King Antigonus II Mattathias, [Last Hasmonean King of Judaea]

מתתיהו אנטיגונוס השני היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

_________________________________________

Antigonus II Mattathias (Antigonus the Hasmonean) was the son of King Aristobulus II of Judea. In 40 BCE he led, along with Barzapharnes, a Parthian-supported invasion of Judea, seized Jerusalem, and sent his uncle Hyrcanus II to Babylon in chains (after biting or cutting off his ears to render him ineligible for the office of High Priest).

In 37 BCE, Herod the Great took back Judea with Roman support. Herod turned Antigonus over to Mark Antony, who had him beheaded, ending the rule of the Hasmonean dynasty. Antigonus II Mattathias was the last legitimate King of Judaea of the Hasmonean dynasty, which had recovered Jewish independence from the Hellenistic Seleucid monarchy of Syria.

Antigonus was handed over by Herod to the Romans for execution in 37 BCE, after a short reign of three years during which he had led a fierce struggle of the people for independence against the Romans and Romanizers such as Herod.

Antigonus II Mattathias was the only anointed King of the Jews (messiah) historically recorded to have been scourged, crucified and beheaded by the Romans. Cassius Dio's Roman History records: "These people [the Jews] Antony entrusted to a certain Herod to govern; but Antigonus he bound to a stake and scourged, a punishment no other king had suffered at the hands of the Romans, and so slew him." In his Life of Antony, Plutarch claims that Antony had Antigonus beheaded, "the first example of that punishment being inflicted on a king".

אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

אוירה מרדנית בבית

מתתיהו אנטיגונוס היה בנו הצעיר של אריסטובולוס השני ונכדו של המלך אלכסנדר ינאי. אביו היה מעורב בסדרה של מעשי מרדנות, שאיפיינו את ההסתייגות של בית חשמונאי מההשתעבדות לרפובליקה הרומאית והרצון להחזיר עטרת ליושנה – להשיב את צאצאי בית חשמונאי למלוכה על יהודה. אריסטובולוס מרד ברומאים וכמותו גם בנו, אלכסנדר השני (אחיו של מתתיה) וכל אותו זמן נמשכה ביהודה ההתמודדות בין תומכי אריסטובולוס להורקנוס השני ולאנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס).

תקוות שנכזבו

בשנת 49 לפנה"ס פרצה מלחמת הטריומויראט הראשון בין יוליוס קיסר לפומפיוס. קיסר היה מעוניין להשתלט על סוריה וארץ ישראל, על כן דאג לשגר לשם את אריסטובולוס השני (שהיה שבוי ברומא לאחר ניסיון מרידה כושל, ובנו הצעיר, אנטיגונוס היה עצור שם כבן ערובה) כדי שיעשה עבורו את מלאכת ההשתלטות, אלא שהוא ובנו אלכסנדר השני חוסלו על ידי תומכיו של פומפיוס.

לאחר קרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר השתלט על המזרח חיזרו אחריו הורקנוס השני ואנטיפטרוס וזכו באהדתו. מעמדם הושאר על כנו וכל שאיפותיו של מתתיהו אנטיגונוס לקבל איזשהו נתח בשלטון נותרו בגדר חלום.

לאחר רצח יוליוס קיסר (מרץ 44 לפנה"ס) פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הרומית. ההתמודדות הדרמטית בין אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס לבין קסיוס, רוצחו של קיסר, חוללה הדים ביהודה. גברה המתיחות בין האצולה הירושלמית לבין בית אנטיפטרוס. בירושלים פרצה התקוממות כנגד פצאל בן אנטיפטרוס, אחי הורדוס, ואנטיגונוס בן אריסטובולוס השני, נצר למשפחת החשמונאים התמרד בגליל אך הובס על ידי כוחותיו של הורדוס.

ניצחונם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס הביא לכך, שמשלחת יהודית תפציר ברומאים לסלק את בית אנטיפטרוס מכל תפקיד הנהגתי, אך לשווא, הרומאים ביקשו להסתמך על הגורם הנאמן ביותר להם.

