Avshalom Feinberg

ויקיפדיה - אבשלום פיינברג

משרד הביטחון - דף הנצחה

Avshalom Feinberg

Avshalom Feinberg (Hebrew: אבשלום פיינברג‎, October 23, 1889 – January 20, 1917) was one of the leaders of Nili, a Jewish spy network in Ottoman Palestine helping the British fight the Ottoman Empire during World War I.

Feinberg was born in Gedera, Palestine, then part of the Ottoman Empire, and studied in France. He returned to work with Aaron Aaronsohn at the agronomy research station in Atlit. Soon after the beginning of war, Aaronsohn founded the Nili underground along with his sister Sarah Aaronsohn, Feinberg and Yosef Lishansky. In 1915 Feinberg travelled to Egypt and made contact with British Naval Intelligence. In 1917, Feinberg again journeyed to Egypt, on foot. He was apparently killed by Bedouin near the British front in Sinai, close to Rafah. His fate was unknown until after the 1967 Six-Day War when his remains were found under a palm tree that had grown from date seeds in his pocket to mark the spot where he lay.

In 1979 a new Israeli settlement in the Sinai Peninsula, Avshalom, was named after him. Although it was abandoned in 1982 following the Camp David Accords, a new village by the same name was founded in Israel in 1990.

Cquote2.svg Cquote1.svg Cquote2.svg Cquote1.svg

Cquote2.svg Cquote1.svg

Cquote2.svg Cquote1.svg

Avshalom Feinberg

Avschalom Feinberg

Grab von Avschalom Feinberg am Herzl-Berg in Jerusalem Avshalom Feinberg (hebräisch ‏אבשלום פיינברג‎‎; * 23. Oktober 1889 in Gedera (heute Israel); † 20. Januar 1917 im Sinai) war Anführer der NILI, eines jüdisch-zionistischen Spionagerings zur Zeit des Ersten Weltkriegs, der im Osmanischen Reich für die Briten arbeitete. NILI wurde von Feinberg und dem mit ihm befreundeten Geschwisterpaar Sarah Aaronsohn und Aaron Aaronsohn gegründet. Leben[Bearbeiten]

Avshalom Feinberg wurde als Sohn von Israel Feinberg und seiner Frau Fanny (geb. Belkind) im von ihnen fünf Jahre zuvor mitbegründeten Gedera geboren. Von seinem mütterlichen Großvater Meir Belkind lernte er bereits als Kind Arabisch und das Studium des Koran. Die Familie wohnte zeitweilig in Jaffa und Jerusalem. Im Alter von 14 Jahren wurde Avschalom zu Verwandten nach Paris geschickt, um dort die Schule zu besuchen und zu studieren. Er lernte zwei ein halb Jahre in Paris und freundete sich mit französischen Intellektuellen an wie Jacques Maritain und dem katholischen Philosophen Charles Peggy. Nach seinem Studium kehrte er zurück in den Orient, verbrachte aber bis 1909 immer wieder auch einige Zeit in der Schweiz, vor allem zu landwirtschaftliche Studien. 1910 wieder in Israel lernte er die Familie Aaronsohn kennen. Da während des Weltkrieges die mit den Deutschen verbündeten Türken gegenüber den Juden im Lande sehr feindselig eingestellt waren, schlugen sie sich auf die Seite der Briten. Das NILI-Netzwerk lieferte den britischen Geheimdiensten eine Reihe kriegswichtiger strategischer Informationen. Am Abend des 20. Januar 1917 wurde Avschalom Feinberg von Beduinen nahe Rafah erschossen, als er gerade aus Ägypten kommend zurück in die Heimat wollte. Sein Schicksal blieb jedoch bis zum Sechs-Tage-Krieg ungeklärt. Erst als israelische Soldaten damals die Sinai-Halbinsel besetzten, erfuhren sie von der Legende des „Datteljuden“, aus dessen Grab heraus ein inzwischen stattlicher Dattelbaum gewachsen war. Wie sich herausstellte, trug Feinberg in seiner Hosentasche einen Beutel mit Datteln bei sich. Sein Leichnam wurde exhumiert und im November 1967 im Rahmen eines Staataktes feierlich auf dem Herzlberg in Jerusalem beigesetzt. Zu seiner Erinnerung wurde 1979 die Siedlung Dekla („Palme“) gegründet, die jedoch nach dem Camp David Abkommen 1982 bereits wieder geräumt werden musste. 1990 wurde in Israel eine Siedlung nahe dem Gaza-Streifen zu seinen Ehren Avshalom benannt. Weblinks[Bearbeiten]

