Manya Shochat

מַניָה (וִילבּוּשֶביץ) שוֹחַט

________________________________________________________________

Manya Shochat (or Mania Shohat), née Wilbushewich / Wilbuszewicz, (1880 – 1961) was Russian Jewish politician and the "mother" of the collective settlement in Palestine, the forerunner of the kibbutz movement.

Biography

Russia and early days in Palestine

Manya was born in Russian Poland (today Belarus) to middle-class Russian Jewish parents, and grew up on the family estate of "Łosośna". One brother, Isaac, studied agriculture in Russia. He was expelled for slapping a professor who, in the course of a lecture, stated that the zhids (a derogatory term for Jews) were sucking the blood of the farmers in Ukraine. In late 1882, he left for Palestine and joined the Bilu movement. His letters home were a powerful influence on young Manya. Another brother, the engineer Gedaliah, went there in 1892, and helped fund his younger siblings' education. As a young adult, she went to work in her brother's factory in Minsk to learn about working class conditions. She was imprisoned because of her contacts with Bund revolutionaries in 1899. There she was indoctrinated by Sergey Zubatov, the head of the Tsarist Secret Police in Moscow. Zubatov conceived a plan that fit with Shochat's ideological notions, through which workers would form "tame" organizations that would work for reform rather than for overthrow of the government. She was persuaded that this would also help achieve rights for Jews. She founded the Jewish Independent Labor Party. The party was successful in leading strikes because the secret police supported it, but was loathed by the Bund and other Jewish socialist groups. The party collapsed in 1903 following the Kishinev pogrom. Experiencing, as she put it, 'severe emotional distress' following the loss and failure of her political organization and path, she accepted an invitation from her brother Nachum, who was the founder of the Shemen soap factory, to accompany him on a research expedition to some of the wilder places of Palestine. She arrived on January 2, 1904. "I couldn't see what direction I should take in my life. I agreed to join my brother's expedition, because, in fact, I was indifferent to everything. For me it was just another adventure." Manya fell in love with the beauty of the land and was especially touched by the plight of the Jewish settlement in the Hauran. "The Hauran remained without a redeemer - and my soul cleaved unto this place." The Baron Rothschild had bought land in the area, but the Ottoman government stipulated that no Jews be allowed to settle there. A small group which had disregard the decision was evicted, so the Baron resorted to leasing out the plots of land to Arab Fellahin. Manya decided to visit all of the Baron's colonies and see for herself why they were in financial straits. She became acquainted with and greatly impressed by Yehoshua and Olga Hankin. Her decision to stay was due in a large part to their influence.

In Palestine

As a result of her first visit, Manya reached a conclusion which anticipated that of Arthur Ruppin. She understood that the model of plantation settlement, favored by the Baron Rothschild, where Jewish owners employed Arab workers and were subject to economic overseers, could never be the basis for Jewish national life. It led to financial difficulties and disaffection. She concluded that only collective agricultural settlement could produce Jewish workers and farmers who would be the basis for building a Jewish homeland. Her first priority was finding a solution for the problem in Hauran.

Manya left for Paris, in order to research the feasibility of her ideas and then to convince the Baron to back them. In 1905, a fresh wave of pogroms swept the Russian Empire. Meir Cohen, an old friend from Minsk, came to Paris seeking the aid of the Jewish community to buy arms so they could defend themselves. Manya laid aside the Hauran project, and put her efforts towards fundraising. She convinced Rothschild to donate 50000 gold francs to that end.

Guns and ammunition were bought in Liege and smuggled into Russia. In order to deliver the final consignment, Manya disguised herself as a young rabbanit from Frankfurt, bringing eight cases of scriptures, a gift for the yeshivot of Ukraine. In Odessa, an undercover police agent gained access to her apartment and discovered where the guns were. Manya, who had a silenced pistol, shot him before he could get out and report his findings. The guns were successfully delivered to the Jewish underground. Not one was lost.

She returned to Palestine in 1906 to further pursue her Hauran plan. Towards the end of the year, she travelled to the United States to raise funds for that and for arms for Russian Jews. The idea of collective settlements in general, and the Hauran scheme in particular, received no support. She realised that the only way to convince people that it could work was by putting it into practice, so she returned to Palestine in 1907.

Manya shared her idea with enthusiastic members of "Poalei Tzion" and "Hapoel Hatzair". Hankin convinced Eliahu Krauzeh, the director of the Sejera farm, to give them stewardship over it for a year. It had been one of the least successful farming plots around. Krauzeh was reluctant, because the group's radicalism could cost him his job.

