יוסף רוזנטל

משחר נעורין התבלט בכשרונותיו . למד אצל החפץ חיים ורבי נפתלי טרופ וכן בישיבת מיר כיהן כר"מ בישיבת נוברדוק ברימינוב ופינסק הוזמן לישיבה אחר שרבי יעקב ישראל קנייבסקי עלה לארץ ישראל. הוא אישתו ( תמה בת הרב חיים חלוונה יוז'וק ). ושני ילדיו נרצחו בשואה. היה ידוע בשמו יוסף יאנווער

• ****************************** http://dov.jarden.co.il/memorial_candle.html דברים שכתב משה פוטולסקי בן אסתר אחות דֹב

לדמותו של ר' יוסף יאנעווער* כשעזב מרן רבי יעקב קנייבסקי (ה"סטייפלר") את כְּהֻנָּתוֹ כר"מ בישיבת נובהרדוק שבעיר פינסק ועלה ארצה לעמֹד בראש ישיבת בית יוסף בבני ברק, לפי הזמנתו של מיַסד הישיבה ר' מתתיהו זאב שטשיגל, בקש ראש הישיבה בפינסק, רבי שמואל ויינרויב, למצֹא אדם בעל שעור קומה הראוי למלא את מקומו של ה"סטייפלר""ת והוא בחר ברבי יוסף רוזנטל, שהיה ידוע בישיבות פולין וליטא בכנויו "ר' יוסף יאנעווער, על שם עֲיֶרֶת הולדתו יאנעווע.

תאור דמותו נכתב בידי גיסו, אחי אשתו, דודי הדיָּן רבי שמעון יוז'וק זצ"ל. דבריו מובאים כאן בשנויים קטנים ובהוספת פרטים שאותם אני יודע מפי אמי אסתר ע"ה, אחותו של ר' שמעון:

נולד להורים עניים ויראי שמים, אשר כל מאויים וכיסופם היה לגדל בניהם לתורה. אביו, אשר היה בעצמו ת"ח גדול, חי מתוך עוני, דוחק וצער, ועמל הרבה להחזיק ולפרנס את משפחתו ובני ביתו, וברגעים אשר התפנה מטרדותיו היה שונה ומתעסק בסוגיא מתוך כל הסובב אותו, והיה רושם הערות וחידושים, אשר קצה מהן הדפיס, והם חידושים על המשניות.

עוד משחר ילדותו התבלט הילד יוסף רוזנטל בכשרונותיו הנפלאים, וכל יודעיו הכירו בו כי לגדולות נוצר. כשרונו היה מיוחד, ויושר ליבונו היה הולך בד בבד עם חידודו. כישרונו הנפלא, וחריצותו ושקידתו, הבטיחו רבות ונצורות. ואמנם, בהיותו בן י"ד, מוצאים אנו אותו עמל בשקידה רבה בישיבת מעזעריטש, והוא נחשב בן העילויים, בהיותו כבר אז בקי בש"ס ופוסקים. שקידתו היתה עצומה, וחידושיו היו מפליאים כל שומעיו. חונן גם בנפש פיוטי, והיה משתפך בשירי צקון לחש (השתפכות הנפש) לבורא.

סיפר לי מי שהיה חברו בשנים ההמה, כי ר' יוסף היה עובר על כל הש"ס בשנה אחת, בלמדו ז' דפים גמרא כל יום, והיה בקי בש"ס ובפוסקים בבהירות ורהיטות כזו, עד שהכל השתוממו. בעיקר עוררה השתוממות בקיאותו בתנ"ך ובד' חלקי שו"ע (= שֻׁלחן ערוך), דבר שהיה נדיר בישיבות בכלל ובגיל זה בפרט. היה נזהר בקלה כבחמורה, ובמסתרים היה בולע ספרי קבלה וספרי מחקר, כגון כוזרי ובן המלך והנזיר, עקרים וחובות הלבבות, והיה מצטט מהם בעל פה פרקים שלמים.

נפשו השוקקת לא נתנתו לשבת הרבה במקום אחד, וטלטלתהו ממקום למקום לטעום וליהנות מזֹהר גדולי הדור. ומישיבת מעזעריטש נסע לאוסטרובצא לרוות צמאונו ביר"ש. שם דבק ברב ר' יוסף ליב, ושתה דבריו בצמא.

היה גם כמה שנים בראדין, ויצק מים ע"י החפץ חיים ורבי נפתלי טרופ.

