Yossi Sarid (Hebrew: יֹוסֶף "יֹוסִי" שָׂרִיד‎‎; 24 October 1940 – 4 December 2015) was an Israeli news commentator and former politician. He served as a member of the Knesset for the Alignment, Ratz and Meretz between 1974 and 2006. A former Minister of Education and Minister of the Environment, he led Meretz between 1996 and 2003 and served as Leader of the Opposition from 2001 to 2003.

• Member of Knesset (MP) in Knessets: 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16.
• Party represented in Knesset: 1974–1984 - Alignment; 1984–1992 - Ratz; 1992–2006 - Meretz.
• Ministerial roles: 1992–1996 - Minister of the Environment; 1999–2000 - Minister of Education.

Biography

Yosef (Yossi) Sarid was born in Rehovot, Sarid served in the Artillery Corps and as a Military Correspondent during his national service in the IDF. He holds an MA in political science from New School for Social Research in New York. He is a former resident of Margaliyot in the Upper Galilee.

Sarid ex-wife was Dorit Werber, with whom he had three children.

Political and journalism career

Sarid worked as a media aide to Prime Minister Levi Eshkol. He was first elected to the Knesset in 1973 on the Alignment list. He was re-elected in 1977, 1981 and 1984. After the Alignment agreed to join a national unity government with Likud in 1984, Sarid left the party on 22 October to join Shulamit Aloni's Ratz. He was re-elected on the Ratz list in 1988.

In 1992, Ratz merged with Shinui and Mapam to form Meretz. The new party won 12 seats in the elections that year and joined Yitzhak Rabin's coalition. Sarid was appointed Minister of the Environment, a position he kept when Shimon Peres formed a new government after Rabin's assassination in 1995.

In 1996, Sarid replaced Aloni as Meretz leader. Although the Labor Party won the most seats in elections that year, Likud leader Benjamin Netanyahu won the special election for Prime Minister and formed a right-wing government.

In the 1999 elections, Meretz won 10 seats. Although Sarid had vowed not to join a coalition that included the ultra-Orthodox Shas, Ehud Barak persuaded Sarid to join the government, making him Minister of Education. Sarid explained the breaking of his vow in the need to promote the peace process. However, in 2000 Sarid resigned from the government and Meretz quit the coalition after failing to agree on authority to be given for Shas deputy minister of education.

In the 2003 elections Meretz was reduced to 6 seats, after which Sarid resigned as party leader, to be replaced by Yossi Beilin. He remained a member of the Knesset until the 2006 elections, when Meretz was reduced to 5 seats, after which he retired from politics, a plan he had announced the previous year.

Sarid wrote a weekly column for Haaretz newspaper.

He died on the evening of 4 December 2015 from an apparent heart attack. He was buried in Givat HaShlosha cemetery on Dec. 6, 2015

----------------------------------

Yossi SARID [Josi Sarid] (hebree יוסי שריד, naskiĝis la 24-an de oktobro 1940 en Rehovot), estas tre-maldekstra novaĵkomentisto kaj iama politikisto en Israelo. Li estis membro de la Knesset por maldekstraj politikaj partioj kiel Alianco, Ratz kaj Meretz inter 1974 kaj 2006. Li estis ministro pri edukado, pri medio, li gvidis la partion Meretz inter 1996 kaj 2003. Sarid nun verkas semajnajn kolumnojn por Haaretz, li vivas en Margalijot en Supra Galileo kaj estas geedziĝinta kun Dorit, kun kiu ili havas tri infanojn.

Josi Sarid (Wikipedie) (hebrejsky: יוסי שריד, narozen 24. října 1940) je izraelský zpravodajský komentátor a bývalý politik. Více než třicet let byl poslancem Knesetu za levicové strany (Ma'arach, Rac a Merec) a zastával dva ministerské posty v izraelské vládě. Konkrétně šlo o funkci ministra životního prostředí a ministra školství.

Biografie

Narodil se v Rechovotu a během povinné vojenské služby v Izraelských obranných silách sloužil u dělostřeleckého sboru a jako vojenský dopisovatel. Po jejím absolvování se stal mediálním poradcem premiéra Leviho Eškola.

Poslancem Knesetu byl poprvé zvolen ve volbách v roce 1973 za stranu Ma'arach. Za stejnou stranu byl opět zvolen ještě ve volbách v letech 1977 a 1984. Poté, co Ma'arach pod vedením Šimona Perese souhlasil s vytvořením vlády národního porozumění společně s Likudem Sarid stranu opustil a vstoupil do strany Rac vedené Šulamit Aloniovou. Za tuto stranu poté kandidoval ve volbách v roce 1988.

Před volbami v roce 1992 se Rac spojil se stranami Šinuj a Mapam a vytvořil Merec. Nově vzniklá strana získala ve volbách dvanáct poslaneckých mandátů a stala se součástí levicové koaliční vlády Jicchaka Rabina. Sarid byl Rabinem jmenován ministrem životního prostředí a tento vládní post si udržel i po Rabinově vraždě a nástupu Šimona Perese na post premiéra.