18 young men and women, mainly friends of Israel Shochat, established there the land’s first ideologically based cooperative which inspired later settlement at Degania. The project succeeded and lent credence to the idea of collectives. In 1908, with Israel Shochat, she helped found the HaShomer, a guard organization, which evolved into the basis of Jewish self-defense. Its goal was to put the responsibility of guarding settlements in Jewish hands.

She married Israel Shochat and had two children with him. In World War I, the Turks deported the Shochats and others who were Russian nationals to Bursa, in Turkey. They returned around Passover, 1919, after attending the Poalei Tziyon convention in Stockholm.

In 1921 she was in Tel-Aviv when riots broke out among the Arabs, who then attacked Jewish settlements. Along with other Hashomer members, she took part in the defence of the city. At great risk, she would walk around, disguised as a Red Cross nurse, to keep an eye out on developments. Her experience in Russia came in handy as they attempted to smuggle in grenades for the defenders of Petah-Tikva. She hid them among baskets of vegetables and eggs. The car they were in got mired just outside of the town. A patrol of Indian cavalry approached. Their role was to search all travellers for arms. With great presence of mind, Manya averted disaster. She ran up to the patrol, begging them to help rescue the car from the mud. While they were pulling it out, she watched the baskets, saying that she didn't want the eggs to break. The cavalry then even provided an escort until they got into town.

After the riots were over, she travelled the United States to raise funds for the defence efforts. Due to a series of misunderstandings between her and Pinhas Rutenberg, the transfer of funds was frozen and the two didn't speak for years.

She was active in the Gdud HaAvoda and clandestine immigration, as well as arms-smuggling. In 1930, Manya Shochat was among the founders of the League for Arab-Jewish Friendship. In 1948 she joined the Mapam party. Family

She married Israel Shochat, who was 9 years younger. She had 2 children with him: Gideon (Geda) and 'Ana. Gideon Schochat was a pilot in the British Royal Air Force (RAF) during World War II and later became one of the founding pilots of the Israeli Air Force, rising to the rank of Colonel. He committed suicide in 1967. In 1971, his daughter Alona married Arik Einstein, a famous Israeli performer. They had 2 daughters together. They later divorced, the daughters remaining with their mother. They later became Orthodox Jews, and the daughters married Uri Zohar's sons. Zohar was a good friend of Einstein and became one of the leading figures in the Orthodox community.

Mania Shohat Page d'aide sur l'homonymie Pour les articles homonymes, voir Shohat (homonymie).

Mania Shohat Mania Shohat ou Manya Shochat (hébreu:מניה שוחט), née Vilboshvitz (Wilbuszewicz, Vilbusevich), est une politicienne juive russe des xixe et xxe siècles (Biélorussie, circa 1880 - Tel-Aviv, 1961), surnommée la "mère" des implantations collectives en Palestine, et la précurseur du mouvement kibboutznik. Sommaire [masquer] 1 Éléments biographiques 1.1 Naissance d'une idéaliste 1.2 La découverte de la Palestine 1.3 Nous devons nous défendre 1.4 Les premières fermes collectives 1.5 La Première Guerre mondiale et après 2 Descendance 3 Notes 4 Sources 5 Liens externes Éléments biographiques[modifier | modifier le code]

Naissance d'une idéaliste[modifier | modifier le code]