Commons: Avshalom Feinberg – Sammlung von Bildern, Videos und Audiodateien Avshalom Feinberg Zionism-Israel http://thundercatt99.wordpress.com/2009/09/14/a-thousand-kisses-avs... Letters written by Avshalom Feinberg Ben-Yehuda Project (Hebräisch) Normdaten (Person): GND: 119141884 | LCCN: nr91021445 | VIAF: 18025128 | Wikipedia-Personensuche Kategorien: Nachrichtendienstliche PersonPerson (Zionismus)Person (Osmanisches Reich)Person im Ersten Weltkrieg (Vereinigtes Königreich)Geboren 1889Gestorben 1917Mann

Avshalom Feinberg From Wikipedia, the free encyclopedia Doctor Avshalom Feinberg AvshalomF2.jpg Born 23 October 1889 Gedera, Ottoman Empire, (now Israel) Died 20 January 1917 (aged 27) near Rafah, Ottoman Empire, (now Gaza Strip)

Memorial to Feinberg Avshalom Feinberg (Hebrew: אבשלום פיינברג‎, October 23, 1889 – January 20, 1917) was one of the leaders of Nili, a Jewish spy network in Ottoman Palestine helping the British fight the Ottoman Empire during World War I. Feinberg was born in Gedera, Palestine, then part of the Ottoman Empire, and studied in France. He returned to work with Aaron Aaronsohn at the agronomy research station in Atlit. Soon after the beginning of war, Aaronsohn founded the Nili underground along with his sister Sarah Aaronsohn, Feinberg and Yosef Lishansky. In 1915 Feinberg travelled to Egypt and made contact with British Naval Intelligence. In 1917, Feinberg again journeyed to Egypt, on foot. He was apparently killed by Bedouin near the British front in Sinai, close to Rafah. His fate was unknown until after the 1967 Six-Day War when his remains were found under a palm tree that had grown from date seeds in his pocket to mark the spot where he lay. In 1979 a new Israeli settlement in the Sinai Peninsula, Avshalom, was named after him. Although it was abandoned in 1982 following the Camp David Accords, a new village by the same name was founded in Israel in 1990. External links[edit]

Avshalom Feinberg Zionism-Israel Letters written by Avshalom Feinberg at Project Ben-Yehuda (Hebrew) Wikimedia Commons has media related to Avshalom Feinberg. Authority control WorldCat VIAF: 18025128 LCCN: nr91021445 ISNI: 0000 0000 6675 4746 GND: 119141884 Categories: 1889 births1917 deathsJews in Ottoman PalestinePeople from GederaWorld War I spies for the United KingdomZionistsBurials at Mount Herzl

אבשלום פיינברג (כ"ח בתשרי ה'תר"ן, 23 באוקטובר 1889 - כ"ו בטבת ה'תרע"ז, 20 בינואר 1917), מחולל רעיון ניל"י ומייסדה. נהרג כשהיה בשליחות הארגון, עת ניסה לחצות את קו החזית כדי להגיע אל הכוחות הבריטיים שישבו בחצי האי סיני לשם חידוש הקשר עמם.

ילדות ונעורים

אבשלום פיינברג נולד ב-1889 בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עברה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערבים שישבו בסביבות גדרה. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו.

בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לרכישת אדמות חדרה, עיבודן וייבוש ביצותיהן. במשך כמה שנים חי בחדרה בעוד שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב-1898, עברה המשפחה כולה לחדרה. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן לירושלים.

בגיל שתים-עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שטרם היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי לשמו, והן משום שלקה בבריאותו: בקיץ 1904 יצא לסיור במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו התקרר פיינברג וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו.

שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'ק מאריטן, הפילוסוף הקתולי, ועם המשורר שארל פגי.

לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ועבד שם כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונוורלגיה שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע בשנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חזר לגור בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש-עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד עם שרה והתארס, בהמשך, עם רבקה אהרנסון. בשנת 1913, עת נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב.

פעילותו בניל"י רקע

פיינברג, שהיה יהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב-1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים:

	"...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם...

קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע-רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר." י

שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה.

ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סאלד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים:

	"הקצין שנשלח למקום (...) האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות הטורקית...

אל-אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה-מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מהסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער... ...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא." י

ניסיונות להגיע אל הבריטים

במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו.

לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא הטורקי ואודות שני טייסים בריטים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סאלד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ.

כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אונייה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב-6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי: "אדוני הלייטננט, כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל. אינני יודע אם רשאי אני לעשות זאת או לא. מצד אחר, עניין הרשות מעולם לא העסיק אותי אלא מעט. ברם (...) אם להניח כי הסורים [=%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA האונייה] בגדו - וזה הדבר הקרוב ביותר לוודאי - הנה מה עלול לקרות (...) אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי (...) בין... הנימוקים שמניתי לנסיעתי, למותר... להזכיר את זה, לא כן? לא להניח לבריות... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד." י

פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם נלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה הטורקיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו בלא כלום.

בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה נייטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ.

נפילתו בחולות המדבר

שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות (אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916), ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לטורקים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדרמים טורקים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהיתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדרם הטורקי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו.

מציאת עצמותיו

לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נהרג פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי ד"ר שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא על ידו זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

בתשכ"ט הוקמה היאחזות נח"ל בחבל ימית שנקראה "דקלה", כדי להנציח את הדקל שציין את קבר אבשלום. בעקבות הנסיגה הישראלית מסיני הוקם היישוב מחדש בחבל שלום בשם "דקל". בקיץ תשל"ג הוקם מרכז אזורי עבור פתחת רפיח על שם אבשלום פיינברג בשם מרכז אבשלום. שם היישוב משתמר ביישוב חדש בחבל שלום שנקרא אבשלום.

מזרחית לכביש החוף הישן, צפונית לצומת כפר הרא"ה הוקם גלעד לזכרו של אבשלום. לאחר מציאת עצמותיו הוספה כתובת על הגלעד המספרת על כך.

ביתה המשופץ של משפחת פיינברג בחדרה נפתח לקהל באוקטובר 2008.

דמותו

מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה, בעל ערכים לאומיים וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית), והושפע במיוחד מתרבות צרפת, שבה חי כמה שנים. ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באופיו, הן על פי עדותם של אנשים אחרים ("טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו" כתב עליו מרדכי בן הלל הכהן בעקבות פעולות הריגול) והן על פי עדות עצמו ("דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם־כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי־ידוע והַאוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת..." כתב לרבקה במכתב בינואר 1912).

אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ניכרת היטב מן הדברים שכתב, וכך גם נטייתו לפאתוס ולרומנטיקה: " ...וידוע ידעתי כי מהיותי בן לגזע שנועד גם הוא לאש ולחרב יאה לי להיכון בכל יום "לחזות בהיחרץ הגורל". ומאומה, לעולם לא יהיה לי לנחלה, כעם. ומכיוון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע. מה רבה, מה רבה המצוקה!

דהרות עברו בהר. היה זה כהד גווע של רעם רחוק. כאן קם העבר לתחייה בהמיה מעורפלת ומרעידת לב. העבר הוא פרקליט המיטיב לטעון ולשדל, מכוחו שבו לצמוח יערות עבותים אפופי מסתורין, ורועים עזים עטורי תלתלים כבני אלים, ועלמות שזופות המזמרות כמעיינות מפכים, ולוחמים שוצפים כאשדות מים. ...וברדתי אל המישור, צילצלו באזני אלפי פעמונים את דברי בראנד לאיבסן (...) ואשר הם סיסמה נאה: "עם חי, ויהי מפוזר ומיצער, מתחסן באסונו ובכאבו מתעלה; ומבטו הדועך ככבות עין גוועת הופך למבט הנשר הממריא בעוז שכור תכלת, פרוש אברה יחתור באון מול החמה היוקדת, ובגעל נפשו את הצר הצורר והקודר תהיה חולשתו לכוח, וייאושו למקור תקוה; ואולם העם אשר אל הנשגב לא התעלה, בייסוריו ואת לבו לא כיון אל מטרה גדולה ונאצלה, העם ההוא לא יזכה לישועה, מות ימות באין תקוה לגאולה". אכן, שאלה גדולה היא, אחא איבסן! שאלה היא אם איננו ראויים לגאולה." י

אבשלום פיינברג אבשלום פיינברג נולד 23 באוקטובר 1889, גדרה, ארץ ישראל נהרג 20 בינואר 1917, סיני השתייכות ניל"י תקופת שירות 1915 - 1917

