became attached to the bohemian life in the Paris quarter of Montparnasse. He began to write poems, regularly visited the cafés of Montparnasse and got acquainted with a lot of artists, especially Pablo Picasso, Diego Rivera, Jules Pascin, and Amedeo Modigliani. Foreign writers whose works Ehrenburg translated included those of Francis Jammes.

During the World War I, Ehrenburg became a war correspondent for a St. Petersburg newspaper. He wrote a series of articles about the mechanized war that later on were also published as a book ("The Face of War"). His poetry now also concentrated on subjects of war and destruction, as in "On the Eve", his third lyrical book. Nikolai Gumilev, a famous symbolistic poet, wrote favourably about Ehrenburg's progress in poetry.

In 1917, after the revolution, Ehrenburg returned to Russia. At that time he tended to oppose the Bolshevik policy, being shocked by the constant atmosphere of violence. He wrote a poem called "Prayer for Russia" which compared the Storming of the Winter Palace to rape. In 1920 Ehrenburg went to Kiev where he experienced four different regimes in the course of one year: the Germans, the Cossacks, the Bolsheviks, and the White Army. After antisemitic pogroms, he fled to Koktebel on the Crimea peninsula where his old friend from Paris days, Maximilian Voloshin, had a house. Finally, Ehrenburg returned to Moscow, where he soon was arrested by the Cheka but freed in short time.

He became a Soviet cultural activist and journalist who spent much time abroad as a writer. He wrote modernistic picaresque novels and short stories popular in the 1920s, often set in Western Europe (The Extraordinary Adventures of Julia Jurenito and his Disciples (1922),[1] Thirteen Pipes). Ehrenburg continued to write philosophical poetry, using more freed rhythms than in the 1910s.

As a friend of many of the European Left, Ehrenburg was frequently allowed by Stalin to visit Europe and to campaign for peace and socialism. In 1936–39, he was a war journalist in the Spanish civil war, but also got involved directly in the military activities of the Republican camp.

World War II[edit] Ehrenburg was active in war journalism throughout World War II. As a consequence, he is one of many Soviet writers, along with Konstantin Simonov and Aleksey Surkov, who have been accused by many of "[lending] their literary talents to the hate campaign" against Germans during World War II.[1] His article "Kill" published in 1942 — when German troops were deeply within Soviet territory — became a widely publicized example of this campaign, along with the poem "Kill him!" by Simonov.[2][3] In "Kill", Ehrenburg wrote: "We shall kill. If you have not killed at least one German a day, you have wasted that day... Do not count days; do not count miles. Count only the number of Germans you have killed." After criticism by Georgy Aleksandrov in Pravda in April 1945,[4] Ehrenburg responded that he never meant wiping out the German people, but only German aggressors who came to our soil with weapons, because "we are not Nazi" to fight with civilians.[5] He wrote already in May 1942 : "The German soldier with weapon in hand is not a man for us, but a fascist. We hate him [...] When the German soldier gives up his weapon and surrenders, we will not touch him with a finger – he will live."[6] Ehrenburg fell into disgrace at that time and it is estimated that Aleksandrov's article was a signal of change in Stalin's policy towards Germany.[7][8]

Ehrenburg was a prominent member of the Jewish Anti-Fascist Committee.

In 1942 Ehrenburg was a companion to Leland Stowe, an American journalist who traveled to Soviet front lines. In his book They Shall Not Sleep published in the USA in 1944 Stowe describes his interaction with Ehrenburg.

Postwar writings[edit] In 1954, Ehrenburg published a novel titled The Thaw that tested the limits of censorship in the post-Stalin Soviet Union. It portrayed a corrupted and despotic factory boss, a "little Stalin", and told the story of his wife, who increasingly feels estranged from him, and the views he represents. In the novel the spring thaw comes to represent a period of change in the characters' emotional journeys, and when the wife eventually leaves her husband this coincides with the melting of the snow. Thus the novel can be seen as a representation of the thaw, and the increased freedom of the writer after the 'frozen' political period under Stalin. In August 1954, Konstantin Simonov attacked The Thaw in articles published in Literaturnaya gazeta, arguing that such writings are too dark and do not serve the Soviet state.[1] The novel gave its name to the Khrushchev Thaw. Just prior to publishing the book, however, Ehrenburg received the Stalin Peace Prize in 1952.

Ehrenburg is particularly well known for his memoirs (People, Years, Life), which contain many portraits of interest to literary historians and biographers. In this book Ehrenburg was the first legal Soviet author to mention positively a lot of names banned under Stalin, including the one of Marina Tsvetaeva. At the same time he disapproved of the Russian and Soviet intellectuals who had explicitly rejected Communism or defected to the West. He also criticized writers like Boris Pasternak, author of Doctor Zhivago, for not having been able to understand the course of history.

Ehrenburg's memoirs were criticized by the more conservative faction among the Soviet writers, concentrated around the journal Oktyabr. For example, as the memoirs were published, Vsevolod Kochetov reflected on certain writers who are "burrowing in the rubbish heaps of their crackpot memories."[9]

For the contemporary reader though, the work appears to have a distinctly Marxist-Leninist ideological flavor characteristic to a Soviet-era official writer.

He was also active in publishing the works by Osip Mandelstam when the latter had been posthumously rehabilitated but still largely unacceptable for censorship. Together with Vasily Grossman, Ehrenburg edited The Black Book that contains documentary accounts by Jewish survivors of the Holocaust in the Soviet Union and Poland. Ehrenburg was also active as a poet till his last days, depicting the events of World War II in Europe, the Holocaust and the destinies of Russian intellectuals.

Death[edit]

Ilya Ehrenburg's grave with a wire reproduction of his portrait by Picasso Ehrenburg died in 1967 of prostate and bladder cancer, and was interred in Novodevichy Cemetery in Moscow, where his gravestone is adorned with a reproduction of his portrait drawn by his friend Pablo Picasso.

English translations[edit] The Tempering of Russia, Knopf, NY, 1944. European Crossroad: A Soviet Journalist In the Balkans, Knopf, NY, 1947. The Ninth Wave, Lawrence And Wishart, London, 1955. The Stormy Life of Lasik Roitschwantz, Polyglot Library, 1960. A Change of Season, (includes The Thaw and its sequel The Spring), Knopf, NY, 1962. Chekhov, Stendhal and Other Essays, Knopf, NY, 1963. Memoirs: 1921-1941, World Pub. Co., Cleveland, 1963. [10] The Second Day, Raduga Publishers, Moscow, 1984. Life of the Automobile, Serpent's Tail, 1999. The Fall of Paris, Simon Publications, 2002. The Storm, University Press of the Pacific, 2003. My Paris, Editions 7, Paris, 2005 http://ww2gravestone.com/people/ehrenburg-ilya-gregoryevich/