Mania jeune Mania Vilboshvitz nait en Biélorussie, dans une famille de Juifs russes de la moyenne bourgeoisie, et grandit dans la propriété familiale de Łosośna, située près de la ville de Grodno. Ses grands-parents ont prospéré dans les affaires en étant fournisseurs de l'armée russe et se sont presque assimilés. Son père, qui l'influencera grandement, l'élève cependant selon l'esprit de la vie juive traditionnelle. Mania est également marquée par les idées de ses frères. L'un de ceux-ci, Isaac, étudie l'agriculture en Russie mais est expulsé de l'école pour avoir frappé un professeur qui enseignait que les yids (terme péjoratif pour désigner les Juifs) suçaient le sang des fermiers en Ukraine. Vers la fin 1882, il rejoint la première Aliyah (dite Aliyah des fermiers) et adhère en Palestine au mouvement Bilou1. Un autre de ses frères, l'ingénieur Guedalya, émigre aussi en Palestine en 1892. Après ses études, Mania travaille dans l'usine d'un de ses frères, à Minsk, pour connaitre la condition de la classe ouvrière. En 1899, elle est jetée en prison par les autorités tsaristes pour ses contacts avec les révolutionnaires du Bund. Là, elle est endoctrinée par Sergey Zubatov, le responsable de la Police secrète tsariste de Moscou. Zubatov conçoit un plan qui cadre avec les penchants idéologiques de Shohat : les travailleurs juifs vont créer des organisations dociles qui travailleront à réformer, plutôt qu'à renverser le gouvernement. Elle est persuadée que cela aidera les Juifs à obtenir des droits. Elle crée donc le Parti indépendant des travailleurs juifs qui réussit à organiser des grèves, car il est supporté par la police secrète, mais il est exécré par le Bund et les autres groupes socialistes juifs pour son accointance avec le pouvoir tsariste. Le parti s'écroule en 1903, suite aux pogroms de Kichinev. Mania subit alors « une dépression émotionnelle sévère ». La découverte de la Palestine[modifier | modifier le code] C'est dans cet état qu'elle accepte l'invitation de son frère Nachum, fondateur de la savonnerie Shemen de Haïfa, de l'accompagner dans une expédition de recherche des endroits les plus sauvages de Palestine. Elle débarque en Palestine le 2 janvier 1904. « Je ne peux pas voir quelle direction je dois prendre dans ma vie. J'ai accepté de me joindre à l'expédition de mon frère, car, en fait, j'étais indifférente à tout. Pour moi, ce n'était juste qu'une autre aventure2. » Mania tombe amoureuse de la beauté de la terre et est particulièrement touchée par la situation critique de la colonie de Hauran. « Hauran restait sans un rédempteur et mon âme s'attachait à ce lieu ».