V roce 1996 Sarid nahradil Aloniovou ve funkci předsedkyně strany. V témže roce se konaly parlamentní volby, které sice vyhrála Strana práce (následnice Ma'arachu), nicméně v tento rok se poprvé konala paralelně přímá volba premiéra, v níž zvítězil Benjamin Netanjahu z Likudu. Jako takový následně sestavil novou, tentokráte pravicovou, vládu.

Ve volbách v roce 1999 získal Merec deset mandátů. Přestože Sarid již dříve sliboval, že strana nevstoupí do vládní koalice, jejíž součástí by byla ultraortodoxní strana Šas, pověřený premiér Ehud Barak jej přesvědčil ke vstupu do vlády a jmenoval jej ministrem školství. Porušení svého slibu Sarid vysvětloval potřebou podpořit mírový proces. V roce 2000 však nakonec Sarid rezignoval a Merec opustil vládu v důsledku nenalezení shody nad pravomocemi svěřenými Saridovu náměstkovi na ministerstvu školství ze strany Šas.

Ve volbách v roce 2003 se volební výsledek strany propadl na šest mandátů a Sarid po volbách rezignoval na post předsedy, kde jej vystřídal Josi Bejlin. Poslancem zůstal až do následujících voleb v roce 2006, v nichž strana získala ještě o jeden mandát méně. Poté Sarid odešel z politického života, jak již rok předem sám avizoval.[1]

V současné době (2010) je Sarid dopisovatelem izraelského deníku Haaretz. Má titul magistra politologie, získaný na New School for Social Research v New Yorku. Žije v mošavu Margaliot v Horní Galileji, je ženatý a se svou manželkou Dorit má tři děti.

Odkazy

V tomto článku byl použit překlad textu z článku Yossi Sarid na anglické Wikipedii.

• Veteran Meretz MK Yossi Sarid says he will retire from politics [online]. Haaretz, 2005-12-01, [cit. 2010-04-08]. Dostupné online. (anglicky)

Externí odkazy

• (anglicky) Kneset – Josi Sarid.
• (anglicky) Yossi Sarid, intrepid and erudite voice of Israeli left, dies at 75 [online]. . Dostupné online. (anglicky)

Jossi Sarid (Wikipedia) (hebräisch : יוסי שריד‎; * 24. Oktober 1940 in Rechovot - 4 Dezember 2015, Tel Aviv) ist ein linksgerichteter israelischer Nachrichten-Kommentator und ehemaliger Politiker.

Leben

Sarids Geburtsname war Sneider. Er war Mitglied der Knesset für Ma'arach, Ratz und Meretz zwischen 1974 und 2006. Sarid war von 1992 bis 1996 Minister für Umwelt und von 1999 bis 2000 Minister für Erziehung, Kultur und Sport. Zwischen 1996 und 2003 führte Sarid den Meretz.

Sarid lebt in Tel Aviv. Er ist der Vater des 1965 geborenen Yishai Sarid.

יוסי שריד (נולד ב-24 באוקטובר 1940) היה פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט סופר ומשורר ישראלי. שריד היה חבר הכנסת במפלגת העבודה, ברצ ובמרצ. היה חבר ב-9 כנסות ושר בשלוש ממשלות, בין השאר שימש כשר החינוך למשך שנה (1999-2000) בממשלת ישראל העשרים ושמונה בראשות אהוד ברק. נודע בעמדותיו היוניות בפוליטיקה הישראלית. עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמאבק נגד כפייה דתית.

ביוגרפיה

שריד נולד ברחובות בשם יוסף שניידר ליעקב שריד (שניידר), שהיה חבר מפא"י וכיהן כמנכ"ל משרד החינוך, ולדובה לבית גרובר.
שירת בצה"ל בחיל התותחנים והיה כתב צבאי בביטאון "מחנה-גדנ"ע". בשירות המילואים קיבל דרגות ייצוג ושימש קצין קישור לאו"ם בסיני‏. במהלך שהות צה"ל בלבנון התנדב לשרת כנהג.‏

בתחילת שנות ה-60 עבד שריד ככתב ב"דבר" וכקריין בקול ישראל.

שריד בעל תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה מבית הספר החדש (ניו סקול) למחקר חברתי שבארצות הברית. באוגוסט 2004 עבר ניתוח להסרת גידול שפיר מראשו, שהסתיים בהחלמה מהירה ובחזרה לתפקוד מלא. את החודש שלאחר הניתוח הקדיש לכתיבת ספר אוטוביוגרפי חושפני, "זה הניתוח שלי". נשוי לדורית, בתו של פרופסור בן ציון ורבין. לזוג שלושה ילדים והם גרים בתל אביב. בנם, ישי שריד, הנשוי לרחל, בתה של יעל דיין, הוא עורך דין וסופר.