מעורבות הפרתים בפרשה

אותו זמן ניצלו הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, את התוהו-ובוהו באימפריה הרומית ופלשו לסוריה. מתתיהו אנטיגונוס, נצר חשמונאי, בנו הצעיר של אריסטובולוס, ששאיפותיו למלוכה ולהחזרת עטרת ליושנה היו כה נוקבות, אם כי ידע אל-נכון שמגמה זו עלולה לעלות לו וליהודה די ביוקר (ענישה נקמנית רומית), שיכנע את הפרתים להמליכו על יהודה ולסלק מן ההנהגה הן את בית אנטיפטרוס והן את הורקנוס השני – יריביו ואויביו. הפרתים נעתרו לבקשתו משלושה טעמים: ראשית – מכיוון שלאנטיגונוס ולהם היה אויב משותף – הרומאים; שנית – אנטיגונוס הבטיח להם כסף רב תמורת מילוי הפצרתו ושלישית – במהלך זה הפרתים עשויים להגדיל ולחזק את ממלכתם.

אנטיגונוס, מגובה על ידי תמיכה צבאית של הפרתים, צר על אויביו שהתבצרו בארמונם שבירושלים. הפרתים שכנעו את הורקנוס ואת פצאל (אחי הורדוס) להיכנע ולצאת מהארמון תוך כדי הבטחה שלא יאונה להם כל רע. השניים התפתו לשווא. נעצרו ונכבלו. פצאל שם קץ לחייו על ידי כך שניפץ גולגלתו אל מול הקיר, והורקנוס נידון לחבלה גופנית (קיצוץ אזניים) כדי למנוע ממנו את האפשרות לשוב ולכהן בתפקיד הכהונה הגדולה. הורדוס, שאף הוא הושם במצור, לא התפתה לצאת אל הפרתים ואל אנטיגונוס והצליח להימלט באישון לילה עם תומכיו וכוחותיו דרומה לכיוון אדום. הפרתים שדדו את ארמון החשמונאים ואת ירושלים ונכסיו הרבים של הורקנוס עברו לידי אנטיגונוס.

אנטיגונוס מתמלך בחסות הפרתים

אנטיגונוס הפך למלך בחסות הפרתים ובכך חידש במידה מסוימת את השלטון של השושלת החשמונאית. הרבה לא ידוע על מעשיו ומהלכיו בתקופת שלטונו הקצרה (37-40 לפנה"ס). ממטבעותיו שנחשפו ניתן, אולי, לדלות מעט פרטים על אופי שלטונו. על גבי המטבעות נמצאה כתובת ביוונית שלשונה "של המלך אנטיגונוס", ללמד על חידוש בית המלוכה וכתובת בעברית – "מתתיה כהן גדול (ו) חבר היהודים" וכתובות דומות. דו לשוניות זו דומה למטבעות המלכים החשמונאים, קודמיו, למעט אלו של אלכסנדר ינאי, ובאה לציין את התחשבותו ברגשות העם היהודי, כאשר כלפי חוץ הוא נחשב למלך ("בסילאוס" ביוונית), וכלפי פנים הוא מכהן ככהן גדול ושולט בשותפות עם "חבר היהודים", היינו הסנהדרין.

על אחד המטבעות ניתן לזהות סמלים הלקוחים מעולם המקדש: מנורת שבעת הקנים ושולחן, שאולי הוא שולחן לחם הפנים. המטבעות הופקו מחומר מתכתי זול (נחושת ועופרת), מה שמלמד, כנראה, על מצב כלכלי די רעוע בתקופתו של מתתיהו אנטיגונוס.

