Micha Ullman

Micha Ullman (Hebrew: מיכה אולמן‎, born 1939) is an Israeli sculptor and professor of art.

Micha Ullman was born in Tel Aviv to German Jews who immigrated to Mandate Palestine in 1933. As a teenager, he attended the Kfar HaYarok agricultural school. In 1960-1964, he studied at Bezalel Academy of Art and Design in Jerusalem. In 1965, he attended the Central School of Arts and Crafts in London, where he learned etching.

Ullman is married to Mira, and lives in Ramat Hasharon, Israel.Ullman created the underground “Bibliotek” memorial on Bebelplatz square in Berlin, where the Nazi book burnings began in 1933. The memorial consists of a window on the surface of the plaza, under which vacant bookshelves are lit and visible. A bronze plaque bears a quote by Heinrich Heine: “Where books are burned in the end people will burn.” This memorial was inaugurated in May 1995. (see book burning). Ullman explains: "It begins with the void that exists in every pit and will not disappear. You could say that emptiness is a state, a situation formed by the sides of the pit: The deeper it is, the more sky there will be and the greater the void. In the library containing the missing books, that void is more palpable. We expect [the books] but they are not there."

In 1997, Ullman completed a synagogue memorial in collaboration with Zvi Hecker and Eyal Weizmann, commemorating the former Lindenstraße synagogue in Kreuzberg.

Another of his creations is "Hochwasser" ("Flooding") on a small island near the Werra River in Germany. It was inspired by a boat Ullman saw there with a sign on it stating it had a capacity of up to seven passengers. Ullman's father, Yitzhak, who had lived nearby, immigrated to Palestine with his seven siblings in 1933.

]http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PrasIsrael/PrashTash... מיכה אולמן]

מיכה אולמן (נולד ב-1939) הוא אמן ופסל ישראלי. חתן פרס ישראל (2009). י

עבודותיו, העוסקות בזיכרון ובהיסטוריה האנושית וכן ביחס בין האדם לטבע, משתמשות בתצורות אמנותיות שונות מתחומי הפיסול כגון מיצבים, אמנות אדמה וכדומה

– פסל ומורה לאמנות – הוא מן הבולטים והחשובים בפסלי ישראל. עבודותיו הייחודיות, בעיקר בפסלי בורות למיניהם, מאופיינות בדיאלוג מרתק בין החומר לסביבה, להיסטוריה, לפוליטיקה ולזיכרון. פסליו זכו להערכה רבה בישראל ובעולם. פסלי חוצות שלו מוצגים דרך קבע במקומות ציבוריים, ופסלים אחרים מוצגים בתערוכות רבות מן השורה הראשונה של האמנות העולמית

מיכה אולמן – בן לילי ויצחק ז"ל – מתגורר ברמת השרון, והוא נשוי למירה, אב לערה, למיה ולאיתן וסב לירדן, ללילי ולענבל

מיכה אולמן

לידה 1939 (בן 81 בערך) תל אביב
מקום לימודים בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב (1960) תחום יצירה פיסול הושפע על ידי יצחק דנציגר יצירות ידועות הספרייה הריקה פרסים והוקרה פרס ישראל (2009) פרס משה מנדלסון (2010)

עבודותיו, העוסקות בזיכרון ובהיסטוריה האנושית וכן ביחס בין האדם לטבע, משתמשות בתצורות אמנותיות שונות מתחומי הפיסול כגון מיצבים, אמנות אדמה וכדומה.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 גלריה 3 השכלה 4 הוראה 5 פרסים 6 יצירות אמנות במרחב הציבורי 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים

ביוגרפיה מיכה אולמן נולד בתל אביב ללילי ויצחק אולמן. בנעוריו למד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל מוצנח. לאחר השירות היה שותף לגרעין נח"ל בקיבוץ ארז. חי ופועל ברמת השרון.

בין השנים 1960–1964 למד אולמן אמנות ב"בצלאל". לאחר סיום הלימודים יצא לשנת לימודי המשך בבית הספר המרכזי לאמנות ולאומנות בלונדון, שם התמחה בתחריט. עם שובו לישראל, בשנת 1966, עבד כמאייר וכמעצב גרפי בעיתון "מעריב". תחריטי המתכת שיצר, ובהם תיאורי נוף, הוצגו בשנת 1969 ב"גלריה דוגית" בתל אביב. ב-1970 קיבל משרת הוראה ב'בצלאל', בתחילה כמורה לרישום ותחריט.