Mania vers 1900 Le Baron Edmond de Rothschild avait acheté la terre dans cette région mais le gouvernement ottoman interdisait aux Juifs de s'y installer ; un petit groupe qui avait bravé l'interdit avait été chassé. Rothschild était donc obligé de louer la terre à des Fellahin arabes. Mania décide de visiter toutes les implantations installées par le Baron Rothschild, et de voir par elle-même pourquoi elles se trouvaient toutes en difficulté financière. Elle fait alors la rencontre de Yehoshoua et Olga Henkin, qui jouent un rôle crucial dans sa décision de s'installer en Palestine2. À la fin de sa première visite, Mania arrive à la conclusion qui sera plus tard celle d'Arthur Ruppin : le modèle de colonies d'implantation favorisé par le Baron Rothschild, où les propriétaires juifs emploient des ouvriers arabes, ne pourra jamais servir de base à une vie nationale juive. Il ne peut au contraire qu'aboutir à des difficultés financières et à une perte d'affection. Seules des implantations agricoles collectives peuvent selon elle produire des travailleurs et des fermiers juifs qui pourront alors servir de base pour la construction d'une patrie juive. Sa priorité est dès lors de trouver une solution aux problèmes de Hauran. Mania se rend à Paris dans l'espoir de convaincre le Baron Rothschild du bien-fondé de ses projets. Cependant, la déferlante d'une nouvelle vague de pogroms sur l'Empire russe en 1905 lui font provisoirement oublier Hauran. Nous devons nous défendre[modifier | modifier le code] Mania consacre toute son énergie à obtenir des fonds pour permettre aux Juifs biélorusses d'acheter des armes pour leur autodéfense. Elle convainc le Baron Rothschild de donner 50 000 francs-or dans ce but. Des armes et des munitions sont achetées à Liège et passées en contrebande en Russie. Afin de livrer la dernière expédition, Mania se déguise en jeune rabbanit de Francfort, transportant huit caisses de livres saints, un cadeau pour les yechivot d'Ukraine. A Odessa, un agent de la police secrète pénètre dans son appartement et découvre où se trouvent les fusils. Mania qui possède un pistolet à silencieux, le tue avant qu'il ne puisse s'échapper3. Tous les fusils sont ensuite livrés à l'organisation clandestine juive. Mania retourne alors en Palestine. Les premières fermes collectives[modifier | modifier le code] Arrivée en 1906, Mania repart vers la fin de l'année aux États-Unis pour récolter de l'argent pour Hauran, ainsi que pour l'achat d'armes pour les Juifs russes. L'idée d'implantations collectives est cependant mal accueillie et son plan pour Hauran ne reçoit aucun soutien. Elle réalise alors que la seule façon d'emporter l'adhésion d'éventuels donateurs est de mettre ses plans en pratique. Les idées de Mania sont accueillies avec enthousiasme par les membres de Poaley Tzion et Hapoel Hatzaïr. Yéhoshoua Henkin persuade Eliahou Krauze, le directeur de la ferme Sédjéra, située entre Tibériade et Nazareth, de leur confier sa gestion pendant un an. Bien que sceptique, Krauze leur cède cette ferme, l'une des moins performantes de la région, non sans craindre que le radicalisme du groupe ne lui fasse perdre sa place. 18 jeunes hommes et femmes, issus pour la plupart du cercle d'Israël Shohat, s'établissent dans la ferme, la première coopérative de Palestine. Fondée idéologiquement, elle deviendra le modèle du kibboutz de Degania. Le projet est un succès et assure la crédibilité de l'idée d'implantations collectives. Avec Israël Shohat, qu'elle épousera bientôt, Mania participe à la fondation de Hashomer, une organisation de garde, puis d'auto-défense des installations juives qui a pour but de donner aux Juifs la responsabilité de la protection des implantations. La Première Guerre mondiale et après[modifier | modifier le code] Durant la Première Guerre mondiale, les Shohat et tous les Juifs de nationalité russe se trouvant en Palestine sont exilés par les autorités ottomanes à Bursa, en Turquie. Ils retournent en Palestine aux alentours de Pessa'h 1919, après avoir participé à une convention du Poaley Tzion à Stockholm. En 1921, Mania Shohat se trouve à Tel-Aviv lorsque des émeutes éclatent parmi les Arabes qui attaquent alors les implantations juives. Avec des membres de l'Hashomer, elle prend part à la défense de la ville. Déguisée en infirmière de la Croix-Rouge, elle parcourt les zones de combat afin de renseigner les défenseurs. Forte de son expérience en Russie, elle est chargée de passer en contrebande des grenades pour les assiégés de Petah Tikva. Elle les cache dans des paniers de fruits, de légumes et d'œufs. La voiture la transportant s'embourbe juste à la sortie de la ville. Une patrouille de la cavalerie indienne, de l'armée britannique, chargée de contrôler les véhicules pour confisquer les armes et arrêter les contrevenants, s'approche de la voiture. Mania a alors la présence d'esprit de se précipiter au devant de la patrouille pour leur demander de l'aide. Gentlemen, les soldats indiens vont l'aider à dégager la voiture et lui fourniront même une escorte jusqu'à la ville. Après les émeutes, Mania se rend aux États-Unis pour récolter des fonds pour la défense des implantations. Suite à toute une série de malentendus entre elle et Pinhas Rutenberg, le transfert des fonds est bloqué pendant une longue période. Mania reste active dans le Gdoud Haavoda (Bataillon du Travail) et l'immigration clandestine, ainsi que dans la contrebande d'armes. En 1930, Elle fait partie des fondateurs de la Ligue pour l'amitié judéo-arabe. En 1948, après la création d'Israël, elle rejoint le parti Mapam. Le mariage de Mania n'est pas heureux, Israël étant un coureur de jupon3. Ils décident de se séparer et Mania vit les dernières années de sa vie à Tel-Aviv, jouant un rôle prépondérant dans l'intégration des nouveaux immigrants. Elle meurt en 1961 et est enterrée auprès des membres de Hashomer à Kfar-Guiladi. Selon Chaviva Frank, Mania Shohat est « aujourd'hui presque oubliée mais [elle fut] autrefois une légende … [sa vie ressemble] à un feuilleton télévisé hollywoodien, sauf qu'elle est authentique ». Cette vie inspirera au cinéaste Amos Gitaï le film Berlin-Jérusalem (1989). Descendance[modifier | modifier le code]

Mania et Israël Shohat auront eu deux enfants, Anna et Gideon (Geda) Shohat. Ce dernier deviendra colonel, pilote dans la Royal Air Force (RAF) pendant la Seconde Guerre mondiale, avant de rejoindre les Forces aériennes israéliennes lors de leur création. Il se suicidera en 1967. En 1971, la fille de Geda se mariera avec le célèbre chanteur israélien Arik Einstein, avec qui elle aura deux filles avant de divorcer. Devenues harediot, celles-ci se marieront avec deux des fils d'Uri Zohar, acteur et producteur de films, devenu l'une des figures éminentes de la communauté orthodoxe. Notes[modifier | modifier le code]