עימות בין הורדוס לאנטיגונוס

בשנת 40 לפנה"ס הוכתר הורדוס למלך על יהודה באישור הטריאומווירטים אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס והסנאט הרומי. בתום שנה נחת הורדוס בנמל עכו ומיד התארגן, בבחינת טיהור ממלכתו ממרדנים ומימוש האינטרסים הרומיים, לריסוק מלכותו של אנטיגונוס, אויבם של הרומאים בשל חבירתו לפרתים. חשוב היה להורדוס לכבוש בעצמו את אזור ממלכתו, כדי שלא יהיה חייב לגורם מקומי כלשהו איזו טובה בהמשך דרכו. לא קלה הייתה דרכו של הורדוס בביצוע המשימה בשל התמיכה העממית לה זכה אנטיגונוס ובשל העדר גיבוי צבאי ממשי רומי (הצבא הרומי היה עסוק בלחימה באסיה הקטנה ובצפון סוריה), כמו כן אנטיגונוס פיתה מצביאים רומיים בכספי שוחד כדי שלא יסייעו בידו של הורדוס כמו למשל את הליגאטוס המוכשר של מרקוס אנטוניוס, פובליוס וונטיודיוס, ואף את הקצין הבכיר סילו.

אנטיגונוס ניצל את שעת הכושר שנקרתה בדרכו, כשהצבא הרומי טרוד בהתמודדויות עם הפרתים והורדוס טרם התארגן, כבש את רוב אדום, ובכלל זאת את העיר המרכזית מרישה והחריבה עד היסוד וכן צר על מצדה, שם התגוררה משפחת המלך ופמלייתו. הורדוס נקלע למצוקה, אם כי הצליח לחלץ את משפחתו ממצדה מהמצור שכפה עליה אנטיוגונוס וכן פילס דרכו לשומרון והפכה לגרעין כוחו הצבאי. בצר לו פנה לאנטוניוס, שנלחם אותו זמן עם הפרתים, ואף טרח להופיע לפניו, לאחר שגמא מרחק רב רווי סכנות. מרקוס אנטוניוס השתכנע ושיגר להורדוס סיוע צבאי מסיבי, ובראשו המצביא המוכשר גאיוס סוסיוס.

הורדוס נלחם בגליל כנגד מתנגדיו, תומכי אנטיגונוס, ואנטיגונוס עצמו ישב בירושלים ולא ניסה כלל להחיש עזרה לתושבי הגליל ולאנשיו שנלחמו בהורדוס. הורדוס התעסק בביעור קיני ההתנגדויות, שמרכזן היה במערות שליד הארבל. בקרבות אלה השתמש הורדוס בארגזים, שהותאמו למלחמות בהרים. הלוחמים שהתמקמו בתוכם הצטיידו במוטות ארוכים שבקצותיהם ווים על-מנת לגרור את המסתתרים החוצה ולשומטם לתהומות.

קץ מלכותו של אנטיגונוס

מנגד ניצל אנטיגונוס את העדרו של הורדוס ותקף באומץ רב את כוחותיו. אנטיגונוס זכה במספר קרבות, ובאחד מהם אף גרם למותו של יוסף, אחי הורדוס, כשהוא לוכד אותו במארב ליד יריחו ומשמיד את כל צבאו, אלא שמול הצבא הגדול הרומי כשל לחלוטין. הורדוס הפנה את כוחותיו לעבר יריחו, שם היה מרוכז עיקר צבאו של אנטיגונוס, ובין השניים התנהלה מלחמת שחיקה. אנטיגונוס החליט לפצל את כוחותיו ולשלוח חלק אחד לשומרון בפיקודו של המצביא פאפוס, כדי לנתק את קווי האספקה של הורדוס. הורדוס הביס את צבא אנטיגונוס בפיקודו של פאפוס, סמוך לבית אל, ובשנת 37 לפנה"ס כפה מצור על ירושלים. מקץ חמישים וחמישה ימי מצור נפלו בידי הורדוס העיר התחתונה ומעטפת בית המקדש. הנצורים נמלטו לעיר העליונה ולתחום הפנימי של המקדש. לבסוף נכנעה כל העיר, אנטיגונוס נפל בשבי והומת בפקודת מרקוס אנטוניוס.

מותו באותה שנה סימל את תחילת מלכותו של הורדוס.

=========

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%AA%D7%AA%D7%99%D7%94%D7%95_...