לבסוף השתקע בישיבת מיר ושם הראה גדלותו ורוחב לבו. הפליא את כל ענקי הישיבה בכשרונותיו לבנות לסתור, להקשות ולתרץ, לחקור ולפשוט, לפלפל ולהתעמק, במשך שעות שלמות מבלי הכנה מוקדמת.

בעידנא דרעוא (= של רצון) היה משתעשע בבקשו להשמיע לפניו קושיה חמורה, והיה מבטיח מראש לתרץ "במקום" כל קושיא בששה אופנים שונים, וכל זה בנועם והסבר וישרות השכל, עד שהיה לפלא.

עם כל זה לא ידע גאוה, ענוון ופשטן בהליכותיו, דכא ושפל רוח, מתרועע ומתיַדד עם כל אחד ואחד, מקרב את הצעירים, ומעודד אותם להגביר חֲיָלים לתורה, ומכניס חמימות בלב נדכאים. עד שהיה נערץ ואהוב על כולם.

בהגיע עתו, עת דודים, זיכהו הקב"ה בבת זוג דוגמתו. פרומא (תמה) בת ר' חלוונא (חיים) יוז'וק. נשמה גדולה שנשלחה מן השמים ללוותו בחיים. עם חלב אמה ינקה לתוכה אהבה והערצה בלתי מסוייגת לתורה ויר"ש, והואיל והכירו בה מיד את כשרונותיה הבלתי שכיחים, שיתפה אביה, שהיה ת"ח גדול ושקדן עצום, ויחד עם זה פדגוג ומחנך מחונן, בכל הלמודים שלמד עם בנו (דב) שהיה צעיר ממנה בשנה אחת. היא ספגה לתוכה ידיעה עצומה בתורה ונ"ך עם כל מפרשיהם, גם השפה העברית על דקדוקה ומכמניה, ונוסף לזה גם כל למודי החול הדרושים, ובכללם השפה הרוסית על דקדוקה המסובך, ועד מתימטיקה גבוהה. אמנם בלמוד הגמרא שלמד אביה עם בנו לא שיתפה, אך בכמיהתה הרבה היתה יושבת מהצד ומאזינה בהתרכזות לכל מלה הנלמדת, ובמסתרים היתה חוזרת על הגמרא, עד שהגיע לרמה של בן ישיבה היודע ללמוד בעצמו. מאז שקדה על "עין יעקב" והיתה בקיאה בו במדה רבה, וכן היתה בעלת הבנה ובקיאות עצומות בהלכה.

כשיצא חוק המחייב ללמוד בבי"ס פולני, עברה בתוך ארבע שנים את שבע כתותיו, וגמרה אותו בהצטיינות רבה. ורכשה לה שפת דבור פיוטי לתמהון הפולנים עצמם. וכל זה לא מנע ממנה לטפל במשק הבית ולגדל את חמשת אחיה ואחיותיה הצעירים ממנה.

הוסיפה להשתלם בכוחות עצמה, ועד שהגיעה לגיל שש עשרה, רכשה לה שליטה מלאה בשפות הפולנית, האנגלית, הגרמנית הצרפתית והלטינית, מלבד אידיש, עברית ארמית רוסית, וביֶלוּ-רוסית שאותן ידעה מבית אביה ומסביבתה. כתבה שירים ומסות בעברית, ובהן הביעה את תהלת הבורא וחסדיו.

כשמלאו לה י"ח שנה התחילה להתמסר לעבודות צדקה וחסד, לעזור לחלכאים ונדכאים בסתר והצנע, ובעיקר להגיש עזרה אינדיווידואלית לבני ישיבה, וכאן אימצה לה את ישיבת פינסק הקרובה ומצאה כר נרחב לפעולות חסד לבני הישיבה, מבלי שהנזקק ידע מי העוזר ומי המזמין לו את החליפה, הלבנים, הנעלים והכובע הדרושים לו, או מי השולח לו כספים מדי חודש בחדשו. יחד עם זאת, היתה מחוננת בלשון שנונה ומסבירה, והתחילה לארגן בנות, כדוגמת "בית יעקב" שטרם היה ידוע בסביבתה, ללמוד אתן, לחזקן ולעודדן באמונה ומצוות באומץ וגאווה.

פרשה מופלאה ומיוחדת במינה היא השתלשלות הדברים עד שהגיעו שתי נפשות גדולות אלה זו לזו. והיו עתידים להזהיר ולפאר את שמי היהדות. אך בעוונותינו, לא זכינו לאורם ותפארתם, ובטרם הספקנו להכירם, לקח אותם ה' יחד עם רבבות ישראל בשנות השואה, ולא ידע איש את מקום הקבורה. הי"ד.