↑ (he): Yitzhak Ben-Zvi, Israel Schochat, Mati Meged & Yochanan Taversky, Darki Be'Hashomer (« Mon chemin vers l'Hashomer ») de Mania Shohat, in Sefer Hashomer, divrei Haverim (Le livre de l'Hashomer, paroles de camarades) ↑ a et b (he): "Mon chemin.." ↑ a et b (en): The Encyclopedia and Dictionary of Zionism and Israel [archive] Sources[modifier | modifier le code]

(en): Zionism and Israel Information Center avec leur autorisation. (he): Yitzhak Ben-Zvi, Israel Schochat, Mati Meged et Yochanan Taversky: Darki Be'Hashomer (Mon chemin vers l'Hashomer) de Mania Shohat, dans "Sefer Hashomer; Divrei Chaverim" Liens externes[modifier | modifier le code]

(en): Biography of Manya Shochat at Zionism and Israel Information Center (en): Biographie de Mania Shohat; site: jewishmag.com (en): Biographie de Mania Shohat; site: eilatgordinlevitan.com Portail de la culture juive et du judaïsme Portail de la culture juive et du judaïsme Portail de la Russie Portail de la Russie Portail d’Israël Portail d’Israël Catégories : Personnalité du sionismeNaissance en 1880Décès en 1961Membre de l'Asefat ha-nivharim | [+]

מַניָה (וִילבּוּשֶביץ) שוֹחַט (1878‏‏ – 17 בפברואר 1961) הייתה מנהיגה ומהפכנית ברוסיה הצארית, בארץ ישראל מנהיגה ציונית, מראשי הארגונים "בר גיורא", "השומר" ו"הקיבוץ החשאי", גדוד העבודה וקיבוץ כפר גלעדי.