המעבר מייצוג אמנותי אל 'פעולה' ממשית בחלל התרחש במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, בהשפעת האמנות המינימליסטית והאמנות מושגית, שפרחו באירופה ובארצות הברית. במסגרת השפעות אלו החל אולמן ליצור גרסה מקומית של אמנות אדמה, שסממנה המרכזי היה חפירה של בורות באדמה.

בהשפעתו של הפסל יצחק דנציגר התארגנה בשנת 1972 קבוצה של אמנים שכללה את אולמן ויצרה מקבץ של 'פעולות' אמנותיות באזור שבין קיבוץ מצר לכפר הערבי מייסר תחת הכותרת פרויקט מצר-מסר. אולמן, בעזרת בני נוער משני היישובים, חפר בור בכל אחד מן היישובים וביצע ביניהם החלפת אדמות סמלית. לצידו משה גרשוני כינס אספת חברים ובה חילק את האדמות קיבוץ מצר לחבריו, אביטל גבע יצר בשטח שבין שני היישובים ספרייה מאולתרת, המורכבת מספרות שמוחזרה ממפעל הנייר "אמניר".[1]

הרדיקליות של עבודתו, והיחס שפיתח בין האמנות לבין המרחב הפוליטי, תרמו לפופולריות של אולמן ב'בצלאל', שהגיעה לשיאה במהלך "מרד הסטודנטים". בעקבות אירועי המרד פוטר בשנת 1978 ממשרתו.

בשנת 1980 השתתף בביאנלה ה-39 של ונציה, לצד משה גרשוני. בתערוכה שנקראה "אשמורת שלישית: חפירות הגנה, אדמה ומלט" הציג בורות פעורים בחלל הביתן הישראלי ובהם שקועים מבנים בנויים מאדמה.

אולמן יוצר בעיקר פסלי חוצות וידוע בעיקר בזכות סדרת פסלי "האדמה". רבות מיצירותיו כוללות חפירה באדמה, התעסקות עם אדמה וחול אך גם עם יציקות בטון ופלדה. יצירתיו "הבית" ו"יסוד" מוצבות בשדרות רוטשילד בתל אביב.

פסלים שלו מוצבים בגרמניה, צרפת, פולין, יפן, איטליה, פינלנד ועוד. היצירה המוכרת ביותר שלו היא כנראה הספרייה הריקה בכיכר בבל במרכז ברלין, פרויקט שיצר לזכר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית.

בשנת 2004 יצר את "אנדרטת נצר אחרון" בהר הרצל בירושלים לזכר חללי צה"ל שעלו לארץ מן השואה ונפלו על תקומת המדינה במלחמת העצמאות ללא אפשרות להקים לעצמם דור המשך.

בשנת 2009 זכה בפרס ישראל לפיסול.

בשנת 2011 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו בשם "שעון חול" במוזיאון ישראל[2]

יצירתו של מיכה אולמן בשנות השבעים הייתה מעורבת, והגיבה- בכל סגנון שבחר ליצור בו- למציאות חברתית ישראלית. אז עשה זאת כמתעד מצבים עירוניים או כמגרה מחשבה באמצעות אירועים אמנותיים. כך החליף בשנת 1972, יחד עם אביטל גבע, אדמה בין כפר ערבי (מסר) לקיבוץ ישראלי (מצר). לאחר תקופה של יצירה אינטימית ביותר בתחום הרישום, תוך התייחסות לנוף, החל את סדרת פסלי האדמה שלו (אלה נגלו לראשונה לציבור בשנת 1980, בביינאלה של ונציה). פסלים אלה, עם הרישומים שליוו אותם, נתפסו כמעט מיד כציון-דרך, הם מזכירים "קברים", "מקלטים", "כיסאות" מטים ליפול. זהו פיסול היונק הן ממציאות פוליטית, חומרית וקיומית מקומית והן מתפיסת פיסול בינלאומית פוסט מינימליסטית (עיסוק במניפולציות של צורות יסוד תוך טעינתן במשמעות רגשית). פסליו מבטאים תחושות של התגוננות, התחפרות, מוות, ייאוש ונפילה, ולפעמים גם תקווה ושאיפה להתעלות רליגיוזית (למשל בפסל שיצר בגיא בן-הינום בתערוכה "80 שנות פיסול" של מוזיאון ישראל, 1984). פסליו של אולמן מייצגים קטע מהותי של החוויה הישראלית המודרנית.