עד כאן דבריו של דודי ר' שמעון יוז'וק, הכתובים בשתי טיוטות בלתי ערוכות המשלימות מעט זו את זו, עם תוספת פרטים ששמעתי, כָּאָמור, מאִמי ע"ה. מפיה שמעתי גם את כל הסִפור על התהוות הזווג המֻפלא של ר' יוסף ותמה:

כל אימת שהיה שמעון בא מישיבת מיר, שֶׁבָּה למד, לבקר בביתו שבעיָרה מוֹטֶלֶה, לא היה פוסק מלהלל את בכיר התלמידים בישיבתו, הבחור ר' יוסף יאנעווער [%D7%9B%D7%9A היה מכֻנה כבר בבחרותו]. פיו היה מלא בתאורי למדנותו העצומה, יראת השמים שלו, דקדוקו במצוות, חכמתו וכשרונו הנפלאים ומדותיו המֻשלמות.

אמו, ששמעה את כל זה, הגיעה למסקנה המתבקשת, שהנה נמצא בעולם בחור הראוי להיות בן זוג לבתה תַּמָּה. אך אע"פ שהיא דברה על כך בתוך המשפחה, לא עשתה פעֻלה להגשמת רצונה, בגלל צרות רבות שנפלו עליהם באותה תקופה: ביתם וחנותם נשרפו, והם נותרו בעירֹם ובחֹסר כֹּל, והיו צריכים להתחיל לבנות את ביתם ואת פרנסתם מן ההתחלה. לפני שהספיקו להתאושש, חלתה האם במחלת הסרטן, אולי בגלל צערה על האסון, והיא נכנסה לתקופה של טפולים קשים ונסיעות ממֻשכות אל גדולי הרופאים. יותר מאֻחר אֻשפזה בבית החולים בפינסק, כשבִּתָּה תַּמָּה נמצאת אִתְּה יומם ולילה.

הרופאים נִסו להסתיר מהן את חֻמרת המצב, אבל באחד הימים עמדו הרופאים סביב מטת החולָה ושוחחו, כפי שהיה נהוג בין הרופאים בימים ההם, בשפה הלטינית, מבלי להעלות על דעתם שנערה יהודיה זו בקיא בלטינית לא פחות, ואולי יותר, מהם. משיחתם למדה שאין הם רואים שום תקוה לאִמָּה, והם מעריכים את תוחלת חייה בימים ספורים. כמובן, היא נתעצבה מאֹד, ולא היתה מסֻגלת לחשֹׁב על שום דבר אחר. כעבֹר ימים אחדים פנתה אליה אִמָּהּ, שלא היתה זקוקה לשמֹע את חוַּת דעת הרופאים כדי לדעת כמה קשה מצבה, ואמרה לה: "בתי, אני עוזבת בקרוב את העולם הזה, ואני מבקשת ממך להבטיח לי שתנשאי לר' יוסף יאנעווער". תמה היתה כֹּה שקועה בעצבונה, שלא הגיבה כלל על דברי אִמָּה. עברו עוד ימים אחדים, והאם נפטרה. הספידוה ראשי ישיבת פינסק, שכֻּלם, יחד עם כל תלמידיהם, השתתפו בלְוָיָה, וליַד הקבר הפתוח נעמדה תמה ונשאה מספד תמרורים. בסַיְּמָה אותו אמרה: "אמי, ימים אחדים לפני מותֵך אמרת לי את צוָּאתך, מי הוא האדם שאַתְּ רוצה שאֶנשא לו. אני חטאתי ולא עניתי לך, וגרמתי לך צער. לכן אני נודרת כאן לפני קברך, שאם לא אֶנשא לזה שאת רצית – לא אֶנשא עוד לעולם. ראש הישיבה – הכוָנה היא, כנראה, לר' שמואל ויינטרויב – פנה אליה מיד, ואמר לה: "אני מתיר לך את הנדר". אך היא אמרה לו: "כבוד ראש הישיבה, הרי אתה יודע שאני בקיאה בהלכה, ואני אומרת שנדר זה אין לו התרה". בסוף ה"שבעה" הגיע מכתב מן העיר מיר. תמה פתחה אותו, ולהפתעתה מצאה שהוא נכתב בידי ר', יוסף יאנעווער. וכה היו דבריו:

"קראתי בעתון על פטירתה של האשה הדגולה לאה יוז'וק ממוטלה. לפי התאורים שבעתון, ולפי הסִפורים של חברי ללמודים, שמעון מאָטעלער, שהִרְבָּה לספר לי על אמו, לפני שנסע לארץ ישראל, אני מבין שהמדֻבָּר הוא באותה אשה. ואע"פ שאינכם מכירים אותי, מצאתי לנכון לשלֹח לכם מכתב תנחומים, וכו' וכו'." תמה כתבה מכתב תשובה ארֹך מאֹד, משֻׁבָּץ כֻּלוֹ בדברי הלכה ואגדה, בפסוקים ובמאמרי חז"ל. ר' יוסף יאנעווער היה מלא התפעלות מן המכתב. הוא נכנס אל ראש הישיבה, ר' אליעזר יהודה פינקל, ובקש ממנו לקרֹא את המכתב, מבלי לומר לו מי הוא כותבו. כשסיֵּם ראש הישיבה לקָראו, שאל: "מי הוא הרב שכתב לך את זה?". ר' יוסף אמר לו: "אין זה רב, כי אם בחורה".

"בחורה?!" – גברה התפעלותו – אם יש בעולם בחורה כזו – היא היא הזווג שלך. כתֹב אליה מיָּד שאני אמרתי שהיא בת הזוג המיֹעדת לך". הוא מלֵּא את פקֻדת ראש הישיבה, ובמכתב חוזר נקבעה פגישה בינו לבין תמה, באמצע הדרך, בעיר וילקומיר, בביתו של רב העיר, ר' דוד וייצל, שהיה קרוב משפחה לתַמָּה.

תּמה שבה לביתה – ספרה לי אמי ע"ה – בהתרגשות כל כך גדולה, שבִּכמותה לא נראתה מעולם. היא שכבה עם אמי במטה, ובמשך כל הלילה לא חדלה מלספר עליו, בחָזרהּ מדי פעם בפעם על המלים: "רק מן השמים יכלו לשלֹח אלי בחור כזה". לאחר נשואיהם, נעשה ר"מ בסניף ישיבת נובהרדוק ברימינוב, ובשנת תרצ"ד החליף, כאמור את רבי יעקב קנייבסקי כר"מ בפינסק.

יחד אתו הגיעו לפינסק עשרה בחורים מתלמידיו ברימינוב, שנמשכו אחרי אישיותו הדגולה. בואם לפינסק עשר רֹשֶם מיֻחד, כי הם באו ונשארו בלבושם הגליציאי, בכובעיהם המיֻחדים ובמעיליהם הארֻכים, כדרך הבחורים בחסידות בלז, לבוש השונה מלבושם של בני פולין או ליטא. כך מספר ר' דב וינטרוב, בנו של ראש הישיבה, שבילדותו בפינסק גר בקרבתו של ר' יוסף יאנעווער, וזוכר אותו כ"למדן גדול וצדיק גדול".

תמה שגדלה בבית שבו שאפו תמיד לעלות לארץ ישראל, בקְשה שיַּעלו לארץ, אך הוא טען שארץ ישראל איננה מקום תורה (ואמנם, כך היה אז המצב בארץ), ודחה את עליָתם, עד אשר כבר היה מאֻחָר מדי. עם פרֹץ המלחמה ברחו, הם וילדיהם, יחד עם כל הישיבות לליטא. על היותם בוילנא קבלנו עדות מפי הרבנית, אשת ראש הישיבה ר' דוד פוברסקי. היא ספְּרה שתַּמָּה כרעה ללדת בבית הכנסת בוילנא (יש לציין, שבהיותם פליטים התגוררו בבנין בית הכנסת) וילדה בן או בת, הם נִסו להשיג רשיון עליה לארץ ישראל, אבל הגזרה כבר נגזרה, והם נספו עם כל משפחתם וכל בית ישראל בארצות ההן. אבינו, מלכנו, נקֹם לעינֵינו נקמת דם עבדיך השפוך!

* הָעֳתַק ברשות המחבר מקובץ תורני הלכתי "מבקשי תורה", אלול תשס"ז, קובץ מו, עמודים נג-נו. 

הערה של משה ירדן: אבי (דֹב) סִפר לי גרסה קצרה בהרבה על ההכרות של תמה ויוסף. לפי גרסה זו נסעה תמה אל יוסף, הציגה את עצמה ובקשה ממנו בפשטות לשאת אותה לאִשה.