מניה שוחט

מניה שוחט, 1940 לערך

מניה שוחט בנערותה

מניה שוחט, בשנת 1900 לערך מַניָה (וִילבּוּשֶביץ) שוֹחַט (1878‏‏[1] – 17 בפברואר 1961) הייתה מנהיגה ומהפכנית ברוסיה הצארית, מנהיגה ציונית בארץ ישראל, מראשי הארגונים "בר גיורא", "השומר" ו"הקיבוץ החשאי", גדוד העבודה וקיבוץ כפר גלעדי. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 ברוסיה 1.2 בארץ ישראל 1.2.1 בתקופת העלייה השנייה 1914-1904 1.2.2 בתקופת המנדט הבריטי 1948-1918 1.2.3 במדינת ישראל 1961-1948 2 משפחתה 3 הנצחתה 4 לקריאה נוספת 4.1 מקורות 4.2 מחקרים 4.3 ספרות לבני נוער 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ברוסיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מניה שוחט נולדה בשנת 1879 באחוזת לוסוסנה, בסמוך לעיר גרודנו שברוסיה הלבנה (אז בתחום המושב היהודי ברוסיה), למשפחת וילבושביץ האמידה. הוריה היו אנשים משכילים בנים להורים שומרי תורה ומצוות. סבה היה קצין צרפתי בצבא נפוליאון, אשר פלש לרוסיה בשנת 1812, בשם וִיל-בּוּאָה (Vill-Bois). לאחר פציעתו הקשה נשאר בעיר גרודנו, ושם טיפלה בו במסירות הינדה צביה בת הרב. השניים התאהבו, והקצין הצעיר, שלאחר גיורו נקרא בנימין וילבושביץ, נשא לאשה את הינדה. בנם הצעיר של בני הזוג, וולף, היה אביה של מניה. מניה ככל בני משפחתה נטתה מילדותה לדיכאון, ואף ניסתה להתאבד פעמיים. בשל בריאותה הלקויה, לא למדה בבית ספר, אלא עבדה בבית חרושת של אחיה במינסק, שם הכירה את הווי החיים של פועלים יהודיים, וכן את המהפכן גריגורי גרשוני, אשר בו התאהבה ובעקבותיו הצטרפה אל "בונד" – מפלגת הפועלים היהודיים של ליטא, פולין ורוסיה. עקב פעילות זו נעצרה בשנת 1899 בפשיטת המשטרה על בית הדפוס. בהיותה בכלא פגשה את סרגיי זובאטוב, שעמד בראש האוכרנה (המשטרה החשאית הצארית) במוסקבה. הוא שכנע אותה להקים בשנת 1901 מפלגת פועלים יהודים עצמאית, נאמנה למשטר הצאר. עד מהרה זכתה המפלגה לפופולריות רבה, בשל תמיכת הממשלה בה, תמיכה שהותנתה בכך שהתנועה תעסוק בנושאים כלכליים בלבד, ולא בפוליטיקה. הודות לפעילותה נערך במינסק בשנת 1902 ה"קונגרס הציוני השני של ציונים ברוסיה", בניהולו של יחיאל צ'לנוב. במפלגתה של מניה היו עשרות אלפי חברים, והיא החלה ליזום שביתות פועלים באודסה ובמינסק. בעקבות ההפגנות הסוערות ועליית כוחה של המפלגה, התרעמו השלטונות על המפלגה העצמאית, והיא אולצה להתפרק בשנת 1903. בשל פירוק המפלגה חשה מניה עצבות רבה. באותה שנה חלתה אמה ונסעה עם שתי בנותיה (מניה ואחותה אנה) לאיטליה. בארץ ישראל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בתקופת העלייה השנייה 1914-1904[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] לאחר מות אמהּ, שלח לה אחיה נחום וילבוש, שהתגורר בארץ ישראל, מכתב ובו כתב שהוא חולה בשפעת. בעקבות המכתב באה מניה לארץ ישראל ב-2 בינואר 1904. ולאחר שהבינה כי הזמנתו של האח הייתה למעשה תחבולה להביאה ארצה, כעסה ורצתה לחזור. ולאחר שכעסה על אחיה פג, הוא הזמין אותה לסיור בארץ , לשם מחקר למציאת מקורות מים ברחבי ארץ ישראל. בעקבות הסיור היא העלתה תוכנית להתיישבות יהודית בחורן, אשר למענה המשיכה לפעול שנים רבות במקביל לפעילותה בתנועת "השומר". במהלך הסיור התיידדה מאוד עם אולגה חנקין, אשתו של יהושע חנקין. במהלך הסיור, התאהבה מניה בארץ ישראל ולכן החליטה להישאר. ב-1907, בשובה לארץ מסיור באירופה, בארצות הברית ובקנדה, שם למדה על צורות התיישבות קומוניסטיות, פגשה את ישראל שוחט ונישאה לו ב-1908. בני הזוג הקימו יחד את התארגנות שיתופית של פועלים יהודים, בשם "הקולקטיב" בחוות סג'רה (אילניה)‏[2] ואת הארגונים "בר גיורא" (1907) ו"השומר" (1909). לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, גורשו בני הזוג שוחט מן הארץ על ידי השלטונות העות'מאניים ונשלחו לטורקיה -לעיר ברוסה (היום בורסה), כמו רבים מחבריהם עסקני היישוב היהודי, ראשי מוסדות ואגודות ומנהיגי מפלגות הפועלים. בתקופת המנדט הבריטי 