קריירה פוליטית

מפא"י, המערך ומפלגת העבודה

שריד היה יועצו של פנחס ספיר והעריץ אותו בזכות אישיותו, פועלו ודעותיו ואותו כינה "גדול בנאי הציונות". כיהן כדובר מפא"י בשנים 1964–1966. בגיל 24 מונה ליועצו של ראש הממשלה לוי אשכול. בתפקיד זה עבד כשמונה חודשים עד ש"תש כוחו" כדבריו והתפטר.
לגולדה מאיר רחש איבה, והוא מביע אותה בפומבי עד היום. הוא רואה בה ובמדיניותה "אם כל חטאת" בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואף מאשים אותה בהתנהגות לא הולמת במנגנון המפלגתי של מפא"י. בשנת 1974 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך, וכיהן בכנסת תשע קדנציות עד שנת 2006. במקביל שימש מורה לאזרחות בקריית שמונה ובשדרות.

שריד שימש חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ברציפות מהכנסת התשיעית ועד הכנסת ה-16 (למעט הכנסת ה-15, שבה שימש כמשקיף בוועדה). במסגרת זו, היה בדרך כלל חבר בתת-הוועדה לענייני השירותים החשאיים, ונחשב לשותף סוד לראשי השירותים. בשנים 1977–1984, כאשר המערך ובתוכו מפ"ם ומפלגת העבודה היו באופוזיציה לממשלות הליכוד של מנחם בגין ושל יצחק שמיר, היה שריד בין הבולטים שבדוברי המפלגה, והוביל קו שמאלי שדגל במשא ומתן לפשרה טריטוריאלית וקרא להקמת מדינה פלסטינית.

שריד בלט בייחוד בכך שהיה בין ראשוני המתנגדים למלחמת לבנון, וזאת בשעה שרבים ממפלגתו (ובהם יצחק רבין) סברו כי כל עוד הכוחות נמצאים בשטח, אין מקום לביקורת על המלחמה, ושיש לשמור את ביקורת זו לאחר הקרבות. שריד היה היחיד מבין חברי הכנסת של המערך שבהצבעה בכנסת לא תמך במלחמת לבנון, אלא נמנע מהצבעה. דעות אלו גרמו לשריד להיתפס כאיש שמאל קיצוני שמעורר אנטגוניזם בקרב אנשי ימין. למרות דעותיו על מלחמת לבנון התנדב שריד למילואים לליווי שיירות בלבנון, בין השאר כדי להיאבק באמצעות דוגמה אישית בתנועות הסרבנות לשירות. כעבור שנים, באינתיפאדת אל-אקצה, דעותיו נגד הסרבנות התרככו.‏

רצ ומרצ

בכנסת ה-11 (1984) פרש שריד מהמערך למפלגת רצ בראשות שולמית אלוני בעקבות הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית עם הליכוד ועם החרדים, מהלך אליו התנגד בחריפות. במקביל פרשה מפ"ם מהמערך מאותן סיבות. ברצ שריד היה מעין סמן ימני: הוא התנגד לסרבנות, להכנסת תמיכה בחלוקת ירושלים למצע ולקריאה לפירוז מנשק גרעיני. בין שריד לאלוני היו לא מעט חיכוכים.

שריד פעל במסגרת תנועת רצ בכנסת ה-12, ויחסיו האישיים הטובים עם מנהיג מפ"ם, יאיר צבן, ומנהיג שינוי, אמנון רובינשטיין, תרמו לאיחוד התנועות ולהקמת מרצ. בבחירות לכנסת ה-13 שנערכו ב-1992 מוקם שריד כחלק מהסכם בין המפלגות במקום הרביעי, והיה יושב ראש הסיעה בכנסת.

עם הקמת ממשלת רבין השנייה לא מונה שריד לתפקיד שר בממשלה, שכן שלושת המקומות שהוקצו למרצ בממשלה במסגרת ההסכם הקואליציוני הובטחו למנהיגי שלוש מפלגות האיחוד - שולמית אלוני, מקימת רצ ומנהיגתה ההיסטורית, יאיר צבן ממפ"ם ואמנון רובינשטיין משינוי. שריד היה ממורמר על כך מאוד ואמר כי "הפקירו אותו בשטח", ואכן ב-27 בדצמבר 1992, כחצי שנה לאחר הקמת הממשלה, מונה שריד לשר לאיכות הסביבה בממשלת רבין והמשיך בתפקידו גם אחרי רצח רבין. בתפקיד זה פעל להרחבת סמכויות המשרד, הגדיל את תקציבו, יזם חקיקת חוקים רבים, הגדיל את האכיפה על מזהמים, יצר קשרי עבודה עם משלחות בינלאומיות בתחום ואף יזם יחד עם משרד החינוך את "שנת איכות הסביבה" במערכת החינוך הממלכתית. בשנת 1994, בשעה שהיה השר לאיכות הסביבה, עמד בראש משלחת סיוע ישראלית לרואנדה בעקבות רצח העם שבוצע בה.