השכלה 1964-1960 - "בצלאל", ירושלים 1965 - לימודי המשך, סנטראל סקול, לונדון. הוראה 1978-1970 - בצלאל, ירושלים 1976 - מרצה אורח, האקדמיה לאמנויות יפות, דיסלדורף, גרמניה 1979 - פיסול ורישום בחוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה 1985-1979 - הפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים, הטכניון, חיפה 1991 - פרופסור באקדמיה בשטוטגרט. פרסים 1963 - פרס סונבורן, האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", ירושלים. 1971 - פרס קולינר, מוזיאון ישראל, ירושלים. 1980 - פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים. 1985 - פרס פונדיק, מוזיאון תל אביב לאמנות. 1989 - מלגה שנתית, ברלין 1995 - תערוכת הפרס ע"ש קטה קולביץ, האקדמיה לאמנויות, ברלין, גרמניה. 1996 - פרס זוסמן, יד ושם, ירושלים. 1996 - חבר באקדמיה הגרמנית לאמנויות, ברלין, גרמניה. 1997 - פרס החברה לתרבות ולשלום בינלאומי, עמאן, ירדן. 1998 - פרס ירין, קרן התרבות אמריקה-ישראל. 2000 - פרס חיים גמזו, מוזיאון תל אביב לאמנות. 2004 - דוקטור לשם כבוד, האוניברסיטה העברית, ירושלים. 2005 - פרס תומא, באדן ויטמברג, ברנאו, גרמניה. 2009 - פרס ישראל בתחום הפיסול. יצירות אמנות במרחב הציבורי שמים, אבן גיר, תל חי, 1983 ברזל וכבל, גיא בן הינום, ירושלים, 1984 אשת לוט, אדמה, הר סדום, 1984 יסוד, בטון וחול, שדרות רוטשילד 129, תל אביב, 1989 שחודנייה (מזרח), אספלט, לודז', פולין, 1991 פני הים, יציקת בטון, אבן כורכר וזכוכית, רח' אלנבי 22–24 תל אביב, 1992 אף-אחד, פלדת קורטן וחול חמרה, גרופיוס באו, ברלין, גרמניה, 1992 ספריה, בטון וזכוכית, כיכר בבל, ברלין, גרמניה, 1995 מים, כיכר ציון ורחוב האחים, ירושלים, 1997-1996. לקריאה נוספת יגאל צלמונה ואורחים, שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים 2011; רונית שטיינברג, עמ' 387–389 ועוד; חיים באר, עמ' 412-416; רחל אליאור, עמ' 433-441; אמיתי מנדלסון עמ' 442–443. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מיכה אולמן מיכה אולמן

באוספי מוזיאון ישראל מיכה אולמן , באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל מיכה אולמן

באתר ארופיאנה (באנגלית) קורות החיים של מיכה אולמן , אתר פרס ישראל נימוקי השופטים בהענקת פרס ישראל למיכה אולמן , אתר פרס ישראל דנה גילרמן, אדמה זיכרון בית , באתר הארץ, 25.8.2006 מרב יודילוביץ', פרס ישראל לפסל מיכה אולמן , ynet ‏, 03.03.09 תמרה שרייבר, פרס ישראל בפיסול למיכה אולמן , גלובס, 03.03.2009 חגית פלג-רותם, משורר האדמה , גלובס, 30/03/2009 יניב יהודה אייגר, חובה לראות את פסליו של אולמן , ‏ nrg ‏, 19/6/2009 אלי ערמון אזולאי, חזון מיכה, ראיון , עכבר העיר, 11.9.2009 סמדר שפי, הרטרוספקטיבה של מיכה אולמן במוזיאון ישראל - משנות ה-60 ועד היום , באתר הארץ, 15 ביולי 2011 עוזי צור, השמים היו לעפר הארץ , באתר הארץ, 26 באוגוסט 2011 עופר אדרת, בעומק הספרייה של מיכה אולמן בברלין , באתר הארץ, 23 ביולי 2014 יאיר גרבוז, "הבסיס" שיחות על אמנות ישראלית - מיכה אולמן ונחום טבת , רדיו תל אביב, 2016 נעמה ריבה, חתן פרס ישראל מיכה אולמן הכניס את הבית שלו לתוך מוזיאון , באתר הארץ, 23 בדצמבר 2018 רחל אליאור, יום השוויון –באמנות הפיסול ומלאכת המחשבת של מיכה אולמן ובהיסטוריה של הלוח במחשבה היהודית הערות שוליים

ראו: גינתון, אלן, "העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1998, עמ' 88-989

שעון חול - מיכה אולמן , באתר הארץ https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%94_%D7%90%D7%95...