1948-1918[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מניה וישראל שוחט חזרו לארץ ישראל עם סיום המלחמה בשלהי 1918. הם אולצו למעשה, על ידי מנהיגי מפלגת "אחדות העבודה" שאליה השתייכו, אשר הושפעו וגובו על ידי מנהיגות היישוב היהודי, לפרק את ארגון "השומר" יציר כפיהם. הגם שבאותם ימים שלאחר המלחמה, מעט מחבריו בעת יסודו נותרו שלמים בגופם ובנפשם. בוועידת "אחדות העבודה" בסיון תר"ף יוני 1920, הוכרז על הקמת ארגון "ההגנה", שעתידו היה לוט בערפל. פירוק "השומר" והקמת "ההגנה" אירעו שבועות וחדשים ספורים לאחר מסכת אירועי הדמים בגליל העליון ובירושלים בחורף ואביב תר"ף 1920, שבו נרצחו ונפצעו עשרות יהודים. בני הזוג שוחט מצאו לנכון, יחד עם אנשי ארגון החלוץ שהחלו להגיע לארץ, ליזום את הקמתו של גדוד העבודה. גוף עבודה חלוצי, הגדול ביותר בזמנו, היה בין השאר מעטפת להמשך פעילותם הצבאית של אנשי "השומר" במסגרת הקיבוץ החשאי במקביל לפעילותם בארגון ההגנה, ועל כן עורר הגדוד את חששם של רבים בתנועת העבודה, ועוד יותר ומחוצה לה. בשנת 1921, הקימה מניה שוחט את "ועד הנגב", יחד עם ישראל שוחט, רחל ינאית ויצחק בן צבי. הוועד "נועד לעורר את מוסדות היישוב והתנועה הציונית להכיר בחשיבות ההיאחזות בנגב... פעל קודם כול לארגן סיורים ומחקרים באזור הנגב, במגמה להניח מסד למפעל רכישת קרקעות לצורך התיישבות יהודית בנגב - מבאר-שבע עד מפרץ אילת".‏[3] במאורעות תרפ"א 1921 ביפו, הייתה מניה שוחט פעילה בהשגת מודיעין ובקישור בין כוחות ההגנה המעטים. בשנות העשרים הבריחה שוחט מיוזמתה מעפילים רבים בדרך היבשה באזור גבול הצפון, מה שהיווה את התחלתה של ההעפלה מארצות המזרח. הן בשנות העשרים והן בשנות השלושים יצאה מספר פעמים לארצות הברית לשם גיוס הון עבור מפעלים ציונים בארץ ישראל, ובכלל זה גיוס הון יסוד להקמת בנק הפועלים. לאחר מאורעות תרפ"ט בקיץ 1929 החליטה שוחט, יחד עם חברים ותיקים מארגון "השומר", כי יש לפעול להדברות עם ערביי ארץ ישראל, בין השאר במטרה למנוע או לצמצם הישנותם של פרעות נוספות, וכמו כן, כפי שנהגה מניה לעתים מוזמנות, על מנת להשיג מודיעין ומודיעים, שיהיו לעזר בשעת הצורך. רעיונות סוציאליסטיים התוו את דרכה, כמו גם סוגיות ההתיישבות והביטחון, כאשר בשנת 1930 נמנתה על מייסדי "הליגה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי", שייסדה קבוצה קטנה בשם: "פועלי ציון - חוגים מרקסיסטים". במדינת ישראל 1961-1948[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] לאחר הקמת המדינה בשנת 1948, הצטרפה שוחט, כפי רבים מחבריה בקיבוץ המאוחד למפלגת מפ"ם, אך נדחקה עם ישראל בעלה לשולי הפעילות וההשפעה הפוליטית. מניה שוחט נפטרה בא' באדר תשכ"א בתל אביב ונקברה בחלקת השומרים בבית הקברות בכפר גלעדי. בעלה, ישראל נפטר עוד באותה שנה. משפחתה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מניה הייתה כאמור בת למשפחה ענפה, ונעזרה רבות באחיה בענייניה הציבוריים הרבים. אחיה בארץ היו: משה, שהמציא בין השאר את שיטת "הלחם החי" והמרגרינה, נחום, שהיה תעשיין (בית החרושת לשמן "עתיד" ולאחריו "שמן") וגדליהו-ארכיטקט. למניה ולישראל שוחט נולדו שני ילדים - אנה וגדעון (גדע). שנים רבות, מאז תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל, התגוררה עם ילדיה בכפר גלעדי, הגם שעשתה ימים ולילות בדרכי הארץ, עסוקה במפעלותיה הרבים. ישראל עבר להתגורר בבית בשדרות רוטשילד 76 בתל אביב ועסק בעריכת דין. בסוף שנות הארבעים, בעקבות מחלתו של ישראל, עברה מניה לתל אביב כדי לסעוד אותו, ושם חיו עד סוף ימיהם. בנה גדעון-גדע היה טייס בחיל האוויר הבריטי וממקימי חיל האוויר הישראלי. הוא התאבד ב-1966. לגדעון נולדו שתי בנות: בת בשם אלונה שהייתה רעייתו (ואחר כך גרושתו) של אריק איינשטיין ואם שתי בנותיו. אלונה ושתי הבנות חזרו בתשובה. בתו השנייה יעל מתגוררת באוסטרליה ובנה הבכור נקרא גדע על שם סבו, ואחד מנכדיה נקרא ישראל על שם אבי סבו. הנצחתה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