בממשלת רבין היה בין התומכים בהסכמי אוסלו ובקידום נושאים חברתיים. במסגרת חברותו בממשלה חלה התקרבות גדולה בינו לבין יצחק רבין, לאחר תקופה רווית מתחים בין השניים. בעת הפולמוס עם חתימת הסכמי אוסלו קבע כי ההסכם הוא "הישג מרשים לביטחון" וחזה "מזרח תיכון חדש".

לאחר רצח רבין התבטא בחריפות יוצאת דופן נגד מנהיגי הימין ופעילות הימין הקיצוני, בין השאר טען כי הדמעות שהם מזילים הן "דמעות תנין" וקרא להוציא מחוץ לחוק ארגוני ימין קיצוני. זמן קצר לפני הרצח‏‏ ניסה אוהד ברט, מדריך בבני עקיבא, לדרדר את מכוניתו של יוסי שריד לתהום על ידי נגיחות חוזרות ונשנות‏‏.

בעת המשבר בקואליציה, כאשר שולמית אלוני נאלצה לפרוש ממשרד החינוך בלחץ ש"ס, התגלע עימות חריף בינה לבין שריד והיא האשימה אותו כי הוא חותר תחתיה. בתחילת 1996 החליף שריד את אלוני בהנהגת מרצ, שאיבדה שלושה מנדטים בבחירות שבאו לאחר מכן וירדה ל-9 מנדטים. הוא כיהן כיושב ראש המפלגה עד ינואר 2003. בתפקיד זה איחד את רצ עם מפ"ם ועם חלק משינוי בראשות אמנון רובינשטיין למפלגה אחת שהחליפה את המסגרת פרלמנטרית משותפת.

בבחירות לכנסת ה-15 זכתה מרצ ב-10 מנדטים, ובמסגרת ההסכם הקואליציוני מונה שריד לשר החינוך בממשלת ברק. בזמן כהונתו כשר החינוך החליט על הקמת ועדת וינוגרד לבחינת שכר הלימודים בהשכלה הגבוהה. הוועדה לבסוף קבעה כי יש להפחית את שכר הלימוד ב-50%. במרץ 2000 הודיע שריד במסיבת עיתונאים על כוונת משרדו להכניס שני שירים של מחמוד דרויש לתוכנית הלימודים בספרות עברית במסגרת בחירת המורה. הדבר עורר סערה וחברי הכנסת מהימין מחו על הכללת שירים של לאומן פלסטיני בתוכנית החינוך היהודית, וזאת אף על פי שהשירים שנבחרו לא היו בעלי אופי לאומני ולא עסקו כלל בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם הגישו הצעת אי אמון, וזו נדחתה.

על הסכמתו לשבת בממשלה עם ש"ס, בניגוד להבטחתו (שאמנם הושמעה לאחר תום מערכת הבחירות) 'read my lips - מרצ לא תשב עם ש"ס', חטף קיתונות של רותחין הן מתוך המפלגה, מציבור בוחריו וגם ממנהיג מפלגת שינוי, יוסף לפיד. שריד היה בין הבולטים מהפוליטיקאים החילוניים במאבק נגד כפייה דתית, הזרמת כספים לישיבות ואי גיוס חרדים לצה"ל. עם השנים פעילותו בתחום דעכה במידת מה.

משהועלה רעיון הנסיגה החד-צדדית מלבנון הביע ממנו שריד הסתייגות בתחילה. במקומה הוא שאף להסכם שלום עם סוריה שיכלול את החזרת רמת הגולן. לאחר כשנה בממשלת ברק פרשה מרצ בהנהגת שריד מהממשלה בעקבות סכסוך ממושך בין שריד לבין סגנו מטעם ש"ס במשרד החינוך, משולם נהרי, אשר היה הד לעימות המתמשך בין מרצ וש"ס, במסגרתו כינה הרב עובדיה יוסף את שריד "המן הרשע". הסכסוך נסב סביב כספים מחוץ למסגרת התקצוב הרגיל שהובטחו למערכת החינוך של ש"ס במסגרת הסכמים קואליציונים.

אף על פי שמרצ לא נהגה כאופוזיציה לממשלת ברק והוסיפה לתמוך בה ולהעניק רשת ביטחון מחוץ לממשלה, פרישתה מן הממשלה סימנה אבן דרך בדרכה של ממשלה זו אל הקריסה המהירה שהייתה מנת חלקה. אנשי שמאל רבים ביקרו את שריד על שהעדיף את העקרון הצר שהוביל אותו בסכסוך עם נהרי על קידום השלום. לדעתם מהלכי השלום הנועזים של ממשלת ברק הצדיקו תמיכה רצינית של מרצ וויתורים משמעותיים לחרדים. מספר ראשי ערי פיתוח, חלקם מהליכוד, הפצירו בשריד שלא לפרוש. בפגישה עמו הודו לו על תשומת הלב המיוחדת ועל התקציבים שהעניק כשר החינוך למערכות החינוך בערי הפיתוח ובשכונות המצוקה, וטענו כי בתקופתו התקדמה מאוד מערכת החינוך ביישובם.