תמונה של אבשלום פיינברג בחצר בית פיינברג בחדרה אבשלום פיינברג (כ"ח בתשרי ה'תר"ן, 23 באוקטובר 1889 - כ"ו בטבת ה'תרע"ז, 20 בינואר 1917), מחולל רעיון ניל"י ומייסדה. נהרג בשליחות הארגון, כשניסה לחצות את קו החזית העות'מאני-בריטי במלחמת העולם הראשונה, ולחבור לכוחות הבריטיים בחצי האי סיני לצורך חידוש הקשר המודיעיני בינם לבין ניל"י. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ילדות ונעורים 2 פעילותו בניל"י 2.1 רקע 2.2 ניסיונותיו להגיע אל הבריטים 2.3 נפילתו בחולות המדבר 3 מציאת עצמותיו 4 דמותו 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים ילדות ונעורים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

אבשלום פיינברג נולד ב-1889 בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עברה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערבים שישבו בסביבות גדרה. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו. בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לרכישת אדמות חדרה, עיבודן וייבוש ביצותיהן. במשך כמה שנים חי בחדרה בעוד שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב-1898, עברה המשפחה כולה לבית פיינברג בחדרה, אותו הקים ישראל פיינברג. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן לירושלים. בגיל שתים-עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שטרם היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי לשמו, והן משום שלקה בבריאותו: בקיץ 1904 יצא לסיור במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו התקרר פיינברג וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו. שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'ק מאריטן, הפילוסוף הקתולי, ועם המשורר שארל פגי. לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ועבד שם כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונוורלגיה שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע בשנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חזר לגור בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש-עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד והתאהב בשרה וברבקה אהרנסון. למרות הדעה הרווחת אבשלום לא היה מאורס לרבקה אהרונסון. היה להם רומן אך רבקה הייתה מאורסת לעו"ד עשיר ויהודי מאמריקה. בשנת 1913, עת נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב. פעילותו בניל"י[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

רקע[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] פיינברג, שהיה יהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב-1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים: ...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם... קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע-רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר. שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה. ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סאלד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים: הקצין שנשלח למקום (...) האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות הטורקית... אל-אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה-מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מהסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער... ...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא. ניסיונותיו להגיע אל הבריטים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

אבשלום פיינברג Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים

קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום,חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח

חוטר מדקל אבשלום בחצר בית פיינברג בחדרה במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון מחשש להשלכות המרות שיהיו לכישלונה על גורלו של היישוב. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים. לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא הטורקי ואודות שני טייסים בריטים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סאלד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ. כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אונייה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב-6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי: אדוני הלייטננט, כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל. אינני יודע אם רשאי אני לעשות זאת או לא. מצד אחר, עניין הרשות מעולם לא העסיק אותי אלא מעט. ברם (...) אם להניח כי הסורים [=%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA האונייה] בגדו - וזה הדבר הקרוב ביותר לוודאי - הנה מה עלול לקרות (...) אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי (...) בין... הנימוקים שמניתי לנסיעתי, למותר... להזכיר את זה, לא כן? לא להניח לבריות... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד. פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם נלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה הטורקיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו. בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה נייטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ. נפילתו בחולות המדבר[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

הכתובת שנוספה בגלעד לאבשלום פיינברג לאחר גילוי עצמותיו Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים#נפילתו של אבשלום פיינברג בחולות המדבר שנת 1916 עברה כולה בנסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות (אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916), ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר (אור לכ"ו בטבת תרע"ז) תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לטורקים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדרמים טורקים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהיתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדרם הטורקי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו. מציאת עצמותיו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