שלט המנציח את מניה שוחט וילבושביץ בלב גן על שמה במרכז הכרמל, חיפה

שלט רחוב על שמם של מניה וישראל שוחט, שכונת רמת אביב, תל אביב על מניה שוחט נכתבו ספרים ומאמרים, אשר ניסו לפענח את דמותה ולהאיר על מפעלותיה, שחלקם (בעיקר פעילותה המהפכנית ברוסיה) נותרו לוטים בערפל. על שמה נקראו רחובות בערים רבות בישראל, בהם ירושלים, תל אביב, באר שבע, פתח תקווה, ראשון לציון, אשדוד וחולון. בחיפה יש גן יפה על שמה במרכז הכרמל. דואר ישראל הנפיק בשנת 1970 בול לכבוד 60 שנה לייסוד "השומר", ועליו מופיע דיוקנה. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מקורות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מחיינו, כתב העת של גדוד העבודה, תרפ"א-תרפ"ט 1921- 1929. (מהדורה מודפסת, 1970- 1973, בהוצאת יד טבנקין). רחל ינאית בן צבי, מניה שוחט, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1976. רחל ינאית בן צבי, אנו עולים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1962. מזכרונות אלכסנדר זייד, מחייו של אחד מאנשי "השומר", מתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל חלק שני, הוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, תש"ז (1947) עמ' 834. יהודה ריינהרץ, שולמית ריינהרץ, מוטי גולני [%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D], עם הזרם ונגדו, מניה שוחט, איגרות ותעודות 1909- 1960, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ה-2005. יעקב יערי-פולסקין, חולמים ולוחמים. ברכה חבס, אליעזר שוחט [%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D], העלייה השנייה, הוצאת עם עובד, תל אביב תש"ז. שלמה קפלנסקי [%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9A], קובץ השומר, תעודות, זכרונות ודברי הערכה, הוצאת ארכיון העבודה, תל אביב תרצ"ז. יצחק בן צבי, ספר השומר - דברי חברים, דביר ומשרד הביטחון, תל אביב תש"ך. גרשון גרא, אנשי השומר בחייהם ובמותם, הוצאת משרד הביטחון, 1991. מחקרים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] יצחק בן צבי (עורך עם אחרים), ספר השומר, הוצאת דביר, תשי"ז 1957. בן ציון דינור (עורך עם אחרים), ספר תולדות ההגנה, א, א-ב, מערכות, תשט"ו 1954. גרשון גרא, השומר, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1985. ישראל ברטל, זאב צחור, יהושע קניאל (עורכים), העלייה השנייה, א-ג (מחקרים, מקורות, אישים), הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ח. יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, "בר-גיורא" ו"השומר" 1907 -1935, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב תשנ"ד. יעל ויילר ישראל, מניה שוחט שלא הכרתם, קתדרה, 125, תשרי תשס"ח, יד יצחק בן-צבי, עמ' 176-172. ספרות לבני נוער[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] דבורה עומר, בדהרה, ירושלים: הוצאת כתר, 1989. קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מניה שוחט מניה שוחט, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח סג'רה, הקולקטיב הראשון: מניה וילבושביץ, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח דוד תדהר (עורך), "מניה שוחט-וילבושביץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 846 מניה שוחט באתר הסוכנות היהודית מניה שוחט, אדם בגליל - מאגר מידע מכתב של מניה שוחט להנריאטה סאלד, 1909 קורות חיים של מניה שוחט (באנגלית) מוטי גולני, עם הזרם ונגדו מניה שוחט, הרצאת וידאו בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, 10 ביולי 2006 מוטי גולני, ‏מניה: עלייתה הקצרה ונפילתה הארוכה, ישראל חוברת 3, אביב תשס"ג, 2003 תמר קפלן-אפל, מניה שוחט, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) רחל ינאית בן-צבי, מניה שוחט לגבורות, דבר, 5 בפברואר 1960, המשך מניה וילבושביץ-שוחט, דבר, 19 בפברואר 1961, המשך הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

^ מספר מקורות טוענים שנולדה בשנת 1880, אולם בבול של דואר ישראל משנת 1970, שעליו מופיע דיוקנה, מצוינת שנת 1878 כשנת לידתה. ^ ראו: רות בקי, סג'רה, הקולקטיב הראשון - מניה וילבושביץ, באתר מט"ח. ^ יהודה ריינהרץ, שולמית ריינהרץ, מוטי גולני [%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D], עם הזרם ונגדו, מניה שוחט, איגרות ותעודות 1909- 1960, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ה-2005, עמ' 119. קטגוריות: מהפכניםאנשי השומראנשי העלייה השנייהחברי אספות הנבחריםמשפחת וילבושביץהגליל: אישיםיהודים בלארוסיםאישים הקבורים בבית הקברות של השומר (כפר גלעדי)