בשלהי ממשלת ברק היה שריד שותף לשיחות טאבה, שהסתיימו בלא הסכם ולא מנעו את התמשכות האינתיפאדה השנייה. בשיחות תמך שריד בוויתור על ריבונות ישראל על הר הבית בתמורה לוויתור פלסטיני על זכות השיבה.

בשנת 2001, לאחר ניצחון אריאל שרון בבחירות הישירות לראשות הממשלה והצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות, הפך שריד לראש האופוזיציה. בכנסת זו תקף שריד בחריפות רבה את ממשלת שרון ואת נכונתה של מפלגת העבודה, שאותה כינה הליכוד ב', לשבת בממשלה אחת עם הימין והחרדים. הוא התנגד למדיניות החיסולים, לקיצוצים בתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה ולמבצע חומת מגן, גם אחרי 130 ההרוגים בפיגועי הטרור של חודש מרץ 2002. שריד ניבא שהמבצע רק יעצים את הפיגועים. תחילה תמך בצורה מאופקת בהקמת גדר הפרדה על הקו הירוק, אך משהתחילה הממשלה להקים את גדר ההפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית התנגד אליה בחריפות.

במהלך כהונתו כיו"ר המפלגה יזם שריד את הצטרפותה של הבחירה הדמוקרטית בראשות ח"כ רומן ברונפמן אל מרצ, מתוך רצון למשוך עולים חדשים למפלגה. הוא גם יזם את שיבוצם של יוסי ביילין ושל יעל דיין חברי תנועת שח"ר במקומות ה-11 וה-12 ברשימה מאוחדת, לאחר שלא הצליחו להיבחר למקום ריאלי בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, בטענה כי "אין אנו יכולים לתת יד לחיסול הפוליטי של ביילין ודיין".

לאחר קבלת תוצאות מדגם הבחירות בבחירות 2003, בהן איבדה מרצ 40% מגודלה וירדה ל-6 מנדטים, התפטר שריד מתפקידו כיו"ר המפלגה אך נשאר כחבר הכנסת. את האשמה העיקרית למפלת השמאל בבחירות תלה יוסי שריד ביאסר ערפאת, שהתנהגותו גרמה לישראלים לאובדן האמונה בסיכוי לשלום. בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת.

מפלגת יחד ופרישתו מהחיים הפוליטיים

לאחר ההפסד הצורב בבחירות בשנת 2003, התאחדה מרצ עם תנועת שח"ר בראשות יוסי ביילין ויעל דיין, על מנת להקים את מפלגת יחד. מלבד ביילין ויעל דיין, אף אחד מיוני העבודה לא הצטרף למפלגה. למרות שמועות רבות והצעות משני המועמדים, שריד נשאר נייטרלי בבחירות לראשות יח"ד בין ח"כ רן כהן לד"ר יוסי ביילין, אך השאיר לעצמו פתח להשתתף בבחירות שיערכו ב-2006 (לפני הבחירות לכנסת).

בתקופה זו, התמקד שריד בעיקר בפובליציסטיקה (בעיתון "הארץ") ובשליחת ביקורות ארסיות ושנונות בממשלה בכלל, בשינוי ובמנהיגה לפיד, ובראש הממשלה שרון על הסתבכויותיו בחשדות לשחיתות. למרות זאת, את עיקר הביקורת הפנה כלפי המתנחלים ומדיניות ישראל בשטחים. ב-2 בדצמבר 2005 הודיע שריד על פרישה מהחיים הפוליטיים‏‏‏‏.

פובליציסטיקה, שירה וספרות

עם פרישתו מהנהגת מרצ, החל להקדיש חלק מזמנו לכתיבת שירה וסיפורת. הוא פרסם קובצי שירים, ומפרסם שירים מפרי עטו בעיתונים ובכתבי-עת.

בשנים 2007–2009 כיהן כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר. בשנה השלישית לכהונתו, בעקבות הענקת הפרס לספר "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו, הואשם שריד בניגוד עניינים, משום שהספר יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים", שבה יצאו לאור גם מרבית ספריו של שריד, והוא דודהּ של עורכת הספר, רנה ורבין (בת אחיה של אשתו). בעקבות טענות אלה החליטה הנהלת מפעל הפיס לבטל את הליך בחירת הפרס, החלטה שספגה ביקורת אף היא.‏ שריד תקף את המאשימים בכך שהעובדה שפרסם ספריו ב"ידיעות ספרים" ותפקיד אחייניתו היה ידוע לכל, וציין: "עכשיו, בעין הסערה ובמחשבה לאחור, אני כבר יודע בבירור מה היה לי לרועץ: ביטחוני העצמי הוא שהיה. כל כך הייתי בטוח בניקיון דעתי, עד שלא ראיתי את תור הממתינים להזדמנות, שנים רבות הם חיכו לה. סוף סוף מצאנו משהו בגנותו של הצדיק הידוע, שמטיף מוסר לכל העולם. לתומי הנחתי מבלי דעת ומשים, ש-40 שנה בחיים הציבוריים מעניקות אשראי כלשהו בבנק האמינות והאמון".‏‏