הדקל שצמח מעל הקבר, כפי שצולם בידי בנימין רן בראשית 1931

הגלעד לאבשלום פיינברג

הכתובת בגלעד לאבשלום פיינברג Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נהרג פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי ד"ר שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא על ידו זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, ונקבר בטקס צבאי אל חלקת עולי הגרדום בהר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל. עם גילוי ופינוי עצמותיו להר הרצל, הוקמה במקום אנדרטה מטעם הממשל הצבאי, בו ננטע עץ זקוף היאה לדמותו של אבשלום, ומדי שנה נערכה ב-20 בינואר, יום הרצחו, אזכרה לזכרו, וזה נמשך עד פינוי הרצועה על ידי צה"ל. בתשכ"ט הוקמה היאחזות נח"ל בחבל ימית שנקראה "דקלה", כדי להנציח את הדקל שציין את קבר אבשלום. בעקבות הנסיגה הישראלית מסיני הוקם היישוב מחדש בחבל שלום בשם "דקל". בקיץ תשל"ג הוקם מרכז אזורי עבור פתחת רפיח על שם אבשלום פיינברג בשם מרכז אבשלום. שם היישוב משתמר ביישוב חדש בחבל שלום שנקרא אבשלום. מזרחית לכביש החוף הישן, צפונית לצומת כפר הרא"ה הוקם אתר הנצחה לזכרו של אבשלום. לאחר מציאת עצמותיו הוספה כתובת במקום המספרת על כך. בשנת 2010 בגלל צורך בהרחבת הכביש הסמוך, הועבר האתר בשלמותו לפארק נחל חדרה. ביתה המשופץ של משפחת פיינברג בחדרה נפתח לקהל באוקטובר 2008. דמותו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה, בעל ערכים לאומיים וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית), והושפע במיוחד מתרבות צרפת, שבה חי כמה שנים. ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באופיו, הן על פי עדותם של אנשים אחרים ("טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו" כתב עליו מרדכי בן הלל הכהן בעקבות פעולות הריגול) והן על פי עדות עצמו ("דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם־כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי־ידוע והַאוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת..." כתב לרבקה במכתב בינואר 1912). אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ניכרת היטב מן הדברים שכתב, וכך גם נטייתו לפאתוס ולרומנטיקה: ...וידוע ידעתי כי מהיותי בן לגזע שנועד גם הוא לאש ולחרב יאה לי להיכון בכל יום "לחזות בהיחרץ הגורל". ומאומה, לעולם לא יהיה לי לנחלה, כעם. ומכיוון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע. מה רבה, מה רבה המצוקה! דהרות עברו בהר. היה זה כהד גווע של רעם רחוק. כאן קם העבר לתחייה בהמיה מעורפלת ומרעידת לב. העבר הוא פרקליט המיטיב לטעון ולשדל, מכוחו שבו לצמוח יערות עבותים אפופי מסתורין, ורועים עזים עטורי תלתלים כבני אלים, ועלמות שזופות המזמרות כמעיינות מפכים, ולוחמים שוצפים כאשדות מים. ...וברדתי אל המישור, צילצלו באזני אלפי פעמונים את דברי בראנד לאיבסן (...) ואשר הם סיסמה נאה: "עם חי, ויהי מפוזר ומיצער, מתחסן באסונו ובכאבו מתעלה; ומבטו הדועך ככבות עין גוועת הופך למבט הנשר הממריא בעוז שכור תכלת, פרוש אברה יחתור באון מול החמה היוקדת, ובגעל נפשו את הצר הצורר והקודר תהיה חולשתו לכוח, וייאושו למקור תקוה; ואולם העם אשר אל הנשגב לא התעלה, בייסוריו ואת לבו לא כיון אל מטרה גדולה ונאצלה, העם ההוא לא יזכה לישועה, מות ימות באין תקוה לגאולה". אכן, שאלה גדולה היא, אחא איבסן! שאלה היא אם איננו ראויים לגאולה. – יומן המסעים שכתב במהלך שיטוטיו בארץ ישראל במסגרת עבודתו בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, 1911 ב-2009 יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר "אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל-עתיר, שמבוסס על סיפור חייו של אבשלום פיינברג.‏[1] לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

אהרן אמיר (עורך), אבשלום - כתבים ומכתבים, שקמונה, 1971 אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, 1961 (מפתח בערכו) שלמה א. בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987 גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק, כנרת-זמורה, 2007 נאווה מקמל עתיר, אות מאבשלום, ידיעות, 2009 דבורה עומר, שרה גיבורת ניל"י קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: אבשלום פיינברג ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יד אבשלום פיינברג כתבי אבשלום פיינברג בפרויקט בן-יהודה סיפור חייו של אבשלום פיינברג באתר "לחיות את ההיסטוריה" בגלים הבלדה "אלף נשיקות" שכתב פיינברג, באוסף "מכתבים בלתי נשכחים" באתר רשות הדואר סיפור חייו של אבשלום פיינברג, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון משפחת פיינברג חלק א' משפחת פיינברג חלק ב' הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

^ נאוה מקמל-עתיר, אות מאבשלום, באתר סימניה קטגוריות: אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצלאישים הקבורים בחלקת עולי הגרדום בהר הרצלחללי המחתרותלוחמי ניל"ימרגלים יהודיםמשפחת פיינברג-בלקינדאישים שעל שמם יישובים בישראלאנשי היישוב ילידי הארץ