לאחר פרישתו מהכנסת החל לפרסם טור פובליציסטיקה ב"הארץ", שבו הוא מותח ביקורת על אירועים ואישים בחברה הישראלית. לאחר בחירתו של משה פייגלין לרשימת הליכוד לכנסת, כתב שריד בטורו: "הגיע הזמן להשתחרר מכבלי הפוליטיקלי-קורקט, ולקרוא לאנשים האלה - פייגלין וגרוריו - בשמם המפורש. הם לא "קיצונים", הם פשיסטים לפי כל הגדרה מקובלת, ואלמלא נולדו שלא באשמתם לאם יהודייה, הם היו גם אנטישמים ארורים" ‏. ב-15 בפברואר 2013 כתב שריד מאמר התוקף את ההתערבות לכאורה של קבוצות לחץ יהודיות במינויו של צ'אק הייגל: "לו הייתי מחוקק אמריקאי, היה זרע האנטישמיות נובט בתוכי. עיניכם הרואות: קבוצה קטנה ותוקפנית של יהודים מנסה להשתלט על וושינגטון בכוח כספה. חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול. נבחרים עפו מתפקידם, כי לא הסכימו לעוף על המיליון; סירבו לרקד למנגינת חליל עלי גבעה אי שם, שאינה גבעת הקפיטול."‏ בעקבות המאמר הואשם שריד בהצדקת האנטישמיות ובהצגת מסולפת של העובדות.‏

ספריו

• ‫פגישה במקום אחר : שירים ; ‫מחברות לספרות, 1961.
• זה הניתוח שלי, ידיעות ספרים, 2004. ‬
• ‫שירים : 2003-2005, עריכה: דן מירון, ‫ידיעות ספרים, 2005. ‬
• ‫פפיצ’ק : הוא לא ידע את שמו, עריכה: אילנה דנון, ידיעות ספרים, 2006.‬
• לפיכך נתכנסנו, ידיעות ספרים, 2008.
• שירים אחרי, הוצאת אבן חושן, 2010.

הערכה, ביקורת ועימותים

שריד נודע בכושרו הרטורי, שהתבטא בנאומיו בכנסת ובראיונותיו הרבים בכלי התקשורת. בהקשר זה העיד על עצמו:

במרוצת השנים, ועוד באישורו של מנחם בגין, קניתי לעצמי שם של הנואם היותר מוכשר בבית-המחוקקים. כאשר הייתי עולה לנאום כאחד משני חברי-הכנסת היותר צעירים בימים ההם, היה מנחם בגין, גדול הנואמים, מדרבן את חבריו להיכנס למליאה כדי לשמוע את יוסי, שחשוב לשמוע אותו גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן.

בעקבות התבטאויותיו על הסכסוך הישראלי-ערבי והפולמוס החילוני-דתי, קיבל שריד איומים על חייו מצד אנשי ימין קיצוני ומצד גורמים במגזר החרדי משלב מוקדם מאוד של הקריירה הפוליטית שלו. כתוצאה מכך קיבל אבטחה צמודה משב"כ גם כאשר לא כיהן בתפקידים מינסטריאליים.
שריד נקלע לשורה של עימותים עם חברים לדרך במהלך הקריירה הפוליטית שלו: פרישה מהמערך, עימות מתוקשר עם מייסדת ומנהיגת מרצ שולמית אלוני, וסכסוך בנוגע לסמכויותיו של סגן שר החינוך מטעם ש"ס משולם נהרי, שהוביל את מרצ לפרישה מממשלת ברק.

יוסי שריד נקלע גם לסכסוך עם העיתונאי יאיר קוטלר והסתבך בתביעת דיבה בגלל לשונו. שריד הפסיד במשפט וחויב לפרסם התנצלות ולשלם 50,000 ש"ח פיצויים‏. הפרשה זכתה להד תקשורתי נמוך אך דווחה בהרחבה בתקשורת הימנית והחרדית.

לקריאה נוספת

• מאירה מעדיה, הנאום הפוליטי של ימינו - סגנון אישי או משלב? עיון בנאומיהם של יוסי שריד, מאיר פעיל ודוד לוי, רמת גן, 1985 (עבודת גמר לתואר שני)
• שייקה בן-פורת, שיחות עם יוסי שריד, ספרית פועלים, 1997.

קישורים חיצוניים

• ציטוטים בוויקיציטוט: יוסי שריד
• תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוסי שריד
• יוסי שריד, באתר הכנסת.
• הישרדות - הבלוג של יוסי שריד באתר TheMarker Café
• רשימת הפרסומים של יוסי שריד, בקטלוג הספרייה הלאומית.
• יוסי שריד ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• יוסי שריד, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• סרטונים יוסי שריד, במיזם "סופרים קוראים" של מרכז הספר והספריות בישראל
• יוסי שריד, במיזם "סופרים קוראים"
• יוסי שריד בערוץ האקדמי
• באתר "הארץ".
• מאמרי יוסי שריד, באתר "נתן אלתרמן".
• יוסי שריד באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
• שירים שפרסם בשנת 1961:
  • 00705
  • 00707
  • 00705
• {{ynet||ח"כ יוסי שריד משוחח עם גולשים|2224614|4 בנובמבר 2002}}
• 25 בנובמבר 2002
• שושנה ויג, שירה משחררת - ראיון עם יוסי שריד, באתר אימגו, 14 ביולי 2005
• {{ynet|[[אורלי וילנאי פדרבוש]] ו[[גיא מרוז]]|מספר A2459|3536533|1 במאי 2008}} - על הספר "פפיצ'ק"
• {{ynet|ענבל מלכה|"השואה לא הייתה מאורע חד פעמי"|3537803|1 במאי 2008}} - על הספר "פפיצ'ק"
• {{הארץ|גבריאל מוקד|קולות מאוצר הזיכרון של "ישראל הקטנה"|967673|23 במרץ 2008}}
• %D7%A6%D7%95%D7%A8 ארליך, לא ניצחתי, לא טעיתי: יוסי שריד עונה לשאלות מימין, ראיון שהופיע ב%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8 ראשון ב-28 במרץ 2008
• {{nrg|שבתאי קור|שריד אלטרנטיבי: ראיון עם יוסי שריד - הספר "לפיכך נתכנסנו"|730/950|7 במאי 2008||47}}
• %D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A7 גלסנר, ביקורת על "לפיכך נתכנסנו", %D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%91, 11 במאי 2008
• 1
• 19 בינואר 2010
• 25 באוגוסט 2010
• %D7%90%D7%9C%D7%99 הירש, על "שירים אחרי", 3 בספטמבר 2010
• 2
• 15 בספטמבר 2010
• {{TheMarker1|טלי חרותי-סובר|מה למדתי // "אנשי האוצר חושבים שהשמש זורחת להם ממקומות שונים"|1.2108830|כ}}8 בספטמבר 2013}}
• 27 בינואר 2014
• {{גלובס|יניב מגל|שריד: "הייתי 35 שנה בפוליטיקה ולא ביקרתי בתחנת משטרה"|1001037731|20 במאי 2015}}
• 4 בדצמבר 2015 - מאמרו האחרון של שריד ב"הארץ"

עם מותו:

• רועי פלד, משרתה של האמת. פרידה מיוסי שריד, באתר "%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D הכי חם בגיהנום", 4 בדצמבר 2015
• {{הארץ|[[עופר אדרת]], אילן ליאור|יוסי שריד מת בגיל 75|1.2791530|5 בדצמבר 2015}}
• 5 בדצמבר 2015
• 5 בדצמבר 2015
• {{גל"צ||יוסי שריד הלך לעולמו בגיל 75 לאחר שלקה בליבו|1064-72885|5 בדצמבר 2015}}
• {{הארץ|אילן ליאור, עופר אדרת, ג'קי חורי|במערכת הפוליטית ספדו לשר ויו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד|1.2791550|5 בדצמבר 2015}}
• {{וואלה!|[[דב גיל-הר]]|עם לשון חדה ולב חם, יוסי היה ההצגה הכי טובה בכנסת|2912792|5 בדצמבר 2015||1}}
• {{mako|[[חיים אורון]]|מחנך, פוליטיקאי, חבר|c3852aac9ee6151006|video-blogs-specials|5 בדצמבר 2015}}
• {{הארץ|[[עוזי ברעם]]|יוסי שריד היה תלמיד מצטיין, ח"כ חשוב ובעל כושר ביטוי נפלא|1.2791634|5 בדצמבר 2015}}
• {{מעריב אונליין|[[אריק בנדר]]|"קול פרלמנטרי": אריק בנדר, כתב הכנסת של מעריב, נפרד מיוסי שריד|journalists/Article-516429|5 בדצמבר 2015}}
• 5 בדצמבר 2015
• {{nrg|[[אמנון לורד]]|פרידה מיוסי שריד: שומר השמאל הציוני האחרון|741/225|5 בדצמבר 2015||1|2}}
• %D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%AA סגל, היה שלום יוסי, בלעדיך יהיה כאן משעמם, באתר רשת, 5 בדצמבר 2015
• 5 בדצמבר 2015
• 5 בדצמבר 2015
• {{מעריב אונליין|[[בן כספית]]|ישר עד כאב, אמיץ: יוסי שריד היה רחוק מהפוליטיקלי קורקטיות מרחק מזרח ממערב|journalists/journalists/Article-516507|6 בדצמבר 2015}}
• {{ynet|[[רון בן ישי]]|יוסי שריד - נביא אמת בין משיחי שקר|4735436|6 בדצמבר 2015}}
• 6 בדצמבר 2015
• {{וואלה!|דב גיל-הר|דן מרידור נפרד מחברו יוסי שריד: "איש אמיץ שספג הרבה מאוד רפש"|2913026|6 בדצמבר 2015||1}}
• {{ynet|[[אטילה שומפלבי]]|יוסי שריד נטמן: "המאבק על השלום יימשך גם אחרינו"|4735583|6 בדצמבר 2015}}

Сарид, Йоси (Википедии)

Йоси Сарид

• ивр. ‏יוסי שריד‏‎‎‎
• Дата рождения - 24 октября 1940 (75 лет)
• Место рождения - Реховот
• Гражданство - Израиль
• Созывы кнессета - 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16
• Должность в кнессете - Лидер оппозиции
• кнессете 2001—2003
• Должность в - правительстве
  • Министр охраны окружающей среды - 1992—1996
  • Министр образования - 1999—2000
• Другие должности
• Лидер партии Мерец - 1996—2003
• Партия - МАПАЙ, Маарах, Мерец

Йоси Сарид (Иосиф; ивр. ‏יוסי שריד‏‎‎‎; род. 24 октября 1940, Реховот, подмандатная Палестина - 4 декабря 2015 года) — израильский политик, государственный деятель, журналист, депутат кнессета девяти созывов (с 1974 по 2006 годы).

Биография

Родился в семье выходцев из России. Закончил Еврейский университет в Иерусалиме по специальностям литература и философия. В молодые годы занимался журналистикой, работал корреспондентом израильского радио «Коль Исраэль» («Голос Израиля»), сотрудничал в газетах, был пресс-секретарем партии МАПАЙ. В армии служил в артиллерии, а также в качестве военного корреспондента.

В 1974 году Сарид становится членом кнессета от партии МАПАЙ.

Основные идеи, отстаиваемые Саридом:

• Территориальные уступки в обмен достижения мира с арабскими странами.
• Обеспечение прав граждан Израиля, в частности, гражданских прав национальных и религиозных меньшинств
• Борьба за светский характер государства Израиль и противодействие попыткам диктата со стороны религиозных кругов[1]

В 1984 году Сарид вновь был избран в кнессет от партии МАПАЙ, однако он откололся от фракции и присоединился к возглавляемой Шуламит Алони партии «Рац» («Движение за права гражданина»). Накануне парламентских выборов 1992 года Сарид был одним из инициаторов создания «Мерец» — единого избирательного списка левосионистских партий МАПАМ, «Шинуй» и «Рац». В правительстве Ицхака Рабина, куда вошла Мерец, Сарид получил портфель министра охраны окружающей среды.

В кнессете следующего созыва (1996-99) Сарид входил в состав ряда комиссий, в том числе иностранных дел и обороны. В 1996 году «Мерец» была преобразована в единую партию, а Сарид стал её председателем, после того, как Шуламит Алони оставила политику.

В 1999 году партия «Мерец» получила на выборах в кнессет 10 мандатов. Мерец вошла в коалиционное правительство Эхуда Барака, а Сарид получил пост министра образования. Однако вскоре (2000 год) он оставил этот пост из-за конфликта с религиозной партией ШАС, не желающий подчинить сеть религиозных школ эль ха-мааян ха-торани («К источнику Торы») государственному министерству образования.[1]

В 2001 году на прямых выборах премьер-министра победу одержал Ариэль Шарон и партии «Ликуд» и «Авода» сформировали правительство национального единства под его руководством. «Мерец» не вошла в коалицию, а Сарид, как глава самой крупной оппозиционной фракции, стал официальным главой оппозиции.

На выборах 2003 года «Мерец» получила лишь 6 мандатов, и Сарид сложил с себя полномочия лидера партии. Лидером партии стал Йоси Бейлин. Сарид оставался депутатом кнессета до выборов в марте 2006 года, когда «Мерец» набрала ещё меньше голосов. Ещё до выборов, в декабре 2005 года, Сарид объявил о своём уходе из политики после окончания каденции.[2]

После ухода из политики Сарид преподавал в школах Сдерота (на границе с сектором Газа), Западной Галилеи и Кирьят-Шмона (на границе с Ливаном). В последнее время читает лекции в академических заведениях[3].

В мае 2010 года поддержал петицию группы «JCall» в Европарламентe, призывающую, в том числе, оказать давление на Израиль. Петиция вызвала разноречивые отклики в Израиле, и в целом по миру.

Сарид проживает в селении Маргалиот в Верхней Галилее на ливанской границе. Он женат и имеет трёх детей.

Он ведёт еженедельную колонку в израильской газете «Ха-Арец».

Примечания

1. Перейти к: 1 2 Й.Сарид ЭЕЭ
2. [ http://www.haaretz.com/news/veteran-meretz-mk-yossi-sarid-says-he-w... Veteran Meretz MK Yossi Sarid says he will retire from politics]
3. Интервью с Йоси Сарид в ноябре 2011: израильская демократия пошла по пути Путина

Ссылки

• Политики Израиля

Сарид Йоси Электронная
еврейская энциклопедия